שפתי חכמים, דברים פרק ה


[רש"י (ג) לא את אבתינו – בלבד [ת] כרת ה' וגו' כי אתנו:]

אות ת
רצונו לומר, בהפסוק משמע, דוקא לנו נתנו עשרת הדברות ולא לאבותינו שמתו לפנינו, והא הרבה שהיו קיימין בשעת מתן תורה בשנה שניה כשיצאו ממצרים, ואף עמהם נכרתה הברית הזאת, והשתא לא קיימין. לכן פירש, לא את אבותינו בלבד כרת ה' וגו' אלא אף לנו.

[רש"י (ד) פנים בפנים - אמר ר' ברכיה: כך אמר משה: אל תאמרו אני מטעה אתכם על לא דבר, כדרך שהסרסור עושה בין המוכר ללוקח, הרי המוכר עצמו [א] מדבר עמכם:]

אות א
וזהו דכתיב פנים בפנים.

[רש"י (ה) לאמר - מוסב על (פסוק ד) דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר אנכי ה' וגו' [ב] ואנכי עומד בין ה' וביניכם:]

אות ב
דאין יתכן לומר דקאי לאמר אדלפניו, ולא עליתם בהר לאמר, דמה היה להם לומר בהר? אלא שהפסיק הכתוב בין מתוך האש למלת לאמר, כדי שיודיע שאני הסרסור בין ה' וביניכם, מפני שיראתם מפני האש ולא יכולתם לעלות בהר.

[רש"י (ו) על פני - בכל מקום אשר [ג] אני שם וזהו כל העולם.
דבר אחר:
כל זמן שאני קיים. עשרת הדברות כבר פירשתים:]

אות ג
ולהאי טעם קשה, הוה ליה למימר בפני, לכן אמר דבר אחר כו' ולפירוש דבר אחר קשה, הוה ליה למימר לעולם, ובעל פני יש מקום לטעות חס ושלום, לכן פירש גם טעם ראשון. ועיין לעיל בפרשת יתרו ושם כתבתי למה פירוש רש"י בכאן שני טעמים, ולעיל לא פירש אלא טעם אחד. ועיין בגור אריה.

[רש"י (יא) שמור - ובראשונות הוא אומר (שמות כ, ח) זכור שניהם בדבור אחד ובתיבה אחת [ד] נאמרו ובשמיעה אחת נשמעו:
כאשר צוך - קודם מתן תורה [ה] במרה:]

אות ד
כשאמר בתחלה זכור נאמר אף שמור, דבשניהם נאמרו בתיבה אחת וכו' דעל ידי נס היה. ומה שחזר לכתוב זה רש"י כאן, ולא סמך על מה שפירש לעיל כמו בשאר הדברות, משום דכאן כתיב: כאשר צוך, וממנו עיקר הלימוד שבדיבור אחד נאמרו, לכן חזר לפרשו במקום הראוי.

אות ה
מדכתיב בפרשה זו: אלה החקים וגו', דמשמע שנאמרו עשר דברות כאן כאשר נאמר שם, אם כן היאך הוסיף משה בדברות כאשר צוך וגומר? וכן פירש רש"י פרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ו) ועיין בתוספות פרק רבי עקיבא (דף פ"ו). ואם תאמר, ודלמא כאשר צוך וגו' קאי אפרשת המן, דאף התם צוה על השבת ויש לומר לקמן, גבי כיבוד אב ואם, גם כן כתיב כאשר צוך וגו', והתם על כרחך אין לומר כאשר צוך גבי מן דהא התם לא להזהיר על כיבוד אב ואם, אף כאשר צוך דגבי שבת לא קאי על אזהרת מן. עד כאן לשונו.

[רש"י (יד) וזכרת כי עבד היית וגו' - על מנת כן פדאך [ו] שתהיה לו עבד ותשמור מצוותיו:]

אות ו
משום דידע שהקשה להם השביתה ממלאכה, כדאשכחן גבי פורים שקיבלו עליהם לימי משתה ושמחה ולא לעשית מלאכה לכן הזכיר להם העבדות כלומר אומר לו הרב לעבדו שישבות ממלאכה, מן הדין שישמע לו, כי המלאכה היא לרבו, דאם לא כן, מה ענין הזכרת העבדות לכאן.

[רש"י (טז) ולא תנאף - אין לשון ניאוף [ז] אלא באשת איש:]

אות ז
ואם תאמר למה ליה לרש"י לפרש זה יותר מכל עשרת הדברות. יש לומר, דקשה לרש"י, וי"ו דולא תנאף למה לי. ומתרץ, אין ניאוף אלא באשת איש, ומוסיף על ענין ראשון על לא תרצח. כלומר, הזהר במצוה זו דלא תרצח ובזה תפרוש מהרבה עבירות. חדא דלא תנאף, כי יעלה על דעתו שמא הבעל לא יתן לו אשתו ובזה יבא לידי רציחה, וכן כולם. ועיין בקיצור מזרחי ישוב אחר על זה.

[רש"י (יז) ולא תתאוה - לא תירוג
אף הוא לשון חמדה [ח].
כמו (בראשית ב, ט) נחמד למראה.
דמתרגמינן: דמרגג למחזי:]

אות ח
רצונו לומר, אין להקשות דהא התם כתיב לא תחמוד, והכא כתיב לא תתאוה, ומפרש אף הוא כו' ולכן פירש התרגום לא תירוג שהוא לשון חמדה.

[רש"י (יח) ולא יסף - מתרגמינן: ולא פסק.
כי קולו חזק וקיים [ט] לעולם.
דבר אחר:
ולא יסף לא הוסיף להראות באותו פומבי:]

אות ט
ולפי טעם זה קשה פשיטא, משום שהשמיע קולו החזק פעם אחת, משום הכי יפסוק קולו?! לכן פירש דבר אחר וכו', ולפי דבר אחר קשה למה כתיב יסף, הוה ליה למימר יוסיף לכך פירש גם טעם ראשון. פומבי פירוש גלוי ומפורסם.

[רש"י (כג) ואת תדבר אלינו – התשתם [י] את כחי כנקבה שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי [כ] כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה. וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני.]

אות י
כי נוכח הזכר אתה ונוכח הנקבה את.

אות כ
מקשים העולם, והלא הקדוש ברוך הוא הודה לדבריהם ואמר הטיבו אשר דברו. ויש לומר, לפי דעתו של משה, שחשש שמא לא היו חרדים להתקרב אל ה' מאהבה, היו אומרים דברים כאלה והשיב לו הקדוש ברוך הוא מפני יראת ה' אמרו זה, להוציא את ישראל מן החשד מדעת משה רבינו עליו השלום אמר הקדוש ברוך הוא כל זה.

הפרק הבא    הפרק הקודם