פסוק א
ומשה היה רועה את צאן וגו' -
ונראה לו הקב"ה וציוהו לשוב למצרים ולא היה משה רוצה כי היה מתירא עד שאמר לו הקב"ה: כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך זה פרעה שמת. לכך הוא אומר: וימת מלך מצרים. להעיד על מה שאמר הקב"ה: כי מתו כל האנשים וגו' כמו: וחם הוא אבי כנען.

פסוק ב
איננו אכל -
אפילו במקום יציאת הלהבה מן הסנה לא היה גחלת כלל.

פסוק ד
וירא ה' -
המלאך קורא על שמו של הקב"ה.

פסוק ה
שַׁל -
השלך. מגזרת, ונשל גוים רבים. כאשר יאמר מן נסע סעו, כן יאמר סע לשון ציווי וגם של תשלו לה.

פסוק ז
ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו -
צעקתם שצועקים מפני שנוגשים אותם שמעתי.

פסוק ח
וארד -
כאן לדבר אליך כדי להצילו מיד מצרים.

פסוק י
והוצא את עמי בני ישראל ממצרים -
על פי הדברים שתאמר אל פרעה מאתי.

פסוק יא
ויאמר משה מי אנכי -
מי שרוצה לעמוד על עיקר פשוטו של מקראות הללו ישכיל בפירושי זה, כי הראשונים ממנו לא הבינו בו כלל.
משה השיב על שני דברים שאמר לו הקב"ה:
ללכת אל פרעה
וגם להוציא את בני ישראל ע"י מצות פרעה.

ומשה השיב על ראשון ראשון.
מי אנכי כי אלך אל פרעה -
אפילו להביא לו מנחה ודורון וכי ראוי אני ליכנס בחצר המלך איש נכרי כמוני?!

וכי אוציא את בני ישראל ממצרים -
כלומר: ואפילו ראוי אמר ליכנס אל פרעה, שוטה אני לשאר דברים.

איזה דבר המתקבל לפרעה שאומר לו?
וכי שוטה הוא פרעה לשמוע לי לשלוח עם רב שהם עבדיו חפשי מארצו?!
ואיזה דבר המתקבל אומר לו, שע"י אותו הדיבור אוציאם ממצרים ברשות פרעה?!

והקב"ה השיב לו על ראשון ראשון ואמר:
כי אהיה עמך -
ואתן חנך בעיני המלך ותלך אל פרעה ולא תירא.

וזה לך האות -
ומה שאתה ירא מפני פרעה, כי אנכי שלחתיך - הלא אתה רואה בתבערת הסנה כי שלוחיו של הקב"ה אני וזה האות לך - הוא להיות בטוח שאהיה עמך.
וכן מצינו בגדעון שאמר לו המלאך: הלא שלחתיך.
ועל מה שאתה אומר: וכי אוציא את בני ישראל ממצרים - כלומר: באיזה טענה שאומר לפרעה ישמע אלי להוציאם?!

בהוציאך את העם ממצרים -
אני מצווה לך עכשיו.

שתעבדו את האלהים על ההר הזה -
ותקריבו עולות.

וטענה זו תוכל לומר כי יזבחו לאלהים ויניחם ללכת. ואף ע"פ שכאן לא פירש. לבסוף מפרש: ושמעו לקולך ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים וגו'.
ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה.
וכן בכל פעם ופעם היה משה אומר כך לפרעה.

וכן מצינו בשמואל כשציוהו הקב"ה למשוח את דוד, אמר שמואל להקב"ה: ושמע שאול והרגני.
והקב"ה אומר לו: עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי.
אף כאן דרך חכמה ציוה למשה: בהוציאך וגו' - וכן תוכל לומר לו.
מי שמפרשים עניינים אחרים אינם אלא טועים גמורים.

פסוק יג
מה אומר אליהם -
כי איני מכיר ויודע שמך המיוחד.

פסוק יד
ויאמר אלהים אל משה -
אם אינך יודע שמי אני אומר לך, כי שמי אהיה לעולם ויכול אני לקיים מה שאני מבטיחך. ומעתה שאמרתי לך כי שמי אהיה.
כה תאמר לישראל אהיה שלחני אליכם.

פסוק טו
ויאמר עוד אלהים למשה -
לא נאה שיקראו אותי בשמי בכל דבריהם כשם שאנו קורים המלכים בשמם, אלא - ה' אלהי אבותיכם וגו' - שהוא לשון אדנות ומלכות כשם שאומרים למלכים יחי המלך. המלך ציוני דבר.

זה שמי לעולם -
אהיה האמור בפסוק ראשון.

וזה זכרי -
ה' האמור בפסוק שני שהוא לשון מלכות ובעניין הזה מזכירין את המלכים ולא בשמם.
ומה שכתב בי"ה אפרש בא"ת ב"ש צפ"ת דפנ"ת זהי"ף תצמ"ץ פתט"ף דפגמ"י תפא"ף מעמ"ץ פמ"ף שידפ"י מפ"ך לי"ף ל"ם י"ץ צפ"ץ כתק"י.
זהו עיקר עומק פשוטו של מקראות הללו ואין מגלין אותם אלא לצנועים.

פסוק יח
אלהי העבריים -
שהרי מעבר הנהר באו הנה ואלהי מלכותם צריכים לעבוד.

פסוק יט
ואני ידעתי וגו' -
אל ירך לבבך על שמתחלה לא ישמע לדברי לשלחם, ולא מתוך יד החזקה שלו כי אין לו יכולת נגדי, אך אני אקשה את לבו כדי לשלוח בו ידי תחלה וידעו הכל כי רמה ידי וידעו על ידי נפלאותי כי אני ה' והיכולת בידי.

פסוק כב
ושאלה אשה משכנתה -
במתנה גמורה וחלוטה. שהרי כתוב: ונתתי את חן העם - כמו: שאל ממני ואתנה גוים נחלתך. זהו עיקר פשוטו ותשובה לאפיקורסים.

כלי כסף וכלי זהב -
תכשיטין לכבוד החג שתחוגו במדבר.

ושמתם -
אותם -
על בניכם.

הפרק הבא