שפתי חכמים, בראשית פרק כה


[רש"י: (א) קטורה - זו הגר, ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטרת [ס] ושקשרה פתחה שלא נזדווגה [ע] לאדם מיום שפרשה מאברהם:]

אות ס
אבל קשה למה לא קרא אותה קטרת, משום הכי פירש ושקשרה פתחה, ולפירוש האחרון קשה היה לו לקרותה קשורה, לכן פירש פירוש הראשון, (מהרש"ל).

אות ע
((גור אריה),) והא דפירש רש"י שחזרה לגלולי בית אביה, צריך לומר שהיתה בדעתה לחזור לגלולי וכו', דסברה כיון שנטרדה מבית אברהם גם אלהיו הסתיר פניו ממנה, וכשראתה הנס שנעשה לבנה בבאר ושנגלה לה המלאך, לא הוציאה עצמה מתחת כנפי רשותו, והגור אריה כתב שאחר שנעשה לה הנס חזרה בתשובה.

[רש"י: (ג) אשורם ולטושם - שם ראשי [פ] אומות.
ותרגום של אונקלוס אין לי לישבו על לשון המקרא. שפירש: למשירין, לשון מחנה.
ואם תאמר שאינו כן מפני האל"ף שאינה יסודית, הרי לנו תיבות שאין בראשם אל"ף ונתוספה אל"ף בראשם, כמו:
(עמוס ז ז) חומת אנך, שהוא מן (שמאול ב' ד ד) נכה רגלים,
וכמו (מלכים ב' ד ב) אסוך שמן שהוא מן (רות ג ג) ורחצת וסכת:
ולטושים - הם בעלי אהלים המתפזרים אנה ואנה ונוסעים איש באהלי אפדנו, וכן הוא אומר (ש"א ל טז) והנה נטושים על פני כל הארץ, שכן למ"ד ונו"ן מתחלפות זו בזו:]

אות פ
רצונו לומר האחד מבניו נתייחסו אליו כל האשורים, וכן להשני, דאם לא כן אשור ולטוש מיבעי ליה, ((גור אריה),) דאם לא כן ובני דדן אשורים ולטושים מיבעי ליה, מה היו דקאמר, אלא שם וכו'.

[רש"י: (ה) ויתן אברהם וגו' - אמר ר' נחמיה: ברכה דיאתיקי נתן לו [צ], שאמר לו הקב"ה לאברהם (לעיל יב ב) והיה ברכה, הברכות מסורות בידך לברך את מי שתרצה, ואברהם מסרם ליצחק:]

אות צ
קשה לרש"י והלא כבר נתן כל אשר לו ליצחק, ודייתיקי פירושו מלשון עתיק יומין, כלומר זה הקב"ה. אי נמי ג' מלות הן דא תהא קאי, כלומר שתהא המתנה קיימת שהחזיק אותו בנכסים שנתן לו כבר וק"ל.

[רש"י: (ו) הפילגשים - חסר כתיב [ק], שלא הייתה אלא פילגש אחת, היא הגר היא קטורה.
נשים בכתובה.
פילגשים [ר] בלא כתובה.
כדאמרינן בסנהדרין (כא א): בנשים ופילגשים דדוד:
נתן אברהם מתנות - פירשו רבותינו:
שם [ש] טומאה מסר [ת] להם.
דבר אחר: מה שניתן לו על אודות שרה ושאר מתנות שנתנו לו, הכל נתן להם שלא רצה ליהנות מהם:]

אות ק
כלומר שלא נכתבו האחרות אלא הגר, (מצאתי).

אות ר
דקשה לרש"י לפי זה שהפלגש דכתיב הכא היינו הגר, הא לעיל קרי לה אשה, ויש לומר דהא דקרי לה אשה לפי שהיה לה כתובה כמו אשה, והא דקרי לה פלגש יש לומר שלא לקחה אלא לשכיבה בעלמא ולא לפריה ורביה, ולשון פילגש פלג אשה, כלומר לשכיבה ולא לפריה ורביה ודו"ק.

אות ש
פירוש מעשה שדים, אי נמי שם שרשאים להזכירו בטומאה, דיודע היה דבנים הללו לא יהיו נזהרין בטהרה, ולכך לא מסר להם שם טהרה וק"ל.

אות ת
והא כבר נתן ליצחק כל ממונו.

[רש"י: (ט) יצחק וישמעאל - מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו [א], והיא שיבה טובה שנאמר באברהם:]

אות א
רצונו לומר למה הזכיר יצחק קודם ישמעאל כיון שהוא הגדול.

[רש"י: (יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך וגו' – נחמו [ב]] תנחומי אבלים.
דבר אחר: אף על פי שמסר הקדוש ברוך הוא את הברכות לאברהם, נתיירא לברך את יצחק [ג] מפני שצפה את עשו יוצא ממנו.
אמר: יבא בעל הברכות ויברך את אשר ייטב בעיניו ובא הקדוש ברוך הוא וברכו:]

אות ב
((נחלת יעקב),) דאי סלקא דעתך ברכו כפשוטו למה אמר הכתוב אחרי מות, מה לי אם ברכו בחייו או לאחר מותו.

אות ג
ואם תאמר והא לעיל פירש רש"י דאברהם נתן ליצחק הברכות, ויש לומר דנתן לו הברכות שיברך את אחרים אבל יצחק גופיה לא נתברך, וכן הוא דעת נחלת יעקב.

[רש"י: (יג) בשמותם לתולדותם - סדר לידתן [ד] זה אחר זה:]

אות ד
ופירוש בשמותם לתולדותם, שמונה שמותם כאן לסדר תולדותם, דאם לא כן בשמותם לתולדותם למה לי, וזה שאמר אחר כך בכור ישמעאל נביות.

[רש"י: (יז) ואלה שני חיי ישמעאל וגו' - אמר רבי חייא בר אבא: למה נמנו שנותיו של ישמעאל [ה]?
כדי לייחס בהם שנותיו של יעקב.
מן שנותיו של ישמעאל למדנו ששמש יעקב בבית עבר ארבע עשרה שנה כשפירש מאביו קודם שבא אצל לבן, שהרי כשפירש יעקב מאביו מת ישמעאל, שנאמר (להלן כח ט) וילך עשו אל ישמעאל וגו', כמו שמפורש בסוף מגילה נקראת (מגילה יז א):
ויגוע - לא נאמרה גויעה [ו] אלא בצדיקים:]

אות ה
פירוש לא נכתב שנה בכל כלל אלא לדרשא שלא נכתבו אלא כדי לייחס וכו', ולא שכולם שוים לטובה, (מהרש"ל). אף על גב דבדור המבול גם כן נאמר גויעה פירשו בגמרא דדוקא היכא דכתיב גויעה גבי ויאסף, בצדיקים משתעי, ובדור המבול לא נאמר ויאסף.

אות ו
ואף על פי דבדור המבול ג"כ נאמר גויעה פירשו בגמרא דדוקא היכא דכתיב גויעה גבי ויאסף בצדיקים משתעי ובדור במבול לא נאמר ויאסף.

פרשת תולדות

[רש"י: (יט) ואלה תולדות יצחק - יעקב ועשיו [א] האמורים בפרשה:
אברהם הוליד את יצחק - על ידי שכתב הכתוב יצחק בן אברהם הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק [ב], לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו.
מה עשה הקב"ה?
צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק, וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם היה, שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק:]

אות א
פירוש דכל מקום דכתיב ואלה מוסיף על ענין ראשון, וכמו שאברהם הוליד צדיק ורשע, כך יצחק הוליד צדיק ורשע.

אות ב
((נחלת יעקב),) כתב הרא"ם ומה שהוזקק לאמת שיצחק הוא בן אברהם, הוא לפי שליצני הדור וכו'. ולא נהירא דאם כן לא לכתוב לא וי"ו ולא ה"א, רק לכתוב אלה תולדות יצחק, כמו אלה תולדות נח או אלה תולדות יעקב, לכן נראה לי דהפסוק על כרחך בא לפרש על עשו ויעקב האמורים בפרשה שהיה אחד צדיק ואחד רשע, והשתא אתי שפיר שע"י שכתב הכתוב יצחק בן אברהם, הוזקק לחזור ולומר וכו', ואל תקשה לא לכתוב לא זה ולא זה, לפי שהיו ליצני הדור אומרים שזמן לידת יצחק מאבימלך וכו' שהרי שהתה וכו', ועכשיו מצאו מקום לחזק את דבריהם שהרי אחד היה צדיק כמו שרה ואחד רשע כמו אבימלך, ואילו היו מאברהם היו שניהם צדיקים, לכך הוצרך לומר בן אברהם ולחזק כתב אברהם וכו', וזהו שסיים הרב וזהו שכתב כאן וכו', שאילולי אחד צדיק ואחד רשע לא היה כותב זה בכאן אלא במקום אחר ודו"ק.

[רש"י: (כ) בן ארבעים שנה – שהרי [ג] כשבא אברהם מהר המוריה נתבשר שנולדה רבקה, ויצחק היה בן שלשים ושבע שנה, שהרי בו בפרק מתה שרה, ומשנולד יצחק עד העקידה שמתה שרה שלושים ושבע שנה, ובת תשעים הייתה כשנולד יצחק, ובת מאה עשרים ושבע כשמתה, שנאמר (כג א) ויהיו חיי שרה וגו', הרי ליצחק שלושים ושבע שנים ובו בפרק נולדה רבקה [ד], המתין לה עד שתהא ראויה לביאה שלוש שנים [ה] ונשאה:
בת בתואל מפדן ארם אחות לבן - וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם?!
אלא להגיד שבחה שהייתה בת רשע [ו] ואחות רשע ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם:
מפדן ארם - על שם ששני ארם היו ארם נהרים וארם צובה, קורא אותו פדן, לשון (שמואל א' יא ז) צמד בקר, תרגום פדן תורין.
ויש פותרין פדן ארם כמו (הושע יד יג) שדה ארם, שבלשון ישמעאל קורין לשדה פדן:]

אות ג
אין המקרא צריך סעד לדבריו שהיה בן ארבעים שנה, אלא הכי קאמר מפני מה לא נשא לי"ח או כ' שנה, שהרי קיים כל התורה, ויחיד וחביב לאביו ולאמו, היה להם להשיאו משהיה ראוי לזרע, ועי"ז פירש שהרי וכו'.

אות ד
דאם לא כן למה שהה כל כך ולא נשאה תיכף לבשורה, רצונו לומר דמן הדין היה לו לישא כבר אשה, אבל לא היה יכול מפני שלא רצה אברהם להשיאו אשה מבנות כנען, כמו שפירש רש"י לעיל בפסוק ויהי אחר הדברים האלה, אחרי הרהורי דברים וכו'.

אות ה
ואף על פי שאינה ראויה להריון, אפילו הכי נשאה כדי שלא יהיה בהרהורי עבירה.

אות ו
ואם תאמר כבר שמעינן כיון שכתב לעיל בת בתואל, אחות לבן, ויש לומר דרצונו לומר דמהכפל שמעינן שהכתוב מעיד בעצמו דצדקת היתה ולא למדה ממעשיהם.

[רש"י: (כא) ויעתר - הרבה והפציר בתפילה:
ויעתר לו - נתפצר ונתפייס ונתפתה לו [ז].
ואומר אני כל לשון עתר לשון הפצרה ורבוי [ח] הוא וכן:
(יחזקאל ח יא) ועתר ענן הקטרת, מרבית עלית העשן.
וכן (שם לה יג) והעתרתם עלי דבריכם.
וכן (משלי כז ו) נעתרות נשיקות שונא, דומות למרובות [ט] והנם למשא. אינקריישימינ"ט [ריבוי] בלע"ז:
לנכח אשתו - זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו [י] ומתפללת:
ויעתר לו - לו ולא לה [כ], שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע לפיכך לו ולא לה:]

אות ז
כי כאן במקבל הפעולה אי אפשר לפרשו מענין ריבוי, כי אם הפצרה הקרוב לריבוי, ולכך כתב גם כן ברישא והפציר, ולכן פירשו קודם לנוכח אשתו, וגם כי לא יאמר על הקב"ה לשון נתפצר, ולכן העתיקו מלת נתפתה כלומר שהקב"ה היה מתרצה לו.

אות ח
רצונו לומר דמלת ויעתר אין משמעותו לשון תפילה, אלא לשון הפצרה וריבוי הוא ולא לשון תפילה.

אות ט
רצונו לומר איך אפשר לומר דונעתרות נמי לשון ריבוי הוא, אם כן קשה היאך שייך לומר שהשונא ינשק הרבה, ועל זה פירש דומות למרובות והנם למשא, רצונו לומר אף על פי שאינו נושק אלא פעם אחד, מכל מקום דומה בעיניו כאילו נשק הרבה פעמים, והנשיקה האחת היא כמשא עליו, והא דלא הביא האי, וכן נעתרות וגו' לעיל גבי ויעתר שהוא נמי לשון ריבוי, יש לומר דלעיל הוי מצי למימר דמלת ויעתר משמש ב' לשונות לשון הפצרה ולשון ריבוי, כמו שפירש רש"י גבי לשבור אוכל, שמשמש ב' לשונות לשון מכר ולשון קנין, וגבי ויעתר לו פירש שלשון ויעתר לשון הפצרה הוא דלא שייך גבי הקב"ה לשון ריבוי לומר שנתרבה ח"ו, ואם כן פירוש של נעתרות נשיקות שונא נמי לשון הפצרה היא, כלומר שצריכים להפציר בשונא שישק לשונאו, אבל עכשיו שפירש שגם ויעתר לו פירושו לשון ריבוי, ואם כן כל לשון ויעתר הוא לשון ריבוי, ואם כן צריכין אנו לפרש קרא ד"ונעתרות נשיקות שונא" לשון דומות למרובות וק"ל.

אות י
לפי שאין דרך המתפללים להתפלל זה לעומת זה.

אות כ
דקשה לרש"י ויעתר להם מיבעי ליה, דהא שניהם התפללו, ומתרץ לו ולא לה וכו'.

[רש"י: (כב) ויתרוצצו - על כורחך המקרא הזה אומר דורשני, שסתם מה היא רציצה זו [ל] וכתב אם כן למה זה אנכי.
רבותינו דרשוהו: לשון ריצה, כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת.
דבר אחר: מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות:
ותאמר אם כן - גדול צער העיבור:
למה זה אנכי - מתאווה ומתפללת על הריון:
ותלך לדרוש - לבית מדרשו [מ] של שם:
לדרוש את ה' - שיגיד לה מה תהא בסופה:]

אות ל
כיון שסתם מה היא רציצה זו, אם כן מסתמא היא רציצה כדרך שאר נשים מעוברות, ואם כן למה כתוב אחר כך למה זה אנכי, וכי אינה יודעת שיהיה לה צער העיבור, אלא ודאי כמו שדרשו רז"ל שהיא לשון ריצה דאין דרך להיות כן בשאר נשים, ועל זה פירש אחר כך ותאמר אם כן שצער העיבור שלי יותר משאר נשים למה זה אנכי.

אות מ
דאם לא כן ותדרוש את ה' מיבעי ליה מאי ותלך, והלא מלא כל הארץ כבודו, ואין סברא שהלכה לבית מדרשו של עבר בזמן שהיה שם קיים דהוא היה בן בנו של שם, ואין להקשות למה לא הלכה אצל אברהם שהרי גם הוא היה נביא, ויש לומר דהקב"ה סובב כן להעלים מאברהם ענין ההריון שלא יצטער, שהרי מת אברהם קודם שיצא עשו לתרבות רעה כדי שתהא מיתתו בשיבה טובה.

[רש"י: (כג) ויאמר ה' לה - על ידי שליח [נ], לשם נאמר ברוח הקודש והוא אמר לה:
שני גויים בבטנך - גיים כתיב [ס], אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת [ע] לא בימות החמה ולא בימות הגשמים:
ושני לאמים - אין לאום [פ] אלא מלכות:
ממעיך יפרדו - מן המעיים הם נפרדים, זה לרשעו [צ] וזה לתומו:
מלאם יאמץ - לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל [ק].
וכן הוא אומר (יחזקאל כו ב) אמלאה החרבה, לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים:]

אות נ
דאין שייך לומר דהוא עצמו קאמר לה, כיון שהיא עצמה לא היתה מדברת אל השכינה, ועוד יש לומר דרש"י דייק מדכתיב ויאמר ה' לה ולא כתיב ויאמר לה ה', כמו שכתוב גבי הגר ויאמר לה מלאך, או ויאמר לה בועז, אלא ודאי הכי פירושו ויאמר ה' לשליח שיאמר לה.

אות ס
והוא לשון גאים, כי היו"ד בא במקום אל"ף.

אות ע
פירוש דאנטונינוס בא מעשו, ורבי בא מיעקב, וקשה הא אמרינן בכתובות בשעת פטירתו של רבי זקף י' אצבעותיו כלפי מעלה וכו' ואמר לא נהנתי מעולם הזה לפי הטורח שיגעתי אפילו באצבע קטנה, ויש לומר דבני ביתו היו אוכלין ולא פסקו משולחנו וזה הוא גאות, אבל רבי בעצמו לא היה אוכל, ((רא"ם),) ועיין בנחלת יעקב.

אות פ
דאם לא כן ושני לאמים למה לי. ((מהר"ן),) דיוקו ממלת יאמץ דלא שייך אלא במלכים, וכן הוא בהדיא ברש"י ע"ז דף ב'.

אות צ
פירוש שאין הכוונה בזה להודיע לה מה שיש במעיה, שהרי כבר אמר שני גוים בבטנך, רק הכוונה הוא להודיע לה איכות הגוים שבבטנה מה היא, ואומר שבעודם במעיה בטרם צאתם לאויר העולם הם נפרדים זה מזה שלא כמנהג, זה לרשעו וזה לתומו בעודם במעיה, ולכן כתב במקום יפרדו שהוא לשון עתיד, נפרדים שהוא לשון בינוני, לומר שכבר הם נפרדים במעיה, ((הרא"ם),) ואם תאמר הרי מצינו בספרי שאין יצר הרע שולט באדם במעי אמו, כדכתיב מנעוריו פירוש משננער ממעי אמו. הגור אריה פירש שאין האדם מתאוה ביצר הרע לחטוא קודם שנולד, אבל מה שעשו רץ ומפרכס בעבירה לפני עבודת אלילים, זה היה בטבעו רצה להתדבק במינו ע"ש.

אות ק
כלומר לא יהיו שניהם בגדולה בזמן אחד אלא וכו', ומ"ם מלאום כמו מכל מלמדי, שהוא כמו מן ולא יותר ממנו, כלומר שהאחד יקח האומץ מחבירו, וצור הוא מלכות עשו.

[רש"י: (כה) אדמוני - סימן הוא [ר] שיהא שופך דמים:
כלו כאדרת שער - מלא שער כטלית [ש] של צמר המלאה שער פלוקייד"א בלע"ז [אריג צמר]:
ויקראו שמו עשו - הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה:]

אות ר
פירוש לא נכתב זה פה אלא לסימן, דאם לא כן מה בא להודיענו שהוא אדמוני, בשלמא כאדרת שער בא לתת טעם למה שמו עשו, והא דכתיב גבי דוד והוא אדמוני, כבר פירשו רז"ל בדוד כתיב עם יפה עינים, שפיכות דמים שלו היה על פי סנהדרין הנקראים עינים.

אות ש
רצונו לומר דשער דכתיב בקרא לא קאי על אדרת, דבבעלי חיים חוץ מאדם אין נקרא שער אלא נוצה או צמר, אלא הכי קאמר כולו שער כאדרת שהוא כולו צמר. ((נחלת יעקב),) הרא"ם שכח פסוק מלא בזכריה ולא ילבשו אדרת שער, הרי דשער קאי אאדרת, והכי פירושו דקרא כולו היה מלא שער כאדרת המלאה שער, והוה ליה למימר כולו שער כאדרת שער, אלא שכ"ף הדמיון מורה על זה, וכן פירש הרד"ק בשורש שער האדרת בעלת שער ע"ש.

[רש"י: (כו) ואחרי כן יצא אחיו וגו' - שמעתי מדרש אגדה [ת] הדורשו לפי פשוטו:
בדין היה אוחז בו לעכבו, יעקב נוצר מטיפה ראשונה ועשו מן השניה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן לה שתי אבנים זו תחת זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה, והנכנסת אחרונה תצא ראשונה, נמצא עשו הנוצר באחרונה יצא ראשון, ויעקב שנוצר ראשונה יצא אחרון, ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה, ויטול את הבכורה מן הדין:
בעקב עשו - סימן שאין זה מספיק [א] לגמור מלכותו עד שזה עומד ונוטלה הימנו:
ויקרא שמו יעקב – [ב] הקב"ה.
דבר אחר: אביו קרא לו יעקב על שם [ג] אחיזת העקב:
בן שישים שנה - עשר שנים משנשאה עד שנעשית בת שלוש עשרה שנה וראויה להריון ועשר שנים הללו צפה והמתין לה [ד] כמו שעשה אביו לשרה, כיון שלא נתעברה ידע שהיא עקרה והתפלל עליה. ושפחה לא רצה לישא, לפי שנתקדש בהר המוריה להיות עולה תמימה:]

אות ת
כיון דכתיב ויצא הראשון היה לו לומר נמי ויצא השני, ומתרץ שמעתי מדרש אגדה וכו', פירוש משום הכי לא כתיב שני, דמן הדין היה לו לצאת ראשון כמו שהיה ביצירה ראשון וכו'.

אות א
דאם לא כן וידו אוחזת בו סגי.

אות ב
דקשה לרש"י למה לא כתיב מי קרא אותו, ועוד כיון דכתיב ויצחק בן ס' שנה, שמע מינה דעד השתא לאו ביצחק משתעי קרא, לכן פירש הקב"ה קראו, ד"א אביו קראו, ולמה לא כתיב יצחק שלא יאמרו האומות אביו קראו יעקב כי ידע שיעקבהו פעמים, (מהרש"ל).

אות ג
דלפירוש ראשון קשה למה צריך לכתוב בעקב עשו מאי נפקא מיניה בזה, ובשביל סימן אין זה מספיק וכו', אבל לפי ד"א שאביו קרא לו אם כן בעקב עשו אין מיותר לגמרי כי צריך למיכתב כדי ליתן טעם מפני מה קרא לו אביו שם יעקב.

אות ד
דקשה לרש"י למה המתין כל כך מלהתפלל עד שנעשה בן ס' שנה, יותר מאברהם שלא המתין אלא י' שנים, כמו שפירש רש"י לעיל (בפרשת וירא) [לך לך] והוא המתין כ' שנה, לכן פירש וכו', וכי תימא נילף מהכא דאם המתין י' שנים אז צריך להתפלל ולא ליקח אשה, לכן אמר ושפחה וכו' ולאו דוקא שפחה.

[רש"י: (כז) ויגדלו הנערים ויהי עשו - כל זמן [ה] שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלוש עשרה שנה זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודה זרה:
יודע ציד - לצוד ולרמות את אביו בפיו [ו], ושואלו אבא היאך מעשרין [ז] את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצות:
איש שדה - כמשמעו אדם בטל וצודה בקשתו [ח] חיות ועופות:
תם - אינו בקי בכל אלה, אלא כלבו כן פיו. מי שאינו חריף לרמות קרוי תם:
ישב אהלים - אוהלו של שם ואוהלו של עבר:]

אות ה
דקשה לרש"י והא ממעים היו נפרדים זה לרשעו וזה לתומו, ועל זה פירש כל זמן כלומר אף על פי שהיה עשו עושה רעה היו תולין בנערותו והבריות לא הכירו בו עד שנעשה בן י"ג שנה, ואם תאמר והא עשו לא יצא לתרבות רעה עד שהיה בן ט"ו שנה, ולמה נתקצרו ימי אברהם חמש שנים כמו שפירש רש"י לקמן, ויש לומר דאותן שתי שנים עשה בצנעה ואחר כך עשה בפרהסיא.

אות ו
מדכתיב יודע משמע דבר שצריך חכמה, דאם לא כן היינו איש שדה. ועוד יש לומר דאיש ציד הוא היפך של איש תם, כמו שאיש שדה היפך של יושב אהלים, ואי היה פירושו צד חיות לא הוה היפך של איש תם, דאפשר הוא דאיש תם נמי יכול לצוד חיות.

אות ז
דאינן חייבים במעשר אפילו מדרבנן והוא מדקדק במצות וק"ל. ((קיצור מזרחי),) ומאי שנא שהטעה אותו במצות המעשר, נ"ל משום דהמצוה הזאת מצינו בפירוש שהחזיק אברהם שנאמר ויתן לו מעשר מכל, ודאי החזיקו בניו אחר כך ג"כ במצוה זאת, כדלקמן ביצחק בפסוק מאה שערים, וכן ביעקב עשר אעשרנו לך ודו"ק.

אות ח
לא עובד בשדה דאם כן איש אדמה מיבעי ליה כמו בנח, או עובד אדמה כמו בקין.

[רש"י: (כט) ויזד - לשון בישול, כתרגומו:
והוא עיף – ברציחה [ט], כמה דתימא (ירמיה ד לא) כי עיפה נפשי להורגים:]

אות ט
דאם לא כן והוא רעב מיבעי ליה.

[רש"י: (ל) הלעיטני - אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה, כמו ששנינו אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו:
מן האדם האדם - עדשים אדומות [י], ואותו היום מת אברהם שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה, ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקב"ה, לפיכך קצר הקב"ה חמש שנים משנותיו [כ], שיצחק חי מאה ושמונים שנה וזה מאה שבעים וחמש שנה, ובישל יעקב עדשים להברות את האבל.
ולמה עדשים?
שדומות לגלגל שהאבלות גלגל החוזר בעולם.
(ועוד מה עדשים אין להם פה כך האבל אין לו פה שאסור לדבר.
ולפיכך המנהג להברות את האבל בתחילת מאכלו ביצים שהם עגולים ואין להם פה,
כך אבל אין לו פה כדאמרינן במועד קטן (כא ב):
אבל כל שלושה ימים הראשונים אינו משיב שלום לכל אדם וכל שכן שאינו שואל בתחילה, משלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל וכו'):]

אות י
דכתיב בסמוך נזיד עדשים, וכאן כתוב הלעיטני נא מן האדום.

אות כ
ואם תאמר דילמא הגיעו עת שנותיו למות, ויש לומר מדכתיב גבי אברהם זקן ושבע ולא כתיב ימים, כמו גבי יצחק זקן ושבע ימים, וכן בשאר צדיקים.

[רש"י: (לב) הנה אנכי הולך למות - (מתנודדת והולכת היא הבכורה שלא תהא כל עת העבודה בבכורות כי שבט לוי יטול אותה ועוד:
אמר עשו: מה טיבה [ל] של עבודה זו?
אמר לו: כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה, כאותה ששנינו אלו הן שבמיתה שתויי יין, ופרועי ראש.
אמר: אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה:]

אות ל
דאם מפני הרעב אמר כן הנה אנכי מת מיבעי ליה.

[רש"י: (לד) ויבז עשו - העיד הכתוב על רשעו [מ] שביזה עבודתו של מקום.]

אות מ
רצונו לומר כיון שכתב שמכר בכורתו ליעקב שמע מינה שלא רצה בה, ואם כן למה ליה למיכתב ויבז, אלא העיד כו', רצונו לומר דבלא זה נמי ידעינן שרשע היה אלא שזה הוא כאילו העיד הכתוב כו', כדפירשתי לעיל גבי בת בתואל מפדן ארם.


הפרק הבא    הפרק הקודם