פסוק א
וישב יעקב -
עשו הלך אל ארץ מפני יעקב אחיו, אבל יעקב ישב אצל אביו בארץ מגוריו כי לו משפט הבכורה.

פסוק ב
אלה תולדות יעקב -
ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו, כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אף כי עיקרה של תורה באה ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט וההגדות וההלכות והדינין ועל ידי אריכות הלשון ועל ידי שלושים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי וע"י שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא.

ולפי שאמרו חכמים: אל תרבו בניכם בהגיון. וגם אמרו: העוסק במקרא מדה ואינה מדה, העוסק בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות וכדאמרינן במסכת שבת: הוינא בר תמני סרי שנין וגרסינן כולה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו.

וגם רבינו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים, נתן לב לפרש פשוטו של מקרא. ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי, היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום. ועתה יראו המשכילים מה שפירשו הראשונים.

אלה תולדות יעקב -
אלה המקראות ומאורעות שאירעו ליעקב.
והנה זה הבל הוא, כי כל אלה תולדות האמורים בתורה ובכתובים יש מהם שמפרש בני האדם ויש מהם רבים שמפרשים בני בנים, כאשר פירשתי באלה תולדות נח.
למעלה בפ' בראשית כתיב: ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת. ואחרי כן מפרש כי העולם חטאו: ונח מצא חן ואחרי כן מפרש: אלה תולדות נח בני בניו היאך כי שלשה בנים היה לו וצווה הקב"ה להכניסם בתיבה י"ב חדש ובצאתם ויולדו להם בנים אחר המבול, עד שעולים לשבעים בנים שהיו שבעים אומות, כדכתיב: מאלה נפרדו וגו'.

וכן בעשו פרשה ראשונה מפרש בני עשו שנולדו לו במקום אביו ואחרי כן וילך אל ארץ וגו' וישב לו בהר שעיר וכל הפרשה.
וכתיב: אלה תולדות עשו אבי אדום בהר שעיר. וכל פרשה שנייה זאת בבני עשו, וכשם שמצינו בעשו שפירש שבניו נולדו במגורי אביו קודם שהלך אל ארץ מפני יעקב, ובני בניו נולדו בהר שעיר, כן ביעקב למעלה כתיב: ויהיו בני יעקב שנים עשר וגו'. ומפרש לבסוף אלה בני יעקב אשר ילדו לו בפדן ארם ויבא אל יצחק אביו וגו' הרי פירש בניו של יעקב והיכן נולדו כאשר עשה בבני עשו.
ועתה כותב אלה תולדות יעקב בני בניו שהיו שבעים והיאך נולדו. כיצד יוסף היה בן שבע עשרה שנה ונתקנאו בו אחיו ומתוך כך ירד יהודה מאת אחיו והיה לו בנים בכזיב ובעדולם שלה ופרץ וזרח ונתגלגל הדבר שיוסף הורד מצרימה ונולדו לו במצרים מנשה ואפרים ושלח יוסף בשביל אביו וביתו עד שהיו שבעים, וכל זה היה צריך משה רבנו לכתוב שעל זה הוכיחם בשבעים נפש ירדו אבותיך וגו'.

בן שבע עשרה שנה -
להודיעך כי עשרים ושתים שנה נעלם מאביו יעקב, שהרי בן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה ושבע שנים השובע ושני שנים של רעב ואז בא אביו, כדכתיב: ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר.

היה רועה את אחיו בצאן -
בני לאה, לפי דרך ארץ קרא אחיו ולא בני השפחות.

והוא נער את בני בלהה וגו' -
נערותו ורגילותו ומשתאיו היו עם בני בלהה ובני זלפה ומתוך כך התחילו אחיו בני לאה לשנוא אותו.

את אחיו -
עם אחיו רועה ובשמחת נערותו היה נבדל מהם ורגיל עם בני השפחות ולא עימהם כמו נער. כדכתיב: כי נער ישראל.
וכתיב: יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו.
הולך ומונה כל מיני עניינים שגרמו לשנוא אותו. וגם -

ויבא יוסף את דבתם רעה -
את דיבתם של אחיו רעה.
כמדרש אגדה לפי פירושי, שאמר לאביו: כך מבזים הם בני השפחות אבל אני מכבדם ואני רגיל אצלם. פשטנים אחרים לא עמדו על העיקר.

פסוק ג
וישראל אהב וגו' -
כל זה גרם הקנאה.

בן זקונים -
כי אחרון היה לי"א בנים, אבל בנימין לא נולד אחרי כן עד זמן מרובה והרבה קודם שנולד בנימין, היה לו בן זקונים והתחיל לאוהבו.

פסים -
מעיל.

פסוק ח
ועל דבריו -
ויבא יוסף את דבתם רעה.

פסוק י
מה החלום הזה וגו' -
אפילו היתה אמו קיימת היה אומר להוכיחו.

פסוק יא
ואביו שמר את הדבר -
מה צורך לכתוב זה?
אלא שכשבאה לו הבשורה ולא האמין לבניו שהוא חי וירא ישראל את העגלות אשר שלח פרעה, כי לא נשלחו כי אם על פי המלך כמו שכתוב שם עגלות על פי פרעה, אז האמין על ידי החלומות שמוכיחין שסופו להיות מושל.
ועגלות הללו על ידי מלכות וממשלה באים ומתוך כך אמר: רב עוד יוסף בני חי.
כי תימה גדולה היה היאך האמין אחרי שראה כתנתו מלאה דם כמו שנחרד יצחק על יעקב, בשביל שמצא שער בחלקת צווארו.

פסוק יג
הלא אחיך רועים בשכם -
במקום סכנה שהרגו אנשי המקום. זה שמעתי מר' יוסף קרא חברינו והנאה לי.

פסוק יד
ויבא שכמה -
ולא מצאם.

פסוק טו
וימצאהו איש והנה תעה וגו' -
להגיד חשיבותו של יוסף נכתב זה שלא רצה לחזור לאביו כשלא מצאם בשכם אלא בקשם עד שמצאם ואף על פי שהיה יודע שמתקנאים בו, הלך ובקשם כמו שאמר לו אביו: והשיבני דבר.

פסוק יז
בדתן -
לפי הפשט שם העיר וגם בשופטים היא נזכרת.

פסוק יח
ויתנכלו אותו -
נתמלאו נכליות וערמומיות עליו, כמו: וארור נוכל. בנכליהם אשר נכלו.

פסוק יט
הלזה -
כל הלזה כשרואים אותו מרחוק.
וכן: מי האיש הלזה צי"ל בלע"ז, אבל הזה ציש"ט בלע"ז כמו: המן הרע הזה כשהוא בקרוב.

פסוק כ
לכו ונהרגהו -
לשון הזמנת בני אדם.
וכן: לכו ונמכרנו לישמעאלים.
וכן הבה נא.
הבה נתחכמה.
וכן ראה אנכי נותן לפניכם היום.

פסוק כא
ויצלהו מידם -
שלא נהרג.

פסוק כב
השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר -
מקום שאין בני אדם מצויין שם וימות מאליו.

למען הציל -
הפסוק מעיד על ראובן כי להצילו נתכוון כמו שמוכיח סופו.

פסוק כג
את כתנת הפסים -
י"א לא הזכירה אלא לרמוז לך שהיא גרמה תחילת השנאה. וזה אינו אלא לפי שהוא אומר לפניו וישלחו את כתנת הפסים להטעותו שיחשוב בלבו כי חיה רעה אכלתהו. כמו שאמר: ויכירה ויאמר כתונת בני לכך הוא מזכירה כאן.

פסוק כד
אין בו מים -
שאם היה בו מים לא היו משליכין אותו שם.
שאם כן היו מטביעין אותו וממיתין אותו בידם והם אמרו: ויד אל תשלחו בו וידינו אל תהי בו לגרום לו מיתה.

פסוק כח
ויעברו אנשים מדינים -
ובתוך שהיו יושבים לאכול לחם ורחוקים היו קצת מן הבור לבלתי אכול על הדם וממתינים היו לישמעאלים שראו וקודם שבאו הישמעאלים עברו אנשים מדינים אחרים דרך שם וראוהו בבור ומשכוהו ומכרוהו המדיינים לישמעאלים.

ויש לומר:
שהאחים לא ידעו ואף על פי שכתוב אשר מכרתם אותי מצרימה.

יש לומר:
שהגרמת מעשיהם סייעה במכירתו.

זה נראה לי לפי עומק דרך פשוטו של מקרא.
כי ויעברו אנשים מדינים משמע ע"י מקרה והם מכרוהו לישמעאלים. ואף אם באתה לומר וימכרו את יוסף לישמעאלים כי אחיו מכרוהו, אם כן צריך לומר שהם ציוו למדינים סוחרים למושכו מן הבור, ואח"כ מכרוהו לישמעאלים.

פסוק ל
אנא אני בא -
למה באתי אל הבור.

פסוק לב
וישלחו -
על ידי בני אדם שלא יגידו מי השולחים, אלא שאמרו זאת מצאנו.

פסוק לה
כי ארד -
לא אנחם אלא ארד אל בני אבל שאולה.

ויבך אותו אביו -
כלומר: זמן מרובה.
ולפי שהוא מיותר דרשו חכמים: אביו יצחק אף כי היה יודע שלא נהרג.

פסוק לו
והמדנים מכרו אותו אל המצרים -

מדן ומדין וישמעאלים אחים היו ומדן וישמעאלים אחד הם לפי הפשט, לכך הוא אומר: כי מדנים מכרוהו וישמעאלים הורידוהו שמה, כי שניהם אחד הם לפי הפשט.

הפרק הבא