לפנינו תביעה לחלוקת רכוש.

במסגרת הליך חלוקת הרכוש, לפנינו תביעת באת כוחה הקודמת של הנתבעת, עו"ד [ר'], לפסיקת הוצאות כינוס בגין פעולתה במכירת הדירות במסגרת הליך כינוס נכסים.

מבוא – תיאור הליכים קודמים
במסגרת חלוקת הרכוש ניתנה החלטת בית הדין מיום י' בסיון תשע"ג (19.5.2013) אשר בה נאמר בין השאר:

ב"כ הבעל מצהיר כי הצדדים הגיעו להבנות כדלהלן:

א. ימונה אקטואר מר שטרנפלד לשם איזון משאבים. המועד הקובע מוסכם ליום 15.1.13.

ב. הצדדים ינהגו שקיפות מלאה בגילוי מסמכים לאקטואר.

ג. לצדדים שני נכסי נדל"ן הרשומים ע"ש שניהם. מוסכם לפירוק שיתוף ומכירת הדירות הנ"ל כפנויות למרבה במחיר. מבקשים מינוי שמאי מר דותן דרעי על שני הנכסים.

ד. באשר לילדים תיקבע אחריות הורית משותפת. הצדדים יופנו ליח"ס בית הדין בקביעת הסדרי ראיה.

ה. הצדדים ינסו להגיע להבנות באשר למזונות קטינים.

ב"כ האשה מאשרת הבנות אלו.

ב"כ הבעל מוסיף: לבעל טענות על השקעה גבוהה יותר בדירה הראשונה והאשה טוענת כי ההשקעה הייתה שוויונית. כן מבקש שב"כ הצדדים ימונו ככונסי נכסים.

ב"כ האשה מוסיפה: האשה מוותרת על כתובתה בכפוף לקיום ההסכם האמור לעיל.

הבעל מעדיף להתגרש עתה, והאשה מבקשת לדחות את מועד סידור הגט. הצדדים קיבלו את הצעת בית הדין כי ייפתח עתה תיק לסידור גט, כאשר סידור הגט לא ייערך לאלתר.

ובכן, בית הדין מאשר את הסכמת הצדדים להתגרש.

בית הדין מאשר את ההסכמות הנ"ל שהושגו בין הצדדים בתוקף של פסק דין.

ביום 30.5.13 הוגשה בקשה משותפת מאת הצדדים שכותרתה "בקשה בהסכמה לתיקון החלטה", בקשה למינוי ב"כ הצדדים ככונסי נכסים למכירת שתי הדירות ולקביעה כי התמורה תחולק בשווה בין הצדדים לאור הסכמות הדיון מיום י' בסיון תשע"ג (19.5.2013), וביום כ"ד בסיון תשע"ג (2.6.2013) הוציא בית הדין החלטתו כדלהלן:

בהמשך להחלטת בית הדין מיום י' בסיון תשע"ג (19.5.2013), בית הדין מאשר הסכמת הצדדים כי ב"כ הצדדים ימונו ככונסי נכסים למכירת דירות הצדדים וכן את ההסכמה שהתמורה ממכירת הדירות תחולק בין הצדדים בשווה, ונותן לכך תוקף של פסק דין.

לאחר כחודש התקבלה הודעת האשה כי היא החליפה ייצוג ובקשה לשנות את זהות הכונס מטעמה. בהחלטת בית הדין מיום כ"ט בתמוז תשע"ג (7.7.2013) בית הדין נעתר לבקשתה וקבע:

בית הדין מאשר מינוי ב"כ האשה הנוכחי ככונס נכסים במקום ב"כ האשה הקודמת עו"ד [ר'].

לאחר מכן התקבלה דרישת המייצגת הראשונה, עו"ד [ר'], לתשלום עבור הפעולות שביצעה במסגרת הכינוס, ולאחר קבלת כמה תגובות מאת שני הצדדים, בית הדין קבע מועד דיון בסוגיה זו.

טענות הצדדים
מפרט ב"כ התובעת עו"ד [ר'] את תביעתה: ישנם שני נכסים. ישנה דירה ברחוב [א'], ששם כמעט בוצע כל הכינוס, רק חסרה ישיבת התמחרות. הכונסת בקשה פסיקתא מתאימה (עם ב"כ צד שני), היא מימנה עלות מחצית המודעות, התמחרות עם ארבעה שמאים, בחירת השמאי, סבבים טלפוניים, הנכס הוצג לרוכשים, נוסח טופס הצעה, וכל אחד מהמציעים חתם על הטופס. בנוסף, עם כל ששת המציעים התקיימה פגישה, תכתובות בין שני כונסי הנכסים, ונוסח חוזה מכר. רק הייתה חסרה ההתמחרות לשם השלמת עסקת הרכישה. האשה בחרה לפטר את העו"ד. גם אחר הפיטורין, אנשים המשיכו להתקשר אל ב"כ האשה שכבר לא ייצגה. היא הפנתה אותם לב"כ החדש של האשה. הוא לא ענה לטלפון. היא נפגשה שוב עם המציעים והשיבה להם את השקים. בעבור דירה זו, דורשת עו"ד [ר'] שכר טרחה מלא, דהיינו 2 אחוז משווי השומה של הדירה.

באשר לנכס השני, בית פרטי ברחוב [ת'], טוען ב"כ התובעת: נעשו אותן פעולות, עד הצגת הנכס, אף נערכו טלפונים עם 19 מציעים לביטול הביקור. גם כאן עו"ד [ר'] נשאה במחצית הוצאות הפרסום. באשר לנכס זה דורשת עו"ד [ר'] 1.5 אחוז מהשומה של הבית. כן דורשת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

מגיב ב"כ האשה־הנתבעת: עו"ד [ר'] קבלה מהאשה 40,000 ש''ח עבור הייצוג המשפטי עד שהפסיקה את הייצוג. מתנהל הליך משפטי באשר לשכר טרחה שנדרש. באשר לכינוס, האשה לא ידעה לקראת מה היא הולכת. לא היה צריך להיות כינוס בין ב"כ שני הצדדים. זה היה רק שיקול אישי של המייצגים. ניתן כיום למכור את הבית ברחוב [ת'] ללא כינוס. אכן עו"ד [ר'] פרסמה וקיבלה הצעות. לגבי הבית ברחוב [ת'] היא זכאית לקבל רק הוצאות שהוציאה. היא לא הציגה את הבית. באשר לדירה ברחוב [א'], יש לשלם לה הוצאות, ואין לגרום ללקוחה, לנתבעת, נזק, על הליך סרק שלא התממש. יש פסק דין ששכר טרחת כונס הוא עד השלב שהוא עבד, ולא מעבר לכך. העבודה של קבלת שיקים או ביצוע שיחות טלפון אינה כה קשה. שני הנכסים יחד שווים שלושה וחצי מיליון, כך ששכר הכינוס הוא גבוה. כן העסקה לא הושלמה, כך שההליך היה לחינם, ואין להפריז בשכר טרחת הכונסת לשעבר.

מגיב ב"כ התובעת: לא היה ערעור על החלטת בית הדין לכינוס.

עו"ד [ר'] עצמה מגיבה: רעיון הכינוס בא מדרישת הבעל מחמת חוסר שיתוף פעולה, לכן החלטנו ללכת לכינוס. הסברתי לנתבעת את משמעות ההצעה לכינוס, והיא הסכימה. היו הרבה שיחות ביני לגב' [פלונית] הנתבעת. היא הייתה מעורבת בכל צעד בתיק. המעורבות שלה אף מופיעה כתנאי במסגרת הסכם שכר הטרחה.

ב"כ הנתבעת מגיב: הנתבעת אף לא ידעה על שכר הטרחה של הכינוס.

עד כאן טענות הצדדים ההדדיות.

דיון
ובכן, ראשית נציין כי עבודתה של הכונסת־התובעת, לא הועילה למעשה כלום לנתבעת, שהרי בפועל הדירות לא נמכרו בפעולת הכינוס. ברם, הפעולה לא הושלמה מחמת פיטוריה של ב"כ הנתבעת הראשונה, שהיא התובעת דנן. השאלה שיש להכריע בה היא – האם התובעת זכאית לחלק יחסי בהתאם לאחוזים הנפסקים עבור מכירת דירה בכינוס נכסים (בד"כ כשני אחוזים מכל צד), כפי תביעתה, או לתשלום ביחס אחר, כגון בהתאם לשעות עבודתה והשקעתה בהליך הכינוס.

נציין כי הצדדים אינם חלוקים בעובדות, והמחלוקת העיקרית היא ברמה העקרונית – מהי חובת התשלום להליך כינוס שלא הושלם, כפי המוצג לעיל.

עילת שינוי זהות הכונס
טרם נפסוק את הדין נציין כי זו התמונה המצטיירת: כפי המתואר בהחלטה נפרדת שניתנת בתיק זה במסגרת הליך חלוקת הרכוש, דיון שהתקיים מיד לאחר הדיון בתביעה הנוכחית, האשה־הנתבעת התקשרה עם בן זוג לחיים שהוא עו"ד במקצועו (והוא המייצגה אף בדיון היום). לאור העובדה כי לא נטענה כל טענה כנגד עו"ד [ר'] באשר לתפקודה בתיק, בית הדין סבור כי הסיבה לפיטורי עו"ד [ר'] נבעו מהיכרות הנתבעת עם בן זוגה החדש במסגרת תיק הרכוש והגירושין, שהוא עו"ד במקצועו ומייצגה היום, כך שאין כל אינדיקציה לסבור כי התובעת עו"ד [ר'] לא ביצעה עבודתה כראוי.

דיון הלכתי
באשר לגופה של תביעה, יש מקום לבחון אותה ע"פ גדרי ההלכה, לאור דיני "נהנה", "יורד לשדה חברו", דין "לך ואבוא אחריך" ודיני שכירות פועלים.

בהתאם לגדרי ההלכה, אין לדון פה מדין "נהנה" כפשוטו (המופיע במקורות שונים, כגון בשולחן ערוך חושן משפט סימן קנח, רסד, שסג, שעה ועוד), שהרי הנתבעת־הלקוחה לא נהנתה בפועל משירותיה של עו"ד [ר'] בעניין מכירת הדירה בכינוס. כן אין לדון בהתאם לדיני "יורד לשדה חברו ברשות" המובא בשולחן ערוך חושן משפט סימן שעה סעיף ד, שהרי בכגון זה החיוב הוא להוצאות, ולעתים אף לשבח, אך בנידון דידן אין ויכוח באשר לתשלומי הוצאות, וכן אין מקום לחייב שבח, שעה שעבודת הכונסת עו"ד [ר'] לא השביחה במאומה, שהרי למעשה הנתבעת לא הפיקה כל תועלת מעבודתה של באת־כוחה הראשונה באשר למכירת הדירות.

באשר לדיני שכירות פועלים האמורים בשולחן ערוך חושן משפט סימנים שלג–שלה – אף שם החיוב המקסימאלי הוא על מה שכבר עשה הפועל, לעתים כפועל בטל – ולעתים על המשך המלאכה שיכל לעשות אך נמנעה ממנו (במקרה של פשיעת השוכר־בעל־הבית, כגון האמור בשולחן ערוך שם סימן שלג סעיף א, ובמלמד תורה אף ישלם שכר מושלם כאמור בשו"ע וברמ"א שם סימן שלד סעיף ג), אך אין חיוב עתידי לתשלום שאינו קשור לעצם העבודה אלא סך קבוע שמשלמים הצדדים לקבלנות שאינו תלוי בעצם העבודה ובסך השעות שהושקעו בה, כדוגמת נידון דידן.

בכל מקרה, ע"פ ההלכה לא יהיה ניתן לחייב במניעת רווח של שכר הכינוס המלא, אלא רק בהוצאות של עושה הפעולה, שהרי מניעת רווח מוגדרת "גרמא", שאין לחייבה בבית הדין (בדיני אדם), כאמור ברמ"א חושן משפט סימן רצב סעיף ז, בש"ך שם ס"ק טו ובפתחי תשובה שם ס"ק ח. כן ראה קצות החושן סימן שי ס"ק א בעניין זה. ונבאר מעט יותר.

שאלה דומה אודות קבלן שביצע עבודתו ולבסוף בוטלה ההזמנה ע"י בעל הבית, הובאה לפני הרא"ש (שו"ת הרא"ש, כלל קד סימן ו), ותשובתו מובאת בטור בחושן משפט סוף סימן שלג. וכך מובא בטור שם:

"שאלה, ראובן אמר לאומן 'עשה לי כך וכך דבר פלוני ואקחנו ממך', ועשה אותן האומן, ואומר לראובן ליקח המלאכה ואם לא יקחנה מיד, תיפסד. וראובן אומר 'איני צריך לה'. תשובה, חייב ראובן לפרוע לאומן משום דינא דגרמי, מידי דהוה אהלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלים ומצאו שדה לחה, נותן להם שכרם, כיוון שהפסידו על ידו מלאכת היום, והכא נמי, על פי דיבורו הפסיד."

הרי שהסיק שאומן שהתבקש ע"י המזמין לעשות מלאכה, ולבסוף, לאחר עשיית הפעולה, המזמין אינו חפץ בה, חייב המזמין לשלם לאומן את שכרו. חיוב זה הוא מדינא דגרמי, דהיינו היזק עקיף שחייבים לשלם עליו.

דין זה אף נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן שלג סעיף ח (ומוזכר אף בפתחי תשובה חו"מ סימן לט ס"ק יג). ועי"ש נתיבות המשפט ס"ק טו, שאיירי פה שלא אמר לו שיעשה לו העבודה כפועל, אלא רק התחייב לו שאחר שיעשנו לעצמו, יקנה ממנו התוצר בקניין לפי שוויו, ולכן בדבר אבוד חייב מדינא דגרמי. זאת לאפוקי האמור בשולחן ערוך חושן משפט סימן שלו סעיף א, שאם שלח פועל לעשות בשל חברו, ואמר לו 'שכרך עלי', חייב לשלם לו שכרו, ששם איירי בשכירות פועל, שאין צריך קניין, שאז חייב אף אם הדבר לא אבוד.

ואמנם במקרים הנ"ל נראה שחייב שכר מלא, אולם שם איירי שסיים האומן את מלאכתו, אלא שכעת המזמין אינו נזקק לה, וכגון שכונס נכסים מכר דירה ולאחר מכן טוען בעל הדירה שאינו צריך לעבודתו, שוודאי ישלם לו מחיר מלא, שהרי פעולתו בוצעה בין מדין שכירות פועלים או מדין התחייבות, כאמור. אולם בנידון דידן איירי שהאומן לא סיים פעולתו, לכן אין מקום לפסוק מחיר מלא.

חיוב ההוצאות נובע אף מדינא דגרמי, כדוגמת דין "לך ואבוא אחריך", כך שיש מקום לחייב במקרה שהמלאכה הוזמנה אך לא הושלמה באשמת המזמין, דהיינו שהמזמין ביקש את עשיית הפעולה, ולאחר שהעובד או מקבל הציווי החל לפעול כצווי המצווה, פרש המצווה מהפעולה, והתברר שהעובד השקיע זמן, מאמץ או ממון לחינם. וקיימים כמה מקורות בהלכה לכך. בנידון דידן, התובעת עו"ד [ר'] פעלה בשליחותה של הלקוחה, ודין זה מחייב לפחות חיוב הוצאות מדינא דגרמי. ברם, כאמור, באשר לחיוב הוצאות שהוציאה התובעת כולל תשלום ריאלי לזמן שהושקע בפועל אין ויכוח בין הצדדים. בעניין זה, ראה לדוגמה רמ"א חושן משפט סימן יב סעיף ה, שם נאמר (דין המרדכי):

"מי שאומר לחברו שילכו לדון במקום אחר ואמר לו 'לך ואני אבוא אחריך', והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו."

ועי"ש פתחי תשובה ס"ק טו המביא את הדין המובא בשו"ת חוות יאיר סימן קסח, שכתב שלאור זאת פסק שאם מחותנים סיכמו לערוך חתונה במקום מסוים, ולבסוף אחד מהם לא בא למקום המסוכם, והראשון כבר הוציא הוצאות החתונה, אזי אם לא מדובר באונס שקרה לשני הוא חייב לשלם לראשון את הנזקים שנגרמו לו.

כמו כן ראה שולחן אבן העזר סימן נ סעיף ג (דין הרמב"ם), שם נאמר שאם הכלה חזרה בה מהשידוך לאחר שהחתן הוציא הוצאות על סעודה מקובלת, חייבת לשלם לו הכל, מדינא דגרמי. גם דין זה נובע מכוח האמור לעיל, שהרי החתן הוציא הוצאות הסעודה משום שסיכמו ביניהם על השידוך ועל החתונה, והפרת ההסכם באופן חד־צדדי גרמה לו להוצאות מיותרות.

העולה מכל האמור ואף ביחס לנידון דנן, שמי שסיכם עם אחר שיעשה פעולה מסוימת, וכגון בנידון דידן – סיכום הנתבעת עם באת כוחה כי היא תמכור עבורה את הדירה בכינוס נכסים, ומזמין הפעולה או השליח הפסיק לשתף פעולה עם הפועל, וכגון בנידון דידן – שהנתבעת ביקשה לבטל את באת כוחה מלמכור את הדירה בכינוס, אזי על הצד שחדל מלשתף פעולה מוטלת החובה לפצות את הצד שעשה פעולה בכל ההוצאות שנגרמו לו, ובנידון דידן – חובה על הנתבעת לשלם לבאת כוחה הראשונה – התובעת דנן – את ההוצאות שהיו לה, וכן שעות עבודה, פעולות שעשתה לשם מכירת הדירה, והוצאות נלוות, ככל שהיו, כפי הסכמת הנתבעת.

כאמור, בין מדין שכירות פועלים ובין מדין גרמי הקשור לכך, בנסיבות דידן קיימת הסכמה לשלם עבור שעת עבודה ריאלית, כך שנחסך הדיון מהו סך התשלום עבור שעת עבודה בנסיבות כגון אלו.

פסיקה אזרחית
ברם, מאחר שהצדדים היו מצויים בהליך חלוקת רכוש לאור גדרי החוק, ואף ההתקשרות בין הנתבעת־הלקוחה לבאת כוחו נערכה בהתאם לגדרים אלו, ייתכן וזה מה שהיה בדעתם בעת הסיכום על הייצוג ועל מכירת הדירות בכינוס. נבדוק בקצרה אף את הפסיקות המקובלות והמנהג המקובל בעניין זה, שייתכן שעל דעת כך התקשרו הצדדים בעסקה שביניהם.

ובכן, באשר לחלק המשפטי, ראשית ראה האמור בתא"מ 25269־12־09 (בית משפט השלום ת"א יפו) אודות הליך כינוס שהופסק:

בנסיבות אלה, הלכה פסוקה היא כי בעקבות הבאת ההסכם לסיומו בדרך האמורה על ידי התובעת, לנתבע מגיע שכר טרחה אך ורק עבור הטיפול שניתן עד למועד הפסקת ההתקשרות (ראה לעניין זה ע"א 136/92 ביניש־ עדיאל־ עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מד (5) 114 בעמ' 124).

כן ראה החלטת בית המשפט במסגרת תיקי ת"א (תל־אביב־יפו) 2082/99 פש"ר (תל־אביב־יפו) 1460/98 שם כתבו אודות שכר כונס שלא השלים פעולתו שלא באשמתו (הכינוס בוטל בהחלטת בית המשפט):

באשר לזכאותו של כונס הנכסים לקבל את שכרו כאשר הליכי הפש"ר הופסקו, ניתן ללמוד באנלוגיה למקרה שבפניי מקביעתו של בית המשפט בע"א 2689/08 רגב נ' בנק הפועלים בע"מ.
...
בעניין מזרחי נקבע כי בית המשפט אשר מינה את המשיב לתפקידו, מסוגל להעריך את השכר וכי יש לדון בכל מקרה לפי נסיבותיו, היקף הפעולות שנעשו, מהות העניין גודלו וחשיבותו.

מכאן עולה כי במקרה הנוכחי בנסיבותיו המיוחדות, בהן נקבע בסופו של דבר כי הליך הכינוס אמור להתבטל לנוכח התנהלותו של הבנק, קיימת לבית משפט סמכות לפסוק שכר טרחה לכונס גם אם לא ניתן להחיל את הוראות תקנות החברות היוצרות את המסלול הראשי – כלומר תקנות 7 ו־ 8.
...
יש לכן לפסק את שכרו של הכונס "בהתחשב בהיקף עבודתו".

יש עתה להתייחס לטענתו של הכונס כי החישוב צריך להתבסס באופן בלעדי על שעות העבודה אשר דווחו על ידו וזאת בתוספת שערוכים, התאמות וריביות שונות כמפורט בבקשה.

בעניין זה הפנה הכונס להחלטת כב' השופטת חיות ולעובדה כי הבנק לא התנגד למעשה, עם הגשת שני הדוחות הקודמים, לפירוט שעות העבודה אשר פורטו בהם.

אם נחזור ונבחן את החלטת כב' השופטת חיות, נראה כי נאמר על ידה כי אם תתקבל תביעתה של החברה או אם לא ניתן יהיה לממש את הנכסים נשוא השעבוד בתוך זמן סביר היה והתביעה תדחה "אחזור ואשקול את בקשת הכונס הזמני לפסיקת שכרו על בסיס של שעות עבודה."

אין בהחלטה זו קביעה מפורשת כי קביעת שכר הטרחה תהיה על יסוד שעות העבודה בלבד, אלא כי בית משפט ישקול את הבקשה אותה הגיש כונס הנכסים על בסיס שעות העבודה.

אין ספק כי שעות העבודה מהוות אינדיקציה להיקף העבודה אותה הקדיש כונס הנכסים לטיפול בנכס בעת שמילא את תפקידו. עם זאת, אין ספק כי יש לתת משקל גם להיקף הפעולות שנעשו, מהות העניין וסוג הפעולות שנעשו על ידי כונס הנכסים.

הרי שע"פ הפסיקה האזרחית עולה כי כינוס שלא הושלם, יש לבחון היקף התשלום בהתאם לשעות עבודה והיקף הפעולות שבוצעו, אך לא בהתאם לתוצאות הפעולה אם הייתה מגיעה לסיומה.

הרי שהפסיקה האזרחית מכוונת בקירוב לפסיקת ההלכה בסוגיה זו, והעיקרון דומה.

בנסיבות דידן, יהיה קשה לברר מהן באמת שעות העבודה והיקף המאמצים שהושקעו בהליך שכבר התקיים. קשה לאמוד נתונים אלו, וכל שכן שלא יהיה ניתן להוכיחם באופן ממוקד ומדויק.

ובכן, לאחר הפעלת שיקול הדעת, וכפשרה המיוחסת לשעות העבודה שהושקעו (הערכה) והפעולות שביצעה עו"ד [ר'] בתיק שלא הוכחשו ע"י ב"כ הנתבעת, כולל הוצאות משוערות שהוציאה במסגרת הליך המכירה בכינוס, ולאור העובדה כי הפעולות לא הושלמו במידה זו או אחרת, אך לא באשמת התובעת, ובהתייחס לשוויין של שתי הדירות שהוצג בדיון הנוסף שהתקיים ביום זה (ולאור פסק הרא"ש באשר לדין שאינו יכול להתברר לגמרי, המובא בשולחן ערוך חושן משפט סימן יב סעיף ה); בית הדין קובע כי באשר לדירה ברחוב [א'] (הדירה הזולה יותר), האשה תשלם לעו"ד [ר'] סך של 0.5 אחוז (חצי אחוז) אחד משווי השומה של הדירה. באשר לבית ברחוב [ת'] (הבית היקר יותר), בית הדין קובע כי על האשה לשלם לעו"ד [ר'] סך 0.33 אחוז (שליש אחוז) משווי שמאות הבית.

באשר לפסיקת הוצאות משפט: לאור גדרי ההלכה באשר לכך, לאור מסקנת הדין האמורה ואף לאור העובדה כי עו"ד [ר'] הצהירה שיכלה לייצג את עצמה אך כדי שלא להתלהם שכרה שירותי עו"ד מייצג, בית הדין מחליט שלא לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט לטובת התובעת עו"ד [ר'].

הרב יצחק אושינסקי

ברמה עקרונית אני מסכים למסקנה האמורה בנימוקי הרב אושינסקי, אלא שברצוני להוסיף הדברים דלהלן: כיוון שבית הדין מינה את התובעת ככונסת נכסים, וגם הנתבעת הסכימה לכך, ואף התובעת עבדה בכך, הרי זה כדין שכירות פועלים, שחייבת הנתבעת לשלם את כל ההוצאות כמקובל.

לכאורה, היה מקום לטעון שיש מקום לחייב כל התשלום (למעט מה שהייתה אמורה להוציא לסיום פעולת הכינוס), כאמור ברמ"א חו"מ סימן שלג סעיף ה, שבעל הבית שחוזר בו ידו על התחתונה, אך לאחר העיון נראה שלא דומה עניין כינוס נכסים לכל שכירות פועלים, כיוון שהרי אף אם הייתה הנתבעת מוצאת קונה בלא כינוס, לא הייתה צריכה לשלם הכול, שעל דעת כן לא נתמנתה לכינוס, שהיה רק עד דעת מקרה שלא נמכר הנכס במכירה חופשית. אך כיוון שעתה הנתבעת טוענת שעתה היא לא זקוקה לפעולת הכינוס, או לחילופין שהכונס החדש לא ייטול תשלום, לכן יש אומדנא דמוכח שעל דעת כן לא מינתה את הכונסת לכינוס וכן המינוי של בית הדין, ולכן התובעת זכאית רק לשכר לפי מה שמקובל לשלם על הפעולות שכבר ביצעה.

הרב יצחק שמואל גמזו – אב"ד

מצטרף למסקנת עמיתיי שליט"א בנוגע לגובה תשלום שכ"ט המגיע, רק שלדעתי העניין קשור לדיני שכירות פועלים, ומהאמור בדברי חברי הרה"ג ר' יצחק אושינסקי שליט"א הובהרה ההחלטה.

הרב ישראל רוזנטל

מוחלט כאמור בפסק דינו של הרב אושינסקי.

ניתן ביום ט"ו בשבט התשע"ד (16/01/2014)