(א): אשי ה' -

קדשי המקדש. נחלתו - אלו קדשי הגבול תרומות ומעשרות, אבל נחלה גמורה לא יהיה לו בקרב אחיו. ובספרי דרשו: ונחלה לא יהיו לו, זו נחלת שאר. בקרב אחיו, זו נחלת שבעה.
ואיני יודע מה הוא. ונראה לי שארץ כנען שמעבר הירדן ואילך נקראת ארץ חמשה עממין, ושל סיחון ועוג שני עממין אמורי וכנעני, ונחלת שאר לרבות קיני וקנזי וקדמוני. שוב נמצא בדברי רבי קלונימוס, הכי גרסינן בספרי (שופטים קסד):
ונחלה לא יהיה לו, אלו נחלת חמשה. בקרב אחיו, אלו נחלת שבעה. נחלת חמשה שבטים ונחלת שבעה שבטים, ומתוך שמשה ויהושע לא חלקו נחלה אלא לחמשה שבטים בלבד, שכן משה הנחיל לראובן וגד ולחצי שבט מנשה, ויהושע הנחיל ליהודה ואפרים ולחצי שבט מנשה, ושבעה אחרים נטלו מאיליהן אחרי מות יהושע, מתוך כך הזכיר חמשה לבד ושבעה לבד, כל זה לשון רש"י:

וכבר פירשתי העיקר בפרשת קדש לי (שמות יג ה), כי נחלת חמשה עממין הנזכרים בפסוק כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והחוי והיבוסי אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש, והם עיקר נחלת ישראל, שהייתה ארצם זבת חלב ודבש, אבל השנים הנשארים והם הפרזי והגרגשי אין ארצם זבת חלב ודבש ואינה חייבת בבכורים. ולכך הזכיר בלויים, שלא יטלו חלק עם ישראל בעיקר נחלתם בארץ הטובה שהיא נחלת החמשה, וגם לא בנחלת השבעה שהם השנים הנשארים אף על פי שאין ארצם טובה ואינה חשובה בעיני ישראל כל כך. ודבר ברור הוא בראיות שכתבתי שם:

(ג): וזה יהיה משפט הכהנים -
זו מצווה מחודשת לא נזכרה בתורה, כי במדבר שלא היו זובחים שור ושה רק שלמים לא הזכירה להם, שאינה נוהגת במוקדשים, ועתה כשבאו ליכנס לארץ חדשה להם.

וזה טעם מאת זבחי הזבח -
כלומר כאשר יזבחו הזבח שהתרתי לכם (לעיל יב כא): וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר ציוויתיך ואכלת בשעריך. והנה לא נתן אותה לאהרן בפרשת ויאמר ה' אל אהרן (במדבר יח ח), אע"פ שנתן לו שם התרומות והבכורים שאינם נוהגים אלא בארץ. והטעם, כי שם הזכיר כל אשר נתן לו בקדש, כי גם החרם קדש הוא, אבל הזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז הן חולין גמורין אין בהם זולתי מצות המתנה, וכן לא הזכיר שם גזל הגר:

ועל מדרש רבותינו כולם נרמזות שם, ראשיתם, זו ראשית הגז. אשר יתנו, זו הזרוע והלחיים והקיבה. לה', זו חלה, בספרי (קרח קיז).

אם כן גם זו מצוה מבוארת.

ועל סמך המדרש שאמרו (חולין קלד ב):

זרוע תחת ויקח רמח בידו (במדבר כה ז), לחיים תחת תפלה שנאמר (תהלים קו ל): ויעמוד פינחס ויפלל וגו', הקבה תחת האשה אל קבתה (במדבר כה ח), נרמזו שם על הזכות העתיד. וזיכה לכל השבט בזכות פנחס, כאשר זיכה לפנחס להיות כהן עימהם:

והרב אמר במורה הנבוכים (ג לט):

כי הלחיים בעבור היותם ראשית לגוף, והזרוע בעבור היותו ראשית האברים המשתרגים בגוף, והקיבה ראשית המעיים, כי הראשית בכולם ינתנו למשרתי עליון לכבודו:

(ט - יב): לא תלמד לעשות כתועבת הגויים ההם -
גם זו מצווה מבוארת, שכבר אמר (ויקרא יח ג): וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו, ועתה יזכיר מעשיהם ויאמר שהם תועבה לפני השם.

והזכיר מעביר בנו ובתו באש -
והוא מין ממיני הכשוף על דרך הפשט, או המולך על דעת רבותינו (סנהדרין סד ב), והוא האמת כמו שפירשתי במקומו (ויקרא יח כא).

והזכיר מכשף -
שם כלל לכל הכשפים.

וחובר חבר ושואל אוב וידעוני -
והם פרטים בכשוף, ואסר אותם גם לשואל.

ודרש אל המתים -
כאוב עצמו, ובכל עניין שידרוש אליהם.

והזכיר קוסם קסמים -
והיא מחשבה בעתידות בכלל, מלשון קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו (משלי טז י), כמו שאמר (יהושע יג כב): בלעם בן בעור הקוסם, והיה מנחש כמו שאמר בו (במדבר כד א): ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, וכתיב (ש"א כח ח): קסמי נא לי באוב:

והזכיר בפרט, מעונן -
והוא היודע בעננים.

ומנחש -
הוא המביט בעופות בכנפיהם או בצפצוף, כעניין שכתוב (קהלת י כ): כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפיים יגיד דבר. והוא לשון נגזר מלשון חשתי ולא התמהמהתי (תהלים קיט ס), שכל מה שימהר להודיע בעתיד קודם היותו יקרא נחש, כלומר נחיש ונקדים לדעת.

ואמר הכתוב כי תועבת ה' כל עושה אלה -
ולא אמר "עושה כל אלה", כי הכתוב ידבר על רובם, כי המעונן והמנחש אינה תועבה ולא הוריש הכנענים בעבורם, כי כל בני אדם יתאוו לדעת עתידות למו ומתעסקין בחכמות רבות כאלה לדעתם:
ועתה דע והבן בענייני הכשפים, כי הבורא יתברך כאשר ברא הכל מאין עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהן, ונתן כוח הארץ וכל אשר עליה בכוכבים ובמזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם כאשר הוא מנוסה בחכמת האצטגנינות, ועשה עוד על הכוכבים והמזלות מנהיגים מלאכים ושרים שהם נפש להם. והנה הנהגתם מעת היותם עד לעולם ועד, גזירת עליונים אשר שם להם. אבל היה מנפלאותיו העצומות, ששם בכוח המנהיגים העליונים דרכי תמורות, וכוחות להמיר הנהגת אשר למטה מהם, שאם יהיה מבט הכוכבים (בפניו): [בפנים] אשר כנגד הארץ טובה או רעה לארץ או לעם או לאיש, ימירו אותם הפנים העליונים עליו להפך במבט עצמו, כעניין שאמרו תמורת ענג נגע. ועשה כן, להיות הוא יתברך שמו מהשנא עדניא וזמניא, קורא למי הים לעשות בהם כרצונו, והופך לבקר צלמות, מבלי שינוי טבעו של עולם, ושיעשו הכוכבים והמזלות מהלכם כסדרן:

ועל כן אמר בעל ספר הלבנה החכם בנגרמונסי"א:

כשהלבנה והיא נקראת גלגל העולם בראש טלה על דרך משל, ויהיה פניו מול פלוני, תעשה תמונה לדבר פלוני ויוחק בה שם השעה ושם המלאך הממונה עליה מן השמות ההם הנזכרים באותו הספר, ותעשה הקטרה פלונית בעניין כך וכך, יהיה המבט עליה לרעה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס, וכאשר תהיה הלבנה במזל פלוני תעשה תמונה והקטרה בעניין פלוני לכל טובה לבנות ולנטוע.

והנה גם זה הנהגת הלבנה בכוח מנהיגיה, אבל ההנהגה הפשוטה אשר במהלכה הוא חפץ הבורא יתברך, אשר שם בהם מאז, וזה הפך.
וזה סוד הכשפים וכוחם שאמרו בהם (חולין ז ב): שהם מכחישים פמליא של מעלה, לומר שהם הפך הכוחות הפשוטים והם הכחשה לפמליא בצד מהצדדין, ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה שיונח העולם למנהגו ולטבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו. וגם זה מטעמי איסור הכלאים, כי יבואו מן ההרכבות צמחים יעשו פעולות נכריות יולידו שינויים ממנהגו של עולם לרע או לטוב, מלבד שהן עצמן שינוי ביצירה, כאשר פירשתי כבר (ויקרא יט יט):

ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים. ורבותינו גם כן יודו בהם, כמו שאמרו בואלה שמות רבה (ויק"ר לב ב, קהלת רבה י כג), כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י כ), זה העורב וחכמת הטיארין. העופות בלשון ערב טאי"ר, וחכמי העופות יקראו טיארין. ועוד מוזכר מזה הענין בגמרא (גיטין מה א):

אבל יש לענין הזה סוד, וכבר הודענו (ויקרא יח כה): כי יש למזלות שרים ינהיגו אותם והם נפשות לכדורי הגלגלים, ושרי זנב וטלה הקרובים לארץ והם הנקראים נגידי התלי יודיעו העתידות, ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודיעו עתידות. ולא לזמן גדול ולא עתידות רחוקות יגידו רק בעתידות הקרובות לבא יודיעו, מהם בקול העוף בקראו בקול מר על מת ומהם בפרישות כנפיו, והוא שאמר יוליך את הקול, למגידים בקולם, ובעל כנפיים, לרומזים בכנפיהם. וכל זה איננו תועבה בעמים אבל חכמה תחשב להם, וכך אמרו (במדב"ר יט ג): ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מ"א ה י), מה הייתה חכמתן של בני קדם שהיו יודעין וערומים בטייר, וכן יאמר הכתוב (ישעיה ב ו): כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים. והנה שלמה למד זה בכלל חכמותיו. והידיעה היא הבנת הצפצוף, והערמה לסבור עניין בפרישות הכנפיים:
וכאשר כלל הכתוב המעוננים והקוסמים עם התועבות הנזכרות, חזר ופירש (בפסוק יד): הגויים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו כי חכמתם לדעת הבאות,

ואתה לא כן נתן לך ה' אלוהיך -
יאמר הנה אסר לך השם המעשים האלה הנזכרים בעבור שהם תועבות לפניו ובגללם הוריש הגויים ההם מפניך, ואסר לך הנחשים והקסמים בעבור שעשה לך מעלה גדולה לתתך עליון על כל גויי הארץ שיקים בקרבך נביא ויתן דבריו בפיו, ואתה תשמע ממנו מה יפעל אל ולא תצטרך אתה בעתידות אל קוסם ומנחש, שיקבלו אותם מן הכוכבים או מן השפלים בשרי מעלה שאין כל דבריהם אמת ולא יודיעו בכל הצריך, אבל הנבואה תודיע חפץ השם ולא יפול דבר מכל דבריה, והוא שיפרש (בפסוק כב): הוא הדבר אשר לא דברו ה' - והנה אתה חלקו וסגולתו שומע עצתו מפיו, והם חלק המזלות הולכים אחריהם, וזה טעם לא כן נתן לך ה' אלוהיך, שלא נתן לך כאשר נתן להם, כטעם אשר חלק ה' אלוהיך אותם לכל העמים (לעיל ד יט): כאשר פירשתי (ויקרא יח כה).

ובספרי (שופטים קעד):

אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, שמא תאמר להם יש במה לשאול ולי אין לי?
תלמוד לומר: ואתה לא כן נתן לך ה' אלוהיך.

והנה זו ראיה בכל מה שפירשנו, כי הנחשים שורש דבר נמצא בם ולכן היה לישראל טענה במניעה מהם:

(יג): וטעם תמים תהיה עם ה' אלוהיך -
שנייחד לבבנו אליו לבדו, ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמיתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש העתידות, מנביאיו או מאנשי חסידיו רצוני לומר אורים ותומים. ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם, ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים, אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים, כי הוא אלוהי האלוהים עליון על הכל היכול בכל משנה מערכות הכוכבים והמזלות כרצונו מפר אותות בדים וקוסמים יהולל. ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרב האדם לעבודתו.
ולפיכך אחר אזהרת שאלת העתידות מקוסם ודורש בעד החיים אל המתים אמר שתהיה תמים עם השם בכל אלה, ולא תירא ממגיד עתיד אבל מנביאו תדרוש ואליו תשמע.

וזה דעת אונקלוס:

שלים תהא בדחלתא דה' אלהך.

שלא תהיה חסר ביראתו, כי "תמים" הוא השלם בדבר, כמו שה תמים (שמות יב ה): שאין בו מום ושום חסרון. וזו מצות עשה, וכבר הזכרתי זה בפסוק והיה תמים (בראשית יז א):

(טו): נביא מקרבך מאחיך כמני -

טעם "מקרבך", לרמוז שאין נבואה אלא בארץ ישראל, ולכך יאמר בה הכתוב (ישעיה כב א): משא גיא חזיון, וכמו שהזכירו רבותינו (מכילתא ריש בא).
וכן טעם "מאחיך", כי השם נתן לך מעלה על כל העמים ולא יתן רוחו רק עליכם. כמוני - שאני מקרב אחיך. יקים לך - תחתי, וכן מנביא לנביא, לשון רש"י.

ואמר רבי אברהם:

כמוני, שאני נביא השם, לא מעונן וקוסם.

ויתכן שיהיה "מקרבך", לומר שתוכל לבטוח בדבריו שהוא מאחיך מקרבך.
וכן על דעתי, "כמוני", שיהיה נאמן לנביא לה' ותאמין בו כאשר אתה מאמין בי, ועוד אבאר זה:

(טז): ככל אשר שאלת וגו' -
לא השלים הכתוב בכאן השאלה ששאלו, כי באומרם לא אוסיף לשמוע את קול ה' לא יזכו לנביאים, אבל כאשר אמרו (לעיל ה כד): קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלוהינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלוהינו אליך ושמענו ועשינו, אז קבלו להאמין בנביאיו ולשמוע ולעשות ככל אשר יצווה השם על ידם. ולכך אמר בכאן נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' - ותאמין בו כאשר אתה מאמין בי, כי כן שאלת להיות דברי השם עמכם על ידי ושתשמעו אלי, אם כן האמינו גם כן בשאר הנביאים הבאים אחרי, כי כמוני כמוהם.

וזה טעם הטיבו אשר דברו -
להאמין בנביאי, וכן אעשה להם לדורותם.

ויתכן שהייתה שאלתם שם לדורות, וקבלתם שאמרו לשמוע ממשה באומרם "ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו" גם כן לדורות עולם. ויהיה טעם "ואת", כמו ואתה וכל נביא השם כמוך, כאשר פירשתי שם:

(כ): ואשר ידבר בשם אלוהים אחרים -

אפילו כיון את ההלכה לאסור את האסור ולהתיר את המותר יומת בחנק, לשון רש"י מספרי (שופטים קעז קעח).

ואין העניין לומר שאם בא אחד ואמר בחלומי ראיתי והנה פעור אומר לי שתיזהרו במצות הלולב, שיהא חייב מיתה, כי זה פטור הוא. ואם אומר שתעשו כן לעבוד לשקוץ ההוא, אם כן זהו נביא השקר המתנבא לעבוד ע"ז, ואפילו יאמר כן בשם השם הוא נסקל:

אבל העניין, שיאמר ראיתי פעור כי הוא האלוהים והוא מצווה שלא לאכול בשר חזיר, וכן אם יגיד בשמו כי כזה וכזה עתיד להיות, מאחר שיאמר כי הנעבד ההוא הוא האומר ועושה גוזר ומקיים, יומת בחנק.

ולכך אמרו בגמרא (סנהדרין פט א):

המתנבא בשם ע"ז, כגון נביאי הבעל.

והם שהיו אומרים שהבעל הוא האלוהים, כמו שכתוב (מ"א יח כא): אם ה' הוא האלוהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו, והיו מתנבאים בו עלה והצלח ונתן ה' ביד המלך (שם כב טו), ודעתם לומר שהבעל הוא האדון אשר לו השם הנכבד הזה והוא שיתן רמות גלעד ביד אחאב:

(כא): וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה' -

עתידים אתם לאמר כשיבוא חנניה בן עזור ומתנבא (ירמיה כז טז): הנה כלי בית ה' מושבים מבבלה, וירמיה עומד וצווח (שם פסוקים יט כב): על העמודים ועל הים ועל יתר הכלים, שלא גלו עם יכניה, בבלה יובאו, עם גלות צדקיהו, לשון רש"י מספרי (שופטים קעח).

והדרש הזה, מפני שלא אמר "ואם תאמר בלבבך", והוא כמו שהזכרתי (לעיל ד כה): כי התורה תגיד ברמזים העתידות להיות:

אבל עיקר הכתוב לומר, איכה נדע את הדבר אשר לא דברו השם שנהרוג המתנבא הזה. וציוה, כי כאשר לא יבוא הדבר, אז יומת כי לא דברו השם, ולא תגור ממנו, מפני חכמתו, או מפני האות שנתן ובא האות והמופת. וכן היה להם לשאול, איכה נדע הדבר אשר דברו ה' שנתחייב לשמוע אליו ככל אשר יצווה. אבל זו תשובה לשתי השאלות, כי בכל נביא נצפה לדבר העתיד להיות אשר יגיד, ואם לא בא נדע שהוא נביא שקר ויומת, ואם בא יבוא הכל הנה הוא נאמן לנביא לה' ונתחייב לשמוע אליו ככל אשר יצווה בשם ה', כמו שאמר (פסוק טו): "אליו תשמעון" ואפילו לעבור על דברי תורה לפי צורך השעה כגון אליהו בהר הכרמל.

וזה טעם "כמוני" "כמוך", שיהיה בתחילה נאמן לנביא השם, או באות ומופת כעניין שנאמר (שמות ד ל לא): ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם, או שיגיד העתיד להיות ויבוא, שגם זה אות:
וכך אמרו במסכת סנהדרין (פט א):

והמוותר על דברי נביא מיתתו בידי שמים, דכתיב אנכי אדרוש מעמו.

ואמרין (שם פט ב):

ומנא ידע דאיענש, דיהב ליה אות, והא מיכה דלא יהב ליה אות ואיענש, היכא דמוחזק שאני, דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק, אליהו בהר הכרמל היכי סמכינן עליה ועבדינן שחוטי חוץ, אלא היכא דמוחזק שאני:

ורש"י כתב:

כבר נצטוו שאם בא להדיחך באחת מכל המצות לא תשמע לו, אלא אם כן הוא מומחה לך שהוא צדיק גמור כגון אליהו בהר הכרמל לפי צורך השעה, לכך נאמר אליו תשמעון.

וזה איננו נכון בעיני, שאין ההמחאה שהוא צדיק גמור, אלא שהוא נביא אמת מוחזק לכל במה שהקדים לאמר עתידות ובאו, והוא האות שלו כמו שהזכיר בפרשה הזו, או במופת שעשה בפנינו, וזאת חזקת הנביאים:

ואולי נתכוון רש"י "בצדיק גמור" למה שכתב הרב רבנו משה בהלכות יסודי התורה (פ"ז ה"ז).

כשמשלחין את הנביא נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת, ולא כל העושה אות ומופת מאמינין אותו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחילה שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה ובקדושתה ופרישותה ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו, מצווה לשמוע ממנו שנאמר אליו תשמעון. ואפשר שיעשה אות או מופת, והוא אינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו. ואע"פ כן מצוה לשמוע לו, הואיל ואדם גדול הוא וחכם וראוי לנבואה מעמידין אותו על חזקתו, כמו שנצטווינו לחתוך הדין על פי שנים עדים כשרים ואע"פ שאפשר שהעידו שקר, הואיל וכשרים הם אצלנו מעמידין אותם על כשרותן. בדברים אלו וכיוצא בהם נאמר (להלן כט כח): הנסתרות לה' אלוהינו, ונאמר (ש"א טז ז): האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.