פסוק א
ואלה המשפטים -
ידעו ויבינו יודעי שכל כי לא באתי לפרש הלכות אף על פי שהם עיקר כמו שפירשתי בבראשית, כי מיתור המקראות נשמעים ההגדות והלכות ומקצתן ימצאו בפירושי רבינו שלמה אבי אמי זצ"ל.
ואני לפרש פשוטן של מקראות באתי ואפרש הדינים וההלכות לפי דרך ארץ. ואעפ"כ ההלכות עיקר, כמו שאמרו רבותינו: הלכה עוקרת מקרא. לשש שנים יצא ביובל. ויש שנותן חילוק ביניהם.

פסוק ב
כי תקנה עבד עברי
במכרוהו בית דין הכתוב מדבר, כדכתיב: ואם אין לו ונמכר בגניבתו, אבל מוכר עצמו בעניותו כתיבבפרשת בהר סיני: כי ימוך אחיך ונמכר לך וגו' וכתיב בו:עד שנת היובל יעבד עמך, ובכאן הוא אומר: שש שנים יעבד, במכרוהו בית דין.
יש מרבותינו, שמשווה דינם בגזרה שווה, ואם יוכל קודם לשש שנים יצא ביובל. ויש שנותן חילוק ביניהם.

ובשביעית -
שביעית למכירתו ולא שביעית לשמטה.

יצא לחפשי -
פעולה שאילו היה ל' אדם שהוא חפשי. היה לו לינקד בחטף (בשוא) לְחָפָשִׁי.

פסוק ג
אם בגפו יבא בגפו יצא -
כולל ואח"כ מפרש.

אם בגפו -
לבדו נכנס בבית אדוניו שאין לו אשה עדיין שתכנס עמו. או אפילו - אדוניו יתן לו אשה - מ"מ יצא בגפו שהאשה שנתן לו אדוניו תהיה לאדוניה.
ועתה אפרש כיצד:
שאם בעל אשה הוא -
או לא יצא בגפו אלא תצא אשתו עמו.
אבל -
אם אדוניו יתן לו אשה וגו' -
כמו שנכנס בגפו כן יצא בגפו. ובשפחה כנענית שמסר לו אדוניו מדבר.

פסוק ו
אל האלהים -
דיינים.

הדלת או אל המזוזה -
לעין כל רוצע אזנו לסימן עבדות. ומזוזה אפילו בבית אבנים של עץ הם, ויכול לרצוע באזנו ובדלת.

לעולם -
לפי הפשט:
כל ימי חייו, כמו שנאמר בשמואל: וישב שם עד עולם.

פסוק ז
לא תצא כצאת העבדים -
בשש שנים, אלא יקחנה לו לאשה כמו שמפרש והולך.

פסוק ח
אם רעה בעיני אדוניה -
שאינו רוצה לקיים.

לא תצא כצאת העבדים -
דמשמע שיקחנה לאשה.

אם רעה -
מכוערת היא בעיני אדוניה, אשר אינו רוצה ליעדה לו לאשה.

בבגדו בה -
מאחר שהוא בוגד בה שאינו מייעדה, כדכתיב במלאכי באשת נעורים: אשר בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך.

והפדה -
מגרע בפדיונה ויוצאה בפדיון, לפי מותר שנים הנותרות.

פסוק י
שארה -
מזונות, כמו: ואשר אכלו שאר עמי.

כסותה
מלבושים.

ועונתה
בית דירה.
לפי הפשט ל' מעון, כי המ"ם של מעון כמו מ"ם של מקום ושל מלון, שאינו עיקר.
הרי מזון וכסות ומעון.

פסוק יא
ואם שלש אלה -
שלא יקחנה,
ולא לבנו ייעדנה,
ולא יניח לפדותה.

ויצאה חנם -
ע"י ב"ד.
וחכמים פירשו:
בסימני נערות, אף על פי שלא הגיע לא שש ולא יובל.

פסוק יג
ואשר לא צדה -
כמו: ואתה צודה את נפשי לקחתה. שלא הערים להרגו.

אנה לידו -
כי חייב מיתה בידי שמים היה.

ושמתי לך מקום -
כשיהיו עדים לשבת. לפי שאמר להם כבר: לא תרצח וגם: כבד את אביך. לפיכך פירש כאן עונשן.

גם -
וגונב איש ומכרו -
לפי שאמר: לא תגנוב - ופירשוהו חכמים, בגונב נפש דבר הלמד מעניינו, שמדבר בחייבי מיתות ב"ד.

פסוק טו
ומכה אביו -
בעושה חבורה פירשו רבותינו.

פסוק יח
או באגרוף -
לפי הפשט:
כתרגומו, מין אבן או לבנה שהרי בהשלכת אבן מדבר הכתוב.
וכן מצאתי בתורת כהנים בנגעי בתים אצל וחלצו האבנים.
בלבנים או [בטורמסין].
וכן: להכות באגרוף רשע. באבן גדולה אשר ימות ויחבל בה.

פסוק יט
אם יקום והתהלך וגו' -
ואם ימות אפילו לזמן מרובה, מות יומת מכהו. אבל בעבדו אינו חייב אלא אם מת תחת ידו, אבל אם יום או יומים יעמוד פטור.

שבתו -
בטול מלאכתו.

פסוק כ
בשבט -
בדבר שאדם רגיל להכות את עבדו להוכיחו, אבל בחרב לפי הפשט אחר יום או יומים חייב מיתה, שאין זה דרך תוכחה אלא דרך רציחה ובעבד כנעני מדבר, אבל עבד עברי ישראל אינו כספו אלא בשכיר בתושב יהיה עמך, ודינו בישראל לכל דבריו, אלא שמוסר לו רבו שפחה כנענית.

פסוק כא
כי כספו הוא -
ודינו להכותו דרך תוכחה.

פסוק כב
ולא יהיה אסון -
באשה ובפלילים. בשומת הדיינים.

פסוק כג
ונתתה נפש תחת נפש -
ופטור מדמי וולדות.

פסוק כד
עין תחת עין -
דמי עין דכוותה. וכל אלו הדברים דרשו מה צורך עין תחת עין וגו'.
פסוק זה כולו בחסרון אברים.

פסוק כה
כויה תחת כויה -
אף על פי שאין בכלל אלו חסרון אבר, חייב דמי צער ובשת ורפוי.

פצע
מכת חרב.

וחבורה
בציפורניו דבר מועט.

פסוק כו
תחת עינו -
בעבד כנעני.

פסוק כח
סקול יסקל השור -
לפי הפשט:
ולא יאכל את בשרו -
לא לנכרי ולא לכלב לאחד שנסקל ואף על פי שהנבלה וטריפה כתוב בם: או מכור לנכרי לכלב תשליכון אותו, כאן אינו מותר בהנאה לאחר סקילה.

וחכמים פירשו:
משנגמר דינו אסור, אפילו שחטו לאחר גמר דין.

ובעל השור נקי -
כל זמן שלא הועד בו.

פסוק ל
וגם בעליו יומת -
בידי שמים ואם יתן כופר, פטור ממיתה בידי שמים.

פסוק לב
אם עבד -
כנעני יגח השור המועד, או שור תם פטור.

פסוק לג
וכי יפתח איש בור -
שהוא עמוק ונגמרה מלאכתו כבר ופשע ולא כיסהו, או אפילו כי יכרה איש בור ולא יכסנו בכל יום לעת ערב בצאתו ממלאכתו, לפי שעדיין למחר צריך ליכנס בו ולחפור עוד וטורח הוא לו לכסותו בכל יום, אף על פי כן חייב הוא.

פסוק לד
בעל הבור
הפותח או הכורה.

והמת יהיה לו -
לפי הפשט:
כיון שמשלם כל דמיו בדין הוא שהמת יהיה למזיק.
אבל חכמים פירשו:
ניזק, כי פחת הנבילה דניזק הוא.

פסוק לה
וחצו את כספו -
חכמים פירשו כל הפסוק:
כי עולה הכל לתשלומי חצי נזק, ופירשו שוויו של חי ושל מת לפי ענין חצי נזק.

פסוק לז
חמשה בקר -
אמרו חכמים:
שור שביטלו ממלאכתו חמשה.








הפרק הבא