פסוק א
בראשית ברא אלהים -
יבינו המשכילים כי כל דברי רבותינו ודרשותיהם כנים ואמיתים. וזהו האמור במסכת שבת:

הוינא בר תמני סרי שנין ולא ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו.

ועיקר ההלכות והדרשות יוצאין מיתור המקראות או משינוי הלשון, שנכתב פשוטו של מקרא בלשון שיכולין ללמוד הימנו עיקר הדרשה, כמו 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם', ודרשו חכמים באברהם, מאריכות הלשון שלא היה צריך לכתוב בהבראם.

עתה אפרש פירושי הראשונים בפסוק זה, להודיע לבני אדם למה לא ראיתי לפרש כמותם.

יש מפרשים:
בראשונה ברא אלהים את השמים ואת הארץ.
אי אפשר לומר כן שהרי המים קדמו, כדכתיב: ורוח אלהים מרחפת על פני המים.
ועוד, שאין כתוב כאן בראשונה, אלא בראשית דבוק הוא, כמו: ותהי ראשית ממלכתו בבל.

והמפרש כמו תחילת דבר ה' בהושע, כלומר: בתחילת ברא אלהים את השמים, (כלומר:) בטרם ברא שמים וארץ, הארץ הייתה תוהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים, נמצא שהמים נבראו תחילה, גם זה הבל, שכן לא היה לכתוב והארץ הייתה תוהו ובהו, שמאחר שעדיין לא נבראת לא היה לו לקרותה ארץ קודם יצירת המים, מאחר שהמים קדמו.

אך זה הוא עיקר פשוטו לפי דרך המקראות, שרגיל להקדים ולפרש דבר שאין צריך בשביל דבר הנזכר לפניו במקום אחר, כדכתיב: 'שם חם ויפת'.
וכתיב: 'וחם הוא אבי כנען'.
אלא מפני שכתוב לפניו: 'ארור כנען', ואילו לא פורש תחילה מי כנען, לא היינו יודעין למה קללו נח.

'וישכב את בלהה פלגש אביו וישמע ישראל'.
למה נכתב כאן 'וישמע ישראל', והלא לא נכתב כאן שדיבר יעקב מאומה על ראובן?
אלא לפי שבשעת פטירתו אמר: 'פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה', לפיכך הקדים 'וישמע ישראל', שלא תתמה בראותך שהוכיחו על כך בסוף ימיו. וכן בכמה מקומות.

גם כל הפרשה הזאת של מלאכת ששה ימים הקדימה משה רבנו, לפרש לך מה שאמר הקב"ה בשעת מתן תורה, 'זכור את יום השבת לקדשו וגו' כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי', וזהו שכתב 'ויהי ערב ויהי בקר יום הששי', אותו ששי שהוא גמר ששה ימים, שאמר הקב"ה במתן תורה. לכך אמר להם משה לישראל, להודיעם כי דבר הקב"ה אמת.

וכי אתם סבורים שהעולם הזה כל הימים בנוי כמו שאתם רואים אותו עכשיו מלא כל טוב? לא היה כן, אלא 'בראשית ברא אלהים' וגו' כלומר: בתחילת בריאת שמים וארץ, כלומר: בעת שנבראו כבר (ה)שמים העליונים והארץ, הן זמן מרובה הן זמן מועט, אז -

פסוק ב
'והארץ היתה', הבנויה כבר 'היתה תוהו ובהו', שלא היה בם שום דבר.
כדכתיב בירמיה: 'ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו ואל השמים ואין אורם, ראיתי [והנה] [ו]אין אדם, מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו'.
וזהו תהו ובהו -
'חורבו מאין יושב'.

וחשך על פני תהום -
זהו 'ואל השמים ואין אורם'.

'ורוח מנשבת על פני המים' -
והוצרך הרוח למה שכתב לפנינו 'ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד' וגו', כי על ידי הרוח נקוו המים, כמו בקיעת ים סוף שנתראית היבשה ע"י 'ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה, וישם את הים לחרבה ויבקעו המים'.


פסוק ג
ויאמר אלהים יהי אור.
לתקן האמור: וחשך על פני תהום.

פסוק ד
וירא אלהים את האור.
נסתכל במראהו כי יפה הוא. וכן: ותרא אותו כי טוב הוא, נסתכלה במשה שנולד לששה חדשים, כמו שמואל לתקופת הימים, וראתהו כי טוב ויפה הוא שנגמרו סימניו וצפרניו ושערו. ותצפנהו שלש ירחים, כלומר: עד סוף ט' חדשים, שהרי ראתהו וידעה שהוא טוב ויפה בסימנים, שאינו נֶפֶל.

ויבדל אלהים בין האור ובין החשך -
שי"ב שעות היה היום ואח"כ הלילה י"ב. האור תחילה ואח"כ החשך. שהרי תחילת בריאת העולם היה במאמר 'יהי אור'. וכל חשך שמקודם לכך, דכתיב: 'וחשך על פני תהום', לא זהו לילה.

פסוק ה
ויקרא אלהים לאור יום -
תמה על עצמך לפי הפשט, למה הוצרך הקב"ה לקרוא לאור בשעת יצירתו 'יום'?!
אלא כך כתב משה רבנו: כל מקום שאנו רואים בדברי המקום יום ולילה, כגון 'יום ולילה לא ישבותו' - הוא האור והחשך שנברא ביום ראשון, קורא אותו הקב"ה בכל מקום 'יום ולילה'. וכן כל: 'ויקרא אלהים' הכתובים בפרשה זו.
וכן: 'ויקרא משה להושע בן נון יהושע', האמור למעלה.
למטה אפרים הושע בן נון', הוא אותו שקרא משה יהושע בן נון, שמינהו קודם לכן משרתו בביתו, שכן דרך המלכים הממנים אנשים על ביתם לחדש להם שם, כמו שנאמר 'ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח'.
'ויקרא לדניאל בלטשצר' וגו'.
לעולם אור תחילה, ואח"כ חשך.

ויהי ערב ויהי בקר -
אין כתיב כאן ויהי לילה ויהי יום, אלא ויהי ערב, שהעריב יום ראשון ושיקע האור, ויהי בוקר, בוקרו של לילה, שעלה עמוד השחר, הרי הושלם יום א' מן השישה ימים שאמר הקב"ה בעשרת הדברות, ואח"כ התחיל יום שני, ויאמר אלהים יהי רקיע. ולא בא הכתוב לומר שהערב והבקר יום אחד הם, כי לא הוצרכנו לפרש אלא היאך היו ששה ימים, שהבקיר יום ונגמרה הלילה, הרי נגמר יום אחד והתחיל יום שני.

פסוק ו
ויאמר אלהים יהי רקיע -
לאחר שנגמר יום ראשון לבוקרו, ויאמר אלהים.

רקיע -
לשון פעול הוא, כמו עשיר שפתרונו מעושר, חסיד - מחוסד.
לפי שמן הארץ עד השמים העליונים היו מים, כדכתיב: מרחפת על פני המים, עתה חילקן הקב"ה באמצע, ועשה ריקוע פרוש ממזרח למערב ומצפון לדרום, להבדיל בין המים העליונים. ולפי שלא עשה מלאכת המים עד [יום] שלישי שנראית היבשה, לא נאמר כי טוב בשני, אבל בשלישי נאמר שני פעמים כי טוב, אחד למלאכת המים ואחד ליציאת האילנות והדשאים.

בין מים למים -
להיות חציין למעלה וחציין למטה.

פסוק ח
ויקרא אלהים לרקיע שמים -
כמו שפירשתי למעלה, כלומר: הוא נקרא שמים בכל מקום בתורה. ושמים העליונים היו בכלל שמי השמים וכל צבאם, והן לה' אלהיך השמים ושמי השמים וגו'.

ויהי ערב ויהי בקר יום שני -
שנטה היום לערוב, ואח"כ ויהי בקר של יום שני. הרי נגמר יום שני מששת הימים שאמר הקב"ה בעשרת הדברות, והתחיל עתה יום שלישי בבקר.

פסוק ט
ויאמר אלהים יקוו -
כמו שפירש למעלה ע"י הרוח, כי לכך נאמר: ורוח אלהים מרחפת, [כמו] בבקיעת ים סוף. שכשם שחלק מים העליונים והבדיל מן התחתונים ע"י מעשה של ריקוע, כן מים שעל הארץ הקווה ע"י מעשה של רוח.

ותראה היבשה -
כלומר: הארץ שנבראת עם שמים העליונים מקודם שנברא האור, כמו שפירשתי למעלה או זמן מרובה או זמן מועט.

פסוק י
ליבשה ארץ -
כמו שפירשתי למעלה, היבשה היא שקרויה ארץ בכל מקום בתורה.

פסוק יא
דשא -
כל מיני דשאים ביחד קרויים דשא, וכל מין בפני עצמו קרוי עשב.

(עושה פרי למינו.
לפי הפשט נאמר למינו בדשאים, שלמינו הכתוב בעץ עושה פרי, מוסב גם על עשב מזריע זרע.

עושה פרי למינו -
עץ התפוח עושה תפוח ולא תמרים.

אשר זרעו בו -
בתוך התפוח יש בו גרעינים שיכול ליטע ממנו אילן בכל מיני פירות.

פסוק יד
יהי מארת -
דרך המקראות לומר (לשון) יחיד אצל (לשון) רבים, כמו ויהי אנשים אשר היו טמאים. וכן פירושו, יהי מעשה.

ומה הוא?
מאורות.

ברקיע השמים -
הנרקע. ופרוש תחת השמים העליונים.

ברקיע -
לפי שהוא דבוק לתיבה שלאחריו כלומר: רקיע של שמים, לכך הוא נקוד חטף.
וכן קציר כשהוא דבוק יאמר, עד כלות קציר השעורים וקציר החטים.
כבר אמרנו למעלה ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, אבל עדיין גמר הלילה ותחילת היום ממש אין ידוע כי אם בהנץ החמה, וגם גמר היום ותחילת הלילה ממש לא נודע כי אם בשקיעת החמה וצאת הכוכבים, להבדיל בין תחילת היום ובין תחילת הלילה.

והיו לאותות ולמועדים -
כדכתיב בחזקיהו: זה לך האות מאת ה' וגו' הלך הצל עשר מעלות וגו' הרי החמה הייתה לו אות.
וכתיב: ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש וגו'.
וכתיב: מאותות השמים אל תחתו.

ולמועדים -
מהילוך הלבנה שמתחדש לכ"ט יום וחצי, נועדים מועדי השנה וזמני השטרות, כדכתיב: עשה ירח למועדים.

ולימים -
שהרי מצאת הכוכבים עד צאת הכוכבים יום אחד.

ושנים -
ארבע תקופות השנה עושין שנה תמימה.

פסוק טו
והיו למאורות וגו' -
להאיר לעולם יהיו.

פסוק טז
הקטן -
משני המאורות הגדולים.

פסוק יח
ולהבדיל בין האור ובין החשך -
בין תחילת האור ובין תחילת החשך. הנץ החמה הוא תחילת האור, צאת הכוכבים הוא תחילת החשך.

פסוק כ
יעופף על הארץ על פני רקיע השמים -
אע"פ שיצירתו מן המים גידולו יהיה בארץ.

פסוק כא
התנינים הגדולים -
אף על פי שאמר הקב"ה ישרצו, שהם דגים שאינם גדולים כל כך, אעפ"כ גם התנינים הנזכרים במקום אחר ברא עימהם, לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון האמורים בנביאים, והאמור באיוב: תמשוך לויתן בחכה.

פסוק כב
ויברך אותם אלהים -
בכל מיני חיים תמצא שבירכן, בדגים ובעופות, באדם , ובהמה וחיה.

וּמִלְּאוּ את המים -
לשון ציווי והוא משקל רפי, כמו: אמרו לאלהים, רדפו מהר אבל מַלְּאוּ לשון ציווי.
משקל דגש כמו: דַּבְּרוּ אל כל עדת בני ישראל, וְחַזְּקוּ ידים רפות.

יִרֶב
כמו יִרְבֶּה וכמו יִפְנֶה.
וכן כל תבת פעל שסופם ה"א, כמו פָּנָה, קנה, בנה, מחה, יאמר וַיִּפֶן, ויקן, ויבן, וימח.

פסוק כד
וחיתו ארץ -
כמו: למעינו מים, בנו בעור, יתר וי"ו.

[ויהי כן] -
כלומר: כן היה לעולם.

פסוק כו
ויאמר -
למלאכיו.

נעשה אדם -
כמו שמצינו במיכיהו בן ימלא במלכים, ובישעיה: את מי אשלח ומי ילך לנו, וגם באיוב.

כדמותנו
בענין חכמתנו, שהרי כשמתקלקל האדם כתיב: נמשל כבהמות נדמו.

וירדו -
מן רדה, [כמו ויעשו מן] עשה, בכה ויבכו, שבה וישבו.

פסוק כז
בצלמו
של אדם, הוא בצלם אלהים, מלאכים.
ואל תתמה אם לא נתפרש יצירת המלאכים, כי לא כתב משה כאן לא מלאכים ולא גיהינום ולא מעשה מרכבה, אלא דברים שאנו רואים בעולם הנזכרים בעשרת הדברות כי לכך נאמר כל מעשה ששת הימים כמו שפירשתי למעלה כמו שמפרש לפנינו ויקח אחת מצלעותיו, כלל ואח"כ פירש.
וכן מצאתי בל"ב מדות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי שלמד מפסוק זה כלל ואח"כ פרט.

פסוק כח
וְכִבְשֻּׁהָ -
רפי, כמו ונכבשה הארץ לפניכם.
ולפי שהוא משקל רפי ולשון ציווי לכך הוא נרפה, אבל וְכִבְּשׁוּהָ דגש, פירושו לשעבר, כמו: קבצו פארור.

פסוק כט
הנה נתתי לכם
נותן אני לכם עתה דוֹיְינְש.
וכן: הרימותי ידי, מרים אני.
נתתי כסף השדה, נותן אני.

פסוק ל
ולכל חית הארץ וגו' -
אבל בשר לא הותר לאדם הראשון, עד שבא נח ואמר לו: כירק עשב נתתי לכם את כל נסתכל והביט כל מעשיו וכל פעולותיו שעשה אם יש לתקן שום דבר בהם, והנה כולם יפים ומתוקנים.

ויהי ערב ויהי בקר -
אז נגמר יום השישי והתחילה [וכו'].

[וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד -
נסתכל והביט כל מעשיו וכל פעולותיו שעשה אם יש לתקן שום דבר בהם והנה כולם יפים ומתוקנים].

הפרק הבא