רשב"ם לשמות פרק כח

פסוק ד
ואלה הבגדים וגו' -
כולם מפורשים לפנינו.

חשן -
לפי ענינו ופשוטו, כעין נרתיק וכיס שהרי כפול היה.

ואפוד
ל' מלבוש שמתקשטין בו ומכוסה בו האדם למעלה מכל בגדיו.

תשבץ -
כעין גומות גומות הוא עשוי.

מצנפת -
כובע בראש, כדכתיב: וצניף מלוכה.

ואבנט -
אזור לפי הפשט. מכנסיים לא הוצרך להזכיר כאן שאינו מזכיר אלא בגדים הנראים העשויים לכבוד.

ועשו את האפוד -
אפוד וחשן זקני פירשם. אך אני אפרש בהם דברים שלא נתפרשו.

פסוק ז
שתי כתפות וגו' -
האפוד עשוי לפי דעתי כמו חצי מלבוש ממתניו של אדם ולמטה ומכסהו בין מלפניו בין מלאחריו. וזהו שכתוב: ויחגור אותו בחשב האפוד ויאפוד לו בו. שהחשב הוא עשוי במין אזור עשוי בתוך שפת האפוד בגוף האפוד, והכתפות הללו שתיהם חוברות ממש מכל וכל, ומכסים את כל הגוף של האדם. מאחריו ממתניו ולמעלה. וזהו שכתב פעם שנית וחבר, שמלבד שהיו הכתפות אשה אל אחותה עד כתפי האדם מלמעלה. חוזר ומחבר אותם מלמטה אל האפוד. והחשן לפניו על לבו זרת ארכו וזרת רחבו מחובר למעלה בכתפות ומלמטה באפוד, נמצא הכל מלבוש אחד. ונמצא כל גוף הכהן מכוסה באפוד המחובר לחשן ולכתפות האפוד. שאם לא היו חוברות הכתפות יחד אלא באן שתי רצועות עולות על צוארו ומתחברות לשרשרות החשן מלפניו. א"כ כשהכהן עסוק בעבודה וכופף את צוארו למטה, יהיו נופלות הכתפות ומתפרדות והחשן נופל.

אל שני קצותיו -
שמחוברין לאחריו של כהן, קצות האפוד העליונות מעל החשב.

פסוק ח
וחשב אפודתו -
שבחשב היה חוגרו ומחברו. כדכתיב: ויחגור אותו בחשב האפוד ויאפוד לו בו.

פסוק יא
מעשה חָרַשׁ אבן -
דבוק הוא לכך הרי"ש פתח חרש של אבן.
אומן לפתח, ומשקל דגש הוא כמו גַּנָּב לכן החי"ת קמוצה ולא חטופה.

פתוחי חותם -
כעין פתוחי אותיות של חותמות שעושין בטבעות.

פסוק יב
על כתפות האפוד -
כתפות האפוד באים עד צוארו מכאן ומכאן ונכפלות עד לפניו ושם קבועים שתי אבנים בראשי הכתפות ויש בהן שרשרות שמגיעות עד החשן שכנגד לבו והוא תלוי בהן.

אבני זכרון -
כמו שאפרש לפנינו אצל ציץ שכתוב בו: קודש לה'.

פסוק יג
ועשית משבצות זהב [טהור]
כעין טס של זהב שיש גומות באמצעיתו להכניס בו ראשי השרשרות לחתיכה אחת גסה, שדומה לגבול ולסוף כעין גומין שעושין בראשי החגורות של משי, כדי שתכנס במשבצות.

פסוק יד
מעשה עבות
לפי שיש שלשלאות בענין אחר תחובות זו בתוך זו כעין לולאות, לכך צריך לפרש שלא היו עשויין כן [אלא] מעובתים באורך כעין חבלים שלנו.

ונתתה את שרשרות העבותות על המשבצות -
ועדיין לא פירש כאן באיזה מקום יקבעם.
ולפנינו מפרש ששני ראשיהן של שרשרות יתן בטבעות החשן ושני ראשיהן שנתונין במשבצות יתן בכתפות האפוד אל מול פניו.

פסוק טו
חשן משפט -
לפי שנותנים בהם האורים והתומים שמגידים משפט ישראל וצרכיהם, כדכתיב: ושאל לו במשפט האורים לכן קרוי [חשן] משפט.

פסוק טז
כפול -
כעין כיס, לפי שנותנים בתוכם האורים והתומים.

זרת
חצי אמה.

פסוק יז

ומלאת בו -
גומות להושיב בהן האבנים.

פסוק כב
ועשית על החשן שרשות גבלות -
הם שרשרות שעל המשבצות האמורים למעלה.

פסוק כג
ועשית על החשן -
על שתי קצותיו העליונים תתן הטבעות להכניס בהן שתי העבותות ושני קצותם הנתונים במשבצות תתן על כתפות האפוד ונמצא החשן תלוי באפוד, ועדיין יכול צידו של החשן התחתון להיות מנענע הנה והנה, עד שמחברו אל האפוד כמו שמפרש והולך שעושה בקצות החשן מבפנים שתי טבעות אחת מכאן ואחת מכאן ושתי טבעות בקצות האפוד על סוף הכתפות מקום חיבורן מלמטה אל האפוד והחשב מלמעלה. והיו של חשן מלמטה ושל אפוד מלמעלה וכשיבא פתיל תכלת מטבעות האפוד אל טבעות החשן. [החשן] מלמעלה והאפוד מלמטה.

פסוק כח
וירכסו -
ויחגרו.

פסוק ל
את האורים ואת התומים -
כעין השבעות של שמות בדבר הקב"ה שהיה נותן בהחשן להגיד משפטן וצרכיהם. אם האומות מגידים להם תרפים וקסמים שלהם ברוח טומאה, להבדיל כמה הבדלות בין טומאה לטהרה, ק"ו לקדושה שמגדת.

פסוק לא
מעיל האפוד -
שלובש עליו את האפוד.

כליל תכלת -
כולה תכלת.
ונראה בעיני, לפי שהיא נראית תחת האפוד והחשן שבאים לזכרון וגם התכלת שדומה לרקיע הרי הוא לזכרון כמו שכתבו רבותינו אצל תכלת שבציצית:
שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד,
לפיכך הוא תכלת כולו ולא ארגמן ולא תולעת השני.

פסוק לב
כפי תחרא פי ראשו
פתח שמכניס ראשו כשלובשו.

בתוכו
באמצעיתו למעלה - להבדיל - כעין מלבושים של גלחים.

לא יקרע -
לא יפתח בית צוארו למטה כעין מלבושים שלנו אלא למעלה, שבשעת אריגה מניחים בו צואר.

פסוק לג
בתוכם -
בין רמון לרמון ולא בתוך הרמון.

פסוק לה
ונשמע קולו בבאו אל הקדש -
שפעמוני זהב נוקשים ומכים זה לזה, אף על פי שבליטת הרמונים ביניהם ולפי שצוה הקב"ה וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו - לכך צוה הקב"ה: ונשמע קולו בבואו - ויתרחקו השומעים משם.

פסוק לו
ועשית ציץ -
לפי שנותנו על מצח מקום ראיית בני אדם קרוי ציץ, כמו: מציץ מן החרכים, כמו שפירשתי על המשקוף כך נראה בעיני.

קדש לה'
על האפוד ועל החשן היו שמות בני ישראל לזכרון, שכפר הקב"ה על עון הקדשים שיקדישו בני ישראל הכתובים למטה, מן הציץ באבני האפוד והחשן.

קדש לה'.
כלומר, הקב"ה מרצה עון הקדשים.

פסוק לז
ושמת אותו על פתיל תכלת -
פתיל אחד היה בשני ראשי הציץ שמגיע מאזן לאזן, שיהא הציץ מקושר בהן וג' חוטין מלמעלה על הראש והיה עשוי על החוטין כעין כובע על המצנפת.

אל מול פני המצנפת יהיה -
הציץ על מצחו מקיף מאזן לאזן.

פסוק לח
ונשא אהרן את עון הקדשים וגו' -
לפי פשוטו:

לא דבר הכתוב בטומאת הקדשים אלא כך פירושו:
כל קרבנות שיביאו ישראל, או עולה או חטאת או אשם לכפר עליהם, שיסייע הציץ עם הקרבן להזכירו לפני הקב"ה, שיהא לרצון ולזכרון לבני ישראל להתכפר להם.

פסוק מ
לכבוד ולתפארת -
לפי שהמגבעות על הראש צריכים יפוי נאה ביותר.

פסוק מא
והלבשת אותם -
כשיוקם את המשכן.

הפרק הבא