לתחילת פסק הדין בתיק מספר 844861/1

עמדת ביה"ד
א ) בפנינו מקרה שאינו מצוי במורכבותו באשר לסמכות ביה"ד. וזאת מאחר והמדובר כאן בבני זוג שארץ מוצאם אינו בישראל. אולם לפני מספר שנים הם ביצעו עליה בהליך פורמאלי לישראל וקיבלו אזרחות ישראלית.

ב ) בפועל מה שהתפתח לאחר מכן הוא, שהאשה ביצעה את העליה לישראל באופן מושלם. דהיינו שעברה לישראל כדי לבנות את חייה כאן מתוך כוונה להשתקע בה.
ג ) לעומתה הבעל זמן קצר לאחר עלייתו ארצה, חזר להתגורר בארץ מוצאו בחו"ל שהיא ארה"ב, לישראל היה מגיע לביקורים קצרים בפערי זמן גדולים.

ד ) הסיטואציה במקרה דנן היא כזו, שמחד הבעל הוכר כעולה חדש, קיבל תעודת זהות ישראלית, נרשם במרשם התושבים. אולם מאידך מקום מגוריו וכל מרכז חייו נשאר כפי שהיה (קודם עלייתו ארצה) בארה"ב.

ה ) ומכאן עולה השאלה היסודית המקדימה. האם בית הדין הרבני המקומי מוסמך לדון בתביעה שיש בה אלמנטים זרים מובהקים. כי במידה ולא, הרי שחבל על זמנו של ביה"ד והתביעה נמחקת.

לשם כך עלינו לבחון מה הם כללי היסוד לסמכות השיפוט של בתי הדין, הן מבחינה לאומית הן מבחינה בינלאומית.

בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג – 1953 נאמר כדלקמן:

"ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים."

בהוראת סעיף זה קיימים ארבעה תנאים מצטברים:

1) הנושא הנתון להכרעה בסמכות הוא, ענייני נישואין וגירושין.

2) בעלי הדין שהם בני הזוג, הינם יהודים

3) בני הזוג נמצאים בישראל.

4) בני הזוג הם אזרחי המדינה לחילופין תושביה.

כאמור תנאים אלו חייבים להתקיים בשני בני הזוג, ובאם באחד מבני הזוג לא מתקיים מי מהתנאים, סמכות ביה"ד לדון היא רק בהסכמת הצדדים כפי שמצוין בסעיף 9 לחוק השיפוט:

"בענייני המעמד האישי של היהודים כמפורט בסעיף 51... אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט יחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך."

כך נפסק בג"צ 8754/00 רון נ' ביה"ד הגדול.

ו ) במקרה דנן הדבר ברור כי תביעת היסוד היא גירושין, ושני הצדדים לתביעה הינם יהודים. כך ששני התנאים הראשונים לחוק השיפוט קיימים.

בתנאי השלישי מתעוררת שאלת הסמכות. היות והתנאי שבני הזוג נמצאים בישראל. פירושו של תנאי זה הוא, הימצאותם הפיזית של בני הזוג בתאריך הגשת התביעה לביה"ד. תנאי זה מכונה בפסיקה המשפטית "סמכות השיפוט הבינלאומית הטריטוריאלית" (יעויין ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר). ומטרתו שסמכותם של בתי הדין הרבניים לא תשתרע מעבר לתחום השיפוט המוכר של מדינת ישראל.

הבעל שהגיש את התביעה לביה"ד באמצעות ב"כ לא היה נוכח בישראל במועד הגשת התביעה

ניתן לפתור קושי זה על סמך תיקון מס' 3 לחוק השיפוט סעיף 4 א. (א)

"מבלי לגרוע מסמכויות השיפוט לפי סעיף 1, לבית דין רבני יהיה שיפוט ייחודי בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה, בהתקיים אחת מהזיקות האלה: (1) מקום מושבו של הנתבע בישראל."

כלומר בתיקון הנ"ל הרחיב המחוקק את סמכות השיפוט של בתי הדין בלי זיקה לדרישות הנ"ל על פי סעיף מס' 1 לחוק השיפוט. לאחר רחבת הסמכות השיפוט על פי סעיף 4 א לא נדרש התובע לנוכחות פיזית בעת הגשת התביעה.

לפי זה במקרה דנן שכאמור הבעל לא נכח בישראל במועד הגשת התביעה. קנה ביה"ד סמכות שיפוטית מכח סעיף 4א, שהרי הנתבעת בעת הגשת התביעה מקום מושבה היה בישראל ובכך מתקיים התנאי הנזכר בסעיף 4 א (א) (1) "מקום מושבו של הנתבע ישראל."

ז ) אולם יש הבדל גדול אם ביה"ד רכש סמכות שיפוט מכח סעיף מס' 1 לחוק השיפוט, או מכח סעיף 4א. סעיף מס' 1 מקנה לביה"ד סמכות שיפוטית (בהתאם לתנאים המופיעים שם). בתביעת גירושין ולכל הנושאים הכרוכים לתביעה זו. לעומת זאת סעיף 4א מחד גיסא מגמיש את התנאים לרכישת סמכות בית הדין הרבני. מאידך גיסא, סעיף זה מקנה סמכות לבית הדין לתביעת גירושין בלבד ולא לנושאים הכרוכים.

מטרת המחוקק בסעיף 4א בהקלת התנאים לרכישת סמכות שיפוטית על – ידי בית – הדין היתה כדי למנוע עגינותם של נשים על – ידי בעלים סרבני גט. כידוע אין שום בית דין הלכתי בעולם שיש לו יכולת להשתמש באמצעי כפייה ישירים או עקיפים להלחם בתופעת סרבנות גט. מלבד בתי הדין הרבניים בישראל.

לכן המחוקק הגמיש את הזיקות הנדרשות לסמכות שיפוט בית הדין לנושא הגירושין, ולא לנושאים הנלווים.

לאור האמור במקרה דנן סעיף 4א נותן פתרון חלקי, דהיינו אך ורק לתביעת הגירושין, והתביעות הכרוכות שהם מזונות אשה, וחלוקת רכוש לא יהיו בסמכות בית הדין. לפיכך כדי שביה"ד יוכל לדון במכלול התביעות עליו לרכוש את סמכותו על פי סעיף מס' 1 בהתאם לזיקות הנדרשות בו. היות וכך עלינו לשוב ולבדוק האם הזיקה השלישית הנדרשת "נוכחות פיזית בישראל" של בני הזוג בעת הגשת התביעה התקיימה.

ח ) על תנאי היסודי בסעיף מס' 1 "בישראל" כותב הפרופ' שאוה בבטאון הפרקליט לד' _תשמ"א-מ"ב) במאמר שכותרתו על משמעות "בישראל" שבחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג – 1953:

"בהזדמנויות שונות חיוו שופטים מבית המשפט העליון דעתם, כי הביטוי "בישראל" שבסעיף 1 לחוק מחייב נוכחות פיזית של שני בני הזוג בישראל ביום הגשת התביעה נוסף להיותם אזרחי המדינה או תושביה. ברם בכל אותם פסקי הדין למעט פסק הדין בפרשת חן (בג"צ 297/77...) לא היתה זו הכרעה חד משמעית של בית המשפט העליון בסוגיה זו משום שבכל ההזדמנויות, למעט פסק חן הנ"ל לא נשללה סמכותו של בית הדין הרבני רק מן הטעם שבעל הדין (התובע או הנתבע) לא היה נוכח פיזית בישראל ביום הגשת התביעה, הגם שנתמלאו לגביו שאר תנאי הסמכות שבסעיף 1 לחוק. השימוש "באי הימצאותו" הפיזית בישראל של אחד מבני הזוג ביום הגשת התביעה נעשה בפסקי הדין בדרך כלל, כארגומנט נוסף לשלילת סמכותו בלאו הכי של בית הדין הרבני, שלא היה חולק עליה, מן הטעם שלא נתמלאו גם שאר תנאי הסמכות שבסעיף 1 לחוק. דהיינו כאשר לפחות אחד מבני הזוג – התובע או הנתבע – לא היה אזרח המדינה או תושבה."

לדברי הפרופ' שאוה אי קיום התנאי "בישראל" באופן פיזי (אלא באופן הקונסטרוקטיבי) כאשר שאר התנאים מתקיימים אין בו כדי לשלול את סמכותו של ביה"ד.

בפסק דין יסודי (בג"צ מס' 4424/930 גיל נ' ביה"ד הרבני הגדול) העוסק בתנאי לסמכות השיפוט בישראל כותב השופט אליעזר גולדברג (בין השאר הוא מצטט את מאמרו הנ"ל של פרופ' שאוה)

"בקיע בדרישה כי על שני בני הזוג גם להיות נוכחים בארץ בעת הגשת התביעה החל להסתמן לאחר דעת המיעוט של מ"מ הנשיא (כתוארו אז) לנדוי בפרשת חן [1].
בפרשת חן [1] היו העותר והמשיבה אזרחים ישראלים שנישאו בארץ. לימים העתיקו מקום מושבם לארצות הברית. המשיבה הגישה תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בחיפה, נגד העותר, בעת שזה שהה בארץ בביקור. השאלה שעמדה לדיון היתה אם בנסיבות אלה חסר בית הדין הרבני סמכות, מפני שהמשיבה אינה אינה נוכחת כאן בגופה, ואף לא היתה נוכחת בעת הגשת תביעתה"?

על שאלה זו השיב מ"מ הנשיא לנדוי בשלילה כשלדעתו בעמ' 685, תובע, אזרח המדינה או תושב בה, אינו חייב להיות נוכח נוכחות פיזית בעת הגשת תביעתו בבית- דין רבני, ודי גם בהגשת התביעה באמצעות שלוח, כמו המשיבה דכאן, אשר הגישה את תביעותיה נגד העותר באמצעות אביה והיא מיוצגת על – ידי עו"ד."

אותם שני אלמנטים (שמציין השופט לנדוי) הגשת תביעה באמצעות שליח, וייצוג משפטי, הם מהווים לדבריו נוכחות בישראל לעניין קיומו של התנאי "בישראל", ולהלן נרחיב בהסבר הדברים.

ט ) בהמשך פסק דינו מביא השופט א. גולדברג עוד מדבריו של השופט לנדוי שכתב בשם השופט זילברג בספרו המעמד האישי בישראל (מפעל השכפול תשכ"ה) 360:

"מדוע נדרוש גם שהתובע יהיה בישראל? הן הוא, על ידי עצם הגשת התביעה שלו, מקבל על עצמו עול מלכות בית הדין הרבני בישראל. ומה לנו כי נמנע אותו מכך?... מדוע ינעלו דלתות בית הדין בפני יהודי יושב-חוץ ותושב-חוץ המתדפק עליהן לשם השגת צדק, כאשר אשתו יריבתו, מבחינתה היא, נתונה לסמכותו של בית הדין, ובית דין זה הוא כפי שיקרה לעיתים קרובות – הערכאה השיפוטית היחידה בה יוכל להשיג את מבוקשו?."

חידוש מעניין יש בדבריו של השופט זילברג אשר יוצר הרחבה משמעותית באשר לדרישה התחום שיפוטית "בישראל."

לדבריו, ברגע שהתובע הגיש תביעה לבית הדין הרבני פירושו של אקט זה שהתובע מעוניין לקבל על עצמו את סמכות השיפוט של בית הדין, דהיינו התובע "הכפיף עצמו" למדיניות המשפטית של בית-הדין. אם כן מדוע שידרש התובע להיות נוכח פיזית בישראל בעת הגשת התביעה כאשר התביעה הוגשה מטעמו. מאחר וכל מטרת התנאי "בישראל" שאליו התכוון המחוקק היתה מהסיבה הטריטוריאלית, היות ולא ניתן ליישם סמכות שיפוטית לבירור התביעה כאשר התובע מצוי מחוץ לטריטוריה השיפוטית של בית הדין.

לכן אם התובע חפץ בסמכות השיפוט שמתבטאת בהגשת תביעתו דווקא לבית הדין הרבני בישראל. היינו שקיבל על עצמו את מרות בית הדין לבירור תביעתו ומביע בכך את רצונו להופיע לדיון באופן אישי. וממילא אין מקום לחשוש שהימצאותו החוץ טריטוריאלית של התובע תהווה מכשול לבירור התביעה, ומתייתרת הדרישה האמורה בסעיף 1 לחוק שיפוט בית הדין "בישראל" ביחס לתובע.

כמובן שביחס לנתבע (ובמקרה זה נתבעת) דרישה זו צודקת אולם כאמור לא ביחס לתובע, ויפה תמה השופט זילברג והשאיר זאת בסימן שאלה.

[חידושו של השופט זילברג מצוי בסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים "בענייני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל "דבר המלך במועצתו על ארץ – ישראל 1922-1947" או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט יחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך". כלומר כאשר קיימת הסכמה משותפת של בני הזוג לשיפוטו של בית הדין הרבני, אין צורך בכל הזיקות הנדרשות בסעיף 1 לחוק השיפוט, כי בני הזוג מעוניינים לקבל על עצמם את מרות בית הדין.]

י ) לשופט א. גולדברג היתה הבנה שונה בחידושו של השופט זילברג, וכך הוא כותב בסיום פסק דינו:

"הנה כי כן, הלכה היא כי התובע, אזרח המדינה, שאינו נמצא בארץ בעת שמוגשת תביעתו, אין נוכחותו הקונסטרוקטיבית נקבעת על פי מידת זיקתו לארץ או מכח קשריו אליה... הנוכחות הקונסטרוקטיבית של התובע הינה פועל יוצא מכך כי כפף עצמו לסמכותו של בית הדין הרבני באמצעות שליחו בארץ. בכגון דא שלוחו של אדם כמותו אף לעניין הנוכחות בישראל ודוק."

כלומר לדברי השופט א. גולדברג היסוד בחוק השיפוט "בישראל" מתקיים על פי הפרשנות הידועה שמכונה "נוכחות קונסטרוקטיבית", לדבריו נוכחות קונסטרוקטיבית מתבטאת בהכפפה עצמית של התובע לסמכות בית – הדין באמצעות עורך דינו.

יא ) השופט א. גולדברג עירב שתי הלכות שכל אחת מהן בנפרד מהווה סיבה להגמשת הדרישה "בישראל" בחוק השיפוט.

הלכה אחת, כאשר התובע מכפיף עצמו לסמכות בית – הדין.
והלכה אחרת היא נוכחות קונסטרוקטיבית.

על מנת להמחיש את ההבדל הקיים בין שתי ההלכות הללו, נציג דוגמא במקרה והתובע לא יהיה מיוצג בישראל על – ידי מורשה מטעמו, אלא ישלח ממקום מושבו כתב תביעה לצורך פתיחת תיק תביעה בבית – הדין הרבני בישראל.

האם בכך יחשב כנוכח קונסטרוקטיבית בישראל?

בוודאי שלא, למרות שאף באופן זה הכפיף עצמו לסמכות בית הדין, אין לזה כל קשר עם נוכחות, ובכל זאת לפי הרעיון המשפטי הטמון באקט שכזה בית הדין ירכוש סמכות שיפוטית ביחס לתובע למרות שאינו נמצא בישראל פיזית בעת פתיחת תיק התביעה.

היות והתובע הכפיף עצמו לסמכות ביה"ד.

יב ) הפסיקה המגמישה את הנוכחות הפיזית הנדרשת מכח התנאי לחוק השיפוט "בישראל" ונותנת פתרון ע"י נוכחות קונסטרוקטיבית. פירושה של נוכחות זו מתבטא בכך כאשר לאחד מהצדדים (התובע או הנתבע) קיים ייצוג משפטי בישראל באמצעות מורשה אנו רואים אותו כנוכח ב "ישראל."

אחד מהחלוצים שהרחיב את ההגדרה לדרישה לסמכות שיפוטית "בישראל" היה השופט שמגר (בג"צ 238/81) והסכימו עמו השופטים שישבו עמו בן פורת וברק:

"התובע שהוא אזרח המדינה או תושב בה, אינו חייב להיות נוכח פיזית בישראל בעת שמוגשת תביעתו לבית הדין הרבני ודי לעניין זה אם מוגשת התביעה באמצעות שליח, היינו ע"י ב"כ מורשה לכך כדין."

הרחבה זו עברה התפתחות בפסיקה המשפטית שהרי כפי שמשתמע מפרשנותו של השופט שמגר שאמנם אף נוכחות קונסטרוקטיבית עונה על הדרישה "בישראל" אולם היא מועילה רק לתובע ולא לנתבע. עם הזמן פרשנות זו צברה תאוצה והפסיקה המשפטית החילה פרשנות זו (נוכחות קונסטרוקטיבית) אף על הנתבע (כפי שמובא בבג"צ 871/86 קריב נ' ביה"ד האזורי בת"א).

עוד צריך לציין שנוכחות קונסטרוקטיבית מתבטאת רק אם בעת הגשת התביעה היה לאותו צד בתביעה שאינו מצוי פיזית בישראל, מורשה מטעמו בישראל אשר רשאי לייצגו בפני הרשות השיפוטית בישראל (קרי בית – הדין הרבני). אולם כאשר השליח מטעמו (אף אם יש לו ייפוי כח) אינו רשאי לייצגו בפני הרשות המשפטית, אלא אחראי לבצע עבורו רק פעולות טכניות, כגון לפתוח עבורו תיק תביעה או להמציא את מסמכיו בהתאם לנדרש, או לקבל עבורו מסמכים וכדומה. בכך לא תחשב נוכחות קונסטרוקטיבית. מאחר ונוכחות קונסטרוקטיבית מתבטאת רק כאשר לתובע או הנתבע יש שליח בישראל המורשה מטעמם לבצע פעולות אשר יש להן השלכות היוצרות שינויים משפטיים, שעל זה נאמר בהלכה בדיני שליחות "שלוחו של אדם כמותו" ולכן נחשב המשלח (קרי התובע או הנתבע) נוכח "בישראל" מה שאין כן כאשר השליחות מצטמצמת לפעולות רובוטיות (נטולות נפקותא משפטית) בלבד, בכך לא תחשב נוכחות קונסטרוקטיבית ביחס למשלח.

[כמובן שכל זה אמור אם הפרשנות המשפטית אשר קבעה את המושג "נוכחות קונסטרוקטיבית" התבססה על פי יסודות "דיני השליחות" שבהלכה היהודית.]

יג ) עכ"פ שני הפתרונות האמורים להגמשת תנאי הזיקה בסעיף מס' 1 לחוק שיפוט בתי הדין המחייב נוכחות "בישראל", קיימים במקרה דנן אשר בו התובע לא היה נוכח בישראל במועד הגשת התביעה שהוגשה ע"י בא כוחו.

יד ) התנאי הרביעי הדרוש כזיקה להענקת סמכות השיפוט לבית-הדין הוא "אזרחי המדינה או תושביה". תנאי זה מכונה סמכות שיפוט בינלאומית פרסונאלית. בפשטות במקרה דנן אין כל בעיה בתנאי זה, מאחר ושני בני הזוג ביצעו הליך פורמאלי של עליה לארץ וקיבלו אזרחות ישראלית. לכן למרות שהתובע התגורר רוב הזמן מאז קיבל אזרחות ישראלית בארה"ב, בכך לא פקעה אזרחותו הישראלית. והיות ולזיקה האישית לסמכות הבינלאומית די "באזרחות" ישראלית ללא "תושבות", הרי זיקה זו קיימת בתובע. ואף אם הוא נושא עמו בנוסף אזרחות אמריקאית, אין זה מהווה סתירה לאזרחותו הישראלית. שהרי כך נקבע בחוק האזרחות התשי"ב- 1952 בסעיף 14 (ב).

"אזרח ישראלי שהוא גם אזרח חוץ, רואים אותו, לעניין חוקי ישראל, כאזרח ישראל."

טו ) לאור כל האמור, מתברר שהתנאים המצטברים בהוראות סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, קיימים כמובן באשה (הנתבעת), ואף בבעל (התובע). כך שבשאלה המקדימה האם בית הדין מוסמך לדון לפי הקריטריונים של סעיף 1 לחוק השיפוט, התשובה חיובית!

טז ) זאת ועוד, בהחלט יתכן לומר שאף הזיקה החילופית "לאזרחות" הנדרשת בסעיף 1 לחוק השיפוט שהיא "תושבות" קיימת בתובע הן מהבחינה האובייקטיבית והן מהבחינה הסובייקטיבית. אולם קודם לבחינה חייבים לומר שהגדרתה של אזרחות היא מאד שקופה ללא פרשנויות. לעומתה הגדרת תושב היא מורכבת ונתונה לפרשנויות.

יז ) על מנת לבחון אובייקטיבית את המקרה דנן האם ניתן להגדיר את התובע כ"תושב", צריך לברר מהי הפרשנות בפסיקה המשפטית.

יח ) ובכן בראשית הפסיקה הפרשנות הקבועה לתנאי התושבות המופיע בחוק השיפוט לבתי הדין היתה כפשוטה "ישיבת קבע בישראל", להבדיל משהות או אף תושבות זמנית (בג"צ 228/64 פלונית נ' בית- הדין הרבני האזורי ירושלים). אולם עם הזמן הורחבה הפרשנות בפסיקה המשפטית.

יט ) קיימים מספר חוקים בהם אנו מוצאים גילוי דעת של המחוקק עצמו שהרחיב את גבולותיו הבינלאומיות של המושג "תושב". בחוק בו אנו עוסקים, חוק שיפוט בתי-דין בסעיף 4א (1):

"לעניין סעיף זה "מקום מושב" של אדם – המקום שבו נמצא מרכז חייו או מקום מגוריו הרגיל."

כמו כן, נמצא בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב- 1962 בסעיף 80 העוסק בהגדרות לחוק זה:

"מקום מושבו של אדם – המקום בו נמצא מרכז חייו."

וכן בחוק הירושה התשכ"ה-1965 בסעיף 135:

"בפרק זה מושב של אדם – המקום בו נמצא מרכז חייו."

כ ) הרי לפנינו מספר חוקים בהם המחוקק גילה טפח להגדרתו של "תושב", אולם עדיין מכוסה טפחיים, היות והמושג "מרכז חייו" הוא מאד כללי ויכול לכלול בתוכו פרטים רבים המבטאים את מרכז חייו של האדם, כך שהמחוקק הותיר שטח אפור המאפשר להוסיף ולפרש מהו מרכז חייו של האדם.

כא ) המקום היחיד בו המחוקק פירט רשימת מרכיבים המהווים את מרכז חייו של האדם, הוא בפקודת מס הכנסה (תיקון מס' 132 לפקודת מס הכנסה, משנת 2002), בסעיף 1 לפקודה מגדיר את המושג "תושב ישראל" כדלהלן:

" (א) לגבי היחיד מי שמרכז חייו בישראל ולעניין זה יחולו הוראות אלה:

1) לשם קביעת מקום מרכז חייו של היחיד יובאו בחשבון מכלול קשריו המשפחתיים, הכלכליים והחברתיים, ובהם בין השאר:

(א) מקום ביתו הקבוע.
(ב) מקום מגורים שלו ושל בני משפחתו.
(ג) מקום עיסוקו הרגיל או הקבוע, או מקום העסקתו הקבוע.
(ד) מקום האינטרסים הכלכליים, הפעילים והמהותיים שלו.
(ה) מקום פעילותו בארגונים, באיגודים או במוסדות שונים."

למרות שכאן המחוקק גילה דעתו באופן מאד פרטני מהו מרכז חייו של אדם, לא ניתן לגזור גזירה שווה לכל החוקים האחרים בהם קיים המושג "תושב" או "מרכז חייו."

כב ) ההיגיון הפשוט הוא שהמחוקק התכוון "למרכז חייו של האדם" או "תושב", בהתאם לאופיו של כל חוק. כי אינו דומה החוק לפקודת המס שמטרתו קביעת המיסוי מרווחיו העסקיים של הנישום. כך שההיגיון להגדרת "תושב" יהיה בתחום השיפוט שבו מצויים קשריו העסקיים של האיש. ואילו חוק שיפוט בתי-דין בענייני נישואין וגירושין, המאפיין שלהם הוא הקשר הזוגי ולכן שורת ההיגיון להגדרת "תושב" הוא היכן שמתגוררים בני זוג ביחד או כאשר אחד מבני הזוג נשאר במקום המגורים המשותף האחרון של בני הזוג.

כדוגמא לצורך המחשה. לא מתקבל על הדעת שלצרכי מיסוי יקבע תחום השיפוט של תושב לפי מגורי אשתו של נישום המתגוררת בישראל, למרות שמקום מגוריו של הנישום לצרכי מס הוא לחלוטין מחוץ לגבולות ישראל.

לעומת זאת, בחוק שיפוט בענייני גירושין, בוודאי שלמקום מגורי האשה בפרט כאשר היא ממשיכה להתגורר במקום שהיה בעבר משותף גם לבעלה, יש משמעות רבה המבטאת את מרכז חייו של בן הזוג, היות והאשה היא חלק בלתי נפרד ממרכז חייו האישיים של הבעל, וכאמור חוק השיפוט בענייני גירושין עוסק בקשר שבין בני הזוג. ולכן תחום השיפוט להגדרת תושב יכול שיקבע על פי מגוריה של בת הזוג.

כג ) אמור מעתה במקרה דנן, מאחר ובמשך כל השנים מאז שהתובע ואשתו עלו לישראל, המשיכה אשת התובע וילדיו להתגורר בישראל עד לאחר הגשת התביעה, למרות שהתובע עזב את ישראל זמן לא רב לאחר עלייתו ומקום מושבו הקבוע היה רוב הזמן בארה"ב. עדיין ישראל תחשב כמרכז חייו, מפני שמרכז חייו של האדם בפן האישי הם בני משפחתו המצומצמת, דהיינו אשתו וילדיו. וממילא מקום מגוריהם הקבוע יוצר אצל הבעל והאב (התובע) זיקה מובהקת להגדרת "תושב."

כד ) כל האמור הוא מהבחינה האובייקטיבית להגדרת "תושב". אולם כאמור קיימת אף בחינה סובייקטיבית להגדרת "תושב."

אבהיר זאת על פי מה שנאמר במשנה בבא בתרה (דף ז'):

"כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר י"ב חודש, קנה בית דירה, הרי הוא כאנשי העיר."

כלומר, כדי להטיל על אדם הבא להתגורר בעיר את מיסי העיר, צריך שיחשב כתושב קבע. ועל כך שואלת המשנה מהו הזמן הדרוש לישיבתו של האדם בעיר על מנת להחשיבו כתושב קבע. תשובת המשנה, י"ב חודש, וכל עוד לא עברו י"ב חודש הוא בחזקת תושב ארעי והוא פטור ממיסי העיר.

ועוד מוסיפה המשנה: "קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד". כלומר במידה וקנה דירה בעיר זו, פעולה המוכיחה שכוונתו להשתקע בעיר ולהיות תושב קבע, ולכן מיד חלים עליו כל החיובים המוטלים על תושבי העיר.

ה"נימוקי יוסף" המפרש את דברי המשנה מוסיף שם בדברי המשנה נקודות משמעותיות:

"מוכח בגמרא דאפילו לא ירד להשתקע אלא לגור, כיון שעמד שם י"ב חודש הרי הוא כאנשי העיר לכל מסין... ולכל עניינים כבני העיר ממש. לא עמד שם י"ב חודש אפילו ירד להשתקע לא הוי כאנשי העיר לכל מילי... ואם קנה שם בית דירה ר"ל והוא שדר בה, שאם אינו דר שם לא הוי כאנשי העיר."

מפירושו של ה"נימוקי יוסף" אנו למדים מהם התנאים הנדרשים לקביעת מעמדו של האדם כתושב העיר:

(א) אם אדם מתגורר בעיר י"ב חודש למרות שאין כוונתו להישאר בעיר בקביעות, הזמן הוא הקובע. ולכן אם התגורר בעיר י"ב חודש נעשה תושב קבע.

(ב) במידה וכוונת האדם שבא להתגורר בעיר היתה להשתקע ולהישאר בה בקביעות, אין לכוונתו ערך, וכל עוד לא שהה פיזית י"ב חודש בעיר אינו מקבל מעמד של תושב.

(ג) אדם הרוכש דירה בעיר שנחשב הוא מיד כתושב, זהו דוקא כאשר דר בה, אבל אם אינו דר בה אינו נעשה תושב העיר למרות שיש לו בעיר נכס בבעלותו.

הריב"ש בתשובותיו (סימן קל"ב) נוקט כשיטת ה"נימוקי יוסף" (מבלי שהזכירו) וכותב:

"אבל כשלא שהה שם י"ב חודש, אפילו בא שם להשתקע, אינו כאנשי העיר, דדילמא לא מיתדר ליה, אלא א"כ קנה בית דירה, דאז גילה דעתו שרצונו להשתקע שם."

היוצא מדבריהם שתוכניותיו של האדם להמשך ישיבתו בעיר, אין להם כל משמעות לקביעת מעמדו כתושב, אלא אך ורק אלמנטים עובדתיים מהווים אמת מידה האם להגדירו כתושב קבע או ארעי.

לעומתם המרדכי שם במסכת בבא בתרא (אות תע"ז) כותב:

"כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר פירש רבינו ברוך בספר החכמה... אבל אדם הבא לדור להשתקע שם הוי כקונה בית דירה דתנן ביה הרי הוא כאנשי העיר מיד."

לדברי המרדכי למרות שהוא לא קנה דירה בעיר אבל בכוונתו להשתקע בעיר, די בכך כדי שיחשב תושב קבע בעיר. כלומר אין צורך במעשה המוכיח את כוונותיו, אלא מספיק שאנו יודעים על כוונותיו שעל פי זה נקבע אם להגדירו כתושב קבע או זמני.
תמצית המחלוקת ביניהם היא, האם כדי לקבוע מעמד תושב קבע יש צורך בנתונים עובדתיים אובייקטיבים המעידים על כך שכוונתו של האיש להשתקע בעיר, או שדי לנו שסובייקטיבית האיש מעוניין להשתקע בעיר.

דעת ה"נימוקי יוסף" והריב"ש, הבחינה לקביעת מעמד תושב קבע היא אך ורק על מפי פרמטרים אובייקטיבים. ואילו המרדכי סובר שניתן לבחון זאת מתוך ידיעה סובייקטיבית.

לשיטתו של המרדכי ניתן להביא ראיה מאד מדוייקת מההגדה של פסח שהרי כך נאמר שם: "ויגר שם, מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים אלא לגור שם. שנאמר ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו."

מפרש האברבנאל:

"ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע. פירוש לקבוע שם יישוב ולהיות כתושב אלא לגור שם כגר ונכרי ללון ולגור בעלמא, לפי שהיה ראוי שיאמר וישב שם כיון שנתעכב שמה ימים רבים, אם לא כפי מחשבתם וכוונתם כשהלכו שם. וגם כמו שאמר במתי מעט מוכח שלא אמר הגרות עליהם כי אם בתחילת עניינם כשהיו מתי מעט והיה זה כאשר הלכו למצרים וכפי מחשבתם לא על הישיבה במצרים שנאמר ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו. שהיה בדעתם שלא לשבת שם כי אם בשנות הרעב, ואחרי עבור שנות הרעב ישובו אל ארץ כנען."

פירוש דבריו. הרי כידוע יעקב אבינו חי במצרים שבע עשרה שנה ואף על פי כן הוא היה מוגדר כ"גר", דהיינו תושב זמני ולא תושב קבע. מסביר האברבנאל שאכן מן הראוי היה שיעקב אבינו יחשב תושב קבע מאחר ושהה במצרים זמן כה ממושך ולמרות זאת נקרא "גר". הסיבה לכך היות וכוונתו בשעה שירד למצרים לשהות בה זמן מוגבל עד לאחר סיום שנות הרעב. והכוונה היא זו שקובעת את מעמדו האם הוא תושב קבע או ארעי.

פירוש האברבנאל תואם את שיטת המרדכי שהבחינה לקביעת מעמדו של האיש אם הוא תושב קבע, היא לחלוטין סובייקטיבית, ולא על פי העובדות האובייקטיביות שסותרות את הצהרת כוונותיו.

לאור שיטת המרדכי ופירוש האברבנאל צפה שאלה. מאחר ולרצונותיו וכוונותיו של האדם יש משקל לקביעת מעמד תושב קבע, האם נאמר שהיות ויעקב אבינו כידוע עזב את ארץ ישראל וירד מצרימה מכורח המציאות, וכאמור דעתו היתה שמיד עם שיפור המצב הוא ישוב ארצה, יחשב בזמן שהייתו במצרים כתושב ישראל, עקב געגועיו ורצונו העז לשוב לישראל?

שורת ההיגיון הפשוט שלא ניתן באופן זה ליצור מעמד של תושב (דהיינו שיעקב אבינו יקרא תושב ישראל), מפני שכל הזיקה לישראל בסיטואציה זו היא ברמה רגשית בלבד ללא שום אלמנט פיזי. הרי כל יהודי היכן שהוא מצוי מתפלל בערגה מידי יום "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", האם על ידי כיסופיו היומיומיים לישראל יחשב כתושב ישראל. אמנם במרדכי הנ"ל מצינו שרצונותיו של האדם ותוכניות עתידו משנים את מעמדו, אולם כל זה כאשר הוא כבר נמצא בעיר אז לכוונותיו יש אכן השפעה ששהייתו הקצרה תיהפך מיידית לקבע. או במקרה של יעקב אבינו כוונותיו מנעו את שהייתו הממושכת במצרים להיפך לתושב קבע.

אבל שתוכניות או ציפיות גרידא אף אם הם רגשיים ביותר בבחינת "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב", יצרו חלות משפטית כמו תושב קבע, זוהי קביעה מרחיקת לכת ביותר ואין לה אחיזה הגיונית.

אמנם בפרשת נפיסי נ' נפיסי (ד"נ 1558/94) כותב השופט א' גולדברג ביחס להגדרת "מושב" שבסעיף 15 לחוק יחסי ממון:

"גישת היסוד בענייני המעמד האישי מייחדת משקל לרצונותיהם ולציפיותיהם של בני זוג, ושיקול זה עמד ביסוד העדפתו של עקרון המושב."

דומני שאף השופט א. גולדברג לא התכוין לכוונות ורצונות ערטילאים, כפי שהוא כותב שם בהמשך פסק דינו:

"בקביעת הגדרתו של "מקום מושבם" של בני הזוג, יש לתת משקל לכוונתם לקשור את גורלם בארץ אחרת ולאמץ את אורח חייה ויסודותיה החברתיים, ובלבד שכוונה זו תהא רצינית וברורה."

וכן בהמשך הוא כותב:

"העולה מן האמור, כי היסוד הסובייקטיבי, היינו, כוונה רצינית וברורה מצד בני הזוג להשתקע בארץ אחרת."

מעתה לעניין הנידון בפנינו. הצהרותיו של התובע שכוונתו היתה לחזור ולהתיישב בישראל כאשר כל הנתונים העובדתיים מוכיחים אחרת, אינה עומדת אף במבחן הסובייקטיבי כדי שיחשב כתושב ישראל, ובפרט שראינו על פי המקורות ההלכתיים שרצונותיו וכוונותיו של האיש גם אם יהיו כנים אינם יכולים לגרום לחלות משפטית כמו החלת מעמד "תושב."

אולם כאמור לעיל, על פי אמות המידה המשפטיות כפי שהוגדרו על ידי המחוקק מהבחינה האובייקטיבית, בהחלט ניתן להגדיר את התובע "כתושב ישראל."

ה ) הוכחנו באריכות שלבני- הזוג יש את כל הזיקות הנדרשות על פי חוק השיפוט לבתי דין רבניים. ולכן תביעת הגירושין שהגיש הבעל שהיא התביעה המרכזית, נתונה לסמכות בית הדין, וממילא כל התביעות הנלוות שהם גרורותיה של התביעה המרכזית, נתונות לסמכות בית הדין.

אלא שבמקרה דנן התביעה לחלוקת רכוש תהיה חריגה משאר התביעות. אמנם בית הדין כאמור רכש סמכות על פי החוק הישראלי, אבל מאידך שיטת החלוקה לא תהיה על פי המשטר השיתופי הישראלי.

פיצול זה הוא תולדה של סעיף 15 בחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג – 1973 שכך נקבע:

"על יחסי הממון בין בני זוג יחול חוק מושבם בשעת עריכת הנישואין, אולם רשאים הם בהסכם לקבוע ולשנות יחסים אלה בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם."

פירוש הרישא בסעיף 15, שמשפט יחסי הממון בין בני זוג שמקום מושבם בשעת עריכת טקס הנישואין היה בארץ זרה, יהיה לפי הדין ושיטת המשפט שבאותו מקום, והוראת יחסי הממון שבין בני הזוג לפי החוק הישראלי לא תחולנה עליהם.

לפיכך בבני הזוג דנן שנישאו בארה"ב, חלוקת הרכוש ביניהם צריכה להתבצע לפי הוראות החוק שבאותה מדינה בארה"ב בהם הם נישאו.

אולם מאחר וטרם הגענו לשלב של מהות התביעה, עוד חזון למועד.

ו ) באשר לטענת האשה וב"כ לחוסר עילה בתביעת הגירושין שהגיש הבעל. דומני שטיעון זה פשוט תלוש מן המציאות. שהרי מציאות היחסים ששררה בין בני הזוג במשך השנים האחרונות מוכיחה באופן הכי ברור, שכל נישואיהם של בני הזוג הם פורמאליים, חסרי כל תוכן מהותי. במשך מספר שנים האשה ניהלה את חייה בישראל והבעל ניהל את חייו בחו"ל. כך שלמעשה הזוג חי בפירוד מוחלט. מציאות זו חייבת בהכרח להוביל להשלמת הליך הגירושין שכבר קיים פיזית. אם כן הבעל עשה את מה שהיה ראוי שיעשה כל אחד מהצדדים.

וממילא אף טענת האשה וב"כ שתביעת הגירושין אינה כנה, נשללת. מפני שאם נבחן באופן אובייקטיבי את תביעת הגירושין בלעדית (ללא התביעות הנלוות) באמצעות יחסי הזוגיות שבין בני הזוג, ובמיוחד כאשר האשה מוסיפה שבעלה בגד בה עם אשתו הראשונה, אם כן המסקנה המעשית המתבקשת שגירושי הצדדים הוא הליך בלתי נמנע.
אף הנימוק שמעלה האשה וב"כ להוכחת חוסר הכנות בתביעת הגירושין של הבעל, היות והבעל נהג עמה בערמומיות בזמן שהוא מגיש תביעת גירושין ובמקביל משגר לה מכתבי אהבה, אינו פוגם בכנות תביעת הגירושין. מפני שלדברי האשה וב"כ התנהגות זו של הבעל מטרתה לעכב את האשה להגיש תביעת הגירושין המכילה תביעה רכושית בחו"ל, כדי שהוא יוכל לנצל את הזמן להעלים את רכוש הצדדים. נימוק זה הולם את מה שטוענת האשה וב"כ בהמשך, שכריכת הרכוש על ידי הבעל בתביעת הגירושין שהגיש בבית הדין אינה כנה, מאחר שכל חוסר הכנות מתבטא בזה שהבעל עושה מאמץ לסכל תביעה רכושית מצד האשה בבית המשפט בפלורידה. בטענה לחוסר כנות בכריכה הרכוש נתמקד ספיציפית להלן.

לפיכך לתביעת הגירושין כשלעצמה יש עילה ברורה. ואלף מכתבי אהבה לא יוכלו לחפות על הנתק האמיתי השורר בין בני הזוג.

ה ) טענה נוספת שמעוררת חילוקי דעות בין הצדדים וב"כ, האם בית הדין הוא הפורום הנאות לדון בתביעה לחלוקת רכוש הצדדים שכרך הבעל בתביעת הגירושין. לדברי האשה וב"כ, בית הדין אינו הפורום הנאות היות וכמעט כל רכוש בני הזוג מצוי בארה"ב. ומשכך הפורום הנאות לדון הוא ביהמ"ש בפלורידה. מנגד טוען הבעל וב"כ שאין לו רכוש בארה"ב, וכל מה שיש לו מצוי בישראל ולכן בית הדין הוא הפורום הנאות.

ו ) יסוד הסוגיה המשפטית של "פורום שאינו נאות" הוא, כאשר מתגלעים חילוקי דעות בין הצדדים בשאלת ברירת מקום השיפוט בין בית דין רבני מוסמך בישראל (כמו במקרה דנן) לבין בית משפט בריבונות זרה שאף לו סמכות בינלאומית לדון בתביעות הצדדים:

"רשאי בית הדין לשקול בתנאים מסויימים למחוק על הסף את התביעה שהוגשה לו. או לחילופין לעכב את הדין בתביעה עד לאחר גמר ההליכים המתנהלים בפני בית המשפט הזה (ראה בג"ץ 8754/00 רון נ' ביה"ד הגדול)."

ה ) מאחר וכאמור ההחלטה באם הפורום הוא נאות תלויה בשיקול דעת בית הדין, בית הדין חייב להפעיל את שיקול דעתו על פי קריטריונים מקובלים שכבר נקבעו (ראה בע"א 2705/91 אבו ג'חלה נ' חברת חשמל מזרח ירושלים בע"מ) שהפורום הנאות לדיון יהיה זה שאליו מובילות מירב הזיקות החיוניות לנשוא התביעה.

ו ) בהבדל ממה שהארכנו לעיל בבירור הזיקות הנדרשות לחוק שיפוט בתי דין רבניים, שם הזיקות עוסקות ביחס להליכי הגברא (היינו הבעלי דין עצמם). לעומת זאת, הזיקות הנדרשות לפורום הנאות אלה הם הזיקות הרלוונטיות להליכי החפצא שהוא רכוש הצדדים הנדון (כמו במקרה דנן), כגון היכולת להמצאת הוכחות על ידי הוצאות צווים מתאימים "או כפי שנכתב (בע"א 2705/91 הנ"ל) הגישה למקור הראיות, וכן האפשרות לחייב עדים להעיד". או כפי שהיטיב להגדיר זאת בית המשפט העליון (ע"א 300/84 פרשת אבו עטייה נ' ערביטיסי):

"בבקשות לעיכוב הליכים בטענה של פורום שאינו נאות המבחן הוא האם הפורום המקומי הוא הפורום הטבעי, או שמא קיים פורום טבעי זר בעל סמכות."

ז ) אלא שבעוד בשלב "הקניית הסמכות" על פי חוק שיפוט בהן נדרשות כאמור זיקות ביחס לבעלי הדין, כל עוד הן אינן קיימות אין מקום לשיקול דעת בית הדין היות ונשללת ממנו הסמכות עקב כך. מה שאין כן בשלב "הפעלת הסמכות" שאז המבחן האם בית הדין הוא "הפורום הנאות", אף אם מירב הזיקות מצביעות לטובת הפורום הזר, עדיין בית הדין בעל הסמכות להחליט האם להפעיל את הסמכות שרכש, או להשיל מעליו את הסמכות הקנויה לו.

ח ) אף בשלב הפעלת הסמכות יתכן ובית הדין יהיה נטול שיקול דעת, כגון אם הדבר ברור מראש שבבוא עת מתן פסק הדין לא ניתן יהיה לאוכפו בפורום הנוכחי, הגיוני ששאלת "הפורום שאינו נאות" תרד לשורשי סמכותו של הפורום המקומי. היות וכל הדיונים בפורום המקומי יהיו תאוריטיים ללא יכולת להוציאם לפועל, כך שאין כאן שאלה של "פורום נאות" אלא "פורם שאינו רלוונטי". וכפי שעולה מפסקי הדין שניתנו בסוגיית "פורום שאינו נאות" (ע"א 2705/91 הנ"ל). שהמטרה היא למנוע מהנתבע ומביה"ד לנהל דיונים שאינם יעילים בפורום המקומי ובוודאי כאשר הדיונים הם לא תכליתיים.

ט ) יחד עם זאת, הגישה הרווחת בפסיקה המשפטית, שלא להיענות בקלות לטענת פורום שאינו נאות (ראה רע"א 2705/91 הנ"ל) וכן (רע"א 2903/96 מסיקה נ' דולנס), מאחר והיתרון הראשוני מוענק לתובע שפנה לבית הדין הרבני שהוא כאמור מוסמך, וכידוע הסמכות נרכשת לערכאה הראשונית. לכן על אותה ערכאה (במקרה דנן בית הדין) למצות את סמכותה בטרם היא תימלט ממנה.

י ) לפיכך נתבע הטוען ל"פורום בלתי נאות", עליו לשכנע ולהוכיח לבית הדין שכף המאזניים לצרוך הכרעה בסוגיא זו, נוטה בבירור לטובת הפורום הזר. וכלשון השופט שמגר (בע"א 2705/91 הנ"ל):

"על מנת לעכב הליכים, על בית המשפט להשתכנע, בהתייחס למבחן מירב הזיקות, כי אכן קיים פורום שבאופן ברור מתאים יותר לניהול הדיון. במידה והנתבע לא הצליח לשכנע את בית המשפט בקיומו של פורום כזה, הרי לא יעכב בית המשפט את הדיון."

ובהמשך שם בעמוד 573:

"הדוקטרינה (פורום לא נאות א.מ.) תופעל רק במקרים שבהם קיימת נחיתות משמעותית של פורום הדיון בהתייחס לפורום האלטרנטיבי."

יא ) במקרה דנן לטענת "פורום שאינו נאות" יש מקום אך ורק בתביעה הרכושית (שהיא כאמור תביעה נלווית לתביעת הגירושין היסודית). ובתביעה זו קיימים חילוקי דעות קוטביים בין הבעל (התובע) לאשה (הנתבעת). לדברי הבעל וב"כ אין לו רכוש וכספים בחו"ל (הבעל וב"כ מדגישים בעיקר שאין לו נכסי נדל"ן בחו"ל, כך שלגבי קיומם של כספים בחו"ל הדברים נאמרים בקול ענות חלושה. ואף כלפי האשה טענתם שבפירוט התביעה שהגישה האשה לבית המשפט בפלורידה אין בו כל פירוט על נכסי נדל"ן. משתמע שביחס לכספים שפורטו בכתב התביעה, אין הכחשה מצידם), אלא רק מה שמצוי בארץ.

לעומתם האשה וב"כ סותרת את דברי הבעל לחלוטין וטוענת שבבעלות הבעל שני משרדים לעריכת דין בפלורידה המנוהלים באמצעות חברה שבבעלותו והקרויה על שמו. להוכחה צירפה תדפיס שהוצא מתוך אתר האינטרנט של המשרד.
כמו כן, צירפה טופס של פירוט הכנסות והמס ששולם בגינן לשנת 2009 שמתוכו מוכח על רווחים נכבדים.

עוד הוסיפה האשה וב"כ שהבית שבו התגוררו הצדדים בשעתו בפלורידה, נמכר בשנת 2007, והתמורה כולה שולמה לבעל ואינה יודעת להיכן נעלמו כספים אלו. כמו כן, הרכב המצוי ברשות הבעל בארה"ב הוא רכב חדש מסוג יוקרתי.

יב ) לאור בחינת טענות הצדדים המובאים בסיכומיהם, כפות מאזני הבוחן נוטות לכך שיתכן "והפורום היותר נאות" בנושא הרכוש הוא בבית המשפט בפלורידה. אולם כאמור לעיל, לצורך הכרעה בסוגיה זו נדרש מבית הדין שיקול דעת יסודי ומדוקדק, ואפשר שבמקרה דנן בית הדין לא יידרש לכך.

יג ) הסיבה לכך שיתכן ובית הדין לא יידרש להתייגע בהכרעה האם הוא הפורום הנאות. היות והאשה וב"כ בסיכומים העלו שתי טענות נוספות בנושא הרכושי:

(א) כריכת הרכוש לתביעת הגירושין אינה כנה מאחר והבעל העלים מבית הדין את כל הרכוש המצוי בארה"ב שזהו עיקר רכוש הצדדים.

(ב) הכריכה לא היתה מפורטת, דהיינו הבעל לא פירט במסגרת התביעה לחלוקת רכוש כלום מנכסיו המצויים בחו"ל, והיות והרכוש בחו"ל לא נכרך, לכן אף אם בוצעה כריכה כנה לגבי הרכוש המועט המצוי בארץ (ולטענת האשה מה שקיים בארץ הוא זניח ביותר), הרי שזה אחוז קטן מתוך כלל נכסי הצדדים. לטענת הבעל וב"כ כאמור לעיל, אין לו כלל נכסים בחו"ל.

יד ) העולה מטענות הצדדים וב"כ שקיימים פערים קוטביים בעמדותיהם.

בהתייחס לטענות האשה וב"כ נקדים את הטענה השניה שכריכת הרכוש על ידי הבעל נעשתה ללא פירוט רוב רכוש הצדדים המצוי בחו"ל. כידוע ההיגיון העומד מאחורי הוראת הכריכה כפי שנדרש על פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין, מטרתו להרחיב את סמכות השיפוט של ביה"ד שבני הזוג מתדיינים בפניו בתביעת הגירושין, שיוכלו להסדיר באופן מרוכז את כל ענייניהם הנגזרים מפירוקו של מוסד הנישואין עקב הגירושין ולא יזדקקו במהלך תביעת הגירושין לערכאות נוספות. זהו כל תכליתו של חוק הכריכה למנוע פיצול דיונים. (ראה ע"א 501/64 וינשטוק נ' וינשטוק). ואם אכן רוב רכושו של הבעל (כדברי האשה) לא פורט במסגרת התובענה לחלוקת הרכוש, פירוש הדבר שאותו רכוש לא נכרך לתביעת הגירושין של הבעל, וממילא בית הדין נעדר סמכות לגבי אותו רכוש.

טו ) הלכה פסוקה היא שעל מנת לבסס את סמכותו של בית הדין לדון בחלוקת הרכוש בין בני הזוג על הנכסים להיכרך באופן מפורט בתביעת הגירושין (ראה ע"א 4909/92 דורות נ' דורות פסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן). יחד עם זאת, כידוע שאם חסר פירוט של מספר נכסים, ניתן להשלים חסר זה באמצעות הגשת כתב תביעה מתוקן.

אולם במקרה דנן כאשר הבעל וב"כ מכחישים קיומם של נכסים בחו"ל, ברור הדבר שאם אכן קיימים (כדברי האשה וב"כ), בהיעדר פירוטם של נכסים אלו, ודאי שבית הדין לא רכש סמכות לגביהם.

ט ) בנוסף לאמור, אם נקבל את עמדתה של האשה וב"כ, שקיימת השמטה מכוונת על ידי הבעל של נכסים הקיימים בחו"ל, טענה זו גוררת את טענתה הראשונה של האשה שאכן קיים פגם מובהק בכנות הכריכה של יתר ענייני הרכוש המצויים בארץ שפורטו על ידי הבעל וב"כ, כך שסמכותו של בית הדין לדון בחלוקת הרכוש, תישלל לחלוטין כפי שמובא במספר פסקי דין (ראה ע"א 174/83 סוחר נ' סוחר).

אמנם קיימים פסקי דין לפיהם אי פירוט מושלם וממצה של נכסי בני הזוג, כאשר נשמטו מספר פריטים אינו בהכרח מוכיח על חוסר כנות הכריכה.

אולם זאת דוקא כאשר בתוך התובענה קיים פירוט מקיף רק שאינו ממצה, ודי בכך שהוא יוצג במהלך הדיון (ראה בע"א 739/87 בבלי נ' בבלי בפסק דינו של השופט שמגר). לעומת מקרה דנן שקיומם של נכסים נוספים בחו"ל (לדברי האשה וב"כ) בהיקף גדול, מוכחש מכל וכל על ידי הבעל וב"כ.

י ) בחינת כנות הכריכה היא "על פי מבחן אובייקטיבי המתחשב הן במניעיו של בעל הדין והן בנסיבות המקרה" (כדברי השופט אנגלרד בג"ץ 8754/00 רון נ' בית הדין הגדול).

"ההכרעה בשאלת הכנות היא על פי מכלול הנסיבות האופפות את התביעה תוך בחינת מניעיו של מבקש הכריכה. האם הוא מבקש אך לסכל פנייה לערכאה האזרחית, או שהוא מעונין בקיום התדיינות צודקת, יעילה ומעשית בעניין הכרוך" (ראה בג"ץ 8754/00 הנ"ל וכן ע"א 384/85 בן יאיר נ' בן יאיר).

לפי זה אם כנים דברי האשה שבכריכת הבעל את הרכוש, קיים היעדר גורף של פירוט הנכסים, הרי שהיעדר בהיקף כה גדול עשוי להעיד על חוסר תום לב של התובע בכריכה, שנובע מתוך כוונה לבצע פעולת סיכול כדי למנוע מהצד שכנגד להגיש תביעה בערכאה אחרת (כגון במקרה דנן לחסום דרכה של האשה להגיש תביעת רכוש בבית המשפט בפלורידה).

וכדברי השופטת ביניש (בג"ץ 5747/03 פלוני נ' פלונית):

"כאשר התובע כרך בתביעת הגירושין את חלוקת הרכוש באופן סתמי ונמנע מלפרט בכתב התביעה את פרטי הרכוש שבחלוקת כולם או מרביתם, בנסיבות כאלה היעדר הפירוט הגורף של הנכסים בכתב התביעה אינו מניח תשתית עובדתית מספקת לצורך הכרה יעילה בסכסוך הרכושי, והדבר עשוי להעיד כי הכריכה אינה אמיתית ותמת לב, וכי תכליתה היתה לחסום גם דרכו של בעל-הדין האחר לבית המשפט לענייני משפחה."

יא ) מאידך בשלב זה לא ניתן להתעלם מתגובת הבעל וב"כ שכיום אין לו רכוש בחו"ל. אמנם האשה כאמור צירפה אסמכתאות על רכוש ועל כספים שהיו בעבר או שעדיין קיימים בהווה בחו"ל. אולם זה אינו מספיק מבוסס כדי להחליט שאכן יש לתובע כיום רכוש בחו"ל, ולהכריע שאכן לא נעשתה כאן כריכה כדין מתוך חוסר כנות.

יחד עם זאת, חובה לציין, שהעמדה המקובלת כאשר הנתבע טוען לחוסר סמכות בית הדין בתביעה, עליו מוטל לשכנע את בית הדין שאכן הוא חסר סמכות, מאחר וההנחה הפשוטה היא שתביעה המוגשת לערכאה משפטית מוסמכת הרי היא בחזקת שנעשתה על פי כל הדרישות המשפטיות עד שיוכח להיפך, כפי שפסק בית הדין הגדול בתיק
1-21-4280.

וכן קבע גם השופט חיים כהן (ע"א ברטל נ' ברטל פ"ד כט (1) 810, 812):

"כשלעצמי נראה לי שיש להעמיד תביעה המוגשת לבית הדין או לבית המשפט בחזקת כנות, בחינת אין אדם תובע ולא לו. והטוען שתביעה פלונית לוקה בחוסר כנות וחוסר תום לב עליו הראיה."

על דעה זו חזר בית המשפט העליון (ע"א 213/77 פיינברג נ' פיינברג) וכן (ע"א 365/78 בנארי נ' בנארי לא פורסם).

אולם במקרה דנן בית הדין ניצב בפני דילמה האם הכריכה נעשתה כדין, או לחילופין האם הכריכה נעשתה מתוך כנות הנדרשת לכריכה, וזאת לאור צירוף העובדות העומדות ברקע של התביעה, וכן החומר שהוגש על ידי האשה וב"כ. לכן בית הדין חורג מהעמדה המקובלת, וקובע שעל בעל הדין המבקש להקנות לבית הדין סמכות ייחודית לדון ברכוש הכרוך, לשאת בנטל ההוכחה להוכחת הכנות. ובמקרה דנן חובתו להוכיח שאכן כדבריו לא קיים כל רכוש בחו"ל הראוי להיות נדון בתביעה לחלוקת הרכוש בין הצדדים (ראה ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי).

יב ) לאור הדברים האמורים חייב הבעל (התובע) להמציא לבית הדין תצהיר, בו הוא מצהיר שאין לו כל רכוש בחו"ל משנת 2007 הכולל נדל"ן, כספים המופקדים בבנקים, או כל זכויות כספיות אחרות, מגובה באסמכתאות מרשויות המס. על הבעל לדעת שתצהיר זה ישמש מסמך הוכחה בהתדיינות הרכושית בין הצדדים בבית המשפט בפלורידה. לאחר שהבעל יגיש את התצהיר האמור, בית הדין יתן את הכרעתו הסופית האם בסמכותו לדון ברכוש הצדדים כדרישת הבעל וב"כ. על פי זה נדע אף מהו הפורום הנאות כי "אם מהות הנכסים ומיקומם אַיִן, הכרעה לנאותות הפורום מנַיִן?" (כדברי השופט רובינשטיין בע"מ 9914/09 פלונית נ' פלוני).

יג ) באשר לטענת הבעל וב"כ שהאשה בעצמה רואה בבית הדין את סמכות השיפוט המתאימה, בכך שפתחה תיק לתביעת שלום בית. חובה להבהיר שהתיק לתביעת שלום בית שנפתח ע"י האשה וב"כ נבע מתוך אילוצים פרוצדוראליים.

וכך היתה השתלשלות העניינים: האשה הגישה לבית הדין בקשה להוצאת צו מניעה כנגד הבעל האוסר עליו להיכנס לדירה בה היא מתגוררת. בית הדין כתב בהחלטתו ש"ללא תיק תביעה מרכזי לא ניתן להיעתר לבקשה". כידוע לא ניתן לקבל סעד מבית הדין כאשר לא קיימת תביעה בסיסית. ולכן נאלצה האשה וב"כ לפתוח תיק תביעה לשלום בית, ולא מתוך כוונה כנה לשלום בית.

יד ) היות והבעל כרך לתביעת הגירושין גם את נושא מזונות האשה, והבעל וב"כ לא העלו שום עילה להפסיד את האשה ממזונותיה. יתירה מכך נסיבות המקרה מוכיחות שמי שיצר את העילה לגירושין הוא הבעל ולא האשה. כך שלא קיימת שום עילה להפסיד את האשה ממזונותיה. ואף כאשר האשה השתכרה מעבודתה הזמנית (שבינתיים הסתיימה), שילם הבעל את כל הוצאותיה של האשה.

הבעל הפסיק לשלם את הוצאותיה של האשה מחודש מאי 2011. עקב כך נזקקה האשה לתמיכה כספית ולמימון הוצאותיה מהקהילה ברעננה בה היא היתה חברה כפי שמופיע במכתב (הרצ"ב לסיכומים) שכותב רב הקהילה.

בהחלטת בית המשפט בפלורידה צויין שהבעל שילם את כל הוצאות האשה החודשיות בישראל, במשך שש וחצי השנים האחרונות. והסך הכולל של ההוצאות היו 5,432 דולר.

לפיכך על הבעל לשלם לאשה למזונותיה סך 5,432 דולר מתאריך פתיחת תיק התביעה למזונות האשה 06/03/11.

טו ) עם סיום הדברים חייבת להיות התייחסות לבקשתה של האשה וב"כ במסגרת הסיכומים.

הוכחנו באריכות החלטה זו, שמאחר ותביעת הגירושין והכרוך לה שפתח הבעל בבית הדין הרבני קדמה לתביעה להתרת נישואין ושאר תביעותיה הנילוות שפתחה האשה בבית המשפט (מיאמי) פלורידה. יש לבית הדין את סמכות השיפוט בתביעת הגירושין ובתביעה למזונות אשה. באשר לתביעה לחלוקת הרכוש, בית הדין בשלב זה שומר לעצמו את סמכות השיפוט עד לבירור כנותה ותכליתה של התביעה.

אף אם יתברר שבית הדין הרבני בישראל חסר סמכות שיפוטית בנושא הרכושי, אין לקבל את בקשת האשה וב"כ שבמידה והדיון בנושא הרכוש יעבור לסמכות בית המשפט בפלורידה, אין טעם שבית הדין ישאיר לעצמו את הסמכות בתביעת הגירושין, אלא מן הראוי שכל ההליכים המשפטיים יתרכזו בפלורידה, והצדדים יתגרשו כדמו"י בפלורידה.

בית הדין דוחה בקשה זו מהסיבה שטובתה של האשה שנושא הגירושין ידון בבית הדין הרבני בישראל. וכדי שהדבר יובן אצטט את דבריו של השופט זמיר (ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר):

"שום בית דין דתי בעולם, מחוץ לבית הדין הרבני בישראל, אינו מוסמך להפעיל סמכות ממלכתית וליתן פסקי דין לגירושין דתיים שיהיו מוכרים וניתנים לביצוע במדינות אחרות כמו בישראל."

וכן דברי השופטת ארבל (ראה בג"ץ 2123/08 פלוני נ' פלונית):

"הצורך לפעול לשחרור האשה מכבלי עגינותה וליתן מזור למצוקתה מקבל משנה תוקף ככל שהדבר נוגע לבני זוג יהודים החיים מחוץ למדינת ישראל, מאחר ובשונה מבתי הדין הרבניים בישראל – שהינם בעלי סמכות שיפוט מלאה וייחודית בנושא נישואין וגירושין, שלרשותם סמכויות אכיפה ושפסקי דינם מחייבים ומוצאים לפועל מטעם רשויות המדינה. בתי הדין רבנים במקומות אחרים בעולם נעדרים סמכות שיפוט מטעם חוק המדינה, ואף שמוסמכים הם מבחינה הלכתית להורות על גירושיהם הדתיים של בני זוג יהודים, אין בכוחם לכפות על בעלי דין להופיע בפניהם או לציית לפסקי דינם."

במקרה דנן מוטל על בית הדין לעשות מאמץ מיוחד למנוע חשש לעגינותה של האשה, היות וכבר תקופה ארוכה מאד האשה חיה בנפרד מבעלה, ומי ערב לכך שתקופה זו לא תימשך. ובפרט במידה ובתביעות הנילוות יתרחשו התפתחויות כאלה שעלולות לגרום לסרבנות גט. חובה על בית הדין לעשות הכל כדי למנוע חשש של עגינות בכלל, ושל עגינות האשה בפרט.

יחד עם זאת, אין בית הדין מתעלם מהקשיים הכרוכים בהגעתה של האשה לישראל לצורך סידור גט בבית הדין בישראל. לכן למרות שהסמכות בתביעת הגירושין היא בידי בית הדין הרבני בישראל, את אופן סידור הגט ניתן לבצע אף בבית הדין הרבני בפלורידה על ידי אחת מהאפשרויות הבאות:

א. יסודר גט שליחות בבית הדין הרבני בישראל בנוכחות הבעל והגט ישלח לארה"ב על ידי הבעל, והאשה תקבלו בבית הדין בפלורידה. סמכות בית הדין הרבני בישראל לא תיפגע היות והגט סודר בישראל על ידי הבעל המגרש.

ב. בית הדין בפלורידה יסדר את הגט לצדדים על פי פסק הדין לגירושין שינתן על ידי בית הדין בישראל, ובית הדין בפלורידה ישמש כזרוע מבצעת של בית הדין בישראל. ולאחר סידור הגט ישלח בית הדין בפלורידה את המעב"ד לבית- הדין בישראל להוכחה שפסק הדין לגירושין שניתן בביה"ד הרבני בישראל בוצע.

בשני המקרים הנ"ל תישמר סמכותו של בית הדין בישראל בתביעת הגירושין, שכידוע סמכות בית הדין בתביעת גירושין תלויה במתן פסק דין ולא בסידור גט בפועל. (כפי שנפסק בג"ץ 635/82 וינברג נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א). והיות וסמכותו של בית הדין הרבני בישראל תישמר, ממילא אף כל הכרוך לתביעה זו, ולכן בית הדין יוכל להמשיך ולדון בשאלת סמכותו בכריכת הרכוש אף לאחר סידור הגט, מאחר וכאמור היא קיימת בידיו קודם לסידור הגט (ראה בג"ץ 6378/04 שרעבי נ' בית הדין הרבני הגדול). וכן (החלטת ביה"ד האזורי תל אביב תיק 3644741/1).

בנוסף, במידה ואכן יסודר גט לאלתר ונושא סמכות בית הדין בכריכת הרכוש ידון לאחר מכן, צעד זה יוכיח שאכן הבעל כנה בכריכת הרכוש לתביעת הגירושין.
לאור האמור, לדעתי על ביה"ד להחליט כדלהלן:

א ) לבית הדין הסמכות לדון בתביעת הגירושין והכרוך בה שפתח הבעל.
ב ) על הצדדים להתגרש.
ג ) על הצדדים להודיע לביה"ד בתוך 30 יום באיזה מהאפשרויות לסידור גט המצויינים לעיל בגוף ההחלטה חפצים הם.
ד ) במידה והצדדים לא הגיעו להסכמה על הדרך לסידור הגט, ישלח כל צד את עמדתו לבית- הדין, וביה"ד יכריע לפי שיקול דעתו.
ה ) על הבעל לשלם למזונות אשתו סך 5,432 דולר לחודש, מתאריך 06/03/2011.
ו ) על הבעל להמציא בתוך 14 יום לביה"ד תצהיר, שאין לו כל רכוש בחו"ל משנת 2007, הכולל נדל"ן, כספים המופקדים בבנקים, וכל זכויות כספיות אחרות המגיעות לו. לתצהיר יש לצרף אסמכתאות מרשויות המס.
ז ) עם קבלת התצהיר, בית הדין יתן את החלטתו הסופית בנושא סמכות השיפוט בתביעה לחלוקת רכוש.
ח ) בית הדין סוגר את תיק התביעה לשלום בית שפתחה האשה.

הרב אברהם מייזלס

תוספת דברים
א) ראיתי מה שכתב ידידי הגר"א מייזלס בנימוקיו בעניין סמכות בית הדין לדון בתביעת הגירושין מכח סעיף 1 לחוק, ובקיום התנאים הנצרכים לקביעת סמכות בית הדין על פי סעיף זה, ואני מסכים למסקנתו שלבית הדין יש סמכות לדון בתביעת הגירושין על פי סעיף זה.
והנה בעניין הגדרת התנאי "בישראל", לפי סעיף זה, כבר הגדרתי הגדרה הלכתית של דרישה זו בנימוקי בתחילה, אך מטעמים השמורים עמי ראיתי שלא לפרסמם בשלב זה ובמקרה שלפנינו מפני שאין הדבר נצרך לצורך קביעת עמדתנו. בנידון דידן שהבעל הוא התובע וקיבל סמכות בית הדין על ידי הגשת כתב התביעה באמצעות שלוחו, מתקיימת הדרישה של "בישראל", ואין להאריך בדבר זה.

ב) אמנם מש"כ הגר"א מייזלס באות ט', שבעצם הגשת תביעה על ידי מי שאין לבית הדין סמכות כלפיו מכח סעיף 1 לחוק, קנה בית הדין סמכות מכח סעיף 9 לחוק, איני מסכים עמו. שהרי משמעות סעיף זה הינה בענייני המעמד האישי שאינם נכללים בסעיפים אחרים של החוק, דהיינו מלבד נישואין וגירושין, ועוד עניינים שנקבעו בסמכות בית הדין בסעיפים אחרים של החוק. ולפיכך אין לקבוע סמכות בית הדין בענייני גירושין בדברים שהחוק אינו מסמיך את בית הדין לדון בו על פי סעיף 1, על פי סעיף 9 לחוק.

מלבד זאת, הרי סעיף זה קובע שבענייני המעמד האישי צריכים הסכמת כל הנוגעים בדבר, ואם כן לא תספיק הסכמתו של התובע וצריכים גם הסכמתו של הנתבע או הנתבעת (וכמו בצוי ירושה שבעינן הסכמת כל היורשים), ולפי זה בתביעת גירושין במקום שאין הסכמת הנתבע כגון במקרה שלפנינו, לא תועיל הסכמת התובע להקנות לבית הדין סמכות בענייני נישואין לפי סעיף 9 לחוק.

נוסיף ונאמר. אף אם היינו קובעים שהסכמת התובע מספיקה להקנות סמכות לגביו על פי סעיף 9 לחוק, הסמכות המוקנית לבית הדין הינה לענייני המעמד האישי בלבד, ולא לעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין. שהרי סעיף 3 המקנה לבית הדין סמכות בעניינים הכרוכים, הינו רק לעניין עניינים שנכרכו בתביעת גירושין ולא לעניינים שנכרכו בתביעות בעניין המעמד האישי. ולכן אף אם תוקנה לבית הדין סמכות לדון בתביעת גירושין של מי שאין לבית הדין סמכות כלפיו לפי סעיף 1 לחוק, לא תהא לבית הדין סמכות לדון בעניינים שנקבעו בסעיף 3 לחוק.
והנה סעיף 4א לחוק בתי דין רבניים מקנה לבתי הדין סמכות שיפוטית במקרים שלא מתקיימים התנאים לפי סעיף 1 לחוק. אחד המקרים בו מקנה סעיף 4א לחוק סמכות לבית הדין, הינה לפי סעיף 4 (א) (א) 1 במקרה שמקום מושבו של הנתבע בישראל. באם נאמר שהיות ולבית הדין יש סמכות כלפי הנתבע מכח סעיף 1 לחוק, דהיינו שהוא יהודי תושב ישראל, והתובע יכול להקנות לבית הדין סמכות מכח סעיף 9 לחוק, מתייתר סעיף זה. שהרי התובע העניק לבית הדין סמכות בעצם הגשת התביעה, וזאת על פי סעיף 9 לחוק. ולפיכך לבית הדין סמכות כלפי שני הצדדים מכח סעיפים 1 ו-9 לחוק. ועל כרחך שעל פי סעיף 9 לחוק, לא תועיל הסכמה והגשת התביעה על ידי התובע בלבד, מהטעמים שכתבנו לעיל או מטעמים אחרים. ולכן נצרך סעיף 4א (א) 1 לחוק לקבוע סמכות בית הדין גם באופן זה.

ג) והנה במה שהאריך בהגדרת המושג תושב בחוק נישואין וגירושין ובחוקים אחרים יפה כתב, והביא ראיות לדברים. אמנם בעניין מסקנתו באות כ"ג, שאדם נקרא תושב המקום באם אשתו וילדיו גרים שם, ומקום זה יחשב מרכז חייו בפן האישי. הדברים נכונים לגבי בני זוג שחיים בשלום. אבל בבעל הגר כבר כשבע שנים בנפרד מאשתו והקשר ביניהם קלוש למדי, אין בעצם קשר הנישואין לקבוע את תושבותו, מכיוון שאין הוא מעונין להתגורר עם אשתו. ולכן אין בעצם הנישואין כשלעצמם, כשהצדדים פרודים בפועל, בכדי להקנות לבעל המתגורר בנפרד שם תושב במקום מגורי אשתו. אך אין זה נוגע לנידון שלפנינו שהבעל עכ"פ אזרח ישראל.
ד) הנני מסכים עם מש"כ באות כ"ה שעל פי סעיף 15 לחוק יחסי ממון, באם לבית הדין סמכות לדון בעניין חלוקת הרכוש של בני הזוג, חלוקת הרכוש תהיה לפי החוק הנוהג במקום נישואיהם שהוא ארה"ב. וכבר כתבתי בסוף נימוקי שגם על פי דין תורה, חלוקת הרכוש תהייה בהתאם למנהג מקום הנישואין וכדברי המהרשד"ם שהבאתי. אך דברים אלו אינם אלא לעניין אופן חלוקת הרכוש, ולא לשאר עניינים.

ומה שכתב עוד באותיות כ"ז- ל"ו בעניין טענת האשה שהדיון בבית הדין הוא בפורום לא נאות. כבר כתבתי בנימוקי שבנידון דידן אין אנו צריכים להזדקק לנושא זה מכיוון שלענ"ד כריכת הבעל את נושא הרכוש אינה כנה. ולפיכך גם עתה אין לדעתי מקום להתייחס לעקרונות "פורום שאינו נאות" בפסק דין זה.

ה) והנה בנימוקי כבר כתבתי באריכות שהבעל לא דיבר אמת בתביעתו. לבעל יש רכוש ונכסים בארה"ב כפי שהוכח מהמסמכים שהציגה האשה. אין ספק שרכושו בארה"ב שוויו מעל ומעבר למיטלטלין ולרכוש שבו השתמשה האשה בארץ ואין כאן מקום לחזור על מש"כ. ולפיכך אין לי ספק שהבעל העלים והסתיר הרכוש והזכויות שיש לו בארה"ב בכדי למנוע מימוש זכויותיה של האשה ברכוש. ולפיכך אינני יודע במה הסתפק הגר"א מייזלס באותיות ל"ח-מ"ב, האם יש להתייחס לטענות הבעל שאין לו רכוש כלל בחו"ל.

לענ"ד די בהוכחות שהובאו בפנינו בכדי לקבוע קטגורית שלבעל יש רכוש וזכויות במקום מגוריו בארה"ב, זכויות שהבעל העלים במתכוון. ולפיכך ברור שתביעתו לחלוקת רכוש אינה כנה, מכיוון שלא פירט הרכוש והסתיר רכושו וזכויותיו בארה"ב.

גם מש"כ הגר"א מייזלס באות מ"ג, שעל הבעל להמציא לבית הדין תצהיר שאין לו כל רכוש בחו"ל. אינני מבין מה יוסיף ומה יועיל תצהיר זה. אחר שהבעל כבר הצהיר בכתב תביעתו ובבית הדין שאין לו רכוש, האם העלאת הדברים על הכתב תחת הכותרת "תצהיר" עושה את הדברים יותר מהימנים? ומה שכתב ידידי שעל הבעל לדעת שהתצהיר ישמש ראיה בבית המשפט בפלורידה, דבר זה אינו מובן. הלא כדי לקבוע שתביעתו כנה, על הבעל להצהיר שאין לו רכוש. באם התצהיר יוגש בפנינו, אין באפשרותנו לבוחנו באמצעים השיפוטיים שבידינו. ואם נקבל תצהירו ונקבע שהסמכות של בית הדין, לא יגרם לו נזק בבית המשפט בפלורידה כתוצאה מתצהיר זה, אחרי שאין הם דנים בדבר, ואם תאמר שהבעל יחשוש להגיש תצהיר זה כדי שלא יגרם לו נזק בתביעה בארה"ב, הלא אם יצהיר שיש לו רכוש, דבר זה מאיין את תביעתו, שהרי הודה שתביעתו לא היתה כנה. ואם תאמר שהבעל יגיש בפנינו תצהיר שאין לו רכוש ובמקרה שנקבע שלביה"ד אין סמכות לדון בענייני הרכוש, יהיה לו נזק כתוצאה מהתצהיר בדיונו בחו"ל, לא ברור איזה נזק יכול להיגרם לו מתצהיר זה שהוגש לערכאה שיפוטית בישראל בדיונים בביהמ"ש בארה"ב, שהרי אם ידונו שם, ידונו לגופם של דברים ויש באפשרותם לברר הרכוש הרשום על שמו, ואם אין לו רכוש בארה"ב, מה איכפת לו שידונו שם.
סוף דבר. אינני מבין הדברים ואיך אפשר על ידי תצהיר לשנות ממה שכתב בכתב התביעה וטען בבית הדין בפנינו. ואם תאמר שיצהיר שאין לו רכוש מכיוון שמוכח לנו מתוך המסמכים, שעלה בידי האשה להשיג ולהוכיח שדבריו שקריים ואינם נכונים, אין אנו יכולים להימלט מלקבוע שכריכת ענייני הרכוש בתביעה לא היתה כנה.

ו) גם מה שכתב באות מ"ה בעניין מזונות האשה, איננו מובן לי כלל. הגר"א מייזלס מכריע שלא הוכח שהאשה הפסידה מזונותיה. ולפיכך הבעל חייב בתשלום מזונות, ואני מודה לו בזה, בהמשך לקביעה זו הוא מאמץ את החלטת בית המשפט בפלורידה שהבעל שילם במשך השנים האחרונות כל הוצאות האשה בסך 5,430 דולר, ולפיכך הוא מחייבו בתשלום זה.

ובאמת אינני מבין, דהרי הבעל כרך מזונות האשה בתביעתו. ולפיכך אם נקבל למסקנת בית המשפט בפלורידה שהבעל שילם סכום גבוה מידי חודש בחודשו למזונות האשה, הדבר מוכיח שהבעל הינו בעל נכסים, מכיוון שלבעל יכולת לשלם מזונות בגובה זה. ואם כן טענת הבעל שאין לו רכוש ולא ממון בארה"ב הינה טענה שקרית. ולפיכך גם תביעת המזונות אינה כנה. שהרי הבעל בכתב תביעתו מעלים מבית הדין את הכנסותיו וכושר השתכרותו. ובית הדין לא קנה סמכות בעניין מזונות האשה. ומעתה מכיוון שהאשה לא רק שלא הגישה תביעת מזונות בפנינו, אלא אינה רוצה שנפסוק לה מזונות, אין מקום שנפסוק מזונותיה.

גם מה שהסתמך על קביעת ביהמ"ש בפלורידה על גובה הסכומים שהבעל שילם, אין אנו יודעים על סמך מה נקבעו קביעות בית המשפט בפלורידה, וכי נאמר על דבר שאיננו יודעים "כזה ראה וקדש"? ולפיכך אין מקום שבית הדין יאמץ החלטה שיפוטית וקביעה שיפוטית של ערכאה אחרת מבלי שנבחן החלטה זו לגופה. ואם אנו מסתמכים על פסיקת בית המשפט בפלורידה. מדוע שלא נניח לבית משפט זה שקבע את הסכום, להוציא את פסק הדין ?
לפיכך אין ספק שבנסיבות העניין, אין לבית הדין סמכות לדון בתביעת מזונות האשה. ומשכך אין מקום לפסק דין בנושא זה.

לאור כל האמור לעיל, אני חוזר על עמדתי שיש לפסוק כמו שכתבתי בנימוקי, שמכיוון שכריכת הרכוש והמזונות בתביעת הגירושין לא היתה כנה, אין לבית הדין סמכות בעניינים אלו. ולפיכך יש למחוק מיידית תביעות אלו.

הרב שלמה שפירא – אב"ד

בשולי ההחלטה
ראיתי את הערותיו של ידידי אב"ד הגר"ש שפירא שליט"א על מה שכתבתי בהחלטתי, וברצוני להגיב בקיצור נמרץ רק על חלק מהערותיו, היות וכבר שקעה החמה והגיעה עת נעילה.

א. מה שהעיר על הערת האגב שכתבתי בסוגריים בסעיף ט' להחלטתי לדבריו של השופט זילברג שמשמעותו של סעיף 9 לחוק השיפוט להקנות סמכות לבית הדין בענייני המעמד האישי שאינם נכללים בסעיפים האחרים של החוק, דהיינו מלבד נישואין וגירושין.

אני נאלץ להגיב קצת באריכות (למרות שבגוף החלטתי כתבתי זאת רק ברמז כאמור בסוגריים מתוך כוונה שלא להאריך, מאחר וזה נכתב רק כהערה).

ראשית אסביר שכוונתי בהערה זו היתה שההיגיון המצוי ביסוד קביעתו המשפטית המחודשת של השופט זילברג שהגדרתה "הכפפה עצמית" [כך נראה לי להגדיר], או כלשונו של השופט "קבלות עול מלכות בית הדין הרבני", ועל ידי כך מתאיין לו התנאי "בישראל" שנדרש בסעיף 1 לחוק השיפוט, שהרי כל המטרה בתנאי הנ"ל הוא היות ולא ניתן ליישם בפועל סמכות שיפוטית למי שאינו מצוי בטריטוריה השיפוטית של מדינת ישראל.

לפיכך, אם התובע מקבל על עצמו את סמכותו השיפוטית של בית הדין, הרי שהוא חפץ ליישם את הכרעותיו של בית הדין.

לדעתי, זהו בדיוק הרעיון של סעיף 9 לחוק השיפוט שמקנה לבית הדין סמכות שיפוטית ברגע שכל הצדדים השייכים לתביעה, היינו בנישואין וגירושין הבעל והאשה הביעו הסכמתם לדון בפני בית הדין. פירושה של ההסכמה המשותפת היא קבלת מרותו של השיפוט הרבני.

לפי זה שסעיף 9 לחוק השיפוט מקנה סמכות לבית הדין מכח רצון שני הצדדים לקבל על עצמם את סמכותו של בית הדין, אם כן מדוע שאותו היגיון לא יהיה כאשר רק אחד מהצדדים רוצה בסמכותו השיפוטית של בית הדין לפחות לגביו תחול סמכות השיפוט מכח סעיף 9 מבלי להיזקק לסעיף 1 לחוק השיפוט, שהרי זהו בדיוק תוכן חידושו של השופט זילברג, אלא שהוא רוצה לחדש זאת במסגרת סעיף 1 לחוק השיפוט ללא סעיף 9.
מהלך זה הוביל אותי להסביר לכאורה את הדברים על פי אותו עיקרון של השופט זילברג רק באופן שונה ורחב יותר, וזה על ידי מיזוג שני הסעיפים לחוק השיפוט 1 ו-9, לדוגמא כאשר אחד מבני הזוג אינו עומד בתנאים הנדרשים על פי סעיף 1 לחוק ויחד עם זאת יש מצידו הסכמה לסמכות השיפוט. לעומתו, בן הזוג השני עומד בכל התנאים הנדרשים בסעיף 1 לחוק אולם אין הוא מסכים לסמכות השיפוט של בית הדן, יוכל כאמור בית הדין לרכוש את סמכותו משילובם של שני הסעיפים הנ"ל.

אלא שכמה שהדבר נראה הגיוני וצודק מתעורר קושי המונע את מיזוגו של סעיף 9 לחוק עם סעיף 1. (כפי שכאמור מעורר הגר"ש שפירא) שמא סעיף 9 לחוק העוסק בענייני המעמד האישי מקנה סמכות לבית הדין רק בנושאים שבהם לא ניתנה לבתי הדין סמכות שיפוט ייחודית. אבל בנושאים שבהם ניתנה לבתי הדין סמכות שיפוט ייחודית כמו נישואין וגירושין לא יחול סעיף 9.

אכן שאלה זו כבר העלה השופט ויתקון (בג"ץ 141/71 הספל נ' ביה"ד הרבני ת"א). במקרה שם המדובר בשני בני זוג שאינם ממלאים את תנאי הסמכות שבסעיף 1 לחוק, וקיימת הסכמת שניהם לסמכות בית הדין, כך שבית הדין יכול לדון מכח סעיף 9 לחוק. הוא מתחבט שם ולבסוף הוא כותב:

"אולי אפשר לטעון, שבענייני נישואין וגירושין אפילו הסכמתם של שניהם אינה עשויה להעניק סמכות לפי סעיף 9 לחוק, אך מוטב להניח שאלה זו בצריך עיון."

פרופ' שאוה במאמר ביקורת בביטאון הפרקליט [כז' תשל"א 479] על דבריו של השופט ויתקון כתב שפשוט לו שבית הדין מוסמך לדון בהסכמה בענייני נישואין וגירושין של יהודים מכח סעיף 9 לחוק, כאשר לא מתמלאים תנאי הסכמות שבסעיף 1 לחוק. ובמסקנתו שם הוא כותב:

"סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים יחול לא רק באותם ענייני המעמד האישי של יהודים בהם לא נמסרה באופן עקרוני לבית הדין סמכות שיפוט ייחודית, כגון בתביעת ילדים למזונות מאביהם, בענייני אפוטרופסות ועוד, אלא גם בענייני נישואין וגירושין בהם נמסרה לבית הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית – כאשר לא מתמלאים תנאי הסמכות שבסעיף 1 לאותו חוק, כגון כאשר אחד מבני הזוג אינו אזרח המדינה או תושבה."

יותר מאוחר מצאתי פסיקה מפורשת וברורה הקובעת כי סעיף 9 לחוק חל גם על ענייני נישואין וגירושין, כאשר לא מתקיימים תנאי הסמכות הייחודית שבסעיף 1 לחוק.
בבג"ץ 297/77 חן נ' ביה"ד הרבני חיפה קובע השופט אשר:

"סמכותם של בתי הדין הרבניים בארץ בעניין נישואין וגירושין מוסדרת על פי סעיפים 1 ו-9 לחוק המשלימים אחד את רעהו. לפיכך לאור סעיף 9 לחוק, מוסמך בית-הדין הרבני לדון בהסכמת שני בני הזוג היהודים בעניין גירושיהם ללא הגבלה."

כמו כן, בפסק דינו שם מתייחס השופט אשר לשאלה שהעלה השופט ויתקון הנ"ל (בג"ץ 141/71) וכותב: "לגבי דברי הסעיף 9 הם ברורים ואינם מותירים מקום לספק."

עם דברי השופט אשר הסכים השופט מני שישב עמו.

כלומר סעיף 9 לחוק השיפוט חל גם על עניינים שהם בסמכותו הייחודית של בית הדין כמו נישואין וגירושין. ושני הסעיפים 1 ו-9 יכולים להתמזג זה עם זה כדי להשלים האחד את רעהו.

אף השופטת בן פורת (בג"ץ 573/77 ז"ק נ' ביה"ד הרבני) כותבת:

"תמימת דעים אני עם כבוד השופט אשר כי סעיף 9 לחוק חל גם ענייני נישואין וגירושין, ועל כך יכולים בעלי הדין להעניק לבית-הדין הרבני סמכות מכח הסכמתם, במפורש או מכללא."

יש עוד הרבה להוסיף מאחר ונושא זה קובע ברכה לעצמו, אולם כאמור אין זה הזמן המתאים.

ב) באשר להערתו על מה שכתבתי, שעל הבעל להמציא תצהיר. תגובתי, שהיות וכפי שהארכתי בגוף ההחלטה שבנושא הרכוש הכרוך לתביעת הגירושין קיים קושי משפטי לסמכותו של בית–הדין, תצהיר יכול לשמש תשקיף עדכני וחד לבית- הדין, ואמצעי משמעותי לבירור התביעה בבית המשפט בפלורידה לבירור התביעה הרכושית. היות וההשלכות בבתיהמ"ש שם מתצהיר שאינו אמין הן שונות. ועדיף לא להוסיף בדברים.

ג) באשר להערתו על קביעת סכום מזונות האשה על פי פסיקתו של בית- המשפט בפלורידה שלא מפיו אנו חיים. תגובתי, אנו מסתמכים על מציאות עובדתית שהוצגה בפני בית- המשפט שהבעל לא התכחש לה שזהו הסכום שהבעל העביר לאשה מידי חודש למזונותיה עד לחודש מאי האחרון.

הרב אברהם מייזלס


הצדדים נישאו אזרחית וכדמו"י במיאמי ביץ' פלורידה, ארה"ב בשנת 1985. שם התגוררו שנים רבות עד לעלייתם ארצה, הגישו תביעות הדדיות, תביעות גירושין ובכרוך לה מזונות אשה וחלוקת רכוש שהגיש הבעל וב"כ. ומנגד, תביעה לשלום בית שהוגשה ע"י האשה וב"כ.

יתר פרטי העובדות הרלוונטיים, כמו גם תמצית טו"מ וסיכומי הצדדים וב"כ, נפרסו בהרחבה ע"י עמיתי כבוד הרבנים הגאונים כבוד האב"ד הגר"ש שפירא וכבוד הגר"א מייזלס.

לאחר העיון בכל החומר הנ"ל אכתוב את הנראה לענ"ד.

א) מקובלת עלי דעתם של כבוד הרה"ג כי לבית הדין סמכות לדון בגירושי הצדדים מכוח סעיף 1 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים, שז"ל:

"ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם של בתי הדין הרבניים."

כלומר נדרשים שלושה תנאים לקביעת סמכות בית הדין: "יהודים", "בישראל", "אזרחי המדינה ותושביה."

במקרה שלפנינו מתקיימים שלושת התנאים כפי שנכתב בדברי כבוד האב"ד שפירא וביתר הרחבה בדבריו של כבוד הגר"א מייזלס.

ב) בהתאם היה מקום לדון גם בתביעות הרכוש שבין הצדדים, אלא שלעניין זה נראה לי כי הכריכה אינה כנה, וכפי שכתב כבוד האב"ד, ואבהיר דברי.

בפסק דין פלונית נגד בית הדין הרבני בג"צ 5747/03 קובעת השופטת ביניש כי אי אפשר להתייחס לכריכה ככנה:

"כאשר הימנעות התובע מפירוט נכסים מסוימים בכתב התביעה נובעת ממניעים שאינם כשרים, כגון- הברחתם של הנכסים מבן הזוג האחר בניסיון להעלימם מגדר הרכוש המועמד לחלוקה. בנסיבות אלה, אי פירוט הנכסים בכתב התביעה הוא חוסר תום לב, ומעיד כי כריכת הרכוש לא נועדה להביא ליישוב אמיתי ויעיל של המחלוקת בין בני הזוג."

בעניין שלפנינו, אין ספק כי העובדה שהבעל לא פירט את היקף נכסיו בארצות הברית נובעת בראש בראשונה מהרצון לנשל את האשה משותפות באותם נכסים, וכך – זכר הבעל לפרט את הנכסים המצויים בארץ לפרטיהם, ואף זכר לתבוע חלוקה של חובות אשר- לדבריו- חייבים הם עדיין בארצות הברית. וכן – לדבריו בכתב התביעה – לא נשארו נכסים כלל בארצות הברית שיש לדון עליהם.

מאידך- בדיון שלפנינו, וביתר הרחבה בסיכומים שהוגשו ע"י ב"כ האשה, הובאו ראיות כי הבעל הינו אדם אמיד ביותר ובשנת 2009 עמדו הכנסותיו על סך של למעלה מ-400,000$, הבעל נוהג במכונית יוקרה, ובבעלותו משרד עורכי דין מצליח.

הרי לנו מצב בו לא מדובר רק על אי ציון נכסים מסוימים מתוך מטרה להבריח אותם, אלא ניסיון ממשי להטות את בית הדין לכלל מסקנה כי אין נכסים בארצות הברית. ואדרבא, על האשה לשלם כספים לבעל בשל מאזן שלילי של נכסי בני הזוג בארצות הברית. ברור כי מצב זו נופל לגדרו של השופטת ביניש בפסק הדין האמור, ומשכך – יש לקבוע כי הכריכה אינה כנה.

באשר לתביעתה של האשה לשלום בית. גם כאן ברור כי אשה התובעת היתר נישואין ובד בבד מגישה תביעה לשלום בית, אין פניה לשלום ויש לקבוע כי תביעתה לשלום בית אינה תביעה כנה.

ג) ברצוני להעיר כי למרות מסקנה זו, דברי השופטת ביניש אינם מוכרחים מצד עצמם, ואבהיר. הפרשנות שניתנה על ידי בתי המשפט עד לפסק דין האמור הייתה, כי חסרון פירוט יכול שיוביל למסקנה כי עיקרה של הכריכה אינה כנה, שכן אי פירוט התביעה יש בה כדי להשליך על רצונו של התובע לברר את הנושא וכך עולה לו החשש כי כל כולה של תביעה זו מטרתה בכדי למנוע את הצד שכנגד לבוא בשעריו של בית המשפט.

אמנם במקרים רבים וכמו כן במקרה שלפנינו אינו נופל בגדר הגדרה זו, שכן אין ספק כי תביעתו של הבעל כנה היא מצד עצמה ואכן חפץ הוא באמת שהדיון הרכושי יתנהל בפני בית הדין ואף תינתן הכרעה המסיימת את העניינים הרכושיים העומדים בינו לבין בת זוגו.
אכן – כפי שנכתב לעיל וכמפורט בסיכומי ב"כ האשה בהרחבה – מנסה הוא להעלים נכסים ואינו פורס את היקף נכסיו בפני בית הדין ואין ספק כי הבעל ראוי לסנקציה על מעשהו, אלא שהסנקציה צריכה להינתן במישור האישי ואינה נוגעת כלל למסגרת הדיונית אותה רכש הבעל על ידי פנייתו לבית הדין והבאת הנושאים הרכושיים לפתחו, מעשים שבכל יום שבעלי דין טוענים טענות שאינן אמתיות במובהק בנושאי רכוש, האם נאמר מחמת כן כי הכריכה אינה כנה?

ברור כי התשובה לכך הינה שלילית, ומכאן – כי כל עוד ברור לנו כי המסגרת הדיונית נבחרה אכן באמת ובתמים, [גם אם היא נובעת משיקולי כדאיות], ולא כאמצעי מנע למסגרות אחרות, הרי שאין סיבה שלא לקבל את הכריכה ככנה.

ד) לאחר שהתברר שהבעל אכן מעלים נכסים ומסתיר מבית הדין את היקף נכסיו שבארצות הברית, וכי מחמת זה הגענו למסקנה ברורה כי הכריכה שנעשתה על ידו בתביעתו בבית הדין אינה כנה, לא נראה לי שהגשת תצהיר על ידי הבעל שבו מצהיר שאין לו כל רכוש וכד' מהווה פתרון ריאלי, הן מבחינת אי אמינותו של הבעל וכנ"ל, והן מבחינה פרקטית, הרי אין לבית הדין כל אפשרות לסמוך על הצהרה זו. כמו כן, אין לבית הדין את הכלים הנדרשים בכדי לאמת הצהרה זו בארצות הברית, ומכיוון שכל זה ידוע היטב לבעל ולב"כ, שוב אין ניתן לסמוך על הצהרה זו.

ה) באשר למה שכתב כבוד האב"ד להוסיף כי גם לפי ההלכה אין לבית הדין להזדקק לדין זה, על פי האמור בשו"ע (חו"מ סי' טו ס"ג) [ומקורו מדברי הרמב"ם בפכ"ד מהל' סנהדרין, ומקורו משבועות ל. בברייתא, מדבר שקר תרחק] וז"ל:

"הדיין שבא לפניו דין שיודע שהוא מרומה וכו' או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרים ואינם רוצים לגלותם וכו' יסלק עצמו מדין זה, וידוננו מי שליבו שלם בדבר, וכשהיה רואה הרא"ש באומדנא דמוכח שהדין מרומה היה כותב ונותן ביד הנתבע שאין לשום דיין להשתדל בדין זה". עכ"ל.

[ועיין בסמ"ע שם סקי"ב שכתב שהשו"ע (וכ"כ הב"י שם) סובר שנחלקו הרמב"ם והרא"ש בדין מרומה האם יש להמנע רק לכתחילה, אך מי שליבו שלם יוכל לדונו וכך סובר הרמב"ם ואחריו השו"ע, או שאסור לגמרי לדון וזוהי סברת הרא"ש שהביא השו"ע בסוף דבריו (כדרכו בכל "סתם ויש") ואמנם עיין ב"ח שם הסובר שלא נחלקו בזה הרמב"ם והרא"ש ולכו"ע באופן שיש אומדנא דמוכח שהוא מרומה לא ידונו כלל].

עכ"פ לפי דברי השו"ע הנ"ל כתב כבוד האב"ד להוסיף שגם בנידונינו יש להמנע מלדון מכיון שיש כאן את התנאים לדין מרומה.
ואמנם יש להעיר שהשו"ע בסעיף שלאח"כ פסק (ומקורו מפסקי הרא"ש) וז"ל:

"בד"א שהתובע רמאי אבל כשהנתבע רמאי, אין הדיין יכול להסתלק, שלא ישתכר הרמאי ברמאותו וכו'". עכ"ל.

ולפי"ז יש מקום להסתפק במקרה שהדין מרומה גם מצד התובע וגם מצד הנתבע, כמו במקרה שלפנינו שכפי שהוכחנו לעיל גם הבעל וגם האשה אינם אמינים בתביעותיהם.
הבעל – בזה שמסתיר רכושו, והאשה – כשתובעת שלום בית במקביל לתביעת גירושין, וגם כפי שכתבנו לעיל שאין אפשרות לבדוק את תביעותיה הרכושיות, האם שייך כאן דין מרומה, ומסברא יתכן שכיון שההימנעות מלדון בדין מרומה הינה מצד האיסור של מדבר שקר תרחק, אלא שכשהנתבע רמאי לא יתכן שמחמת זה יצא דין מעוות וכמ"ש השו"ע שישתכר הרמאי ברמאותו. אך במקרה ששניהם לא אמינים, יתכן שישאר הדין שיש להמנע מלדון מצד האיסור של מדבר שקר תרחק, וצ"ע.

בהתאם לאמור: אני מצטרף למסקנתו של כבוד האב"ד ויש לקבוע כי לגבי הנושא הרכושי, לא קנה בית הדין סמכות.

וגם מבחינה הלכתית יש מקום לומר שיש להמנע מלדון בדין זה.

הרב רפאל.י בן שמעון

לאחר דין ודברים בין חברי הרכב בית-הדין בתביעה זו, נחלקו הדעות.

לדעת הרוב ניתן פסק דין, ולדעת המיעוט ניתנה החלטה. ומאחר והלכה כדעת הרוב פוסק בית הדין כדלהלן:

א) הסמכות בתביעת הגירושין היא לבית הדין.

ב) על הצדדים להתגרש לאלתר.

ג) בשאר התביעות הכרוכות, בית-הדין נעדר סמכות, ולפיכך יסגרו שאר תיקי התביעה.

ד) לדעת המיעוט, בשלב זה לבית-הדין סמכות לתביעת הגירושין ולכל התביעות הכרוכות. ולפיכך:

1) על הצדדים לסדר גט לאלתר באחת מהאלטרנטיבות המצוינות בהחלטה.

2) לצורך החלטה סופית בדבר הסמכות, על הבעל וב"כ להמציא לבית-הדין תצהיר תוך 14 יום.

פוסקים כדעת הרוב.

ניתן ניתן ביום ג' במרחשון התשע"ב (31/10/2011)