הצדדים נישאו בחו"ק ביום [...] ולאחר תשעה חודשים הופיעו בבית הדין עם הסכם גירושין חתום. ההסכם אושר בבית הדין וקיבל תוקף של פסק דין ביום ז' טבת תש"ע (24.12.2009). בהתאם להסכמת הצדדים זומן מועד לסידור גט, אך בדיון שהתקיים ביום י"ב שבט תש"ע (27.1.2010) האשה חזרה בה מהסכמתה להתגרש. להלן קטע מפרוטוקול הדיון:

"הבעל: אני מבקש להתגרש כמוסכם.

האשה: אני חוזרת בי, ומעוניינת שלא להתגרש אני עדיין אוהבת את בעלי ומבקשת לשקם את הנישואין".

בנסיבות אלו ובהעדר הסכמה לא סודר הגט.

כעת בפנינו בקשת התובעת לביטול הסכם הגירושין ולעיכוב ביצוע של ההליכים בהוצל"פ לגביית הסכומים שבהם חויבה עפ"י ההסכם.

התקיים דיון שבו התברר כי לאחר הדיון הנ"ל ועד ליום כ"ה בכסלו תשע"ג (9.12.2012) הצדדים גרו יחד וניסו לחזור לשלום־בית, אולם זה כשנה וחודש שהם בנפרד. כעת שניהם מבקשים להתגרש ללא דיחוי, אלא שהתובעת דורשת להורות על ביטול ההסכם עקב חזרתם לשלום־בית, ובכלל זאת לבטל את הוויתור על הכתובה.

הנתבע מבקש לדחות תביעה זו ולהורות כי הסכם הגירושין שריר וקיים, וכי התובעת מחויבת בהתחייבויות הקבועות בהסכם הגירושין, וכן הנתבע מבקש להתגרש בכפוף למילוי התחייבויות אלו.

יצוין כי מכל צד עלו טענות הדדיות ביחס להתנהגות הצד השני ואשמתו בכך שהגיעו לגירושין, אך במסגרת הנוכחית שבה נדרשת הכרעה בתביעה הנזכרת, ובהעדר תביעת גירושין ותביעה לתשלום הכתובה או תביעה לשלום־בית, טענות אלו אינן רלבנטיות

השאלה העקרונית שעלינו להכריע בה היא, האם בנסיבות המתוארות הסכם גירושין בטל עקב הניסיון לחזרה לשלום־בית, וכן האם ויתור האשה על הכתובה בטל, וכי כתוצאה מכך יש מקום לדון בשאלת זכאות האשה לכתובתה בנסיבות המקרה הנוכחי.

יצוין כי בזמנו במועד הדיון לאישור ההסכם, הצדדים גרו יחד תחת קורת גג אחת וביקשו לאשר את הסכם הגירושין לאלתר, ולבקשתם ניתן לאלתר פסק דין המאשר את ההסכם ונותן לו תוקף, וזאת למרות שכאמור, עדיין גרו יחד וטרם התגרשו.

עוד יצוין כי הסכם הגירושין בעיקרו, מתייחס להסכמה להתגרש ולהסכמת הצדדים ולהודאתם אודות חוב כספי שהאשה חבה לבעל בגין סכומי כסף שהבעל העביר לה למען רכישת דירה שנרשמה על שמה, וכן נקבע שהאשה תשלם לבעל סך 225,000 ש"ח בגין החזר הלוואה שנטלה למימון רכישת הדירה, וסכום זה יוחזר תוך עשרה ימים ממועד חתימת ההסכם. בנוסף, בסעיף מס' 3 להסכם הגירושין נכתב כדלהלן – "בכפוף לקיום כל המוסכם בהסכם זה ולאישורו על ידי ביהמ"ש ולמתן הגט בפועל ע"י הבעל, מוותרת בזאת האשה על מזונותיה על כתובתה ותוספת הכתובה."

ובסעיף 6 הצדדים מבקשים לאשר את ההסכם ושיינתן לו תוקף עפ"י חוק יחסי ממון, והוסיפו – "כל ההסכמות האמורות בהסכם זה תלויות ושלובות זו בזה למען סידור הגט בין הצדדים."

דיון
השאלה העקרונית העומדת להכרעה בנידון זה היא – בנסיבות המתוארות שהסכם הגירושין אושר כמקובל, ולאחר מכן הצדדים לא התגרשו עקב התנגדות האשה וחזרו לניסיון לשלום־בית, אך כעבור קרוב לשלוש שנים התברר שהניסיון כשל, וכעת שני הצדדים מבקשים להתגרש והאשה מבקשת להורות על ביטול ההסכם לרבות ביטול הוויתור על הכתובה והבעל מתנגד, האם בנסיבות אלו יש לפסוק ביטול ההסכם כמבוקש.

נפתח בהתייחסות לשאלה האם הסכם הגירושין שנחתם ואושר מתבטל מעצמו עם החזרה לשלום־בית.

בספר "סדר הדין בבית הדין הרבני" של פרופ' אליאב שוחטמן (מהדורת תשע"א – 2011) עמ' 1194 הביא מפסק דינו של בית הדין הגדול בהרכב הדיינים הרה"ג שלמה דיכובסקי שליט"א הרה"ג אריה הורביץ זצ"ל ויבל"א הרה"ג שלמה בן שמעון שליט"א שכתבו: "בהעדר החלטה מפורשת המבטלת את ההסכם, אין לראות את ההסכם כבטל."

וכן הובא שם מפסק דינו של בית הדין בתל אביב שקבע בנסיבות הדומות לנידון שבפנינו, שהסכם הגירושין אושר אך הצדדים חזרו לשלום־בית, ולאחר זמן התברר ששלום־הבית לא עלה יפה. בית הדין פסק שאין לשנות את ההסכם, ועל הצדדים להתגרש עפ"י התנאים שנקבעו בהסכם הגירושין שאושר.

אך בפסק דינו של בית הדין הגדול שדן בערעור על פסק הדין הנזכר מבית הדין בתל אביב הוחלט ברוב דעות לקבל את הערעור ונכתב כדלהלן: "הסכמת הצדדים לשוב לחיי שלום ללא תנאי, כמוה כהסכמה לביטול ההסכם... הסכם הגירושין בוטל ברגע שהסכימו לשוב לשלום־בית, לפיכך ברור כי ההסכם בטל ומבוטל ואין להתחשב בו כלל."

נראה שיש מקום לבסס את פסק דינו של בית הדין בתל אביב וכפי שקבע בית הדין הגדול בהחלטה הנזכרת כי "בהעדר החלטה מפורשת המבטלת את ההסכם, אין לראות את ההסכם כבטל."

נקדים לבאר את יסוד מעמדו ההלכתי של הסכם גירושין חתום שאושר בבית הדין. מעמדו מיוסד על ההלכה הקובעת – "סיטומתא קניא", דהיינו, המנהג הרווח לתת תוקף להסכם מסוג זה – מחייב. עיין פד"ר כרך ג' עמודים 363–368; פד"ר כרך ד' עמ' 198 ועמ' 289 וכרך ה' עמ' 259 ועמ' 311 בכרך ח' עמודים 47–54, וכרך ט' עמ' 228 ושם צוינו המקורות באחרונים לכך.

בנוסף נציין לדברי הגמרא במסכת קידושין דף כו עמוד א' ביחס לקניין כסף המועיל לקניית קרקע:

"אמר רב: לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר, אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה". ופרש רש"י: לא קנה – "דכיון דרגילין בהכי, לא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא, ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא."

מטעם זה החתימה על הסכם הגירושין אינה מחייבת ואינה בתוקף אלא לאחר שבני הזוג מתייצבים בפני ערכאה שיפוטית לאישור ההסכם, וזאת מאחר שעפ"י חוק יחסי ממון אין תוקף להסכם מסוג זה בהעדר אישור ערכאה שיפוטית, וכך הוא מנהג המדינה ביחס לכלל הזוגות המתגרשים, וכמו שכתבו בפד"ר כרך יט עמ' 274 בסיכום פסק הדין:

"המנהג הוא שכל זוג המתגרש לא סומך דעתו על הסכם גירושין עד שבית הדין יאשר אותו ויתן לו תוקף של פסק דין. לכן הסכם שלא הובא לבית הדין לאשרו אין לו תוקף אפילו לא מטעם סיטומתא כי מנהג הסוחרים הוא להביא הסכם לאישורו של בית הדין."

גם בנידון שבפנינו, בהסכם הגירושין הצדדים ביקשו שההסכם יאושר בהתאם לחוק יחסי ממון, ובכך הצדדים קשרו בפירוש את ההסכם ותוקפו להוראות החוקיות הקבועות בחוק.

סעיף 1 לחוק יחסי ממון בין בני זוג מגדיר "הסכם ממון" כ"הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם". תנאי לתוקף הסכם הממון הוא כי יהיה בכתב והוא טעון אישור בית המשפט או בית דין דתי. האישור יינתן רק לאחר שבית הדין או בית המשפט נוכח שבני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו. אישור הניתן על ידי בית הדין או בית משפט להסכם ממון מהווה תנאי לתקפותו – זהו הכלל לענייננו (מההיבט המשפטי יש מקורות רבים לקביעה זו ולהלן מקצתם – ע"א 490/77, נציה נ' נציה, ל"ב (2) 621; ע"א 169/83, שי (שרעבי) נ' שי (שרעבי), ל"ט (3) 776), מ"א (ת"א) 1366/92 אסרף נ' אסרף, תק־מח 93 (2) 664; תמ"ש (ת"א) 21021/96 שילה נ' שילה, [פורסם בנבו]).

על כן בנסיבות המתוארות, גם ביטול ההסכם או שינוי ההסכם, יהיו חסרי תוקף בהעדר פסיקה מתאימה של ערכאה שיפוטית. וזאת לאחר שסעיף 2 לחוק יחסי ממון קובע:

(א) הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.

(ב) האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו.

בהתאם למבואר, אם לאחר החתימה על הסכם הגירושין ואישור ההסכם, הצדדים חזרו לשלום־בית, לכאורה, קיימת אומדנא ברורה שעל דעת נסיבות אלו לא נחתם ההסכם. ואם אחד מהם יפנה לבית הדין בבקשה לבטל את ההסכם, יהיה מקום לדון בבקשה ולבחון את הנסיבות החדשות, ויוטל על בית הדין לבחון בכל מקרה לגופו האם על יסוד האומדנא הנזכרת דינו של ההסכם להתבטל.

אבל בהעדר בקשה מתאימה מאחד הצדדים לבטל את ההסכם, ובהעדר פסיקה מתאימה, ההסכם שריר וקיים, גם בעת שהצדדים במהלך ניסיון לחזרה לשלום־בית. וזאת מכיוון שעפ"י המבואר ההסכמה לביטול ההסכם, כמו ההסכמה לתת להסכם תוקף, לא קיבלו מעמד בר תוקף, גם על פי ההלכה, בהעדר פסיקה מתאימה.

יצוין כי פסק הדין הנזכר של בית הדין הגדול, שקבע ברוב דעות שהסכמת הצדדים לחזור לשלום־בית מבטלת את ההסכם בלא צורך בהחלטה אחרת, ניתן בשנת תשמ"ה, וייתכן שביחס לאותו נידון שהתרחש כעשר שנים בלבד לאחר שחוק יחסי ממון נכנס לתוקף, טרם היה ברור מנהג המדינה שלא לתת מעמד לחתימה על הסכם הגירושין ולביטולו, בהעדר אישור ערכאה שיפוטית.

עוד יובהר כי בעת הדיון בבקשה לביטול ההסכם עקב חזרת הצדדים לניסיון לשלום־בית. היסוד לביטול ההסכם בנסיבות אלו הוא על פי אומדנא שההסכם נחתם על דעת כן שיתגרשו, ולא על דעת חזרה לשלום־בית. לכאורה, מאחר שלהסכם הגירושין שותפים שני צדדים, היה מקום לטעון שאין מקום לדון דיני אומדנא ביחס להתחייבות שקיימים בה שני צדדים המתחייבים זה לזה בהתחייבויות הדדיות, וכי בהתחייבות כזו אין די באומדן דעת של צד אחד בלבד הטוען לביטול ההסכם. אך להלן מספר מקורות המוכיחים כי עפ"י ההלכה ניתן לבטל התחייבות באומדנא מוכחת ושאין בה ספק, גם כשההתחייבות היא במסגרת הסכם הדדי: עיין במשנה למלך פ"ו מהלכות זכיה ה"א בשם שו"ת פני משה שגם בדבר התלוי בדעת שניהם, אם האומדנא "גדולה עד מאד" דנים עפ"י אומדנא של צד אחד, ועיין בנודע ביהודה קמא חיו"ד סי' סט (ד"ה נמצא) שכתב כסברה זו, וכן בשו"ת דברי חיים ח"א חאה"ע סי' ג' כתב: "רבים ושלמים ס"ל דבאומדנא גדולה אפילו בדבר התלוי בדעת שניהם אמרינן אומדנא." וכן הסכים בשו"ת ברית אברהם חחו"מ סי' כט סק"י, ועיין בפסק דין מבית הדין הגדול שבספר משפטי שאול סי' ל' במש"כ הגר"י קפאח ז"ל.

בהתאם לכך אין מקום לקביעה הגורפת שבכל מקרה "ההסכם בטל ומבוטל ואין להתחשב בו כלל" (כניסוח שנכתב בפסק הדין הנזכר), אלא ביחס לכל מקרה לגופו ולכל סעיף בהסכם יש לבחון האם קיימת אומדנא ברורה שאין בה ספק, שלא הוסכמה הסכמה ספציפית זו על דעת חזרה לשלום־בית, ובמסגרת דיון ופסיקה מתאימה ניתן להביא לביטול ההסכם או חלקו.

בהתאם לכך בנידון שבפנינו ככל שהדבר נוגע להסכמת הצדדים המאשרים כי הבעל העביר לאשה סכומי כסף כהלוואה למימון רכישת דירה, ולהסכמת האשה להחזיר לו סכום מסוים שנקבע בהסכם, החזר שיבוצע תוך עשרה ימים לחתימת ההסכם, סעיף זה אינו בהכרח מותנה בגירושין, מה עוד שהוסכם על ביצועו עוד טרם יסוד הגט, אלא כאמור, כעבור עשרה ימים בלבד ממועד חתימת ההסכם. על כן ביחס לסעיף זה אין אומדנא השוללת תוקפו בנסיבות של ניסיון לשלום־בית.

אך ביחס לסעיף מס' 3 הקובע את הוויתור על הכתובה עם מתן הגט, קיימת אומדנא ברורה שהסכמה זו מותנית בגירושין שיוסדרו במועד קרוב, אך אם הצדדים חזרו לשלום־בית ולפרק זמן משמעותי זנחו את רצונם להתגרש, ביחס לנסיבות אלו אין ויתור על הכתובה, ובהעדר הסכמה אם הצדדים יתגרשו בלא הסכם או על יסוד חיוב הבעל בגירושין, יש מקום לדיון מחודש בתביעה לתשלום הכתובה.

אומדנא זו שהוויתור מותנה בגירושין במועד קרוב נקבעה בכמה פוסקים וכפי שיבואר.

עיין פסק דין שכתבנו בבית דין זה והתפרסם בספר עטרת דבורה ח"א סי' ס', ושם בעמ' 379 ובו התייחסנו למקרה שנחתם ואושר הסכם גירושין והצדדים חזרו לשלום־בית, או על כל פנים הצד המתנגד למימוש ההסכם מבקש שלום־בית ואינו מעוניין להתגרש, ולהלן המקורות העיקריים להלכה זו.

בשו"ת הרדב"ז חלק א' סימן שסד כתב:

"היכא דאמרה סתם מאיס עלי וגם בשעת ההמלכה לא אמרו לה שהפסידה כתובתה ואין כופין ליתן גט בזה יש לדון אם חזרה בה אם הפסידה או לא. ומסתברא דבכה"ג לא הפסידה כתובתה... סופה הוכיח על תחילתה כיוון דחזרה בה משמע דמתחילה לא אמרה כן אלא שחשבה שיגרשנה מיד."

ובספר משפטים ישרים חלק ב' סי' סד, כתב וז"ל:

"שאלה. מעשה שהיה באשה אחת שנתקוטטה עם בעלה ומחלה כתובתה בקניין כראוי רק שיגרשנה, ושוב עשו שלום ביניהם כמה חדשים סתם, ויום מיומים הוציא שטר המחילה ורצה לפוטרה בלא כתובה על סמך המחילה הנזכרת.

תשובה. נראה דאין במחילה ההיא ממש, דלא מחלה אלא אם יגרשנה סמוך למחילה, דאנן סהדי דלא מחלה לעולם. דלא מחלה אלא אם לא עשו שלום, והו"ל כמוכר נכסיו לעלות לא"י וכיוצא דגלוי דעת כי האי מהני בהם כתנאי ואומדנא רבתי דלא מחלה אף אם יעשו שלום והו"ל כמחילה על תנאי, וצריך עיון."

וכן בשו"ת דבר אמת (לג"ר ידידיה מונסונייגו ז"ל) חלק אה"ע סי' קלח כתב:

"נהגו העם להקל במוחלת כתובה לבעלה, כשעושים שלום ביניהם אין מחדשים כתובה אחרת וסומכים על כתובה הראשונה. עם היות שיש לפקפק בדבר, מ"מ הני מילי במוחלת כתובתה לבעלה ונתחייב לה לגרש ביום פלוני, בזה אנו אומרים דהוי כמחילה בתנאי שאם לא קיים התנאי ולא נתן הגט, אין מחילתה כלום, שאם היות שלא היה התנאי מפורש אין אומרים סתמו כפירושו, וכאילו היה התנאי מפורש, ואין צריך לחדש כתובה אחרת."

וכן פסק בשו"ת שושנים לדוד (להג"ר דוד צבאח ז"ל) חלק אה"ע סי' ע', ובתוך דבריו כתב:

"בפרט שכבר העיד אדוני הארץ מנ"י אי"ש הצרפתי זלה"ה שמעשים בכל יום שעושים שלום ואין כל חדש לחדש כתובה אחרת, א"כ מעשה רב... גם אלה אזכרה שבימי חורפי ארע מעשה כזה בה"ר אברהם אלמאליח ואשתו במדינתנו עי"ת ארבט יע"א, שרצה הרה"ג כמוהר"י צבע זלה"ה לדון לחדש כתובה אחרת ולא הודו לו חבריו רבני אתרא, כך דנין והולכים בכל יום."

ואמנם כאמור בתשובה זו, הובאה דעת הסובר שיש לחדש כתובה אחרת, אך הרב המשיב פסק הלכה למעשה לדחות דעה זו, והעיד שכן המנהג הפשוט. וע"ע שם בשושנים לדוד סי' עו שחזר על הדברים כפי שפסק בסי' ע'.

אמנם בספר משפטי שאול סי' כח בפסק דין של הג"ר יוסף קפאח ז"ל שכתב בנידון שנערך הסכם גירושין ואחד מסעיפי ההסכם קבע – כי בזאת האשה ויתרה על כתובתה, אך למעשה לא סודר הגט עקב התנגדות האשה, וכתב הגר"י קפאח ז"ל:

"נראה לי שאשה זו מחלה כתובתה מחילה גמורה ללא שום התנאה, ואינה יכולה לחזור בה, ואינה זכאית למזונות, ואם ירצו לשוב ולחיות יחד חיי שלום צריך לכתוב לה כתובה אחרת כדמו"י."

אך יצוין שדעה זו, הייתה דעת מיעוט באותו פסק דין.

העולה מדברינו שהרדב"ז ופוסקים נוספים קבעו שקיימת אומדנא ברורה שהמחילה על הכתובה נעשתה על דעת כן שיסודר גט במועד קרוב כפי שסוכם. אך אם חזרו לשלום־בית ולא התגרשו, המחילה בטלה. והיינו גם אם לאחר פרק זמן ארוך חזרו ונפרדו ומבקשים להתגרש.

להלן תובהר דעת המיעוט ביחס למעמדו של סעיף הוויתור על הכתובה. אך דעת הרוב היא שבהעדר כל זיקה הקושרת בין הוויתור על הכתובה לסכומי כסף כאלו או אחרים, הנתונים להסדרה בין הצדדים בגין חוב האשה לבעל, אין מקום להתייחס לוויתור על הכתובה במקרה זה בדרך שונה מכל מקרה אחר שבו הזוג מחליט להתגרש במועד קרוב והאשה מוותרת על הכתובה, ואנו קובעים שהוויתור על כתובה מותנה בגירושין שיוסדרו בהקדם וכפי שסוכם. בהעדר אמירה מפורשת בהסכם, או לכל הפחות רמז, המבטא שלמעשה האשה לא ויתרה על הכתובה, אלא קיבלה תשלום בגין הכתובה בדרך אחרת וכי קיימת זיקה בין תשלום הכתובה להסדר ממוני אחר שהקבע בהסכם – לא נכון לייחס לצדדים שסעיף מס' 3 אינו קובע ויתור על הכתובה כמקובל אלא תשלום כתובה מוקטן, כפי דעת המיעוט.

לפי האמור, מאחר שהוויתור על הכתובה מבוטל, הבעל – האמור להיפגע מביטול סעיף זה – רשאי להודיע כי בנסיבות אלו שסעיף מרכזי בהסכם התבטל, דהיינו הסעיף הקובע את הוויתור על הכתובה, דינו של ביטול זה להביא לביטול ההסכם כולו, וכי הוא מבקש לבטל את ההסכם כולו, ולשוב ולתבוע שתינתן פסיקה ביחס לחלוקת הרכוש ולכתובה כפי שהיה נכון בהעדר הסכם הגירושין, וכל זאת בטענה שהוויתור שהוסכם על ידו במסגרת ההסכם היה מותנה בוויתור על הכתובה ובטל בהעדרו.

אך אם הבעל אינו מעוניין לבטל את שאר סעיפי ההסכם, ביטול הסעיף של הוויתור על הכתובה אינו עילה לדרישה מטעם האשה לביטול ההסכם כולו, מאחר שהיא אינה נפגעת מהביטול.

אין אנו מקבלים את עמדת האשה הטוענת שהסכימה להודות בחובות שאינה חייבת בהם, רק כדי שהבעל יסכים להמשיך בטיפולי ההפריה. מעמדה של טענה כזו כטענת "משטה אני בך" של האשה כלפי הבעל. בעניין כעין זה, נפסק בשו"ע חושן משפט, סימן פא סעיף ו: "אם כשתבעו הודה בפני ב"ד... שוב אינו יכול לומר: משטה אני בך". במקרה שבפנינו שהודאת האשה נעשתה בפני בית הדין, אין היא יכולה לטעון שהדברים לא נאמרו ברצינות ואינם מחייבים.

ויצוין לפסק הדין בספר עטרת דבורה ח"א סי' ס' (עמ' 383) שנשללה דעת הסוברים שכל הסכם גירושין יקבל מעמד בר־תוקף רק עם הגירושין, אלא מאחר שהצדדים ביקשו שההסכם יקבל תוקף של פסק דין לאלתר, ואכן ניתן פסק דין כזה, הרי שלבקשתם נקבע מעמדו של ההסכם כמסמך משפטי בר תוקף ומחייב, לאלתר עם מתן פסק הדין.

ההחלטה הנ"ל המתייחסת לביטול הסעיף הקובע את הוויתור על הכתובה, ניתנת ברוב דעות.

לדעת המיעוט, מכיוון שהוויתור על הכתובה נעשה במסגרת הסדר ממוני כולל, שבו הבעל ויתר לאשה על סכום של 195,000 שקל, אין בפנינו ויתור מוחלט על הכתובה אלא הסכמה להקטנת הסכום שישולם לאשה, תשלום שייעשה בדרך של ויתור מצד הבעל על חלק מהחוב שלה כלפיו.

הפוסקים שצוטטו בדעת הרוב, המתייחסים לתוקפו של הוויתור על הכתובה לאחר חזרה לשלום־בית, כתבו דבריהם בנסיבות של ויתור מוחלט ולא כשמדובר על הקטנת הכתובה. במקרה כזה, אין כל אומדנא דמוכח שהאשה לא הסכימה לוותר, שהרי לפי האמור בהסכם היא תקבל פיצוי חילופי, בצורת ויתור על חוב כלפי הבעל בסכום גבוה, בעת הגירושין.

מסקנת הדברים: סעיף מס' 3 בלבד מבוטל. אך מכיוון שביטול זה מאפשר לבעל לתבוע ביטול ההסכם כולו, האשה רשאית לחזור בה מעמדתה ולבקש קיום ההסכם כלשונו. עליה להודיע על עמדתה בכתב תוך עשרים יום.

במסגרת הנוכחית ובהעדר תביעה מתאימה, אין אנו קובעים דבר ביחס לשאלת זכאות האשה לתשלום הכתובה וביחס לשאלת חיוב הגירושין, ושני הצדדים רשאים להגיש תביעות בשני נושאים אלו.

מותר לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ב' באדר התשע"ד (02/02/2014).