עניינו של פסק דין זה הוא, בבקשת המבקשת כי בית הדין יבטל את ההסכם הגירושין שאושר בבית הדין.

תיאור העובדות
הצדדים נישאו לראשונה במרוקו ביום כ"ז סיון תשכ"ח (23.6.68) ולהם שלושה ילדים משותפים ובוגרים. נישואי הצדדים עלו על שרטון זה שנים, והמבקשת הגישה את תביעת הגירושין הראשונה כבר ביום י' אדר תשנ"ד (21.2.94).

בעצת חכמים, הצדדים ניסו לשקם יחד את חיי הנישואין, ניסיון שלא עלה יפה, וביום כ"ד אב תשס"א (13.8.01) הגישה המבקשת את תביעת הגירושין השנייה. לאחר כשנתיים ימים, ביום כ"ז כסלו תשס"ד (22.12.03) הגישו ב"כ הצדדים בקשה לסידור גט מאחר שהשכילו לגבש יחד הסכם כולל שאושר בערכאה אחרת. בהתאם לבקשתם סודר גט לצדדים ביום כ"ה טבת תשס"ד (19.1.04).

לאחר שנה וחודשיים, ביום ו' אדר ב' תשס"ה (17.3.05), הצדדים נישאו בשנית זה לזו, בקרית מלאכי. נישואי הצדדים נמשכו כשש שנים וביום ח' אייר תשע"א (12.5.11) הגישה המבקשת תביעת גירושין ראשונה מנישואיה השניים. בדיון מיום י"ח סיון תשע"א (20.6.11) ביקש הבעל לשקם שוב את חיי הנישואין, ובהסכמת המבקשת הצדדים הופנו ליחידת הסיוע. גם בדיון מיום ו' אלול תשע"א (5.9.11) הצהירה המבקשת כי מוכנה היא להמשיך לבחון את שיקום היחסים.

אמנם ביום כ"ד תשרי תשע"ג (10.10.12) הגישה המבקשת תביעת גירושין נוספת בה ציינה כי הסכם שלום־הבית לא עלה יפה, ולדבריה בעלה אף הבריח כספים מהחשבון המשותף לחשבון נפרד על שמו בלבד, ולפיכך מבקשת היא להתגרש.

ביום י"ד כסלו תשע"ג (28.11.12) ערך בית הדין לצדדים הסכם גירושין בו נקבע כי דירת המגורים שעל שם האשה תישאר בבעלותה, וכן פורטו תנאי חלוקת המיטלטלין והוסכם כי זכויות הבעל ממקום עבודתו יישארו בידו. כמו כן צוין כי האשה מחלה על כתובתה וכי אין לצדדים כל תביעות נוספות. הצדדים קיבלו סמכות דיין יחיד, ולאחר שבית הדין נוכח כי תוכן ההסכם ומשמעויותיו מובנים לצדדים וכי ההסכם נחתם מרצונם החופשי, קיבל ההסכם תוקף של פסק דין.

הצדדים הוזמנו לסדור גט ליום י"ז אדר תשע"ג (27.2.13), אך המבקשת בחרה שלא להופיע. ביום כ"ב ניסן תשע"ג (2.4.13) הגיש ב"כ המבקשת תביעה לתיקון הסכם גירושין.

לטענתה, יש להסיר מההסכם את סעיף העדר התביעות שכן המבקשת לא הבינה את משמעותו, ורק כעת כשקבלה סיוע משפטי הבינה את מצבה המשפטי, ומאחר שטרם סודר גט בין הצדדים עותרת היא לדיון מחודש.

ב"כ הוסיף כי בהתאם להסכם הגירושין הראשון המשיב העביר למבקשת את מחצית תמורת הדירה, והמבקשת רכשה דירה יחד עם אחותה. לאחר שנישאו בשנית עבר המשיב להתגורר בדירת המבקשת ומכר את דירתו כאשר התמורה הופקדה לחשבון המשותף. בנוסף צבר הבעל חסכונות בחשבון זה, וכן גמלת נכות שהתקבלה מהביטוח לאומי.

אמנם המשיב רכש רכב מכספים שהיו ביד המבקשת לפני נישואיהם והבריח כספים רבים מהחשבון המשותף. בעבר חתמה המבקשת כי אין כל תביעות נוספות ביניהם, אך הייתה משוכנעת שבית הדין ידון בשלב מאוחר יותר בסוגיות הרכושיות, ומשכך יש לקבוע כי הסכם הגירושין תקף למעט סעיף העדר התביעות.

מנגד, ב"כ המשיב בקיש לדחות את התביעה על הסף, שהרי אחר שכבר ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים אין הצדדים יכולים לחזור בהם מהסכמתם, ובוודאי אין מקום לתביעה זו לביטול ההסכם, תביעה שהוגשה כארבעה חודשים לאחר פסק הדין המאשר את ההסכם.

עוד ציין כי בהסכם הגירושין הראשון נקבע כי הבעל ישלם לאשה עבור חלקה בדירה סך של 56,000 $ כדי שהדירה תעבור לבעלותו. לאחר נישואיהם בשנית עבר המשיב להתגורר בבית המבקשת ומכר את דירתו. לפיכך למרות שתמורת הדירה הועברה לחשבון המשותף ברור שהתמורה שייכת לו בלבד, שהרי האשה כבר קיבלה את חלקה בדירה בשעת הגירושין הראשונים.

לדבריו, אין כל מקום שהבעל יחלוק עמה שוב את תמורת דירתו, ואפשר שזו גם הסיבה שבגינה נקבע בהסכם הגירושין כי לצדדים אין כל תביעות נוספות.

בתגובתו ציין עוד כי אמנם הבעל קיבל גמלה חד־פעמית בסך של 50,000 ₪ בגין הנכות ממנה הוא סובל, גמלה שהופקדה לחשבון המשותף, אך בהתאם לסעיף 5(א)(2) גמלה המשולמת לאחד מבני הזוג על ידי המוסד לביטוח לאומי אינה בכלל איזון הנכסים. כך גם נפסק בתמ"ש 14702/97, בהתאם לכוונת המחוקק בהוציאו מנכסי האיזון את הגמלה באופן שלא תאוזן בין הצדדים מאחר שמקבל הגמלה, הנכה, זקוק לה לקיומו היומיומי.

לטענתו, למרות שהרכב נרכש ברובו מכספים שהעבירה המבקשת, אך גם המשיב הוסיף את חלקו לצורך הרכישה, ובכל אופן לאחר מספר שנים הרכב נמכר בסך של 7,000 ₪, ובהם רכש המשיב רכב חילופי יחד עם הגמלה שהתקבלה מהמוסד לבטוח לאומי.

עוד טען ב"כ המשיב כי למבקשת היה חשוב להוציא את המשיב מביתה, וכפי שהודגש בהסכם כי המשיב יצא מהבית תוך 60 יום, ואם ימשיך להתגורר ישלם למבקשת סך של 2,500 ₪ לחודש. הדבר מלמד לדבריו כי ההסכם משרת את טובת שני הצדדים באופן שהמבקשת נותרה לבדה בדירה, ללא שהמשיב יטען על זכויות כאלה ואחרות במסגרת השיתוף, ואף זה בכלל העדר כל תביעות עתידיות.

דיון והכרעה
כאמור הצדדים קיבלו סמכות דיין יחיד והסכם הגירושין שנערך במסגרת בית הדין קבל תוקף של פסק דין.

הן אמת כי בתקנות הדיון (תקנה קכט (1) ) נקבע כדלקמן:

בעל דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית הדין שדן בעניינו על סמך עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם.

אמנם בנדון דידן אין כל ראיה או עובדה שלא נחשפה בדיון או בכתבי הטענות. שהרי כבר בכתב התביעה שהגישה המבקשת ביום כ"ד תשרי תשע"ג (10.10.12) ללא שהייתה מיוצגת, הצביעה על כספים שהוברחו מהחשבון המשותף בבנק לאומי לטובת חשבון נפרד על שם המשיב המתנהל בנק איגוד.

גם בדיון במעמד הצדדים טענה המבקשת אודות הרכב המשותף והמיטלטלין, ובעזרת בית הדין נערך לצדדים הסכם גירושין אותו קיבלו בהסכמה ובקניין, כאשר בסוף ההסכם נקבע כי מעבר לאמור אין לצדדים כל תביעה מכל סוג.

משכך הם פני הדברים, אין כל מקום לטענת ב"כ המבקשת כי המבקשת הייתה משוכנעת שבית הדין ידון בשלב מאוחר יותר בסוגיות הרכושיות שביניהם, שהרי המבקשת עצמה חתמה על העדר תביעות, וברור שכוונתה פשוטה לכל התביעות שהעלתה עד כה, ומאחר שבית הדין נוכח שהצדדים הבינו את ההסכם ומשמעויותיו, וב"כ המבקשת לא חשף כל ראיה חדשה או טענה עובדתית שלא היו ידועים לבית הדין במעמד ההסכם, אין כל מקום לסתירת פסק הדין שניתן בהסכמת הצדדים.

הן אמת שבמעמד הדיון המבקשת עצמה לא הייתה מיוצגת, אך באותה מידה גם המשיב לא היה מיוצג, והסכם זה נערך בעזרת בית הדין שייצג נאמנה את טובתם הכוללת של הצדדים, לאור הנסיבות.

זאת ועוד, כל תביעות הגירושין שהגישה המבקשת עד כה, לרבות התביעה האחרונה מיום כ"ד תשרי תשע"ג (10.10.12) בה טענה על כספים רבים שהבריח בעלה היו ללא ייצוג משפטי. אמור מעתה כי המבקשת עצמה הסכימה להתגרש בהתאם להסכם זה, למרות שידעה וטענה כי המשיב הבריח כספים.

ואפשר שהסכימה לוותר על טענה זו הן מחמת שבהסכם דאגה להוציא את המשיב מבית המגורים בהקדם, תוך הסכמתו לאי־תביעה חלק בדירה בה גרו לאחר הנישואין השניים והן מחמת שהבינה כי כבר קבלה את חלקה בדירתו של המשיב בשעת הגירושין הקודמים, ואינה זכאית לקבל דבר בשנית.

כך יש ללמוד גם מדברי ב"כ המבקשת בדיון מיום י"א חשון תשע"ד (15.10.13 שורה 51) בה טענה 'מה שהיה לו לאחר הגירושין אין לנו טענות' – הרי לנו הודאת בעל דין כי כספי הדירה שהיו לבעל ממכירת דירתו לאחר הגירושין הראשונים שייכים לו בלבד. ואפשר שגם המבקשת הבינה כן מעצמה בשעה שחתמה על הסכם הגירושין, ומשכך אין מקום לטענה על אודות הברחת כספים אלו.

ופסק בשולחן ערוך חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות (סימן רכז סעיף ז):

עד מתי יכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות, ולבטל המקח ביותר משתות, עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, ואם שהה יותר אינו יכול לחזור ולא לתבוע אונאתו. (וראה עוד בסימן סא סעיף ט וסימן צח סעיף ב ע"ש).

ולפי דרכנו למדנו שאפילו טענה שלא הייתה ידועה בשעת המכר אינה מתקבלת לאחר זמן, קל וחומר בנדון דידן שכל טענות המבקשת היו ידועות לה בשעת ההסכם הגירושין, ומאחר שעד כה המבקשת לא ערערה על ההסכם, ולא טענה שהחלוקה שנקבעה בהסכם אינה הוגנת, רק כעת לאחר למעלה מארבעה חודשים טענה כן, וודאי שכעת חלף הזמן כדי שיראה לתגר, ואף זמן שיראה לקרובו חלף הלך לו, ומשכך ברור הדבר שלאחר תקופה כה ארוכה אין לקבל את טענת ב"כ המבקשת לבטול ההסכם.

גם בית הדין הגדול בפסק דין מיום כ"א כסלו תשע"ג (5.12.12 תיק 872361/3) דחה טענה לביטול הסכם שנטענה רק לאחר כשלושה חדשים. בפסק הדין נקבע כי יש לבחון את חובת תום הלב בהתבסס על חלקי ההסכם שקוימו מחד גיסא, ועל השתהותה של האישה ביחס לפרק הזמן שנדרש לקיום ההסכם מאידך גיסא, ומאחר שכן יש לקבוע כי אין מקום לביטול ההסכם.

ובפסק דין אחר מיום כ"ה ניסן תשע"ב (17.4.12 תיק 22988/5) הארכנו בס"ד לדחות טענה לביטול הסכם, גם מחמת השיהוי בהגשת התביעה עש"ב. פסק הדין הנזכר אושר גם בבית הדין הגדול בפסק דין מיום י"ז חשון תשע"ד (21.10.13 תיק 845961/2), והערעור נדחה במדוכ'ה.

ואף שלדברי ב"כ המבקשת אין לדחות את תביעתו מחמת השיהוי בהגשת התביעה, מאחר שהמבקשת המתינה לקבלת סיוע משפטי, אך טענה זו אינה ממין הטענה, שהרי כאמור כל תביעות המבקשת עד כה היו תביעות עצמאיות ללא כל סיוע משפטי, ואדרבה אילו סברה המבקשת כי הסכם זה אינו מגן על זכויותיה היה לה לתבוע את ביטולו סמוך ונראה לחתימתו, ולא להמתין עד בוש לאשור וקבלת סיוע המשפטי. וקל־וחומר במקום שכל טענותיה כעת על הברחת הכספים כבר נטענו בעבר, ואין כל טענה או ראיה חדשה שנטענה על ידי הסיוע המשפטי.

זאת ועוד, מבואר ברמ"א חושן משפט (סימן כב סעיף ג) מי שמחויב להישבע, ואמר לפני בית דין איני רוצה להישבע אלא לשלם, ויצא חוץ לבית דין אינו יכול לחזור בו דזה הוי גמר דין דידיה ע"ש. וכתב הסמ"ע (סק"כ) שהוא הדין לכל דבר שקיבל על עצמו בעל דין בפני הבית דין, שאינו יכול עוד לחזור בו וזהו גמר דין ע"ש.

והרב ציץ אליעזר (חלק טז סימן נג) למד מזה בקל־וחומר שאין אדם יכול לחזור בו מהסכם גירושין שאושר בבית דין, שהרי אם מהסכמה שבעל־פה אינו יכול עוד לחזור, קל־וחומר במקום שהעלה את הסכמתו על הכתב וחתם עליה בפני בית הדין. ואף שכתב שם הרמ"א שיש חולקים, הרי זה כסתם ואחר כך מחלוקת שהלכה כסתם. (א"ה, אף בדברי הרמ"א דינא הכי, כמבואר בש"ך יורה דעה סימן רמב בקיצור הנהגת איסור והיתר דין ה').

ואפשר שבנדון זה שקבל על עצמו בכתב וחתם על כך גם החולקים וסוברים שיכול אדם לחזור בו ממה שקיבל על עצמו בבית דין הן הם יודו שכאשר הציג את הסכמתו כתובה וחתם עליה בפני בית הדין שאינו יכול עוד לחזור בו עכת"ד. (וע"ע בדברי הרמ"א שם סו"ס א', וברש"י יומא (עג:) בד"ה שנאמר במשפט 'כדין שאינו חוזר' ודו"ק).

גם בע"א 9551/04 אספן בניה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל נקבע כדלקמן:

משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות פלונית, מקים הוא מחסום דיוני בפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעה במסגרתו... ואיש מהם לא יכול להעלות, במסגרת התדיינות אחרת ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו.

וכיוצא בזה נקבע גם בע"א 757/70 אורבוך נ' אורבוך פ"ד כה (2) 104:

אדם המצהיר כי בא על סיפוקו וכי אין לו עוד כל תביעה כלפי חברו יש לראותו כמוותר על זכותו. אם לא תאמר כן, אין כל משמעות להצהרתו ואין להבין לשם מה הוכללה בחוזה.

אין להתעלם גם מהעובדה כי המבקשת היא זו שביקשה להתגרש במסגרת ארבעה תיקי גירושין שפתחה. משכך יש לומר כי גם אם היה מקום לטענת ב"כ המבקשת שההסכם מקפח את המבקשת, מה שלא הוכח, בכל זאת אפשר שבקשה המבקשת לנצל את שעת הכושר בה המשיב הסכים להתגרש בהתאם להסכם זה.

ובפרט, כאשר בהסכם נקבע כי דירת המגורים תמשיך להישאר שלה בלבד, והבעל יוצא מהדירה לא יאוחר מתום שישים יום, כאשר על כל חודש עיכוב נוסף ישלם 2,500 ₪, ונראה שוויתרה המבקשת על טענותיה אודות הברחת הכספים תמורת הגירושין מידית. וביחוד במקום שכבר קיבלה את חלקה בדירתו של המשיב בשעת הגירושין הקודמים.

וכבר מבואר כן בגמרא בבבא בתרא (ל:) אמר רבא עביד איניש דזבין דיניה, ופירש הרשב"ם, אדם תם שאינו רוצה להתקוטט אפילו על שלו, עשוי הוא להוציא מעותיו ליטול את שלו בלא דין ומחלוקת ע"ש. ולפי דרכנו למדנו שפעמים אדם מוותר על שלו כדי להגיע לתוצאה הרצויה מבחינתו, ולהימנע מהמחלוקת. והכא נמי אפשר שהמבקשת ויתרה על כל טענות נוספות כדי להשיג את הגט המיוחל אחריו רדפה שנים רבות.

גם בשו"ת ציץ אליעזר (שם) צידד בסברא זו, שפעמים אדם מתרצה גם לתנאים פוגעים, בחוסר בררה, כדי שהאשה תתרצה לקבל את גטה, אך אין בטענה זו כדי לבטל את ההסכם. שהרי אף אם היה אנוס לעשות כן הרי זה אנוס מחמת עצמו שאין זה אונס, וכמבואר בחושן משפט (סימן רה סעיף יב) שאונס דאתי ליה מנפשיה, כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות, שאין המקח בטל מאחר שאין זה אונס. והכא נמי במקום שקיבל בכך את התמורה הגדולה שרצה לקבל, שמחמת כך הסכימה האשה לקבל את גיטה, ולפיכך אין טענתו טענה.

והניף ידו שנית גם בחלק יב (סימן עד) וכתב:

בכל הסכם ופשר בין צדדים מריבים, לא תמיד בא הדבר מתוך הסכמה ורצון של ממש משני הצדדים גם יחד, אלא האחד מתוך הכרח ומתוך רצון לגמור את העניין מסכים לדרישותיו של השני. וכדי שעל ידי כן ישיג מתוך זה מה שחשוב לו ביותר להשיג לפי צריכתו, ולכן אונס כזה לא מיקרי אונס...

כי על ידי הסכמתו קיבל מה שרצה ורדף לקבל תמורת זה, ומוכח בעליל שהתמורה שקיבל עבור כך שווה לו ביותר מזה, לזכות להיות בן חורין מזאת האשה ולהיפטר מכל חיוביו כלפיה שחלו עליו כל עוד הייתה אשתו על כן אין כל מקום להיענות למבוקשו של הבעל כעת לשנות את ההסכם.

גם בפסיקה אזרחית, התחשבו בסברא זו וכפי שנקבע בתמ"ש 23200/96:

יש לא אחת, שבן זוג, כדי לקדם גירושין או שלום־בית, מסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית גרועים, אך מחישים את שלום־הבית או הגירושין. שיקולי כדאיות של בן הזוג אינם עילה להתערבות בית המשפט בהסכמים שנכרתו בין בני זוג ואושרו כדין.

וכיוצא בזה נקבע גם בע"א 537/82 (פד"י לח (4), 626):

הצדדים להתקשרות הם הדואגים לענייניהם... אפשר שצד זה המתקשר בחוזה, מודע לכך כי ההישגים הם בעיקר לזולתו, ובכל זאת מטעמים הרצויים לו הוא מתקשר באותו הסכם. אל לו לבית המשפט להתערב בכגון דא.

וכל היד המרבה לבדוק תמצא עוד כהנה וכהנה החלטות למכביר בנדון זה שאין מקום לטעון על ביטול ההסכם מחמת שאינו מאוזן בחלקים שווים.

והנה אילו הייתה המבקשת חוזרת מן ההסכם בטענה שחפצה בשלום־בית בזה היה מקום לומר שכל התנאים שבהסכם הם כפופים לסידור גט, ומאחר שיכולה היא לחזור מתביעת הגירושין ממילא גם התנאים שבהסכם בטלים, דקניין בטעות הוא.

אכן מאחר שאין המבקשת חוזרת בה מתביעת הגירושין, ואדרבה היא זו שביקשה כל העת להתגרש, אלא שמבקשת לתקן את הסכם הגירושין, לפיכך אינה יכולה כעת לטעון כי הסכם הגירושין היה קניין בטעות, שהרי לעניין הגירושין לא שינתה דעתה, ולפיכך הסכם הגירושין שריר וקיים, וכמבואר כיוצא בזה בפסקי דין רבניים (חלק א' עמוד 89 ואילך). וראה עוד בשורת הדין (חלק י' עמוד תקמד).

סיכומם של דברים, כל כתב התביעה שלפנינו, מתחילתו לסופו אינו אלא מקש'ה אחת. ואחרי ככלות הכול, אין מקום לקבל את טענות ב"כ המבקשת לביטול ההסכם, ולפיכך הסכם הגירושין שאושר בבית הדין שריר בריר נכון וקיים.

לאחר השמטת פרטים מזהים אפשר לפרסם את פסק הדין.

ניתן ביום כ' בשבט התשע"ד (21/01/2014).