חזרה לתחילת פסק הדין בתיק מספר 872663/1


אם יש לביה"ד ספק שמא התביעה אינה כנה, יש לנקוט בשב ואל תעשה, שהרי אחרי נתינת הסעד ואפילו באופן זמני, ביטולו של הצו מהוה למעשה פעולה של ביה"ד המאפשרת עתה לצד המעוניין לגרום לפירוק הבית, וגם כאן כשאין הדברים ברורים כל צורכם לביה"ד, עליו לנקוט בשב ואל תעשה. ולפיכך אין להוציא הצו מספק ועל תנאי מפני שלצורך ביטולו, צריך שתהא ודאות שמגיש התביעה לשלום־בית אינו כנה בתביעתו. ודברים אלו הם דברים שלא תמיד ניתן לעמוד עליהם, ויש להאריך בזה עוד ואכ"מ.

קביעה זו שעל ביה"ד לנקוט צעדים מעשיים לצורך קיום פסק דינו חוזרת ונשנית בפסיקת בתי הדין. ונצטט מפסיקת בתי הדין בעניין זה.

בפסק דין של בית הדין הגדול (נח/490, ס' נ' ס', בהרכב הדיינים: הרה"ג שלמה בן שמעון, הרה"ג עזרא בר שלום הרה"ג אברהם שרמן) נכתב:

"בפסקי דין רבים של ביה"ד הגדול ובתי הדין האזוריים אנו מוצאים את הקביעה וההשקפה שמדורם המשותף של הזוג והדירה המשותפת שרכשו לקראת הנישואין או בתקופת הנישואין מהווה את הבסיס למסגרת הנישואין וחיים משותפים בשלום־בית. אין במדור משותף זה רק מלוי צורך של בית וקורת גג לכל אחד מבני הזוג אחד ליד השני, ואם כן פרוק השותפות וערעור זכות המדור של אחד מבני הזוג מערער את שלמות ואחדות בני הזוג כמשפחה אחת.

על כן כאשר בית הדין דן בבקשת שלום־בית של אחד הצדדים נכרכת לבקשת זו בקשה להגן על מצב שלום־הבית הזה מפני הדברים שעלולים לערער ולפגוע בו, וכאשר ביה"ד פוסק ומקבל את תביעת שלום־הבית, הבקשה למדור ספציפי נועדה להגן ולשמור שמצב זה לא יפגע ע"י פרוק השיתוף שבדירה ע"י מכירתה."

כך גם נראה מפס"ד אחר בביה"ד הגדול (תיק 10592/מו, א' נ' א', בהרכב הדיינים הרה"ג שלמה דיכובסקי, הרה"ג שלמה בן שמעון, הרה"ג אברהם שרמן):

"לא ייתכן שניתן לתובע לרוקן מתוכנו את פס"ד המחייבו בשלום־בית, באמצעות פנייה לביהמ"ש לפירוק שיתוף. לבית הדין הסמכות הייחודית לפסוק לשלום־בית, ופסיקה זו אינה רק תאורטית. יש לה משמעויות מעשיות – בראש וראשונה קיום שלום־בית. אם תינתן לנתבע, שהפסיד במשפט בבית דיננו, אפשרות "לטרפד" את פסק הדין וללעוג להחלטתנו המחייבת בשלום־בית, אזי עדיף לנו שלא לתת פסקי דין לשלום־בית [...] משמעות פסק דיננו לשלום־בית היא קיומו של שלום־בית בין הצדדים בדירת מגוריהם הנוכחית."

יח) ונראה לומר דיסוד הדין שביה"ד יכול להוציא צווים לקיים את פסק דינו נובע מהסמכות היסודית של ביה"ד לדון, וכדכתיב בדברים (ט"ז יח): "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". ופירש רש"י:

"שופטים דיינים הפוסקים את הדין ושוטרים הרודין את העם אחר מצותן שמכין וכופין במקל וברצועה שיקבל עליו את דין השופט."

ופירוש דבריו הוא דבלי שוטרים, דהיינו רשות אכיפה, לא יכולה מערכת משפטית להתקיים. ועיין בסנהדרין (ז, ב) ועיין מש"כ ב"אור החיים" שם, שכל היכא שיודעים שאין העם נשמעים לשופטים והשופטים אינם יכולים לכופם לקיים פסק הדין, אין מצווה למנות שופטים. ועיין רמב"ם ריש הלכות סנהדרין, ואכמ"ל. ולפי זה כיום אכיפת פסקי הדין באמצעות השוטרים או רשויות אחרות היא ע"י הטלת צווים. וזוהי חלק מסמכותו היסודית של בית הדין, שהיא קיימת אף בתביעה לשלום־בית.

[יש לציין שקביעה זו שביה"ד מוסמך גם על פי חוק להוציא צווים אף בתביעה לשלום־בית, הוכרה גם בפסיקתו של ביהמ"ש העליון בשבתו בבג"ץ עיין למשל בג"ץ 301/04 יאיר נ' יאיר ובג"ץ 207/04 גולדמברג נ' גולדמברג .]

והנה למש"כ לביה"ד יש את הסמכות ואף החובה להטיל צווים או לנקוט באמצעים שונים לאכיפת פסק דינו, אך הסמכות היא לצורך אכיפת פסק הדין, ואם יש באמצעים אלו תועלת לאכיפת פסק הדין, אך אין מקום להוצאת צווים או לנקוט באמצעים שברור שלא יובילו לקיום פסק הדין.

יט) ומנהג בתי הדין להוציא צו למדור ספציפי כסעד לתביעה עיקרית הוא בשני מקרים, האחד, בתביעת מזונות כשבמסגרתה נידונה תביעת המדור. השני, בתביעה לשלום־בית. והנה בתביעה למזונות ומדור במקרה שמתקבלת תביעת האשה לחיוב הבעל במזונותיה ובמדור ונדחית תביעת הבעל לגירושין, ודאי שיש להוציא צו זה ואין להגביל צו זה בזמן, שהרי משנדחית תביעת הבעל לגירושין ומתקבלת תביעת האשה למדור חייב הבעל במדור כל עוד היא אשתו, ודבר זה אינו מוגבל בזמן, והחוב נמשך כל עוד הצדדים נשואים זה לזו. ובגדרי חיוב הבעל במדור אשתו, כבר הארכנו בפס"ד אחר (ברדה 1228).

ומסקנת הדברים שהבעל חייב במדור אשתו לפי כבודו וכבודה ואינו יכול להעבירה למדור אחר אם הוא שונה מהמדור בו גרו כבני זוג, ולכן לפי תנאי המדור בו גרו הצדדים ולפי רמת החיים שהורגלה אליו בבית בעלה יוציא ביה"ד צו למדור ספציפי, וצו זה יהיה קבוע עד לגירושי הצדדים, שהרי צו זה בא להבטיח את התחייבויותיו הממוניות של הבעל לאשה כל עוד בני הזוג נשואים זה לזו. וכפי שנפסק בשו"ע אבן העזר בסימן ע"ה בסעיף כ':

"כשמוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה ארץ אינו יכול להוציאה מנוה יפה לנוה רע."

הלכה זו היא הבסיס ההלכתי לדין "עולה עמו" ולהוצאת צו למדור ספציפי. ואין מקום לביה"ד להתחשב בזמן הממושך שחלף מאז פירוד הצדדים ובראיית המצב נכוחה ע"י ביה"ד הקובע ששלום־הבית אינו מציאותי. שהרי מדובר בזכות ממונית של האשה, זכות המוקנית לה עפ"י דין, ולא ניתן לפגוע בזכויותיה כאשר היא לא אשמה, לא חטאה ולא פשעה, אלא שהבעל קם ונטש אותה והלך לגור בחברת אשה אחרת.

כשם שלא יעלה על הדעת להוריד ממזונותיה או להפסיק את מזונותיה ללא עילה הלכתית, כן אין לפגוע בזכויות המגורים שלה ללא עילה של ממש.

כ) אמנם הצו למדור ספציפי בתביעה לשלום־בית הוא מטעם אחר, ואינו נובע בהכרח מהזכויות הממוניות והחיובים הממוניים של הבעל לאשתו. ועיקר תכליתו לממש התביעה לשלום־בית. והנה לעיל ביארנו דבתביעה לשלום־בית, אין אפשרות לצוות על הבעל לחזור ולחיות עם אשתו, דהחיים המשותפים תלויים בדברים שבלב ולא יכולים להעשות בצורה טכנית, וחיים משותפים הכוללים חיי אישות כשהבעל אינו רוצה באשתו יש בהם גם איסור וכמבואר בנדרים (כ, ב) ועיין ב"ש (סימן ע"ז סק"ד) גבי בני תשע מידות, ואכמ"ל. ודאי שיש חיוב הלכתי על הבעל לשמוע בקול ביה"ד ולקיים חיוביו לאשתו, אך אין בכוחנו לנקוט באמצעים בכדי להעמיד את הדת על תילה.

והנה כבר כתבנו לעיל שלקבלת תביעת האשה לשלום־בית ישנן נפק"מ הלכתיות, האחת לקביעת דינו של הבעל כמורד אם אין הוא חוזר לאשתו, אך הנפק"מ במקרה זה היא ממונית, וכדאיתא במשנה בכתובות (סג, א): "המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה."

ומוכח ממחלוקת רבנן ור"י בראש משנה זו שדין זה הוא דין ללא הגבלת זמן ולפיכך בבעל המורד באשתו יוסיפו על כתובתה סכום קבוע מדי שבוע כל עוד הוא עומד במרדו.

והאופן השני שביה"ד יוציא צו למדור ספציפי הוא במקום שקיבלנו תביעת האשה לשלום־בית, שהרי ברור שמכירת הדירה תאיין, את האפשרות לשלום־בית, שללא בית שיוכלו הצדדים לחזור ולחיות בו, במצב אליו הגיעו יחסי בני הזוג, לא תהיה אפשרות לשלום־בית ומשכך הוצאת הצו נצרכת כדי שהבעל לא יערוך פירוק שיתוף ובכך יהרוס את האפשרות לשלום־בית. ולפי זה כיוון שמטרת הוצאת הצו, הייתה לצורך קיום פסק דינו של ביה"ד, והיינו להשאיר את האפשרות ואת הדלת פתוחה לחזרת הבעל לשלום־בית, במקרה שביה"ד מגיע למסקנה שאפסו הסיכויים לשלום־בית בין הצדדים, אין מקום להמשיך את הצו למדור ספציפי, שהרי פקעה תכליתו לאפשר קיום שלום־הבית. לפיכך משהגיע ביה"ד למסקנה שאין סיכויים שהבעל יחזור לחיות עם האשה (אף שהאשה צודקת בתביעתה), אין מכירת הדירה ועריכת פירוק השיתוף גורמות להריסת האפשרות לשלום־בית, שהרי אנו יודעים מהתבוננות במציאות שלפנינו, שאין סיכויים מעשיים לשלום־בית, ואם כן מכירת הדירה או אי מכירתה לא יעלו ולא יורידו לגבי האפשרות המעשית לשלום־בית, ומשכך לטעם זה יש מקום לביטול הצו.

אך עדיין אף ששלום־הבית לא ייכון, אין בדבר בכדי לחייב את האשה להתגרש ועלינו לבחון היטב שביטול הצו למדור ספציפי לא יביא לכפיית האשה לגירושין

כא) והנה בפד"ר כרך טז עמ' 299–313 דנו הרה"ג שלמה דיכובסקי ואברהם שרמן דייני ביה"ד הרבני בת"א (כתוארם אז), בעניין תביעה לפירוק שיתוף לפני הגירושין, דדעת הרה"ג אברהם שרמן שעל פי דין אין לעשות פירוק השיתוף רק לאחר הגירושין, ועיין מש"כ בזה עוד בשורת הדין חלק ה' עמוד קסט ובקובץ דברי משפט חלק ז' עמוד ת"ז, ויסוד הדברים בנוי על ההנחה שהאשה יכולה למנוע על פי דין מהבעל לטעון גוד או איגוד, ובכך להכריחו להמשיך בשותפות.

וע"ש שכתב סברה נוספת שבני זוג הנשואים שותפותם היא אדעתא שלא לפרק השותפות עד אחרי הגירושין. ועיין בדברי הגר"ש דיכובסקי שדעתו נוטה לסברת הגר"א שרמן, אלא שלדבריו יש אומדנא ששני הצדדים השתתפו אדעתא שלא תפורק השותפות עד שביה"ד יחליט שהנישואין מתו, ואין אפשרות לשלום־בית, שבכהאי גוונא ניתן לפרק השיתוף לאלתר. ועיין בתחומין פרק כא מש"כ הגר"ש דיכובסקי שבשלב מאוחר הודה הגר"א שרמן לסברתו. ועיין מש"כ בהאי מילתא גם הגר"א שיינפלד בתחומין שם. ועיין מש"כ הגר"ש דיכובסקי והגר"א שיינפלד בתחומין כרך כב. ועיין בפסק דינו של הרב אוריאל לביא אב"ד טבריה בתיק 3599/22/1, בפסק דין מיום י"א כסלו תשס"ה 24/11/04, שהרחיב ודן בהאי מילתא, ואכמ"ל.

והנה על כל פנים נראה שבמקרה שלפני ביה"ד מונחת תביעה לשלום־בית בלבד, אין באפשרותנו להשתמש בסברה זו כדי להיענות לבקשת האשה להוציא צווים כדי למנוע מהבעל להמשיך בהליכי פירוק השיתוף, שגם אם נקבל את סברת הגר"א שרמן, שאין לערוך פירוק שיתוף עד אחרי הגירושין, יכולת ביה"ד להוציא צווים בכהאי גוונא היא רק אם ענייני הרכוש נידונים בפניו, אבל מבחינה חוקית ביה"ד מנוע להוציא צו בענייני הרכוש כשעניינים אלו אינו נידונים בפניו וכסעד לתביעה העיקרית שהיא תביעה רכושית, ובפרט במקרים שאפסו הסיכויים לשלום־בית, ואם כן צו כזה לא יעזור למימוש פסק דינו של ביה"ד לחזור לשלום־בית.

סוף דבר במקרה שהאשה הגישה תביעותיה למזונות ומדור לביהמ"ש והבעל הגיש תביעתו לפירוק שיתוף לביהמ"ש, ובפני ביה"ד הצדדים מתדיינים רק בתביעת האשה לשלום־בית וכנגדה תביעת הבעל לגירושין, אף שכתבנו שיש לדחות תביעת הבעל לחייב את האשה להתגרש וקיבלנו תביעת האשה לשלום־בית, מיהו אם בנסיבות שנוצרו אין אפשרות ריאלית שהצדדים יחזרו לשלום־בית, ופירוק השיתוף או יותר נכון אי-פירוק השיתוף לא יעלה ולא יוריד למימוש פסק בית הדין הקובע שהאשה צודקת בתביעתה לשלום־בית. ומשכך אין מקום להמשיך את הצו האוסר על הבעל להמשיך בהליך פירוק השיתוף.

כמו כן אין מקום להטיל עיקול על הכספים שיתקבלו מהמכירה, שהרי גם הטלת העיקול כנראה לא תועיל ולא תגרום לבעל לשוב לאשתו. דאם היו ענייני המזונות והמדור נידונים בפנינו, היה מקום לשקול ולדון בהוצאת צו למדור ספציפי כדי להבטיח זכויות המדור של האשה בדירת הצדדים, אמנם כשאשה בחרה להגיש תביעתה בנושאים אלו בביהמ"ש בזה היא כבלה את ידינו, ולכן נראה שבמקום זה אין מקום להאריך את הצו, מכיוון שכנראה הארכת הצו לא תועיל להביא למטרתו העיקרית, שהיא מניעת קריסת האפשרות לשלום־בית, שהרי אפשרות זו לא קיימת עוד.

כב) ועתה נעתיק עצמנו לברר איך תהיה התייחסות ביה"ד במקום בו קיבל ביה"ד תביעת האשה לשלום־בית, אך הבעל לא שעה לקביעת ביה"ד ולאחר זמן חוזר ומגיש תביעה נוספת לגירושין. במקרים אלו מאחר שלא התחדשו לביה"ד עובדות חדשות והבעל לא העלה עילות ולא הוכיח כל עילות לחיוב האשה בגט, ביה"ד אמור לדחות משפטית תביעה זו. אולם ביה"ד בתוך עמו יושב, ובאופן מעשי לאור הפירוד הממושך של כמה שנים וחוסר האמון שבין הצדדים, ואחרי שביה"ד רואה שעתה אין אפשרות סבירה ליישום שלום־בית בפועל, אין מקום להמשיך את המצב הקיים המעגן הלכתית את שני הצדדים. ולפיכך ראוי שביה"ד ימליץ לשני הצדדים להגיע להסכם גירושין הוגן תוך מתן פיצוי הולם לאשה.

[ואף במקום שהבעל לא מעוגן למעשה שהרי יש לו אשה, אמנם לא כדמו"י, שיש להסתפק האם גם במקרה כזה נקרא עיגון, כשהמעוגנת מעוניינת להמשיך במצב זה. שהיה מקום לומר שדווקא אם הבעל נוהג כהלכה ומתנזר מאשה אך מסרב לחזור לאשתו למרות שאין לו עילת גירושין, שאז נקבע שהוא מעוגן בפועל, אבל בעל שלא נוהג כהלכה ומבקש להעזר בהלכה, ספק אם יש להענות לו, אך נראה שלמעשה אין לחלק בין המקרים.]

והנה אף אם ביה"ד קובע בפסק דין שלאור הפירוד הממושך וחוסר האימון שבין הצדדים, אין ביה"ד רואה אפשרות סבירה לשלום־בית, קביעה זו לכשעצמה לא מהוה עילה לחייב צד מן הצדדים להתגרש, וכבר צווח ככרוכיא מרן ראש הרבנים לישראל הגריא"ה הרצוג כבר לפני כשישים שנה על תופעה זו שבתי דין נוהגים להוציא פסק דין לחיוב האשה בטענה שאין סיכוי לשלום־בית, ודבר זה חוזר ונשנה בפסקי דינו (שפורסמו בפסקים וכתבים שו"ת אהע"ז). ונעתיק כאן מש"כ במקרים הדומים למקרה שלפנינו. וז"ל הגרי"א הרצוג בפסקים וכתבים (אהבע"ז סימן קל"ג):

"עיינתי בתיק ובחו"ד של מעכ"ג חבירי שליט"א והנני מעיר כדלקמן: צדק כ"ג חבירי שליט"א שאי אפשר לבית דין לחזור ולדון במשפט שהוא הוציא עליו פסק דין החלטי שקיבל כבר כל תוקפו, אלא אם כן נתהוו מסיבות חדשות, והבית דין במקרה זה לא ביארו מה נתחדש כאן. אפשר שחשבו שעצם העובדא שעברו כל כך שנים מאז ולא נעשה שלום בין הזוג מהווה יסוד לחזור ולדון. אני לא חושב כך כלל. הנימוק שאין שום סיכויים לחיי שלום הוא לבדו איננו מצדיק לחייב את האשה בקבלת גט, הרי לא ביארו הבית דין במי האשם ואם האשם הוא רק בבעל, עלובה זו מה פשעה, והרי נמצא חוטא נשכר, שמפני שהתעקש התאמץ והתעצם באכזריותו על אשתו הוא זוכה לאחר מספר שנים שבית דין כופים את האשה החפה מכל פשע לקבל גט, והוא ישמח באהובתו, ומעתה כל בעל ריק ופוחז שהוא כחומר ביד היצר של תאוות בשרים שנתן עיניו באחרת ימשיך ברשעתו בידעו שאחרי עבור מספר שנים וגם זה לא קבוע בבתי הדין, פעמים שמספיק שלש ארבע שנים להחליט שאין סיכויים לשלום וכו', ופעמים יותר, יטילו על האשה חיוב לקבל גט ואם תסרב יפסיקו לה הכל ויתירו חרמו של מאור הגולה ז"ל, או שבועת עצמו שנשבע גם על דעתה.

לא תהא כזאת בישראל לעשות את בנותינו, את אחיותינו הפקר ח"ו. חבירנו הרבנים הגאונים בד"צ שליט"א שפסקו כנ"ל במקרה זה מבלי בירור ומבלי לנמק, על יסוד בירור שהאשה אשמה, על כל פנים בחלק גדול, ודאי שהיתה כוונתם לשם שמים, להציל את הבעל מיציאה לתרבות רעה, ועכ"פ מהרהורי עבירה, יום יום, אך לא עלינו מוטל להצילו שסמייה בידיה, והוא לא הוכיח כלל שאשה זו רעה היא ואי אפשר לו לדור עמה ומזיד הוא, ואנחנו נציל אותו ונעשה עוול לחברתו ואשת בריתו אשר הוא בוגד בה."

וכעין זה כתב בפסק דין נוסף, עיין שם סימן קל"ד:

"התבוננתי בתיק ובחוות דעת של מע"כ חבירי הגאון הראש"ל שליט"א וכב' חבירי הגר"מ ראטה שליט"א, והנני רושם כאן את השקפתי על הענין הכאוב. הלזה:

לאשר את פסק הדין שצריכים להתגרש, אינני רואה עכשיו יסוד מספיק מחוץ לנימוק הידוע של "אין סיכויים לשלום", והנה מלבד מה שדעת הבי"ד לא נתגלתה לנו כל צרכה ולא נתפרש שזהו הנימוק, הרי, בדרך כלל, אין דעתי נוחה כל כך מנימוק זה המצוי בפסקי הדין הבאים לפנינו. אם סיבת הקטטה והפירוד איננה באשמת האשה, באופן שאין לדונה למורדת, או אשה שדיעותיה רעות, והיא טוענת שרוצה בשלום ולא בגט, והבעל דורש דווקא גט, הרי אנו נתקלים בחרמו של רגמ"ה ז"ל (סי' קי"ט ס"ו), וכמה טרחות טרחנו לנעול את הדלת בפני בעלים הנותנים עיניהם באחרות, כידוע, ואנו ניתן יד להם. מה תאמר, שנסתמך על דעת הרא"ם ז"ל (בתשובה ס"ל) הידועה (עיין סי' ע"ז בח"מ סק"ג ובב"ש סק"ו), שאף במקום שנוהג חרמו של רגמ"ה ז"ל אם הבעל משליש גיטה וכתובתה נפטר ממזונות, נפרוץ פרצות, ח"ו, בחיי המשפחה בישראל, וכמעט לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו' כי לא אכשר דרא, וד"ל.

וכבר נהגו כל בתי הדין בישראל שלא לפסוק כמותו, ולא זו בלבד, אלא שטעות יש כאן ביד המסתמכים על הרא"ם שאף הוא ז"ל לא אמר להתיר לבעל לישא אחרת במקרה שמשליש כנ"ל, אלא שמותר לבעל להשתמש באמצעי זה בכדי להביא אותה לידי קבלת גט, ואם בכל זאת תעמוד האשה בסירובה, לא אמר הרא"ם ז"ל להתיר לו חרמו של רגמ"ה ז"ל."

כג) עם זאת, גם הגריא"ה זצ"ל הבין שבמקרים כגון אלו טובת האשה היא סיום קשר הנישואין, מכיוון שבמצב זה אין תכלית לקיום הנישואין, וביה"ד ימליץ לאשה על גירושין אחרי שתקבל כתובה ופיצויים, עיין מש"כ שם בסימן קל"ג:

"סוף דבר הנראה לי שלפי שורת הדין היה לנו להמשיך את פסה"ד על המזונות עד שישבר יצרו הרע ויכנע, אבל שבתי והתבוננתי שגם בשבילה אם תקבל איזה פיוס הוגן, מוטב להפרד מבן אדם זה בג"פ כדת משה וישראל, אבל לא בדרך שפסקו הב"ד, שיהא חוטא נשכר. והנה טענת הדלות שהוא טוען, איננה ברורה לי לגמרי, ויש מקום לחשוב שהוא שותף במספרה של הבע"ב שלו {שלפי מה שנשמע מהאשה לפנינו הוא לגמרי לצדו בענין זה}, אך זה עוד טעון בירור, ואולם עכשיו שנפלה לו ירושה מאמו, ולפי האומד היא שוה אי אלו מאות ל"י, ובהיות שנתברר שהיתה לה הכתובה ע"ס יותר משלש מאות ל"י, הרי דעתי בהחלט שאנו חייבים לפסוק לה כתובה ופצויים, הרבה הרבה יותר ממה שפסקו לה הב"ד בדרגא א'. "ויהי רצון שמי שהשלום שלו ישכין שלום ואהבה בכל בתי ישראל!"

ועיי"ש בסימן קל"ד שבנסיבות אותו מקרה לא המליץ לאשה על גירושין אלא פסק שוב לנסות הניסיון לשלום־בית:

"ועתה נשובה לענין הנימוק המצוי של "אין סיכויים לשלום". פעמים שאחרי שעברו כמה שנים בפירוד ונעשו נסיונות לשלום ונכשלו, ובאופן שאומדן דעתנו היא שאליבא דאמת עלולה האשה להתפייס במתן פיצויים הגונים, ותקבל את הגט תוך רצון פנימי, שבאמת במצב ובמסיבות הקיימים כדאי הדבר לה, למרות מה שתגיד מן השפה לחוץ, באופן שלא נהיה נתקלים בחרמו של מאור הגולה ז"ל, יתכן במסיבות ידועות להוציא פסק דין לגירושין תוך מתן פיצויים הולמים, אבל במקרה דידן אין דעתי מתיישבת עלי שכבר נעשו כל המאמצים הראויים להחזרת השלום על מכונו, ושהאשה תתרצה באמת לקבל גט, במתן הפיצויים שנקציב, כי סוף סוף, אעפ"י שמצבו הכספי לא הוברר לנו, הרי על כל פנים אינו בסוג העשירים, ואין כאן סיכויים של הקצבת "תרקבא דדינרי", שלכל היותר, אפילו לפי דברי ב"כ האשה, חלקו בחברת דן אינו אלא ארבעת אלפים לירות, ולפי דברי ב"כ הבעל אינו אלא שלשת אלפים לירות" ולא יתכן להציגו לגמרי ככלי ריק. ועל כן בשום לב לכל הנ"ל, דעתי שיש לנסות להשלים ביניהם. בדרך כלל, אינני זוכר שבא לפנינו פסק דין לגירושין על היסוד אין סיכויים לשלום לאחרי קטטה של רק מספר חדשים."

כד) עם זאת המציאות שנוצרה במקרה שבו קיבלנו תביעת האשה לשלום־בית ודחינו תביעת הבעל לגירושין היא בלתי אפשרית, הבעל התעלם מקביעת ביה"ד והמשיך בהליכי פירוק השיתוף, וברור שמטרתו היא דחיקת האשה לפינוי הדירה וסילוקה מבית הצדדים, דבר שיביא בסופו של דבר להכריח אותה לקבל ג"פ, שהרי ברור שאין בצע בהמשך המצב של היותה נשואה כשהאשה מגורשת מבית הצדדים ומנושלת מזכויותיה, והבעל ממשיך את חייו עם אשה אחרת. ומשכך הבעל במעשיו גורם לביטול פסקי הדין של בית הדין והפיכתם על פיהם.

והנה ידועה תקנתו של רבינו גרשום שהובאה ברמ"א (אהע"ז סימן קיט), שאין לגרש האשה בעל-כורחה, ותקנות אלו הובאו בתשובות מהרם בר ברוך (דפוס פראג) סימן תתרכ"ב, ופתיחת התקנות שהובאו שם היא כדלהלן "צץ המטה ופרח הזדון והחמס קם למטה רשע ואין נושע וכבר אין השע וקול שועת אומללה בת עמינו עלה באזנינו וכו', ומבואר דמטרת התקנה הייתה למנוע מעשי נבלה, אף שהוי נבל ברשות התורה, ולכן גזרו שלא יגרש האשה בעל-כורחה, עד שתתרצה לקבל הגט, ובנידון דידן הבעל בהפעילו הליך פירוק השיתוף גורם לכפות האשה לקבל את גיטה.

והנה כבר כתבנו לעיל שפסק דינו של ביה"ד בתביעה לשלום־בית אינו רק עניין הצהרתי בלבד, ולכן ודאי שיש לנקוט אמצעים לאכוף קיום פסק הדין.

והנה במקרה שלפנינו ובמקרים אחרים שנידונים בפנינו מגיש הבעל תביעה לפירוק שיתוף, ולפעמים נמנע אף מהגשת תביעה לגירושין. לשאלת ביה"ד על התנהלות זו, עונה הבעל: ידעתי שאין לי כל עילה לגרש את האשה ולכן נקטתי בצעד של פירוק שיתוף להכריחה להתגרש.

ועל דרך המליצה יש לומר שסעיף 37(א) לחוק המקרקעין, המקנה לכל אחד מבעלי המקרקעין המשותפים זכות לפרק השיתוף בכל עת, וסעיף זה הוא גם על דירה המשותפת לבני זוג, ובכך משמש סעיף זה למטה הרשע ואין נושע – לבעלים שאין להם עילה חוקית לגרש את נשותיהם – להשיג מטרה זו בדרך צדדית של פירוק השיתוף, וחובה עלינו לתת הסעדים לצד הנפגע מפעולה חד-צדדית זו, שעיקר מטרתה היא להביא לפירוק הנישואין בדרכים עקיפות, במקרים בהם דרך המלך חסומה בפני הבעל.

והנה ידועה דעת הראם בתשובה סימן ל' דפסק דבעל שרוצה לגרש ומשליש כתובה פטור ממזונות והביאו הח"מ סימן עז סק"ג והב"ש שם סק"ט, ועיין שם מה שהקשו האחרונים ומפרשי השו"ע על דבריו.

ועיין ב"ישועות יעקב" (סימן עז בפירוש הארוך סוף סק"א) שכתב:

"סיומא דפסקא בזמן הזה דאיכא חדרגמ"ה שלא לגרש בע"כ וחזינן דר"ג תיקן שלא יביא לידי כך שיגרש הבעל את אשתו שלא מדעתה וא"כ אף ברוצה לגרשה והיא אינה רוצית והבעל משליש כתובתה ורוצה למנוע ממנה שארה וכסותה. אני מסתפק מאוד אם יוכל לעשות כן כי הוא בכלל ביטול תקנת רגמ"ה."

ועיין מש"כ בזה הגר"יא הרצוג בתשובה בסימן קלד שהבאנו לעיל. ואם כן ק"ו במקרים בהם הבעל בחר בהגשת תביעה לפירוק שיתוף, תביעה שלביהמ"ש כמעט שאין שיקול דעת שלא לקבל אותה הוא גורם במעשיו לכפיית האשה לגירושין.

והנה אין ספק שבמקרים אלו חובת הבעל לשלם כתובת האשה, אך כבר גילינו דעתנו בקונטרס משפט הכתובה בתיק חמי נתניה 3615 שאין להצמיד סכום הכתובה, ואם כן במקרים רבים לא יהא בכך פיצוי לאשה בגין העוולה שנקט נגדה הבעל.

כה) ולעיל הבאנו דברי הגרי"א הרצוג, שבמקרים שבהם נתן הבעל עיניו באחרת ואפסו הסיכויים שהבעל ישוב לאשתו לשלום־בית יש מקום לדאוג לתקנתה של בת ישראל ולחייב את הבעל בפיצויים ראויים באופן שלא יהא חוטא נשכר בהתעלמותו מפסק דינו של בית הדין.

ועיין בעובדה כעין דידן בפד"ר כרך ז' עמודים 108–109 בפסק דין של בית הדין הרבני בחיפה בהרכב הרבנים י' נ' רוזנטל, עזרא הדאיה וברוך רקובר זצ"ל שכתבו: "אם האשה תביע הסכמתה העקרונית לגט, נקבע גובה הפיצויים שעל הבעל לשלם לאשה"

ועיין שם בעמודים 111–113 פסק דינו של ביה"ד הגדול בהרכב הרבנים, הראשל"צ יצחק נסים זצ"ל, י' ש' אלישיב זצ"ל וב' זולטי זצ"ל, שאישר פסק דינו של בית הדין בחיפה וכתב שבמקרה זה (שביה"ד הגדול התרשם שהאשה מעכבת הגירושין ללא נימוק מספיק) –
"

יש לאפשר בכה"ג לבעל להשליש גט וכתובה – וסכום אשר יקבע ביה"ד ולהיפטר על ידי כך מהחיובים המוטלים על בעל כלפי אשתו."

וכן כתב גם ביה"ד הרבני בת"א בהרכב הרבנים א' הורביץ זצ"ל, נ' בן שמעון, א' צ' שיינפלד הובא בפד"ר כרך י"ג עמוד 275:

"כל זה אמור כשהאשה מעגנת אותו ברצונה. אבל כשהבעל גרם לכך, כעובדא דידן שכל השנים הוא סירב לחיות עמה וחי עם נשים אחרות, ולמרות התנהגותו רצתה האשה בכנות בשלום, עד שלבסוף התנהגותו הנלוזה גרמה לכך שמבחינה נפשית אינה יכולה יותר להשלים עמו, ומה גם שהוא אינו מעוניין בכך, ודאי שלא יכול לבוא עכשיו ולדרוש גט מחמת עיגון שהוא גרם כפי המבואר, ואינה חייבת לקבל גט מדינא דגמרא, ובוודאי שלאחר החדר"ג שהושוה כוח האשה לכח האיש שאין לחייבה בגט, בניגוד לרצונה. ואין אנו רואים את סירובה של האשה לקבל גט, על אף שאפסו הסיכויים לשלום־בית, כנקמנות מצדה כפי שטוען ב"כ הבעל (ראה בפסקי דין כרך ז' עמוד 112), הואיל והאשה הצהירה שתסכים לקבל גט, אם הבעל ייתן לה סכום כסף שיבטיח את עתידה כפיצוי על כל מה שגמל לה במשך השנים. ובוודאי שבמצב זה ישנו החדר"ג שאין לגרשה בניגוד לרצונה, ואין בידו האפשרות להיפטר מהחיובים המוטלים על בעל כלפי אשתו."

ועיין במש"כ הגר"א אטלס זצ"ל במאמרו בשורת הדין ח"ה עמ' קנ–קנד שדעתו לחייב את האשה להתגרש אם מעכבת הגירושין לא מחמת שרוצה בבעל אלא מחמת שרוצה להציק לו. ועיי"ש שכתב, שעל כל פנים אף בכהאי גוונא כדי שלא יגרם ח"ו מכשול וכדי שלא נגרום לערער תקנת חדר"ג על הבעל לפצות את האשה בפיצויים באופן שיניח את דעת ביה"ד. וק"ו אם לא הוכח לביה"ד כלל שהאשה מעכבת מחמת שנאה וקנאה. ביה"ד קיבל תביעתה לשלום־בית, ואפ"ה הבעל המשיך במעשיו וגורם להכריחה להתגרש יש לחייבו לשלם לאשה פיצויים בגין מעשיו ובגין הפרת פסק דינו של ביה"ד.

כו) והנה בעניין פסיקת פיצויים לאשה עם הגירושין כבר הארכתי בזה בקונטרס משפט הכתובה, ע"ש מה שהבאנו מקור להאי דינא מדברי הפוסקים ומפסקי הדין, ומסקנתנו שם שבמקום שהאשה מקבלת מחצית הרכוש אין מקום לפסיקת פיצויים. אמנם בנידון דידן פסיקת הפיצויים היא מטעם אחר, והוא כפי שכתבנו, שבדורנו התרחבה הפִרצה של נותן עיניו באשה אחרת ועוזב את אשתו, ורבו הבעלים המתעלמים מפסיקת בית הדין ומגישים תביעתם לפירוק שיתוף כדי לאלץ את האשה להתגרש ולמנוע ממנה לקבל זכויותיה על פי דין, ומשכך חובה עלינו לעמוד בפרץ להשתדל לתקן תקנות לקיום פסק דיננו.

וכפי שכתבנו לעיל מהפסוק שופטים ושוטרים, דללא שוטרים שיעמדו על אכיפת פסקי הדין, לא תוכל הרשות המשפטית לתפקד ומשכך עלינו למצות הדרך ההלכתית להעמיד פסקי דיננו וחומת הדת.

והנה מצינו במו"ק (טז, א):

"ומנלן דמפקרינן לנכסיה דכתיב וכל אשר לא יבא לשלשת ימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה."

וברש"י שם: "דמפקרינן לנכסיה דמאן דלא ציית לרבנן."

ומבואר שיש רשות לבי"ד לקנוס ולהפקיר ממונו של מי שאינו שומע לבי"ד. ודין זה פסקו הרמב"ם (בהלכות סנהדרין פכ"ד ה"ו):

"וכן יש לדיין תמיד להפקיד ממון שיש לו בעלים ומאבד זכותו כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם זה."

ועיין בכ"מ שם: "וכן יש לדיין תמיד פירוש אפילו בזמן הזה."

ודין זה הובא בטור (חו"מ סימן ב'):
"וכן יש להם להפקיר ממון שיש לו בעלים ולאבדו כפי מה שרואין לגדור פרצת הדת ולקנוס אלם וכו' לפי מה שיראה לדיין שזה צריך לכך והשעה צריכה לכך ובכל יהיו מעשיו לשם שמים וכו'",
וכן פסק גם הרמ"א בחו"מ סימן ב' ס"ג וז"ל: "ויש להם כח להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצות הדור."

ובסוגיית הגמ' במו"ק שם מבואר שסמכות ביה"ד ומנהיגי הציבור לנקוט באמצעים שונים כדי לענוש עושי עולה ולגדור פרצות הדור. ועיין עוד בסנהדרין (מו, א):

"תניא ר"א בן יעקב שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה, ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאוהו לבי"ד וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך, שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבית דין והלקוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך."

ונפסק להלכה ברמב"ם (הלכות סנהדרין פכ"ד ה"ד) ובשו"ע (חו"מ סימן ב').

כז) מסוגיות אלו שמעינן שיש אפשרות לביה"ד לקנוס קנסות ולהעניש את העוברים על דברי תורה ועל דבריהם, דאם לא כן הדבר יביא להתמוטטות הדת והתמוטטות החברה ומכיוון שיש רשות לבי"ד לעשות כן, נ"ל שהדבר מטיל אף חובה על ביה"ד לנקוט באמצעים קשים וחמורים, שיאפשרו למערכת המשפטית לפעול בצורה תקיפה ולהפעיל הסמכויות המוקנות לה על פי דין ועל פי חוק. והדברים נכונים בנידון דידן שרבים המתפרצים נותנים עיניהם באחרת, זונחים את נשותיהם ואף גורמים לנשותיהם להסכים להתגרש באמצעות פירוק השותפות.

הדברים נכונים גם לגבי מה שנוהגים הצדדים שאינם מעוניינים להופיע ולהשתתף בדיוני ביה"ד באמתלאות שונות, וזאת על פי העצות שמקבלים, שביה"ד לא יחמיר עמם, ובמעשיהם ימנעו קיום הדיון. הן אמנם שלפי שורת הדין ועיקרו האמצעים העונשיים שביה"ד יכול להפעיל, אין בהם בכדי להניא את המתחמקים והנוהגים בתעלולים שונים להפסיק את מעשיהם. ולכן לענ"ד חובה על בית הדין לנקוט באמצעים חמורים ולהטיל עונשים כבדים על המְפֵרים המזלזלים והמונעים הדיון התקין. ויסוד הדין בנוי על האמור בסוגיות שהבאנו לעיל, שסמכות וחובת ביה"ד לגבות ולחזק הדברים בהוראת שעה, כדי לעשות סייג לתורה לחזק הבדק לקנוס האלימים והמשבשים פעולת ביה"ד.

ועיין בתוס' יומא (נד, ב) וז"ל:

"אמנם על כסא שלמה אני תמיה דכתיב ושנים אריות עומדים אצל הידות ושנים עשר אריות וכו' ואיכא למימר בהא מיגדרא מילתא שאני כמו אליהו בהר הכרמל, ושמא בהא מילתא נמי איכא למיגדר מילתא שכשהיו עדים באים להעיד בפניו היו אריות שואגים ונוהמים כמו שיש במדרש ומתוך כך היו מתפחדים להעיד עדות שקר."

ומבואר מדברי התוס' שבבניין כיסא שלמה עברו על לאו בעשיית אריות מפני שאריות אלו תפקידם היה לשאוג ולהטיל מורא על העדים שלא ישקרו, ויש בדבר משום מיגדר מילתא. וה"נ חובת ביה"ד להשתמש בסמכותו ולנקוט בכל האמצעים שקיימים כולל הטלת קנסות גבוהים, כדי לאכוף סמכות ביה"ד, ולמנוע מהמנסים לשבש הדיונים להפיק זממם, וכל זה הוי בכלל מיגדר מילתא שביה"ד רשאי לנהוג כן, ולדעתי אף חייב לעשות כן.

כח) יש לציין שהשימוש בכוח זה היה מנהג בתי הדין של ישראל בכל הדורות. ועיין בשו"ת הריף (סימן קמ"ו) וז"ל:

"שאלה מי שלא קיבל הדין על עצמו ונידוהו בית דין מותר לדבר עמו או לא ואם לא קיבל על עצמו לא הדין ולא הנידוי היש מן הדין לכופו ולחבוש אותו או לא, וכו' תשובה... מי שנדו אותו וישב עד ל' יום ולא אתא לבי"ד למישרא שמתא מלדון אותו וכל שכן מי שלא קבלו עליו כלל וכתיב הן למות הן לענוש נכסין ולאסורין ואמרינן מהו לשרושי הרדפה כלומר שעונשים אותו בדבר הקל ואם לא קיבל עונשים אותו בדבר שחמור ממנו... וכל מי שצריך לנדות משום מגדר מלתא מנדין אותו כמו שאמרו מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה וכו'."

ומבואר מדבריו כאמור לעיל שחובת ביה"ד להפעיל אמצעים ולענוש כדי שישמעו דבריהם.

ובשו"ת הר"י מגאש (סימן קס"א) כתב גבי מי ששכר עדי שקר להעיד לטובתו:

"ומה שאמרו השוכר עדי שקר להעיד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, דוקא אם שכר אותו לזולתו אבל אם שכר אותם לעצמו חייב ואפילו בדיני אדם. ואעפ"י שאמרו בו פטור שהכונה בו פטור לגמרי מ"מ אם היה בעיר דיין קבוע ונראים לו לעונשו על כך עושה, כמו שאמרו שמעתי שבי"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה וכו' ובתנאי שתהיה השעה צריכה לכך, כגון שזה השוכר קדמה לו עשיית פועל כזה פעמים, או שהיה במדינת שעושין בפעל זה שיש לחוש שאם יתרשלו מלענשם על זה שירבו לעשות כיוצא בו, אבל אם חסר אחד משני תנאים אלו אין בי"ד יכולים לחייב את העושה פעולה כזו שום דבר."

ומבואר מדבריו שעונש זה שבי"ד מעניש לא יהיה על פעולה חד פעמית, אלא באחד משני תנאים, שהאדם הספציפי הוחזק לעושה פעולות אלו לשבש הדין, או שבני המדינה הוחזקו לעשות מעשי עול שאם יתרשלו מלענשם יפרוץ הדבר יותר.

ולפי דבריו בנידון דידן שמעשה זה שעשה הבעל הוחזקו רבים לעשות כמוהו, ודאי חובתנו לעשות הגדר כדי למנוע התפשטות הדבר, ובפרט שמעשהו גורם עול לאשתו.

ובשו"ת הרשב"א (ח"ג סימן שצ"ג) כתב:

"ורואה אני שאם העדים נאמנים אצל הברורים רשאים הן לקנוס קנס ממון או עונש הגוף הכל כפי מה שיראה להם, וזה מקיום העולם, שאם אתם מעמידין הכל על הדינים הקצובים בתורה ושלא לענוש אלא כמו שענשה התורה בחבלות וכיוצא בזה נמצא העולם חרב, שהיינו צריכים עדים והתראה, וכמו שאמרו ז"ל לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה, וכ"ש בחו"ל שאין דנים דיני קנסות ונמצאו קלי הדעת פורצין גדרו של עולם ונמצא עולם שמם וכו'."

וע"ש מה שהביא דוגמאות רבות מהש"ס שגזרו וקנסו קנסות שלא כעיקר דין תורה, וסיים שם:

"ולפיכך ברורים אלו שעשו זה אם ראו צורך השעה לענוש ולקנוס ממון או גוף לתיקון המדינה ולצורך השעה עשו, וכל שכן בדאיתא הורמנא דמלכא וכו'."

ועיין עוד בתשובתו בח"ה (סימן רל"ח) בתשובה הפותחת:

"וזה מה שהשבתי לחכם ר' יעקב בן הכשף, בעל ישיבה בטוליטולא על הנהגת המדינה הזו ויסור העוברים."

ע"ש מש"כ שלכתחילה יש להנהיג בדרכי נועם ובהטפת מוסר, אך כשאין אפשרות להשפיע בדרכי נועם על זה כתב:

"ואם יש אנשים רשעים מפורסמים ורצית למתקם ועוד הם בתמרוריהם עומדים תמנה עם הזקנים בין להלקות בין לקוץ יד או רגל ואפילו להמיתו ואעפ"י שדיני תורה בטלו מן הסנהדרין עוד לא בטלו לצורך השעה."

ע"ש שהביא ראיות לדבריו, והנה זה ברור שרשות משפטית אינה יכולה להשתמש בהטפת מוסר בלבד וכמו שכתבנו לעיל שבעינן נמי שוטרים לקיום פסק דינם של השופטים. ולפיכך חובתנו להשתמש באמצעים אף שלא כעיקר דין תורה כדי לאכוף פסקי הדין.

ועיין עוד בשו"ת הרשב"א (ח"ה סימן קס"ד) מה שכתב עוד בהאי מילתא.

ובשו"ת הרא"ש (כלל קא ס"א) הובאה תשובת ר' יקר בר' שמואל הלוי שכתב:

"אמת כי הגאונים כתבו אעפ"י שאין דנין דיני קנסות בזמן הזה מ"מ משמתינן ומנדין אותו עד שיקבל עליו לפי חכמי דורו, ואין זה כמו לינקטיה בכובסיה עד דשבקיה לגלימיה, ולא מסרו אפילו הכתוב והמקראות אלא לחכמים, ראשי דורות הקובעים ונוטעים משמרות, ופעמים להקל מדיני התלמוד ופעמים להחמיר כדי לעשות סייג וגדר לצורך השעה וכו'. ובמקום שיש מנהג ותקנה בחבר עיר ופאתיה ורביה, אמת שהמנהג עוקר את ההלכה, כן יש בירושלמי ונהרא נהרא ופשטיה וכו'."

ועיין בשו"ת הר"ן (סימן ס"ה) שכתב שהקנס וגזירת הבי"ד יכולים להיות בין אחרי מעשה על מי שעבר על גזירתם ובין קודם המעשה שיזהירו שמי שיעבור על דבריהם יכנס בקנס כפי שקבעו, והביא ראיה לדבריו ממקור הדין במו"ק (טז, א) ומהראיה שהביאו מעזרא.

ובשו"ת "זכרון יהודה" לר"י בן הרא"ש (סימן ס"ג) כתב:

"אבל יש כמה ענינים שאין דנים אותם בזמן הזה מדין תורה וכו' ומה שאנו דנין אותם בזמן הזה הוא וכו' וכן סייגות שצריכים לעשות בכל דור ודור לפי פירצת הזמן ניתן כח ביד בי"ד לעשות כמו שיראה להם לפי שעה לגדור הפרץ כמ"ש במסכת סנהדרין וכו'. מכאן אנו לומדים שכל בי"ד שכוונתם לשם שמים ולרדוף אחר הצדק בלבד, שיש להם רשות להכות ולהעניש בכל זמן וזמן כפי צורך השעה, ולגדור פרץ, בשביל שהנשארים ישמעו וייראו וגם אם הענין שעשה אינו כ"כ גדול שראוי להענישו בשביל העונש ההוא וכו'."

ושנה כעין דברים אלו שם בסימן ע"ט:

"תחילת דבר אני אומר כי צריך הרבה כל בי"ד הגון רודפי צדק להשתדל שיתקיימו הסייגים שתקנו חז"ל להוסיף עליהם בכל יום ויום לפי צורך השעה כי הם גדרים לעיקר התורה... והחמירו בהו מאוד... וכדי לגדור פירצה סקלו לרוכב על סוס בשבת אעפ"י שלא עבר רק על שבות דדבריהם. ודבר ידוע הוא שכל המקרים המתחדשים בזמנים הם בלא מספר, אי אפשר לחקותם על ספר ולפרש כל דיניהם, וע"כ כתבו לנו רז"ל כלל אחד שכולל ענינים רבים, ונתנו כח לבי"ד לגדור גדר בכל זה לצורך השעה, כדגרסינן בפרק נגמר הדין וכו'.

וידוע כי הדינין הם אחד משלושה דברים שהעולם קיים עליהם ואילמלא הדיין כל התקיף מחברו היה בולעו, והדיינים הם המעמידין הדינין על מכונן, ובעבורם העולם מתיישב, והם המכונים מלכים, כמו שדרשו חז"ל על מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה, אם דומה דיין למלך שאינו צריך כלום יעמיד ארץ, ואם דומה לאיש תרומות שהוא הכהן המחזיר על הגרנות ליקח תרומה יהרסנה. וכו'."

חזינן מדבריו שקיום החברה תלוי בהנהגתם של הדיינים וקיום המשפט, דללא יכולת אכיפת הדיין בין על פי דין בין בתקנות לצורך שעה לא תתקיים החברה.

ועיין עד בשו"ת הריב"ש סימן שצ"ט וסימן תצ"ט וכן בשו"ת המיוחסות לריב"ש (סימן ל"ג), שדנו בסמכות חכמי הדור לתקן תקנות ולקנוס קנסות, למיגדר מילתא במקום הצורך, ועיין עוד בשו"ת הרשב"ש סימן תר"י בזה.

מכל האמור לעיל, חזינן שרוב ככל הראשונים שאת מימיהם אנו שותים דנו להלכה למעשה וגזרו גזירות ותקנו תקנות וקנסו קנסות בכל דור ודור שלא כעיקר דין תורה אלא למיגדר מילתא.

ועיין עוד בשו"ת הראם (סימן י"ד) שכתב בתוך דבריו:

"ועל הפנה השלישית ברייתא היא בסנהדרין פרק נגמר הדין ומייתי לה ביבמות פרק האשה רבה אמר רבי אלעזר שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על הסוס בשבת בימי יון והביאוהו לבית דין וסקלוהו שוב מעשה באחד שהטיח וכו' וכן נמי אף על גב דאין דנין דיני קנסות בבבל אם ראו אדם פרוץ בגזלות קונסין אותו כההיא דפרק זה בורר דבר חמא קטל נפשא ואמר ליה ריש גלותא לרב אחא בר אבא פוק עיין אי ודאי קטל כהיויה לעיניה ופרש"י דקנסא קא עבדינן ביה דבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה כו' ואמרינן נמי בהגוזל קמא ההוא גברא דגזל פדנא דתורי מחבריה כו' ומסיים בה האי גברא גזלנא הוא ובעינא למקנסיה וכתב הרי"ף דמהא שמעינן דקנסיה אפילו בחוצה לארץ דהא רב נחמן בבבל הוה וקא קניס והביא ראיה מברייתא דלעיל. ומצאתי באור זרוע דדוקא לצורך שעה אבל לנהוג לדורות לא וכן כתב הרמב"ם ז"ל בספר שופטים הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה לדורות והטור הביאו בפסקיו."

וראיתי בשו"ת "שבות יעקב" (ח"א סימן ק"ל) שנשאל בחתן שהוציא שם רע על כלתו מספר פעמים כשכוונתו להוציא ממון מאבי הכלה ורצה החכם לעונשו בממון ומלקות למיגדר מילתא, וכתב שם וז"ל:

"מילתא דא כבר אמרוה בש"ע ופוסקים ראשונים ואחרונים כמבואר בחו"מ סימן ב' בטור ושו"ע וע"ש בסמ"ע וש"ך דיש כח לבי"ד בזמן הזה לקנוס למיגדר מילתא לצורך שעה."

וע"ש שדן אם אפשר לקנוס ולענוש כדין תורה ממש, ע"ש מש"כ וסיים:

"אלא שהחכם רוצה לעשותו פסק חרוץ משום מיגדר מילתא כדי שלא לבייש בנות ישראל בודאי יש רשות בידו לעשות כן וכמ"ש וכו'."

ועיין עוד אריכות בגדרי הדין והסמכות של בי"ד לתקן ולענוש למיגדר מילתא בקונטרס תיקון עולם למהרש"ם ב"משפט שלום" (סימן רל"א), וע"ש באות י"ב מסקנתו, שסמכות זו נתונה לכל בי"ד שהמחום רבים עליהם, ע"ש. ויש להאריך עוד בזה ואין הזמן נותן ועוד חזון למועד.

כט) מכל האמור לעיל נפתח לנו מקום למה שהבאנו לעיל שמנהג בתי דין לפסוק פיצויים לאשה במקרים כגון נידון דידן שהבעל נתן עיניו באחרת וגורם במעשיו להכריח האשה להיענות לתביעתו לגירושין ובכך להערים להפקיע חרמו של רבינו גרשום.

ולפיכך במקרים אלו על הבעל להציע פיצויים הגונים לאשה. אם לא ייראו פיצויים אלו לביה"ד, יקצוב ביה"ד פיצויים שאותם יפקיד הבעל. אם יעשה כן, ביה"ד יבטל הצו למדור ספציפי שהוצא על ידו, מכיוון שבמצב שנוצר בפועל זוהי תקנתם של שני הצדדים.

הארכנו הנלענ"ד הדרך להתנהלות ביה"ד בתביעה לשלום־בית במקרים בהם ביה"ד מגיע למסקנה שהתביעה הוגשה בכנות ויש לקבלה. אך כאמור בנידון דידן לאור העובדות שהוצגו בפנינו תביעת האשה לשלום־בית אינה כנה ולכן דוחה ביה"ד תביעתה.

הרב שלמה שפירא – אב"ד

מצטרף למסקנות פסק הדין.

הרב רפאל י' בן שמעון

לאור האמור, בית הדין פוסק כדלהלן:
א) תביעת האישה לשלום־בית נדחית.
ב) אין צו למדור ספציפי.

ניתן ביום כ"ט באדר התשע"ג (11/03/2013).

הרב שלמה שפירא – אב"ד

הרב אברהם מייזלס

הרב רפאל י' בן שמעון

לתחילת פסק הדין בתיק מספר 872663/1

---

---