רד"ק ליחזקאל פרק כד


[כד, א]
ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית -
למלכות צדקיהו וכן כתיב במלכים ובירמיה בשנה התשיעית למלכו.

[כד, ב]
בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה -
הנבואה באה לו בעשרה בטבת שבאותו יום סמך מלך בבל על ירושלם ואמר לו שיכתוב אותו היום ויראה לפני הגולה, כי באותו היום סמך מלך בבל וכשישמעו אחר כן מפי המגידים כי כן היה באותו היום עצמו שכתב הנביא, ידעו כי נביא היה בתוכם ואמת הם דבריו שאומר להם בשם ה' ולא ישמעו עוד אל נביאי השקר.

ומה שאמר שם היום ועצם – היום, רוצה לומר שם היום באחד בשבת או בשני בשבת או איזה יום שהיה, כי אין שמות לימים בלשון הקדש אלא למספר ימי השבוע ולא לחדשים, אלא ראשון שני ושלישי ועצם היום, רוצה לומר בעשור לחדש העשירי.

ופירוש סמך - סמך עם חילו אל העיר ובנו עליה דיק.

[כג, ג]
ומשל אל בית המרי -
משל הסיר - היא ירושלם וזה המשל אתה תמשול אותו, לא כמו שהם היו מושלים ואומרים היא הסיר ואנחנו הבשר כמו שכתבנו במראה השנית בשנה השנית.

שפות הסיר שפות -
זה יעשה האדם בסיר, בתחילה שופת אותה והוא שישים אותה על השפתים ואחר כן יוצק בו מים ואחר כן ישים הבשר בתוכה וירתיח האש תחתיה, עד שיבשל הבשר.
ושפיתת הסיר על השפתים - הוא משל לסמיכת מלך בבל על ירושלם כי זה היה תחילת מעשהו בה.
ויציקת המים בה - הוא משל שלא תאחוז בה האור מהרה כי המים מאחרים הבשר מלהתבשל מהרה, כי כשהיא בלא מים יאחוז בו האור והבשר נצלה מהרה אבל כשיהיה בה מים יתבשל הבשר מעט מעט, כן ארכו ימי המצור משנה התשיעית לצדקיהו עד שנת י"א, כדי שיכלו מעט מעט בירושלם ברעב בדבר ובחרב.

וגם יצוק בו מים -
אמר בו לשון זכר לסיר וזכרו גם כן לשון נקבה בכל הפרשה, לדרך הנמשל שהיא ירושלם או זכרה בלשון נקבה שהיא נקראת גם כן קלחת שהיא לשון נקבה.

[כד, ד]
אסוף נתחיה אליה -
הנתחים שראויים לתת בתוכה, אסוף אותם אליה וזה משל לאשר נאספו אל ירושלם מן הערים שנחרבו והיו שם במצור.

כל נתח טוב -
משל לשרי יהודה.

ירך וכתף -
אלו נתחים טובים מלאים בשר.

מבחר עצמים מלא -
וכן משאר מבחר האברים מלא הסיר ולפי שהאברים מנותחים לפי העצמים, יקראו האברים עצמים.

[כד, ה]
מבחר הצאן לקוח -
מקור במקום צווי, כמו: זכור את יום השבת, הלוך וקראת והדומים להם.
הבשר שתנתח יהיה ממבחר הצאן מן השמנים והטובים - וזה משל לשרים ולגדולים.

וגם דור העצמים תחתיה -
דור צווי בשקל קום מלשון מדורה.
אמר תבעיר העצמים תחתיה, כלומר במקום עצים תשים עצמים תחת הסיר והדליק בהם האור - וזה המשל כאילו עצמות חללים שעשו בה ששפכו דם נקי בתוכה, הם מבעירים האש ומביאים הפורענות.

רתח רתחיה גם בשלו עצמיה בתוכה -
כל כך תבעיר האש ותרתיח הסיר, עד שאפילו העצמים שהם קשים להתבשל יתבשלו וזה משל לגבורים שהם חזקים כעצמים, שיכלו ויפלו בחרב בתוכה.

[כד, ו]
לכן -
עתה פירש המשל, כי עיר הדמים - והיא ירושלם - היא הסיר.

סיר אשר חלאתה בה וחלאתה לא יצאה ממנה -
חלאתה הראשון רפה הה"א. חלאתה פירש זוהמתה, כי דרך בני אדם להעביר הזוהמא מן הקדרה, אבל זאת חלאתה נשאר בה לא יצאה ממנה.
וחלאתה - משל לעונות הנראים בתוכה עד שנמאסה בעיני כל רואיה כזוהמא הנמאסת.

לנתחיה לנתחיה הוציאה -
לא תוציא ממנה הנתחים כאחד אלא נתחים אחר נתחים - וזה משל שלא כלו יושבי ירושלם והנאספים בה כאחד, אלא היו יוצאים ממנה אנשי המלחמה ונהרגים ולזמן יוצאים גם כן ונהרגים, וכן גלו ממנו גלות אחר גלות -
גלות יהויכין תחילה
ואחר כן גלות החורבן עם צדקיהו.

לא נפל עליה גורל -
לא נפל גורל עליה איזה נתח יצא תחילה, אלא כמו שיזדמן - והמשל לא יצא גורל על יושבי ירושלם אלא כמו שיזדמן אשר לשבי לשבי אשר לדבר לדבר ואשר לרעב לרעב.

[כד, ז]
כי דמה -
למה היה כל זה העונש?
כי דמה בתוכם היה, כי הדמים ששפכו בה בחנם מגולים הם והם מעוררים העונש והמשפט.

ובדרש:

כי על דם זכריה נאמר, שראהו רב טבחים רותח והרג עליו אלפים ורבבות, זהו שאמר: להעלות חמה ולנקום נקם.

על צחיח סלע שמתהו -
כאילו על שן סלע שמתהו במקום גבוה שלא יוכל להתכסות - והמשל כל כך הרבו שפיכות דם נקי עד שלא יתכן לסלוח ולהיות כנעלם אותו העון מלפני האל יתברך, אלא גלוי ועומד הוא לפניו לנקום נקם מהם.

צחיח סלע -
הוא המקום הגבוה שבסלע והוא שן הסלע, וכן: מאחרי לחומה בצחיחים.

[כד, ח]
להעלות חמה -
שפכו הדם בגלוי לרוב, כדי שתעלה חמתי עליהם לנקום נקם בהם.

נתתי את דמה -
אמר שמתהו ואמר נתתי
היא הרבתה הדם כדי שיהיה מגולה, כאילו שמתהו על צחיח סלע ואני גם כן נתתיו להיות מגולה לפני לבלתי הכסות, שלא אביתי לסלוח לה כי גדול עונה מנשא.
וכן אמר בספר מלכים וימלא את ירושלם דם נקי ולא אבה ה' לסלוח.

[כד, ט]
לכן כה אמר ה', גם אני אגדיל המדודה -
לפי שאמר: דור העצמים תחתיה אמר האל יתברך גם אני רוצה לומר, הם הגדילו לעשות הרע גם אני אגדיל לנקום בהם נקם גדול ואמרתי לך דור העצמים.

גם אני אגדיל המדורה –
וארבה עצים על העצמים, כי האור יאחז במהרה יותר בעצים מן העצמים שהם קשים ואדליק האש הרבה, כדי שיחם הבשר ויהיה מאוכל וגם העצמות שהם קשים יחרו וישרפו מחוזק האש הגדולה.

[כד, י]
הרבה -
מקור וכן הדלק התם והרקח –
ופירושו: והרקח – המרקחת, כי כשהבשר מבושל משימים בקדרה בשמים להטעים הבשר לאכילה וערוב הבשמים יקרא רקח מרקחת.
וענין המשל שיתמו בעיר מרוב הצרות ויהיו מוכנים לאכילת החרב, כמו שהבשר הוא מוכן לאכול אחר שהוא מבושל, ומרוקח במרקחת.

והעצמות –
משל לגדולים כמו שפירשנו.

יחרו -
מבנין נפעל שרשו חרר מן ושכן חררים במדבר, שהוא מקום הנשרף מרוב חמימות.

[כד, יא]
והעמידה על גחליה ריקה -
מקור, כאילו אמר ואעמידה, כיון שיחם הבשר ויחרו העצמות תשאר הקדרה ריקה על האש ותחם וחרה נחשתה, כלומר ישרפו חרסיה.

למען תחם -
מבנין נפעל, שרשו חמם.
והמשל אחר שתשאר העיר ריקה מאנשים תהיה שממה גפרית ומלח שרפה כל ארצה.

וחרה -
מבנין הקל שרשו חרר, כמו שפירשנו יחרו.

נחשתה -
תחתיה.
וכן יען השפך נחשתך תחתיתך.

ובמשנה:

הבית שהיא מלאה משקין טהורין ונתנן למטה מנחושתו של תנור,
פירוש תחתיתו.

ונתכסה בתוכה -
בתוך חרסיה תבלע טומאתה וכפל הענין במלות שונות.

ואמר תתם חלאתה –
תתם בשורק כמו בחולם, כמו ושפתי חכמים תשמורם והוא מבנין נפעל.

[כד, יב]
תאונים הלאת -
תאנים משרש און ומענינו פירוש הוגיעה עצמה עשות השקרים, ובא על דרך: העוה נלאו:

ולא תצא ממנה רבת חלאתה -
לא תוכל לצאת ממנה כי היא רבת חלאתה.

באש חלאתה -
כיון שהיא רבת חלאה אין לה תקנה אלא שתתם באש, כמו שאמר תתם חלאתה.

[כד, יג]
בטמאתך זמה -
עדין את בטומאתך שהיא הזמה.

יען טהרתיך ולא טהרת מטמאתך -
בעבור שאני טהרתיך שהזהרתיך תמיד על ידי נביאי שתטהרי מטומאתך ולא שמעת אלי.

לא תטהרי עוד -
עד שתקבלי העונש וזהו על דרך השמן לב העם הזה, כמו שפירשנו במקומו.

[כד, יד]
אני ה' דברתי באה ועשיתי -
הגזרה באה עתה ואני אעשה אותה ולא תחשבו שתבא דרך מקרה.

לא אפרע -
לא אשוב אחור ממה שגזרתי.

וכן בדברי רז"ל
הקורא למפרע.

שפטוך -
השופטים, כמו שאמר למעלה ואנשים צדיקים ישפטו אתהם.
או פירוש שפטוך הגויך הבאים עליך.

[כד, טז]
ויהי, בן אדם. מחמד עיניך -
זה אשתו, כמו שמפרש ותמת אשתי בערב.

במגפה -
שלא יקדם לה חולי וזה למופת, כי פתאום יבא שברם במחמד עיניהם, שהוא בית המקדש.

ולא תספוד ולא תבכה -
להיות למופת לישראל, כי כן יעשו מרוב הצרות.

ולא תבא דמעתך -
לא תבא על לחייך.

ויונתן תרגם:
ולא תשגר דמעין.

[כד, יז]
האנק דם -
מהאנק דם, כלומר מזעוק כשאר אבלים שתוק אתה שלא תזעק.

ותרגם יונתן:
אידנק שתוק,

ובדברי רז"ל:
האנק - מכאן שמצוחין על המתים ולמדו ממלת דום, שאבל אסור בשאלת שלום ובדברי תורה, כאילו אמר באלה השנים תעשה מנהג אבל לצוח ולידום, אבל בשאר דברים לא.

מתים אבל לא תעשה -
כמו הפוך אבל מתים לא תעשה.
וכן מקום שם קבר, כמו מקום קבר שם.
וכן ומספד אל יודעי נהי כמו ויודעי נהי אל מספד והדומים להם.

ויונתן תרגם:

על מיתיך אבלא לא תעביד.

פארך חבוש עליך -
פארך היא מגבעת הראש שהוא פאר האדם, כמו: פארי המגבעות, פארי פשתים יהיו על ראשם הפארים והצעדים ואבל חייב בפריעת הראש, שהוא הסרת מגבעתו או סודרו מעל ראשו וישב בגלוי הראש ממגבעתו ויעטוף בסודרו בעטיפת השפה עם הראש שהוא סימן לאבילות, לפיכך אמר האל יתברך ליחזקאל, שלא לנהוג מנהגי אבל במות אשתו להיות למופת לישראל.

ורבותינו ז"ל פירשו:
פארך אלו תפילין שבראש.

וכן תרגם יונתן:

טוטפתך יהוין עלך.

ולחם אנשים לא תאכל -
כשאר אבלים ששולחים להם שכניהם מאכל.

ותרגם יונתן:

ולחים אבלין לא תיכול.

[כד, יח]
ואדבר אל העם -
דברתי אליהם הנבואה הזאת שבאה אלי.

ואעש בבקר -
שהיה זמן אבלות ועשיתי הפך האבלים.

[כד, יט]
ויאמרו, מה אלה לנו -
מה מופת הם הדברים האלה לנו.

כי אתה עושה -
כי ידענו שאתה עושה אותם למופת לנו.

[כד, כ]
ואמר אליהם דבר ה' -
אינני עושה הדברים האלה מעצמי כי כבר אמרתי לכם הנבואה שבאה אלי שתמות אשתי וצונו האל יתברך שלא אתאבל עליה, ומה שתשאלו מה המופת הוא לכם?

דבר ה' היה אלי לאמר -
לכם.
מה מופת הוא לכם?

[כד, כא]
אמור, הנני מחלל -
שאביא עליו זרים שיחללוהו, כמו שאמר למעלה וחללו את צפוני וכמו ובאו בה פריצים וחללוה.

גאון עוזכם -
כמו שאמר לגאון שמהו, כי גאון ישראל היה בית המקדש ועזם ותפארתם על כל עם שהיה נראה בו כבוד האל יתברך, בענן ובאש העליונה.

מחמד עיניכם -
שהיה יפה בבנינו ובתקונו.

ומחמל נפשכם -
כאשר יחמול איש על הדבר שאוהב אותו והם היו מקוים בכל יום לשוב אליו, כמו שהיו מבטיחים אותה נביאי השקר שהיו עמהם בבבל.

בניכם ובנותיכם אשר עזבתם -
כי אלו שגלו עם יהויכין עזבו בירושלם בניהם ובנותיהם והם גם כן מחמל על נפשם יבא להם מבשר, שיאמר להם שנפלו בחרב בעת החרבן ולא יתאבלו עליהם, כי מרוב צרותם יהיו נדהמים לא יתנו אל לבם לספוד ולבכות.

[כד, כב]
ועשיתם -
מבואר הוא.

[כד, כג]
ופארכם -
חסר יו"ד הרבים מהמכתב.

ונמקתם -
כמו שאמר משה רבינו עליו השלום ימקו בעונם.

ונהמתם -
כאדם השואג בפיו ונוהם על הרעה אשר עשה, כענין ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך, ואמרתי איך שנאתי מוסר וגומר.

[כד, כד]
והיה יחזקאל -
הנביא היה מדבר בלשון האל יתברך, לפיכך אמר והיה יחזקאל ולא אמר והייתי.
וכן: כי אני ה' אלהים.

בבאה -
בבא השמועה הרעה שחרב בית המקדש.

[כד, כה]
ואתה, הלא ביום קחתי -
על דרך שאמר הנני לוקח ממך.

ואת משא נפשם -
מה שאליהם הם נושאים את נפשם והם בניהם ובנותיהם.
או יהיה משא נפשם - משל על בית המקדש כמו שאמר ומחמל נפשכם ויהיה בניהם חסר וי"ו השמוש, כמו שמש ירח עמד זבולה והדומים להם, רוצה לומר בניהם ובנותיהם.

[כד, כו]
ביום ההוא יבא הפליט אליך -
נראה כי פירוש ביום ההוא, ביום קחתי שזכר וזה לא יתכן, כי החרבן היה בעשרה באב והפליט בא בחמשה בטבת כמו שכתוב לפנים: ויהי בשנת שתים עשרה שנה וגומר אלא פירושו ביום קחתי ביום ההוא בעת, כמו היום הכותי כל בכור והיה ביום ההוא שרש ישי וחרה אפי בו ביום ההוא והדומים להם, שפירושם עת וזמן.

להשמעות אוזנים -
להשמיע לאזנים דבר החרבן.

להשמעות -
שם.

ויונתן תרגם:
לאשמעותך בסורא.
ויש לפרש להשמעות אוזנים, כי הפליט יבא אליך ויגיד לך החורבן להשמעות אוזנים לא למראה עינים, כי אפשר שהיה הפליט באחד המקומות מארץ ישראל חוץ לירושלם, מכל מקום יש לתמוה איך לא הגיעה השמועה עד חמישה חדשים מן החרבן.
ואפשר שהלכו חיל הכשדים לכבוש מקום אחר והשבויים עמהם עד בואם לבבל.

[כד, כז]
ביום ההוא יפתח פיך את הפליט -
עם הפליט, שתאמר לבני הגולה הנה כאשר נבאתי לכם ולא שמעתם ולא הייתם מאמינים לדברי.

ויונתן תרגם:
ביום ההוא יתפתח פומך במיתי משיזבא.

ותדבר ולא תאלם עוד -
כיון שיגיעו אליהם כל נבואותיך, תוכל לדבר להם ולהוכיחם כי לא יהיה להם פתחון פה להשיבך דבר.
ומה שאמר ולא תאלם עוד, לפי שאמר לו בנבואת הבקעה ולשונך אדביק אל חכך ונאלמת ולא תהי' להם לאיש מוכיח.


הפרק הבא    הפרק הקודם