פסוק א
ויקרא יעקב -
שלח בשבילם.

האספו -
כי שבעים נפש הגדילו באלו שבע עשרה שנה ונעשה עם רב, וכדברי רבותינו (לשש) מאות אלף.

את אשר יקרא אתכם -
ענין גבורתם ונחלתם.

פסוק ג
כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז -
דיבור אחד הוא.
דרך המקראות לכפול את דבריהם כחי, חילי, ממוני. וגם אוני ממוני הוא, כדכתיב: מצאתי און לי.
וידיו תשבנה אונו כלומר: בכורי אתה ומתוך כך חילי וראשית ממוני.

יתר
על אחיך היה לך לשאת

ויתר עז
היה לך למלוך על אחיך, אבל פחיזה ובהלה היה לך כמים הנשפכין, לכן אל תותר לא הבכורה ולא המלכות.

פסוק ד
כי עלית משכבי אביך -
וכן כתוב בדברי הימים: ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתייחס לבכורה, כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף.

יצועי עלה -
כלומר, יצועי היתה עולה.
הרבה לשון פעל מתפרשים לשון פועל, כמו: נתתי כסף השדה, נותן אני.

פסוק ה
מכרותיהם -
אַחֲוֹתֵיהֶם כפל לשון של שמעון ולוי אחים כלומר, שמעון ולוי אחים היו לרעה.

כלי חמס
הייתה אַחֲוָתָם מכרותיך ומולדתיך לשון קרובים, אבל מְכֵרוֹתֵיהֶם משקל דגש הוא, כמו מסיבותיהם לשון קורבה, אבל הריש במקום החירק נהפכת לציר"י הוא קמץ קטן, כמו בֵּרֵךְ תחת בָּרֵךְ. איבד ושיבר.
וכן: חרף ה'.
ושרת את אחיו, כלם משקל דגש מכרותיהם לוד פרנטייש בלע"ז.

פסוק ו
בסודם אל תבוא נפשי -
יהי רצון שלא תהא נפשי בעצתם, כי כל אל שבתורה להבא הן או קללה, או בקשה או ציווי לא ימצא אל לשעבר, לכן אין לפרש לא באה נפשי.

כי באפם -
שהרי באפם -

עקרו שור -
כמו: ואת סוסיהם תעקר.

פסוק ז
ארור אפם -
לא יצליחו באפם להינקם ולעשות רעה ולכן איני חפץ בקהלם ובחיבורם יחד.

אחלקם ביעקב -
כי לוי נתפזר בשנים עשר שבטים, כדכתיב ביהושע, נמצא שמעון לבדו בלא לוי.

פסוק ח
יהודה אתה יודוך -
המפרש ישבחוך אחיך שטות הוא בידו, אלא לפי שגינה את הראשונים ונטל מלכות מראובן ופיזר שמעון ולוי אמר ליהודה: אבל אתה - יתנו, לך אחיך - הוד מלכות כמו שמוכיח סוף הפסוק ישתחוו לך בני אביך.
וכן: ונתת מהודך עליו, תן לו משירותך בחייך.
וכן בדניאל: ולא נתנו עליו הוד מלכות.
וכן בשלמה כתיב הוד מלכות: ויתן עליו הוד מלכות בדברי הימים.

יודוך
ימליכוך. כמו יהודוך, כדכתיב: כי על כן עמים יהודוך.
וכן יושיעך ה' כמו יהושיע. ומ"מ אע"פ שנגזר יודוך מן הוד מלכות, אין הה"א עיקר אלא מגזרת חטופי פ"ה פעל של אות יו"ד הוא, כמו ישב יצא, שיאמר הוציא הושיב.
וכן מן ירה בים הורה.
ויורו המורים.
וכן: איש לא הונה מגזרת לא תונו.
וכן יאמר הודו לה'. יודו לה'.
הוגה ורחם
כלם עיקרם בראשם אות יו"ד ונופלת לפרקים ובאה אות וא"ו במקומה.

וישתחוו -
שתמלוך עליהם.

בני אביך -
לפי שמארבע אמהות היו אמר: בני אביך, אבל כשבירך יצחק את יעקב, כתיב: בני אמך.

פסוק ט
גור אריה יהודה -
כמו: והנה כפיר אריות.
הנער קרוי גור, כדכתיב: בתוך כפירים רבתה גוריה. לפי שהוא קל וגיבור יותר מאריה זקן, ממשיל את יהודה לגור אריה.

מטרף בני עלית -
אתה יהודה בני לאחר שתעלה מלטרוף טרף באומות ותכרע ותשכב בעירך, לא יבא אויב להחרידך ולהקימך ממקומך. זהו עיקר פשוטו.
והמפרשו במכירת יוסף לא ידע פשוטו של פסוק ולא בחילוק טעמים כלל.

פסוק י
לא יסור שבט מיהודה -
המלכות שניתן לו להשתחוות לו כל אחיו שנים עשר, לא תפסוק ממנו כל אותה הגדולה ולא מחוקק - ושררה מזרעו עד כי יבא - יהודה שילה - כלומר, עד כי יבא מלך יהודה הוא רחבעם בן שלמה שבא לחדש המלוכה בשילה שזהו קרוב לשכם, אבל אז יסורו עשרת השבטים ממנו וימליכו את ירבעם ולא נשאר לרחבעם בן שלמה רק יהודה ובנימין.

יקהת עמים -
קבוצת האומות שהיו כפופים תחת שלמה אביו, כדכתיב: הוא רודה בכל עבר הנהר נתקבצו שם להמליך רחבעם, כדכתיב: וילך רחבעם שכמה כי שכם בא כל ישראל להמליך אותו ושכם אצל שילה, כדכתיב ביהושע: ויאסוף יהושע את כל ישראל שכמה וכל הפרשה.
ולבסוף מפרש כל אלו הדברים היה לפני ה' בשילה.

וגם בשופטים: הנה חג ה' בשילה במסלה העולה בית אל שכמה וגו'.
וגם בירמיה: ויבאו אנשים משכם משילה ומשמרון.
וקרקע חלקה היה בשכם סביב האלה אשר עם שכם הראויה להתקבץ שם בני אדם ולכבוד משכן אשר בשילה הסמוך שם.
ויעקב עיקר הגדולה של יהודה שמדוד עד רחבעם פירש, אבל חוסר הגדולה לא רצה לפרש אלא מכללו של מקרא אתה מדקדק, שמשילה ואילך נתמעטה.

פסוק יא
אסרי לגפן עירה -
עיר בן אתונות צריך לקשור לגפן אחת להטעינו מרוב ענבים.

ולשורקה -
אחת.

בני אתונו -
כפל לשון, כדכתיב בשלמה: וישראל ויהודה רבים איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו כי משופעים ביין היו.

כבס ביין לבושו -
לאחר שבצרו הענבים ודורכים אותן בגיתות מתלכלכין בגדיהם בדריכות היינות, כדכתיב: מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת.
וכתוב שם: וכל מלבושי אגאלתי.
ואחר הדריכה שותים את היין ולכך הוא אומר: חכלילי עינים מיין - כדכתיב: למי חכלילות עינים למאחרים על היין.

סותה -
לשון בגד.

פסוק יב
חכלילי -
אדמות עינים קרוי כן.

ולבן שנים -
משתיית חלב, כדכתיב: שתיתי ייני עם חלבי.
וכן: בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב.

ולבן -
כמו לבן. כשהוא דבוק יאמר וּלְבֶן.
כמו: מן חלב וחלב צאן.

פסוק יג
לחוף ימים -
שפת הים שהים חופף שם ומתחכך.
ואם תאמר מה בצע, מאחר ששפת הים גבוהה מאד ואין יכולין לרדת שם לקנות סחורה, לכן הוא מפרש -

והוא לחוף אניות -
במקום הנמל והשפה נמוכה ובאין האניות ובאין יושבי הארץ וקונים סחורה שבאניות.

על צידן -
שהוא מקום סחורה רבה, כדכתיב: סוחר צידון עובר ים מלאוך.
ובישעיה כתיב: בושי צידון כי אמר ים מעוז הים וגו'.
ולכן אמר משה: שמח זבולון בצאתך בים לסחורה.

פסוק יד
יששכר חמור גרם -
לא כזבולון שהולך עם עוברי ימים לסחורה, אלא עובד אדמתו יהיה כחמור בעל אברים חזק מצוי.

בין המשפתים -
תחומי העיר לחרוש ולעבוד את האדמה, כדכתיב: על כל מים משלחי רגל השור והחמור לחרוש ולזרוע.
וכן אמר משה: שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך.

פסוק טו
וירא -
יששכר מנוחת האדמה

כי טוב -
יותר מלצאת למרחקים.

ואת הארץ כי נעמה -
ומצלחת, כדכתיב: אל המנוחה ואל הנחלה.

ויט שכמו לסבול -
עול של מלכי ישראל.

ויהי למס עובד -
לתת למלכים עישור תבואותיו, כדכתיב: ואת שדותיכם יעשור, זהו עיקר הפשט.
ובשורת עושר הוא לשבט יששכר.

פסוק טז
דן ידין עמו -
המפרש על שמשון לא ידע בעומק פשוטו של מקרא כלל.
וכי יעקב בא להתנבאות על אדם שנפל ביד פלשתים וינקרו את עיניו ומת עם פלשתים בענין רע?!
חלילה חלילה. אך על שבטו של דן נתנבא שהוא מאסף לכל המחנות.
וגם ביהושע כתיב: והמאסף הולך אחר הארון ולפי שהיה הולך כל הימים בין בימי משה בין בימי יהושע אחר כל הדגלים והיה צריך להלחם עם כל האומות הרודפים אחריהם לזנב כל הנחשלים אחריהם בדרך, ולהינקם מן האומות כי גיבורים היו.
לכך אמר יעקב: דן ידין עמו -
ינקום נקמת עמו

כאחד -
כל
שבטי ישראל -
היה נוקם נקמתם ומשמרם מרודפיהם, כמו: כי ידין ה' את עמו וגו'. ודם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו.
וכמו: ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה.

פסוק יז
יהי -
שבטו של -
דן נחש עלי דרך -
להרוג את האומות.

ויפול רוכבו -
האויבים נופלים לפניו.

פסוק יח
לישועתך -
דן

קויתי ה' -
שיושיע אותך וישגבך על האומות.

פסוק יט
גד גדוד -
גדוד ישראל יגודו אחריו, כשיהיו הולכים למלחמת יהושע, וכדכתיב: חלוצים תעברו לפני אחיכם ובשוב גד מן המלחמה ישובו של גד אחר עקיבן של ישראל, שכן דרך כשיוצאין למלחמה יוצאין תחלה ובחזרתן הם אחרונים לשמור את השבטים מן המלחמה, פן ירדפו האויבים אחריהם.

פסוק כ
מאשר שמנה לחמו -
כי מאשר היו מביאין שמן זית ומטגנים מאכלם בשמן.
וכן אמר משה: ברוך מבנים אשר. יברכוהו ישראל ויהי רצוי להם לפי שטובל בשמן רגלו.

והוא יתן מעדני מלך -
מס של שמן היו גובין ממנו מלכי ישראל למשוח בו לעדן את בשרם, כדאמרינן במנחות: אנפיקונון שמן זית שלא הביא שליש.

ולמה סכין אותו?
שמשיר את השער ומעדן את הבשר. כמו: היתה לי עדנה בשר חלק.

פסוק כא
אילה שלוחה -
גבורים קלים כאילות, כדכתיב: וכצבאים על ההרים למהר.

הנותן אמרי שפר -
בשובם מן המלחמה ממהרים מתוך קלותם לבשר בשורות משופרות של נצחון המלחמה, וכדכתיב: זבולון עם חרף נפשו למות, ונפתלי על מרומי שדה, כדרך הצבאים הרצים על מרומי הרים.

פסוק כב
בן פורת יוסף בן פורת עלי עין -
הרי פסוק זה דוגמת לחצאים בראש המקרא, אלא שמזכיר במי הוא מדבר וחוזר וכופל חצי ראש המקרא ומסיים דבורו, כמו: נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם.
כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו.
עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלוזו.
הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל.
ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב.

אף כאן: בן פורת יוסף -
בן הפורה וגדל יוסף.

ועל מה הוא גדל?
בן פורת עלי עין -
גדל ורבה על עין להסתכל למעלה מן העין, בקומתו וביופיו.

בנות
מצרים.

צעדה -
כל אחת ואחת.

עלי שור -
לשון ראייה.
כפל לשון של עלי עין. כמו: ומגבעות אשורנו, שהיו בנות מצרים צועדות והולכות לראותו כמו אשת פוטיפר וחברותיה. ומתוך כך -

פסוק כג
וימררוהו ורובו
מתוך שנתנה אשת פוטיפר עיניה בו השליכוהו בבית האסורים.

ורבו -
כפל לשון של חצים שבפסוק כמו: יסבו עליו רביו. חציו. ולכן הוא נדגש, אבל מגזירת מריבה יאמר אשר רבו בני ישראל, כמו: מן קם קמו, מן שב שבו, כך יאמר מן הרב רב עם ישראל רבו.
ומדמה הפסוק לשון הרע של פוטיפר לחצים, כדכתיב: חץ שחוט לשונם מרמה דבר. וידרכו את לשונם קשתם שקר.

ורבו
מגזרת רבב. כמו סבו מן סבב, צהלי ורוני מן רנן.

רבו
שיטרוט בלע"ז.

פסוק כד
ותשב באיתן קשתו -
הקשת החזק שקורין אלבלטרא מושיבין אותו על עץ איתן וחזק שקורין פורקא והמושך בקשת ההוא אם הוא אדם חזק מאד, מושך את חבל הקשת בזרועיו ונכפפין זרועיו עד גופו ויורה החץ למרחוק.
ואם הוא חלש אינו יכול למשוך החבל.
וכן פירוש המקראות מצרים ירו בו חצים ונתנוהו בבית הסוהר, וענו בכבל רגלו - והוא יצא ומלך עליהם כי קשת שלו היה חזק ואיתן משלהם ואסרם, כדכתיב: לאסור שריו בנפשו.

ויפוזו זרועי ידיו -
נכפפו זרועיו במושכו חבל הקשת וזרק חיציו עליהם, כי איש חזק היה למשוך איתן הקשת שוקרין פורקא.
וכן מצינו זרוע אצל דריכת קשת, כדכתיב: ונחתה קשת נחושה זרועתי והוא לשון דריכת קשת.
וכן: כי חציך נחתו בי. ותנחת עלי ידיך.

ויפוזו -
נכפפו.
כמו: ויהי דוד מפזז ומכרכר.
פיזוז בידים.
כירכור ברגלים.
ויפוזו מן פזז. כמו: יסובו מן סבב.

מידי אביר יעקב -
ע"י הקב"ה בא לו זה הניצחון והממשלה.

אביר יעקב -
כפל לשון של -
רועה אבן ישראל -
וכן: אביר הרועים אשר לשאול וגם הרועים קרואים אבירים, על שהבקר והשוורים קרואים אבירים, כדכתיב: עדת אבירים בעגלי עמים.
וכן: סבבוני פרים רבים אבירי בשן כתרוני.

מידי אביר יעקב
מי גרם לך זאת?
הקב"ה שהוא אביר יעקב, האלהים הרועה אותי עד היום הזה. שע"י גדולתך זן אותי במצרים.

משם -
הקב"ה גרם להיות -
רועה אבן ישראל -
משפחת ישראל שכלכל יוסף את אביו ואת אחיו.
אבן לשון אב ומשפחה. נו"ן יתירה כמו נו"ן של שגעון ועורון. ומ"ם של ריקם. ותהי הכנם.

פסוק כה
מאל אביך -
בא לך כל זה. והוא יעזרך.

ברכות תהום -
שהתהום עולה ומשקה את הארץ.

ברכות שדים -
שלא יהא השדים צומקים ולא ימותו הילדים מחוסר חלב.

ורחם -
ואף בתוך הרחם לא ימותו העוברים, ולעניין הקללה כתיב למפרע: תן להם רחם משכיל ואפילו כשיגדלו יהיו השדים צומקים. ולא זו אף זו.

פסוק כו
ברכות אביך גברו על ברכות הורי -
ברכות אביך יעקב שבירכני הקב"ה, כדכתיב: והנה ה' נצב עליו וגו' גברו על ברכות הרים, כדכתיב שם: ופרצת ימה וקדמה וגו' נחלה טובה ובלא מצרים, מעולה מכל הרי עולם.

עד תאות -
עד סוף.

גבעות עולם -
לשון והתאויתם. תתאו לבא חמת.
וברכות משה מוכיחין על פסוק זה. כי הורי לשון כפל של גבעות עולם, דכתיב שם: ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם, ואותן ברכות תהיינה לראש יוסף.

נזיר אחיו -
מלך על אחיו.

פסוק כז
בנימין זאב יטרף -
על שאול שהיה מלך ראשון נתנבא שפשט בכל סביבותיו בכל האומות וכתב שם: בכל אשר יפנה ירשיע. שחבל בכל האומות.
וגם בנימין היה עם מלכי יהודה הצדיקים אשר גברו על האומות, כדכתיב באסא וביהושפט וביחזקיהו.

ולערב יחלק שלל -
שכן מנהגו של זאב. זאב ערבות ישדדם.
כזאבי עקב לא גרמו לבקר.

פסוק כח
אשר כברכתו -
העתיד לבא כמו שאמור למעלה: אשר יקרא אתכם באחרית הימים.

פסוק ל
לאחוזת קבר -
ולא יוכלו לערער מלקוברני.

פסוק לג
ויאסוף רגליו -
הכניסן במיטתו כי עד עתה היה יושב, כדכתיב: וישב על המטה. ויוצא אותם יוסף מעם ברכיו. להגיד כח חזקתו של יעקב, שנתן הקב"ה בו כח עד עת גויעה.

הפרק הבא