לפנינו ערעור של הבעל כנגד החלטה־צו של ביה"ד הרבני האזורי מיום ב' חשון תשע"ד (06/10/13). בהחלטה מושא הערעור הוצא צו המטיל על הבעל מאסר לשם כפייה של החלטה קודמת של ביה"ד האזורי שהטילה על הבעל חיוב לגרש את אשתו. וזה לשון ההחלטה מושא הערעור:

על פי חוק בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה–1995 סעיף 1 (א), ביה"ד מטיל צו הגבלה בדרך של מאסר כפייה על הבעל [פלוני].

ביה"ד מצווה בזה כי הבעל [פלוני] יושם במאסר – כפיה לתקופה של שנתיים.

אם תוך שנתיים לא ייתן הבעל גט לאשתו ביה"ד יחליט על תקופת מאסר נוספת.

על פי חוק בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה – 1975 סעיף 3 (א) ועל פי הוראות סעיף 6 (3) לפקודת בזיון בית המשפט מורה ביה"ד למזכירות להודיע ליועץ המשפטי לממשלה על ההחלטה להטלת מאסר – כפיה על הבעל [פלוני].

עוד טרם ניגש לפסיקה, נציין כי אנו מודעים שבינתיים עתר ב"כ המערער לביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ למתן צו על תנאי וצו ביניים כנגד צו זה (בג"ץ 8542/13 פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים), לאחר שבקשותיו לעיכוב ביצוע מביה"ד הרבני האזורי ובשלב נוסף מביה"ד הגדול נדחו. בג"ץ הוציא מלפניו צו ביניים המעכב את ביצוע צו ההגבלה מאסר עד לבירור העתירה. כך שמבחינה משפטית קיים בעת הזו צו המונע מלהכניס את הבעל למאסר.

ואולם, אין במצב זה כדי למנוע מביה"ד הגדול לדון ולהחליט בערעור העומד עתה בפנינו. ביהמ"ש העליון וביה"ד הרבני דנים בשני מסלולים שונים. בג"ץ הוציא מלפניו צו לעיכוב ביצוע החלטת בית הדין האזורי המטילה מאסר על הבעל בטרם נידון הערעור בבית הדין הגדול. הדיון עתה בבית הדין הרבני הגדול הוא על מהות ההחלטה עצמה המטילה מאסר של כפייה לצורך מתן גט. נכון הוא שטענות המערער בערעור שלפנינו זהות לטענותיו בביהמ"ש העליון, אך אין בכך כדי למנוע דיון בגופו של ערעור על מהות הצו וליתן החלטה לגופו של עניין. הערעור הוגש כדין לערכאה זו שהיא ערכאת הערעור החוקית של מדינת ישראל על בתי הדין הרבניים האזוריים. בתוקף סמכותנו זו, חובתנו לדון בדברים לגופו של ערעור וליתן פסק דין.

בנוסף, "עיכוב ביצוע" כשמו כן הוא. גם כשהוא ניתן ע"י מי מהערכאות על פי שיקול דעתה, מטרתו למנוע את ביצוע החלטה או פס"ד בשלב שבין הגשת הערעור ועד ולדיון בערעור גופא. הווה אומר, גם אם קיים עיכוב ביצוע תחולתו היא למנוע מצב שבו "ייענש" צד מסוים בטרם ידונו בערעורו שהרי קיימת אפשרות כי ערעורו יתקבל ותבוטל ההחלטה המטילה עליו עונש או חיוב כזה או אחר. אבל ברור שעתה הגענו לתחנת הערעור עצמה, ואם יחליט ביה"ד לדחות את הערעור, הרי שההחלטה מושא הערעור בעינה עומדת ואין מעתה כל עילה שלא לבצעה, שהרי על מהות ההחלטה התקיים דיון וערכאת הערעור היא סוברנית להחליט אם לקבל את הערעור או לדחותו. היה ודחתה ערכאת הערעור את הערעור, אין כל עילה יותר להשתמש ב"צו לעיכוב ביצוע" שהרי אנו כבר בתחנה הסופית מבחינת הלכי הערעור בביה"ד הרבני הגדול. ייתכן כי סיועו והתערבותו של הבג"ץ היו נכונים לשלב הביניים טרם הדיון והחלטה בגופו של ערעור, שהרי בעצם הערעור מקומו רק בביה"ד הרבני הגדול.

ולערעור שלפנינו:

בני הזוג נישאו בשנת תשל"ה. חיים בנפרד זה 23 שנה. הבעל הוא חסוי, ובית המשפט מינה את אחותו לאפוטרופסית לגוף ולרכוש. הבעל היה מאושפז בבית חולים לבריאות הנפש במחלקות סגורות. הוא היה מאושפז גם בביה"ח [ש'] ובזמן ניהול ההליכים המשפטיים היה מאושפז בבית חולים [ש' מ']. התנהלו בעבר הליכים בבית הדין הרבני כבר לפני 22 שנים.

ההליכים המשפטיים בקצרה:

1. ביום ב' אב תשס"ח (03/08/08) הגישה האישה תביעת גירושין בביה"ד הרבני. בית הדין קיים דיונים לרבות בשאלת חלוקת הרכוש.

2. ביום כ' אייר תש"ע (04/05/10) ניתן פס"ד מפורט ומנומק ע"י ביה"ד הרבני האזורי תוך התייחסות לכשירותו של הבעל ליתן גט. פסק הדין מחייב את הבעל לגרש את אשתו. תוך שביה"ד מוסיף כי במידת הצורך ידון ביה"ד בכפייה על הגט ובאופן הכפייה.

3. ביום (20/02/11) הגיש ב"כ הבעל ערעור לבית הדין הרבני הגדול על פסק דין המחייב את הבעל בגט.

4. ביום י"ב אייר תשע"א (16/05/11) דחה ביה"ד הגדול את ערעור הבעל.

5. ביום ב' חשון תשע"ד (06/10/13) הוציא ביה"ד האזורי החלטה־צו במסגרת צווי הגבלה, המטיל מאסר על הבעל כדי לכפותו ליתן גט ולקיים בכך את החלטת ביה"ד המחייבת את הבעל ליתן גט. החלטה זו היא מושא הערעור שבפנינו.

6. ביום ו' חשון תשע"ד (10/10/13) הגיש הבעל עצמו בכתב ידו בקשה לעיכוב ביצוע לביה"ד האזורי.

7. ביום ו' חשון תשע"ד (10/10/13) ניתנה החלטה ע"י ביה"ד האזורי הדוחה את בקשת עיכוב הביצוע.

8. ביום (07/11/13) הגיש ב"כ הבעל בקשה לעיכוב ביצוע לביה"ד הרבני הגדול. נשלחה לתגובת האישה.

9. ביום כ"ב כסלו תשע"ד (25/11/13) ניתנה החלטה ע"י ביה"ד הגדול, הדוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע.

10. ב"כ הבעל פנה לביהמ"ש העליון למתן צו ביניים לעיכוב הביצוע.

11. ביום טו טבת תשע"ד (18/12/13) הוציא ביהמ"ש העליון צו ביניים לעיכוב ביצוע המאסר שהוטל על הבעל. כאמור, ההליך שהתקיים בביהמ"ש העליון עסק בבקשת עיכוב הביצוע ולא על עצם הטלת המאסר בו אנו דנים עתה.

ב"כ המערער טוען כי אין מקום להטלת צווי הגבלה בדרך של מאסר מכוח חוק בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה–1995, משום שעקב מצבו ומחלת הנפש שלו יש להפסיק את ההליכים נגדו, ולחילופין, להפנותו לבדיקה פסיכיאטרית אשר תקבע את תפיסת המציאות שלו ואת כשירותו הנפשית. במרכז הטענות של ב"כ המערער עומדת הטענה כי הבעל אינו מודע למצבו הנפשי וכי הוא חי בעולם של דמיון ולפיכך לא תהיה תועלת במאסר שיוטל על הבעל שכן הדבר לא יביא את הבעל לידי מצב שייתן גט. כמו כן טען כי מאסר של הבעל יגרום נזק לבעל. ב"כ המערער טוען כי היה על ביה"ד האזורי להורות על הגשת חוות דעת פסיכיאטרית על מצבו של הבעל לגבי התובנה שלו.

כאמור, עיקרו של הערעור הוא בטענה כי צווי הגבלה נועדו לשמש אמצעי אכיפה לפסק דין שניתן. הוצאת צווי הגבלה לדעתו של ב"כ המערער, מותנים בידיעה כי אלו יגרמו ויביאו את מי שהוטלו כנגדו לשיקול דעת נוסף והחלטה לקיים את פסק הדין שהוטל עליו. במקרה שלפנינו, טוען ב"כ הבעל, כי הדבר לא יביא את הבעל לידי כך, ולפיכך אין מקום לצווי הגבלה בדרך של מאסר. לחלופין כאמור טוען ב"כ המערער, כי יש להורות על קבלת חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו של הבעל טרם הטלת מאסר.

טענות אלו הועלו כבר בעת הדיון בביה"ד האזורי וביה"ד התייחס לטענות אלו וקבע כי הבעל מודע לנדרש ממנו אלא שהוא מסרב ליתן גט לאשתו.

ב"כ האישה טען כי מצבו הנפשי של הבעל נבדק דרך חוות דעת פסיכיאטריות לגבי כשרותו של הבעל ליתן גט וכן הבנתו, ואין כל מניעה מלהטיל עליו מאסר כדי שייתן גט לאשתו.

קראנו את הפרוטוקול של הדיון בביה"ד קמא, שמענו את באי כוח המערער והמשיבה ודעתנו היא לדחות את הערעור על שני חלקיו העיקריים, דהיינו:

1. האם ניתן להטיל מאסר על מי שחולה במחלת נפש כאשר מטרת המאסר לשכנעו לקיים החלטה או פס"ד? האם יש סייג עקב חשש למצבו הבריאותי?

2. האם ביה"ד או ביהמ"ש חייב או יכול להוציא הוראה המחייבת את מי מהצדדים ללכת לבדיקה פסיכיאטרית במוסד של חולי מחלות נפש?

כפי שנראה פתרון שאלות אלו משולב זו בזו.

שאלת השימוש בצווי הגבלה והטלת מאסר על מי שחולה במחלת נפש לשם ביצוע החלטות ופסקי דין של ערכאות שיפוטיות, נדון כבר ע"י ביהמ"ש העליון בע"א 422/77 בתיה בן ארי נ' שרה שפירא לב (2) 309 (1978). נביא ציטטות קצרות מתוך אותו פס"ד מנומק (ההדגשות הוספו):

וזאת הבעיה: מה דינו של אדם אשר אינו מציית לצו בית־המשפט ("מבזה את בית־המשפט"), אלא מתמיד ומתעקש להפר אותו – לא מתוך הרשעות כי אם מתוך הפרנויה, או בלשון בני־אדם, מתוך האמונה שנרדף הוא ועליו לרדוף את רודפו.

אין צריך לומר שפרנויה זו מחלה ממחלות־הנפש היא... האם על בעלת־דין־וחולי אשר כזאת נכפה במאסר את הציות לצו בית־המשפט?

ובהמשך:

אלא שומה על השופטים להינזר גם מדבר אחר, שאף הוא בגדר יומרה רפואית הוא – והוא הקביעה או ההנחה כי אדם הסובל מליקוי פלוני, אינו מסוגל משום כך בלבד לציית לצו בית־המשפט. אפילו היה הליקוי ממין הפרנויה, שהלוקים בה נדחפים כאמור לרדוף את רודפיהם (המדומים או הלא־כל־כך־מדומים), אין סיבה להניח, בדרך־כלל, שלא ייתכנו נסיבות או אמצעים שיהא בהם כדי לרסן אנשים כאלה ואף למנוע בעדם, לשעה או לתמיד, מלרדוף ולהטריד. אמרתי "בדרך־כלל",

אין בית־המשפט יכול להביא את צוויו לידי סיכול על־ידי שהוא יושב בחיבוק ידיים: מצווה הוא ועומד לכפות על בעל־הדין את קיום הצו, וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני – בין שהוא רוצה באמת ובתמים, ובין שאינו רוצה אלא להימלט מן המאסר ומין הכפיה.

דברים ברורים אלו לגבי החובה המוטלת על הערכאה השיפוטית לדאוג בכל דרך אפשרית לקיום פסקי דין היוצאים מתחת ידה, לרבות הטלת צוו מאסר, נכונים ותואמים גם את המקרה שלפנינו.

השופט או הדיין אינם אמורים להיות מומחים לרפואה. חובת נטל ההוכחה היא במקרים אלו על המבקש. אם חפץ ב"כ המערער וכן האפוטרופסית על הבעל, יכולים היו להביא חוות דעת מטעמם המשרתת או מאששת את הטענות שהועלו על ידם מבחינה רפואית. אין בידי הערכאה השיפוטית יכולת לצוות על אשפוז אדם במוסד לבריאות מחלות הנפש. סמכות זו נתונה אך ורק לפסיכיאטר המחוזי וגם רק על בסיס של טעמים רפואיים בלבד. אין אפשרות חוקית בשום מצב לאכוף אשפוז או בדיקות לצורך מתן חוות דעת לגבי פעולה או יכולת התובנה של אדם מסוים, אלא אם מדובר בצו הסתכלות במסגרת הליכים פליליים. לעומת זאת, אם יטיל ביהמ"ש או ביה"ד מאסר על מי שחולה בנפשו ובתקופת המאסר יעלה צורך לאשפזו, דווקא נציב שרות בתי הסוהר הוא זה שיכול להורות על אשפוזו. ראו לעניין זה המשך דברי הבג"ץ הנ"ל:

בטרם ינקוט בעל־דין נגד חולה־נפש יריבו הליכי בזיון בית־המשפט, בשל אי־קיום צו־מניעה האוסר השתוללות פראנואידית, ייטיב עשות אם יפנה לפסיכיאטר המחוזי תחילה כדי שישתמש הלה בסמכותו לפי החוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו־1955, לאשפז את החולה אף בעל כרחו. אם לא יוכל להביא לידי אשפוזו מטעמים רפואיים – שהם הם השיקולים היחידים היאים לפסיכיאטר המחוזי – כי אז יזום הליכי בזיון בית־המשפט. בהליכים אלה אין סמכות בידי בית־המשפט לצוות על אשפוזו של החולה לפי החוק לטיפול בחולי נפש; אך אם בית־המשפט יצווה על מאסרו של החולה, ובתקופת מאסרו יתברר הצורך באשפוזו, יוכל נציב בתי־הסוהר להשתמש בסמכותו לפי סעיף 15 לפקודת בתי הסוהר, כפי שתוקנה בתשל"ג־1972, ולהעבירו לאשפוז.

על־כל־פנים אין שום סיבה חוקית שלא לכפות גם על חולה־נפש, במאסר, את קיום צווי בית־המשפט; ובענין שלפנינו אין גם שום סיבה ענינית או רפואית, כאמור, להטיל ספק ביעילותה של כפיה זו.

המסקנות העולות הן:

1. מצב רפואי מסוים כשלעצמו אינו עילה לערכאה המשפטית להיפטר בלא מעש ושלא להטיל צווי הגבלה לצורך אכיפה של פסקי דין.

2. נטל ההוכחה והחובה להמציא חוות דעת שתמנע את הטלת המאסר מוטל על מי שרוצה למנוע את הטלת צווי ההגבלה.

3. גם על מי שחולה במחלת נפש אין להניח מראש כי לא תהיה תועלת בהטלת מאסר, וזו חובתה של הערכאה השיפוטית.

4. אין לערכאה משפטית בהליך אזרחי הסמכות להורות על אשפוזו של אדם נגד רצונו אף לא כדי לבדוק את מצבו הנפשי. הסמכות היא בידי הפסיכיאטר המחוזי ורק ממניעים רפואיים בלבד, ולא לצורך מתן חוות דעת.

5. דווקא לנציב בתי הסוהר יש כלים לאשפזו מיד בכל שינוי לרעה של מצבו הרפואי, (סמכות לפי סעיף 15 לפקודת בתי הסוהר).

6. לפיכך, אין מקום למנוע הטלת צווי הגבלה לרבות מאסר מחשש שמא יורע מצבו כל עוד לא הוכח כן. הכלים למנוע זאת נמצאים ביתר שאת בבית הסוהר.

יש בידינו את התשובות לשתי השאלות העיקריות שהועלו במהלך הערעור.

להשוואה נציין כי בתיק בש"פ 4072/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (7.4.2013) עלתה טענה נגד בית הדין הרבני כי היה על בית הדין להורות על בדיקה פסיכיאטרית לבעל סרבן גט שישב במאסר למעלה מעשר שנים עקב סרבנות לתת גט לאשתו. באותו מקרה, בית הדין הרבני שראה את הבעל אין־ספור פעמים לא התרשם כי ישנה בעיה כלשהי המקימה איזה חשש שהוא לכשרותו הנפשית או המשפטית של המבקש, ובית המשפט העליון לא מצא עילה להתערב בשיקול דעתם של בתי הדין הרבניים. אמנם במקרה דנא מדובר בבעל שיש לו עבר פסיכיאטרי, ואולם מעיון בחומר שלפנינו עולה בבירור כי התקיימו דיונים מפורטים בבית הדין האזורי ובבית הדין הגדול בפרשה זו, וההחלטות ופסקי הדין מנומקים כדבעי.

במקרה דנא בחן בית הדין האזורי את מצבו הנפשי של העותר ומצא שמן הדין לאכוף עליו את מתן הגט במאסר כפייה. בית הדין האזורי מצא כי מצב בריאותו של העותר אינו כזה המצדיק שלילת צו הגבלה מאסר. בית הדין קבע כי אם יידרש טיפול רפואי לעותר הוא יינתן בין כותלי הכלא, "ודווקא בשל מצבו הנפשי של הבעל נראה שאין שום דרך אחרת שיש בה כדי לשכנעו לתת את הגט שבו הוא חויב, פרט למאסרו בבית הכלא."

עוד נאמר, כי מעיון בפרוטוקול ביה"ד האזורי עולה, כי בעת שנשאל הבעל אם הוא מוכן ליתן גט, השיב כי הוא אינו מוכן משום שאשתו "חייבת לו מיליונים". הבעל לא הביא ראיות לטענות אלו ונראה לכאורה שהוא שוגה בדמיונותיו לגבי גודל אותו חוב, אך התשובה כשלעצמה היא עניינית. יתרה מכך, הוא הטיל אשם על אשתו בעניין מסוים. בלי להיכנס לשאלה אם היה או לא היה, התשובה כשלעצמה היא עניינית. אין אלו תשובות של מי שאין לו תובנה מה הוא גט, ואפשר להתרשם שבוחן המציאות שלו תקין, ולמצער אין הוא שונה מסרבני גט אחרים. הוא מבין היטב את משמעות הגט וגם את חובתו, אך הוא דורש דרישות במחיר גבוה עבור הגט. הדרישה למחיר עבור גט היא עניין של יום יום שמעלים בעלים שאינם רוצים ליתן גט בין כותלי בית הדין. אך היא בהחלט מעידה כי הדורש יודע היטב איזה כלי יש בידיו ומה הוא נדרש לעשות.

לא זו אף זו: בתשובה לשאלה (פרוטוקול שורה 84–85) ששאל ביה"ד את ב"כ המערער השיב כי הבעל חי לבד. הווה אומר כי הוא מבין ומתפקד. בתשובה לשאלה נוספת של ביה"ד האם הוא בגדר "חי נושא את עצמו", משום מה נמנע ב"כ המערער להשיב ישירות ועבר לדון בנושא חשבון הבנק וניהול הכספים של הבעל ע"י האפוטרופסית.

בנוסף, עולה החשש כי אין הערעור מוגש בתום לב. האפוטרופסית על הבעל החסוי הדגישה בעצמה כי הבעל חי במחשבה כי הוא בריא לחלוטין וכי כל קרוביו מתנכלים לו. דבר זה מסכל מראש כל אפשרות שהבעל ילך מעצמו – גם אם תהיה פנייה כזו אליו מביה"ד – לביה"ח הפסיכיאטרי לצורך בדיקה ומתן חוות דעת. ידוע לב"כ המערער המצב המשפטי הנ"ל כי גם בידי ביה"ד אין דרך לאכוף זאת כפי שהוזכר לעיל. אין מנוס מלומר כי ב"כ המערער ביחד עם האפוטרופסית מטרתם בהגשת הערעור היא בעצם להבאת המצב של קיבעון וקיפאון – דבר שבפועל יביא לסיכול החלטת ביה"ד ולריקונה מכל תוכן. אדרבה, על האפוטרופסית היה להביא חוות דעת פסיכיאטרית או לפעול אצל הבעל שילך לקבלה. נראה שהמצב הקיים של "שב ואל תעשה" הוא הנוח להם מכול.

עוד נוסיף, כי הבעל עצמו משום מה לא הופיע לדיון בביה"ד. לא היינו נזקקים לכך, לולא מה שראינו כי הדבר הוא ריטואל החוזר על עצמו לגבי ערכאת הערעור. גם בעת הערעור על עצם פסק הדין המחייב את הבעל בגט הוגש ערעור בזמנו. גם אז משום מה הבעל לא הופיע. למרות שבדיונים בביה"ד באזורי הופיע. עמד על כך ביה"ד הגדול בהחלטתו מיום י"ב אייר תשע"א (16/05/11):

"יש להוסיף כי אי־הופעת הבעל יש מקום לפרשה בהחלט כרצון למנוע מבי"ד זה התרשמות בלתי אמצעית מכשירות הבעל לעניין הגט, וכטענת האישה."

נראה שלא רק "יש מקום לפרש" כמו שכתב ביה"ד הגדול בהחלטתו הנ"ל, אלא זוהי שיטה החוזרת על עצמה. אכן, האפוטרופסית וב"כ המערער בחרו "להחביא" את הופעת הבעל עצמו. נראה מכך כי פחדם מהתרשמות הישירה של ביה"ד הגדול הביאתם לנקוט שיטה זו.

אולם, זאת עלינו לזכור, מהעבר השני נמצאת אישה שהיא יושבת למעשה ב"מאסר" זה עשרות שנים. הייתן ביה"ד ידו להנצחת מצב זה של עגונה זו? התשובה לכך היא חד־משמעית – ביה"ד יעשה ככל הניתן לו וישתמש בכל הכלים שהניח החוק בידיו לאכיפת פסק הדין שלו ולשחרור האישה מכבלי בעלה. כל ניסיון שיוכל לקדם את שחרור האישה במתן גט יאומץ בשני ידיים ע"י ביה"ד.

לסיכום: ביה"ד האזורי פעל כראוי מתוך פסיקה מנומקת ושיקול דעת נכון. ביה"ד חקר ובדק על פי הראיות שהובאו לפניו. ביה"ד הפעיל את שיקול הדעת הנכון, וקביעתו שיש להטיל מאסר על הבעל היא החלטה סבירה כלפי אדם שביה"ד האזורי התרשם ממנו בצורה ישירה. לא זו בלבד שהחלטה ראויה ונכונה, אלא היא החלטה הנדרשת מביה"ד כדי להציל אישה מעגינותה.

על פי האמור נפסק:

א. הערעור נדחה וצו המאסר שהוטל על הבעל בתקפו.

ב. האשה רשאית לפנות לבג"ץ ולבקשו לשקול מחדש את הצדקתו של צו הביניים שעיכב את ביצועו של צו ההגבלה מאסר שהוטל על הבעל.

ג. ניתן לפרסם פס"ד זה לאחר השמטת פרטים מזהים של בעלי הדין.

הרב אליהו הישריק

מצטרפים לפסק הדין ולמסקנות.

ניתן ביום כ"ג באדר א התשע"ד (23/02/2014).