רמבן, בראשית פרק ז

(א): ויאמר ה' לנח -
הודיעו השם, כי במידת רחמים ימלט אותו ואת ביתו ויחיה מהם זרע לדורות, וזה טעם לחיות זרע על פני כל הארץ (להלן פסוק ג), כי מתחלה אמר להחיות אתך (לעיל ו יט). ורמז לו עתה במידת רחמים על הקורבן, להודיע אותו שישעה אל קרבנו, ובזכות קרבנו יקיים העולם ולא ייכרת עוד מפני מי המבול. ועל כן מזכיר בו השם המיוחד, כי בכל עניין הקורבנות לא יזכיר "אלוהים", כאשר אזכיר (ויקרא א ט): בהגיעי לשם בעזרת השם:

בא אתה וכל ביתך אל התיבה -
עשה נח את התיבה ימים רבים קודם המבול, וכאשר קרב עת המבול בחדש השני בעשור לחדש, חזר וציןוהו שיבוא הוא וכל ביתו בתיבה. הוא שאמר לו בראשונה (לעיל ו יח): אתה ובניך ואשתך ונשי בניך. והודיעו כי בזכותו לבדו ינצלו, שלא אמר "אתכם ראיתי צדיקים לפני". וציווה שייקח הוא ויביא מן הבהמה הטהורה ומן העוף הטהור שבעה שבעה. והודיעו יום המבול שבו יבא אל התיבה. וכן עשה, שבעצם היום זה בא נח (להלן פסוק יג). וזהו טעם מפני מי המבול (להלן פסוק ז).

ורש"י כתב:
אף נח מקטני אמנה היה ולא נכנס לתיבה עד שדחפוהו המים.

ולשון בראשית רבה (לב ו):
מחוסר אמנה היה, אילולי שהגיעו מים עד קרסוליו לא היה נכנס לתיבה.
אם כן יאמר, שלא נכנס שם עד שגברו המים וכסו פני כל הארץ וראה כי יטבע:

(ח - ט): מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה. שנים שנים באו אל נח -
פירש רש"י:
כולן הושוו במניין זה, מן הפחות היו שנים.

ואחרים אמרו (רד"ק):
כי פירוש שנים זוגות, לומר שהיו באים זכר ונקבה יחד:
ועל דעתי שכן היה, שבאו מכלם שנים זכר ונקבה מעצמם, ונח הוסיף להביא מן הטהורים ששה זוגות, כי הבאים להינצל באו מעצמם, ואשר לצורך קרבן טרח במצווה, כי כן נאמר לו.

וטעם ויעש נח ככל אשר ציווהו ה' (לעיל פסוק ה)
אמרו בבראשית רבה (לב ה):
זה שיכין לכנוס בהמה וחיה ועוף,
כלומר הטהורים, שטרח הוא אחריהם ולקחם אל ביתו.
והכתוב שאמר פעם שלישית כאשר ציווה אלוהים את נח (פסוק ט), לומר שעשה כאשר ציווהו בכניסת התיבה, כי הוא נמשך למעלה עם ויבא נח, לומר שבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אל התיבה ומן הבהמה והעוף והרמש שנים שניים שבאו אליו אל התיבה, וכולם באו אתו, שנכנסו בתיבה מפני מי המבול, כאשר ציווה אותו אלוהים. וחזר ופירש החדש והיום שבא המבול, וכיצד בא. ואמר כי בעצם אותו היום הוא שבא נח אל התיבה, ועמו כל הבשר החי, לא קודם לכן:

(טו): וטעם ויבאו אל נח אל התיבה -
להודיע שלא נאספו אליו כלל ולא באו עד עצם היום ההוא שהיה הגשם, ובא הוא בתיבה, כי האל הוא ציווה, ורוחו הוא קבצן ברגע אחד:

(טז): וטעם והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו -
כי הבאים אל תוך התיבה היו זכר ונקבה שהכניסם נח בתוכה כן, ולכך אמר כאשר ציווה אותו אלוהים, כי הוא מצווה עליו שיכניסם לתוכה:

ודעת רבי אברהם:
כי ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה (לעיל פסוק ז), לא נכנסו בתוכה, אלא שבאו אליו כלם בעשור לחדש השני, כי ביתו קרוב אל התיבה היה.
וטעם מפני מי המבול, מפחד מי המבול.
ולשבעת הימים היה מי המבול, ונאספו כלם בתיבה וסגר הפתח והצהר.
ואין דבריו נכונים:

ויתכן
כי ויעש נח ככל אשר ציווהו ה' ונח בן שש מאות שנה, והפסוקים עד בשנת שש מאות שנה (פסוקים ה ו), אינם מספרים מעשה, אבל ויעש נח ככל אשר ציווהו, יכלול העניין כולו. יאמר, שעשה ככל אשר נצטווה, לא הפיל מכל העניין דבר, עשה התיבה ואסף המאכל, ולקח מן הבהמה והעוף הטהורים שבעה שבעה ביום אשר ציווה אותו. וכאשר היה בן שש מאות שנה והמבול ירד על הארץ בא עם ביתו ועם הבהמות הטהורות וכל החי אל התיבה כאשר ציווהו אלוהים. ואחר כן (מפסוק י והלאה): ספר במעשה ויהי לשבעת הימים בשנת שש מאות, וגמר העניין:

(יח - יט): וטעם ויגברו המים.
והמים גברו - שנתרבו מאד, כי לריבוי הגדול יקרא הלשון גבורה, וכן ופשעיהם כי יתגברו (איוב לו ט), רבו מאד, גבר חסדו על יראיו (תהלים קג יא), גדל, וכן ואם בגבורות שמונים שנה (שם צ י), בריבוי גדול:

ויתכן כי טעם "ויגברו", שהיו באים בשטף ועוקרים האילנות ומפילים הבניינים, כי לכוח יקראו גבורה, בעבור כי הגבורה בכוח, וכן גם גברו חיל (איוב כא ז), והגביר ברית לרבים שבוע אחד (דניאל ט כז), יעמידנו בחוזק.
ולשון חכמים (תענית ב א): גבורת גשמים, מפני שיורדין בגבורה.
ואפשר שיהיה מזה ואם בגבורות שמונים שנה, שאם היו עצמותיו וגופו חזקים והוא בעל כוח יחיה שמונים. ואם כן יהיה פירוש גברו על הארץ שהיו בגבורתם כלם אף על ההרים הגבוהים ושוטפים אותם:

(כג): וימח את כל היקום אשר על פני האדמה -
אחר שאמר ויגווע כל בשר, ואמר מכל אשר בחרבה מתו, הוסיף לאמר וימח, שנמחו הגופות ויהיו למים, כעניין ומחה אל מי המרים (במדבר ה כג), כי היו המים רותחין כדברי רבותינו (סנהדרין קח ב). אבל אם כן יהיו הדגים מתים:

ואולי היה כמו שאמרו בבראשית רבה (לב יא):
מכל אשר בחרבה, ולא דגים שבים.

ויש אומרים: אף הן בכלל נאספין, אלא שברחו לאוקיינוס. ומכל מקום ניצולו הדגים. ושני הדעות האלו אפשריים, כי יתכן שמימי המבול הרותחים יתערבו בימים, ויחממו עליוני הים בלבד, והדגים יבואו בעמקי המצולות ויחיו שם.
או כדברי יש אומרים: שהיו דגי הימים שבתוך הארץ הקרובים מהם לאוקיינוס בורחים שם בהרגישם רתיחת המים, וניצולין מהם שם:
ואפילו אם ימותו כולם, הנה מרבית הדגה באוקיינוס היא, ושם לא ירד מבול, כמו שנאמר (לעיל פסוק יב): ויהי הגשם על הארץ, ומשם יחזרו הדגים אחרי המבול, כי מן הים היו יוצאים כל הימים, ושם הם שבים ללכת. ועל הכלל ניצולו הדגים, שהרי לא נכנסו מהם בתיבה לחיות זרע, ונאמר בברית (להלן ט ט י): הנני מקים את בריתי אתכם ואת כל נפש החיה אשר אתכם בעוף ובבהמה ובכל חית הארץ אתכם מכל יוצאי התיבה, ולא הזכיר דגי הים:

וימחו מן הארץ -
פירשו הכפל, לומר כי נשכח זכרם שאין להם זרע.
ומה צורך לאמר כן אחר שמתו הכל?
אולי מפני העופות ומקצת השרץ, לאמר שלא נשאר בהם ביצים בכל עץ או תחת הארץ כי הכל נמוחו:
ויתכן שיהא שיעור הכתוב וימח את כל היקום אשר על פני האדמה, כי מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים נימוחו מן הארץ, לא נשאר רק נח.

ורבותינו דרשו (סנהדרין קח א):
וימח בעולם הזה, וימחו מן הארץ, מן העולם הבא.
עשו הארץ הנזכרת כאן ארץ החיים. וכבר רמזתי סודה (לעיל א כו, ו יג).

הפרק הבא    הפרק הקודם