פסוק ה
כאשר דבר ה' ביד משה לו -
מוסב למעלה. ויקח אלעזר הכהן את מחתות מבין השרפה כאשר דבר ה' ביד משה.

לו -
לאלעזר.
שכך ציוהו הקב"ה למשה: אמור אל אלעזר בן אהרן הכהן וירם את המחתות.

פסוק ו
אתם המתם את עם ה' -
על דתן ואבירם הבלועים אנו מודים שחטאו, אבל המאתים וחמשים איש שמתו כמיתת נדב ואביהוא, אתם הרגתם אותם שצויתם להקטיר הקטורת!

פסוק י
הרמו -
כמו: המולו לה', אבל בשביל הרי"ש נהפך החיריק כמו [בֵּרֵךְ] בִּרֵךְ משקל דג"ש. ולמעלה אומר: הבדלו - וכאן אומר: הרמו - שמשמע להבדיל יותר, לפי שכבר יצא הקצף.

פסוק יא
ושים קטורת -
להודיע שהקטורת הממיתה כשאינם כהנים היא הנותנת חיים ביד כהנים, לדעת שהם ראוים.

פסוק יג
ויעמד בין המתים ובין החיים -
שלא עבר המשחית את מקום ההקטרה.

פסוק טז
קח מאתם מטה מטה וגו' -
מאחר שמתלוננים על דבר הקטורת ואומרים: אתם המתם את עם ה' - ואינה הוכחה שבחרתי בכהנים, אני אעשה הוכחה אחרת שלא יוכלו לערער על הכהונה, כי מטהו יפרח על ידי.

פסוק כ
והשכתי -
מן: וחמת המלך שככה.
הסבותה מן סבב.

פסוק כג
ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים -
נראה לפי הפשט:
כשהוציאו משה מצאו שפרח ולא יותר, כדכתיב: והנה פרח מטה אהרן, אבל אחר כן: ויצץ ציץ - לעיני כל ישראל.
ואחרי כן: ויגמל שקדים.
שאילו כן היה הענין תחלה, הנה לא היתה נראה לא הפריחה ולא הניצה וגם לא היה לו לכתוב והנה פרח, אלא והנה גמל שקדים מטה אהרן לבית לוי.

פסוק כה
לאות לבני מרי -
לדורות הבאים שירצו למרוד, כגון עוזיהו.

ותכל תלונתם -
ותכלה את תלונתם של ישראל, כמו מן צו צוה.

פסוק כז
אבדנו -
ויאבדו מתוך הקהל - אם כן כולנו אובדים מדי יום ביום.

כיצד?
כל הקרב הקרב -
כל איש ואיש אשר יקרב אל המשכן לשומרו, או אל כלי המשכן עם הלוים ימות, שעדיין לא התרה בם הקדוש ברוך הוא שעדיין לא נכתב והזר הקרב יומת - ולכך הוא מזהירם בפרשה זו וזר לא יקרב אליכם, והזר הקרב יומת - שמכאן ואילך לא יקרבו כלל ולא ימותו, שאפילו בפרשת אמור אל הכהנים שכתוב שם: דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך אשר יהיה בו מום לא יגש להקריב לחם ה' - שם לא פסל אלא בעלי מומים אבל זרים לא פסל ומה שפסל שם בפרשת: אמור אליהם כל איש אשר יקרב וגו' - באובד בטומאת הגוף מדבר, אבל בעבודת זרים במשכן ובכליו לא ראינו עדיין חיוב מיתה.
הפרק הבא