לפנינו תביעת האשה (להלן התובעת) לחיוב בעלה לשעבר (להלן הנתבע) במזונות אשה רטרואקטיביים. החל מיום עזיבת הנתבע את הבית (י"ב באלול תשע"ב (30.8.2012)) ועד למועד סידור הגט (כ"ו בסיון תשע"ג (4.6.2013)) – תקופה של תשעה חדשים.

תקציר העובדות
ביום י"ד באב תש"ע (25.7.2010) נישאו הצדדים כדמו"י. לצדדים אין ילדים מנישואיהם.

הצדדים חתמו עובר לנישואין על הסכם ממון שאושר ע"י ביהמ"ש ביום י"א באב תש"ע (22.7.2010).

ביום י"ב באלול תשע"ב (30.8.2012) עזב הבעל את הבית.

ביום י"ג בטבת תשע"ג (26.12.2012) פתח הבעל תיק תביעת גירושין וכרך לתביעה בין השאר את נושא מזונות האשה.

הצדדים התגרשו ביום כ"ו בסיון תשע"ג (4.6.2013) כאשר הוסכם שהנושאים השנויים במחלוקת ובכללם תביעת המזונות נשוא הדיון יידונו לאחר הגט.

ביום ד' בתמוז תשע"ג (12.6.2013) קבע בית הדין בהסכמת הצדדים שהסמכות לדון במזונות האשה נתונה לבית הדין.

ביום ז' בכסלו תשע"ד (10.11.2013) פתחה האשה תיק תביעת מזונות, התקיים דיון, הצדדים הגישו את טיעוניהם בצירוף אסמכתאות בהתאם להחלטת בית הדין.

להלן טענות הצדדים.

טענות האשה
בהסכם הממון שנחתם בין הצדדים סע' 5 סעיף משנה ג. נכתב:

בתקופה המתחילה בהחלטת אחד הצדדים על פתיחת בהליכי גירושין ועד לגירושין בפועל, ישלם צד ב' לצד א' מזונות אשה המתבססים על המצב היחסי של המשכורת של כל אחד מהם.

ממועד עזיבת הבעל את הבית ביום 30.08.2012 ועד למועד גירושי הצדדים ביום 04.06.2013 עברו כתשעה חודשים. לפי הפירוט שהגישה, סך המזונות שמגיעים לה לטענתה הוא סך 10,900 ₪ לחודש כך שתביעתה עבור התקופה האמורה היא סך 98,000 ₪.

עיקר טענות הנתבע
האשה לא הגישה תביעה למזונות מיום עזיבת הבעל ביום 30.08.12 ועד פתיחת תיק הגירושין ביום 26.12.12. גם מיום פתיחת תיק הגירושין ועד ליום הגירושין בפועל האשה לא תבעה מזונות.

רק לאחר כחמישה חודשים ממועד הגירושין ביום ז' בכסלו תשע"ד (10.11.2013) פתחה האשה תיק תביעת מזונות.

הבעל טוען כי לפי ההלכה אשה נשואה שלא תבעה מזונות אינה יכולה לתובעם למפרע משום שאנו אומרים שמתגלגלת עמו ומחלה עליהם.

עיקרי תגובת התובעת
הנתבע מחויב בהתאם לסעיף חמש סעיף משנה ג' להסכם שאינו קשור לחיובו במזונות אשה המובאים בחז"ל, על כן אין להחיל עליו דין מתגלגלת עמו.

יצוין כי הצדדים וב"כ העמיסו טענות שלא מן העניין בכתבי התביעה וההגנה וכן בסיכומיהם כפי שיתבאר ובית הדין אינו מוצא לנכון להתייחס אליהן.

עמדת בית הדין שיש לקבל עקרונית את התביעה לחיוב הנתבע במזונות.

נקדים ונאמר מאחר שהתביעה מתבססת על חיוב הנתבע על פי הסכם הגירושין אף אנו ניצמד לפרשנות הפשוטה של הסעיף נשוא הדיון. נתייחס תחלה להכריע לתקופת החיוב.

בסעיף 5 סעיף משנה ג' נאמר "בתקופה המתחילה בהחלטת אחד הצדדים על פתיחת בהליכי גירושין ועד לגירושין בפועל, ישלם צד ב' (הנתבע) לצד א' (התובעת) מזונות אשה המתבססים על המצב היחסי של המשכורת של כל אחד מהם."

ממה שנאמר שהחיוב מתחיל בהחלטת אחד הצדדים על פתיחת הליכי גירושין נראה כי הצדדים התכוונו לפתיחת הליכי גירושין בבית הדין, שכן עד לתאריך זה עדיין לא אפסו הסיכויים שהצדדים יחפשו את הדרך לשוב לחיים משותפים.

מה גם שהצדדים חוו משברים רבים במערכת היחסים עם נישואיהם ואף נועצו ביועצי נישואין כך שלא פסו הסיכויים לחזרה לשלום־בית בהסכמה למרות עזיבת הנתבע את הבית.

פועל היוצא מכך שחוב המזונות אותו חב הנתבע לתובעת בהתאם לסעיף זה של ההסכם מתחיל מיום פתיחת תיק התביעה לגירושין, קרי, 26.12.2012 ועד ליום סידור הגט 04.06.2013 תקופה בסך של כשישה חדשים. (ולא מיום עזיבת הבעל את הבית שזו תקופה של כתשעה חדשים כפי שדרשה התובעת).

לסיכום:
בית הדין ידון בתביעה לחיוב הנתבע בתקופה שבין 26.12.2012–04.06.2013.

ועתה לבירור פרשנות הסעיף נשוא הדיון כפי הנדרש להכרעת בית הדין.

הנה המעיין בסעיף זה של ההסכם, בו נקבעה תקופה בה התחייב הנתבע במזונות ללא תנאים והגבלות וללא הסתייגות, יבחין שחוב זה הוא התחייבות אישית של הנתבע לשלם מזונות לתובעת ללא קשר לחיובו במזונות אשה במסגרת הכתובה. כלומר חוב אבסולוטי.

לפיכך אין להיגרר לטענת הנתבע לוויתור התובעת על מזונותיה בגין מחילתה מדין מתגלגלת עמו שהובא להלכה באה"ע סימן ע', ולא לטענות של מי גרם ליציאתו מן הבית, או האם התובעת יכלה לעבוד ולא עבדה או אין חוב למזונות אשה גרושה או פרודה.

כל הטענות הללו מתאיינות מאחר שהנתבע חתם על סעיף זה של ההסכם בו התחייב באופן אבסולוטי לשלם לתובעת מזונות בתקופה בה אחד מהם פותח הליכי גירושין בבית הדין, גם בהיותם פרודים וללא קשר אם התובעת תתבע או לא וכמו כן ללא קשר לחיובו במסגרת הכללים ההלכתיים שקבעו חז"ל למזונות אשה הנובעים מחיוב הכתובה.

עוד נלמד מסעיף זה שהצדדים התכוונו לחיוב מזונות בהתאם לפערי השתכרותם היחסי וללא קשר לצורכי התובעת כפי הנהוג באשה התובעת מזונות.

פועל היוצא מכך שכל פירוט ההוצאות של התובעת והטענות שהעלתה התובעת וב"כ בסיכומיה מתאיינים למקרא סעיף זה ופרשנותו.

לסיכום:
חוב זה של הנתבע לתובעת במסגרת ההסכם עליו הם חתומים הוא חוב גמור שאינו קשור לכללי ההלכה שנקבעו במזונות אשה עליהם מתחייב בעל בכתובה עם נישואיו.

אלא שיש לברר האם זהו חוב כספי או שמא חוב מזונות שאם התובעת התפרנסה במהלך תקופה זו הופטר הנתבע מהחוב?

תשובה לשאלה זו היא בעלת משקל הלכתי למתן הכרעתנו בטענת הנתבע למחילת התובעת.

הנה מצאנו לריטב"א בתשובה סימן קס"ג שכתב:

כל המחייב עצמו בקנין לזון לחברו זמן ידוע, חייב לזונו הזמן ההוא... ואם חייב עצמו לזונו סתם חייב לתת לו דמי מזונות בכל מקום שהוא וכדמוכח להדיא מההיא דקתני (כתובות ק"א ע"א) לא יאמר הראשון לכשתבוא אצלי אזונה אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא.

תשובת הריטב"א הובאה להלכה בשו"ע חו"מ סימן ס' סעיף ג' ללא חולק בזה"ל

המתחייב לזון את חברו, הנותן אומר לתת לו פירות, והלה אומר מעות, הדין עם מקבל המתנה. ואם התנה עמו בפירוש לזונו על שולחנו והוא אינו רוצה לאכול עמו אינו חייב ליתן לו אלא לפי ברכת הבית.

ובהגהת הרמ"א:

מיהו אם אין העיכוב מכח הניזון אלא מכח המתחייב, חייב לתת לו דמי מזונות.

פועל היוצא מדין זה שכל המתחייב לזון מחויב הוא בחוב כספי כלפי מקבל ההתחייבות.

ובסמ"ע סקי"ב ביאר הטעם שזהו חוב כספי, "הטעם, דסתם לזונו, משמע שיהא ניזון כרצונו בביתו של הניזון, ויקנה לנפשו מה שירצה בדרך העולם."

מדברי הסמ"ע נמצינו למדים שזהו חוב כספי גרידא שאינו תלוי אלא ברצון מקבל המתנה.

ואמנם מצאנו לב"ש באה"ע סימן קי"ד סק"ב חולק על הסמ"ע (וגם על הח"מ שם שסבר כמו הסמ"ע) וסובר שמקבל המתנה יכול לדרוש כסף דווקא אם הוא מתפרנס ממקום אחר אולם אם אינו מתפרנס ממקום אחר אין שומעין לו ויכול המתחייב לתת לו מזונות ממש.

ברם, אין מחלוקת שאם יש לניזון מקורות אחרים וכמו במקרה דנן, חוב זה של המתחייב לזון הוא חוב כספי גרידא.

וראה עוד בביאור הגר"א סקט"ו, נתיבות המשפט סק"ה, בית מאיר באה"ע סימן קי"ד ובפרישה ובב"ח שם. ואכמ"ל.

במאמר המוסגר נציין כי גם אם התובעת הייתה מוחלת בפירוש ולא הייתה קורעת את השטר או כותבת לנתבע שובר על כך, מחילתה שנויה במחלוקת עצומה בפוסקים, האם היא נחשבת למחילה או לא (ראה טור שו"ע חו"מ סימן רמ"א, בש"ך סימן י"ב סקי"ז, בפ"ת שם סקי"ד ובעוד רבים מן הפוסקים) אולם מאחר שאין המדובר בטענה של הנתבע כי התובעת מחלה במפורש אסתפק במראה מקומות בלבד.

לסיכום:
חוב זה הוא חוב כספי והתובעת מוחזקת בהסכם כמי שיש לה שטר חוב כספי כלפי הנתבע.

אלא שעדיין יש לעיין, האם הנתבע שהתחייב בחוב שקיים, התכוון להכליל עצמו בהתחייבות זו לכללי החוב הקיים?

נבאר דברינו. האם חוב המזונות שהתחייב הנתבע במזונות התובעת הוא חוב נוסף או שהתכוון להכלילו במסגרת חיוב מזונות אשה שמחויב על פי כללי ההלכה הידועים בפוסקים?

במזונות ילדים שאב מתחייב כלפיהם במסגרת הסכם גירושין, מצאנו שנחלקו הדיינים האם חוב זה הוא בגדר התחייבות חדשה או התחייבות לסכום מסוים במסגרת חוב המזונות אותם חב האב לילדיו.

ראה פד"ר כרך י"ז (עמודים 311–320) לדעת הגר"ש דיכובסקי הדבר שנוי במחלוקת בין הב"י לפרישה ולזרע אברהם, בדין מזונות אשה בהם מתחייב הבעל לאשה בשטר הכתובה.

לדעת הב"י זהו חיוב מתחדש ולכן בעלי חוב קודמים לאשה בגביית חוב המזונות העתידי.

אולם לדעת הפרישה והסמ"ע אין חיוב חל על חיוב, כלומר חיוב הבעל בשטר אינה התחייבות חדשה מאחר שהוא כבר חייב מכוח מה שקבעה התורה או חז"ל. וכמו שאין איסור חל על איסור אין חיוב חל על חיוב.

ושם פסק הגר"ש דיכובסקי כי המוחזק יכול לומר קים לי כנגד דעת הב"י הסובר שזו התחייבות חדשה.

אולם דעת הרוב הגר"י אליעזרוב והגר"מ אלחדד שיש לראות את התחייבות האב למזונות ילדיו בהסכם גירושין כחוב חדש.

לדבריהם, גם לדעת הפרישה והזרע אברהם כך הדין. ראה שם בהרחבה.

מחלוקת זו בין הדיינים חזרה ונשנתה בפד"ר כרך כ' שם הצטרף הגר"א שפירא לדעתו של הגר"ש דיכובסקי, אולם הגר"ש בן שמעון נחלק עליו.

אולם המתבונן היטב יראה שאין דמיון למקרה שם.

שם המדובר באב שכבר חל עליו חוב מזונות ילדיו, התחייבותו בהסכם הגירושין הוא בהמשך לחוב שחל עליו ולכן לעמדת הגר"ש דיכובסקי יש לראות זאת כחוב במסגרת הקיימת.

וראה שם לשון הגר"ש דיכובסקי: "מתבאר מדבריו (של הזרע אברהם) מושג חדש. אין אפשרות להתחייב חיוב נוסף כי אין חיוב חל על חיוב."

כלומר, דווקא במזונות ילדים שחוב האב כבר קיים יש דעה בפוסקים שאין התחייבותו בהסכם שהיא בגדר חוב מהווה חוב עצמאי אלא קשורה לחוב קיים.

וה"ה במזונות אשה שהבעל מתחייב לאשתו ערב נישואיו אליה וחותם על שטר הכתובה בעת החופה, כוונתו להכפיף את התחייבותו לכללי ההלכה שנפסקו ע"י הפוסקים בחוב מזונות אשה.

אולם במקרה דנן, התחייבות הנתבע טרם נישואיו לתובעת חלה עוד קודם לחוב מזונות שהושת עליו במסגרת הנישואין, ובסעיף זה של ההסכם התחייב הנתבע למזונות אשה תוך כדי החרגת חיוב זה מכללי ההלכה, שכן כל בר בי רב יודע כי בתקופה שזוג נשוי נפרד הדבר מצוי שבתנאים מסוימים האשה מפסידה מזונותיה, ואילו כאן התחייב הנתבע באופן הברור וביודעין לחוב מזונות אבסולוטי ללא תנאים והסתייגויות.

הנתבע יכול היה לסייג את התחייבותו בכך שאם התובעת תעבוד לא יחויב וייפטר בטענת צאי מעשה ידייך או בכל טענה אחרת הלכתית.

הנתבע לא עשה כן והתחייבותו כלפי התובעת היא ללא סייג.

לסיכום:
אין חולק שבמקרה דנן התחייבות זו של הנתבע היא חוב כספי גמור שאינה כפופה לכללי ההלכה בחוב מזונות אשה נשואה.

למרות האמור יתייחס בית הדן בקצרה לטענת הנתבע שהאשה מחלה בטענת מתגלגלת עמו כדלהלן:

בשו"ע אהע"ז סי' ע' סע' ה' נפסק:

מי שהלך למדינת הים ובאה אשתו לבית דין לתבוע מזונות ג' חדשים הראשונים מיום הליכתו אין פוסקים לה בהם מזונות שחזקה אין אדם מניח ביתו ריקן (וברמ"א בהגה) אבל אם שתקה יותר ותבעה אח"כ אין פוסקים לה למפרע רק מיום התביעה, אפילו החמיצו בית הדין את הדין.

מקור דין הרמ"א הוא הר"ן בשם הרמב"ן בריש פרק אלמנה ניזונית וז"ל:

וכתב הרמב"ן ז"ל דדווקא אלמנה הוא דבעיא שתיים ושלוש שנים, והיינו דנקט אלמנה, אבל אשת איש, אפילו שהתה שעה אחת ולא תבעה מזונותיה הפסידתן, דבאלמנה דווקא אמרו משום דאפשר שמיתזנא מדידה, כגון ממציאתה, אבל אשת איש דכל נכסיה לבעלה, מדידיה קא מיתזנא.

נמצאנו למדים, שבאשת איש דווקא נאמר דין זה של מתגלגלת עמו מאחר שמעשה ידיה של הבעל, אבל במקרה דנן שהתובעת לא ניזונה ממנו וכמו באלמנה אם כן לא מחלה על חוב זה.

לסיכום:
טענת הנתבע לא שייכת כאן כלל וכלל.

לאחר שקבענו עקרונית כי הנתבע חייב בחוב כספי של מזונות לתובעת נותרה לפנינו ההכרעה, מה הסכום שיש לחייבו?

בסעיף נשוא הדיון נאמר "ישלם צד ב' לצד א' מזונות אשה המתבססים על המצב היחסי של המשכורת של כל אחד מהם".

בשאלה זו, נדרשת קבלת עמדת הצדדים למה התכוונו באמור בסעיף זה בטרם יכריע בית הדין בגובה הסכום.

נקדים ונאמר שפיצויי התובעת אינם נכללים בהשתכרות שיש להחשיבה במסגרת ההתחשבנות.

בית הדין סבור שכל פיצוי שקיבלה התובעת במסגרת כל שהיא על הפגיעה בה (כפי שקבע בית המשפט בתביעתה) אין להחשיבה כהשתכרות או כהכנסה אליה התכוונו הצדדים בעת עריכת ההסכם. נימוקים מפורטים כתב אב"ד בפסק דין שלא פורסם ובה התייחסות לעניין זה באריכות.

אולם כל הכנסה אחרת קבועה מביטוח לאומי או מגורם אחר תיחשב כהכנסה, שכן פרשנות השתכרות היא הכנסה קבועה למי מהצדדים החתומים על ההסכם.

פרשנות רחבה זו נמצאת בכוונת עושי השטר ובמיוחד בהסכמים מעין אלו.

גם אם יבוא מי שיחלוק על דברינו ויאמר שפרשנות הסעיף סובלת שתי פרשנויות, עומדת לזכות הנתבע הטענה לזכות מן הכלל ההלכתי הידוע שיד בעל השטר על התחתונה. (ראה על כך בטור שו"ע חו"מ סימן מ"ב).

עוד תידרש התובעת לחתום על תצהיר בפני עו"ד האם עבדה או שלא עבדה והאם השתכרה וכמה במהלך תקופה זו שבה התחייב הנתבע במזונותיה. כמו כן יתבקשו הצדדים להמציא את בסיס החישוב לפי דעתם בהתאם לעקרונות המפורטים בסעיף נשוא הדיון.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:

א. בית הדין מקבל עקרונית את התביעה לחיוב הנתבע בחוב מזונותיה.

ב. החיוב מתייחס לתקופה שבין 26.12.2012 ועד ליום 04.06.2013.

ג. על הנתבע להמציא לבית הדין בתוך שבעה ימים שבעה תלושי שכר מתקופה זו (החל מחודש דצמבר) עם עותק לצד השני.

ד. על התובעת להמציא לבית הדין בתוך שבעה ימים פירוט הכנסותיה בתקופה זו כולל מהמוסד לביטוח לאומי.

ה. על התובעת להמציא לבית הדין בתוך שבעה ימים תצהיר ובו היא מאשרת שלא היו לה יותר הכנסות נוספות בתקופה זו מכל מין וסוג שהוא פרט לכספי פיצויים וכמו כן על הצהרה אם לא עבדה במהלך תקופה זו.

ו. על הצדדים וב"כ להמציא לבית הדין בתוך שבעה ימים עמדתם לאמור בסעיף נשוא הדיון. כמו כן את בסיס החשוב לפי דעתם בהתאם לעקרונות המפורטים.

ז. על הצדדים וב"כ להמציא עמדתם בתמציתיות לא יותר משני עמודים.

ח. עם קבלת החומר הנ"ל ייתן בית הדין השלמה להחלטתו בתביעה זו.

מותר לפרסם את ההחלטה לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ח בשבט התשע"ד (29/01/2014).