עובדות והליכים
ביום א' בכסלו תשע"ג (15.11.2012) פתח הבעל התובע תיק תביעת גירושין ובכרוך לה חלוקת רכוש, משמורת והסדרי ראייה ומזונות ילדים. נקבע מועד לדיון ליום ח' באדר תשע"ג (18.2.2013).

האישה הנתבעת שלחה כתב הגנה ביום י' בטבת תשע"ג (23.12.2012) ע"י בא־כוחה דאז עו"ד מאיר כהן, ובסופו בקשה מבית הדין לשלוח את בני הזוג לטיפול מקצועי, לקבוע משמורת לאם והסדרי ראייה לאב, לחייב את האב במזונות ילדים, לחייב את הבעל במזונות אישה ומדור ולחלק את הרכוש שווה בשווה.

ביום ז' באדר תשע"ג (17.2.2013), יום לפני מועד הדיון, שלחה האישה בקשה דחופה לתיקון כתב הגנה, בבקשה זו מודיעה האישה כי היא החליפה ב"כ ומעתה מייצג אותה עו"ד יורם ביתן.

לטענת ב"כ האישה הם מתנגדים לסמכות בית הדין לדון במזונות הילדים ובנושאים הכרוכים, כיוון שמדובר בנישואין אזרחיים הרי כבר נקבע בבג"ץ 2232/03 כי בנישואין אזרחיים ישנה סמכות לבית הדין לדון בגירושין אך לא בנושאים הכרוכים, לחילופין טען ב"כ האישה כי אם בית הדין יקבע כי ישנה סמכות גם בכריכה, מבוקש כי יידון בנושאים אלו על פי חוק יחסי ממון. לחילופי חילופין טען ב"כ הנתבעת כי כל הכריכה נעשתה שלא כפי מבחני הכריכה הנהוגים. בסופו של כתב ההגנה המתוקן ביקש ב"כ הנתבעת מבית הדין לגרש את הצדדים, לקבוע כי הנושאים הכרוכים אינם בסמכות בית הדין, לחילופין שיידונו על פי חוק יחסי ממון, לחייב בתשלום כתובה רעיוני או פיצויים, ולחייב את הבעל במזונות אישה.

בדיון שהתקיים ביום ח' באדר תשע"ג (18.2.2013) נכחו הצדדים ובאי כוחם, הבעל תבע גירושין, האישה הסכימה להתגרש אך תבעה את זכויותיה. ב"כ האישה הנתבעת טען כי לפי דעתו אין לבית הדין סמכות לדון גם בגירושין, ואם בית הדין חושב שיש לו סמכות לדון בעניין הגירושין אז שבית הדין יידון בכל התיקים. ב"כ הבעל טענה כי סמכות בית הדין היא בגירושין ובכל הנושאים הכרוכים, וביקשה זמן להגיב בכתב על בקשת ב"כ האישה להגיש כתב הגנה מתוקן וכן להגיב על נושא הסמכות.

ניתנה החלטה ביום ט' אדר תשע"ג (19/02/2013) להמתין לקבלת תגובת ב"כ הבעל על בקשת האישה להגיש כתב הגנה מתוקן, בטרם תינתן החלטה. ביום ג' בניסן תשע"ג (14.3.2013) הגישה ב"כ הבעל תגובה כפי החלטת בית הדין הנ"ל, בתגובה זו טוענת ב"כ הבעל כי למעשה לאחר הגשת כתב התביעה של הבעל, הגישה האישה ע"י בא כוחה הקודם כתב הגנה ביום י' בטבת תשע"ג (23.12.2012) בו היא הסכימה לסמכות בית הדין בכל הנושאים הכרוכים, שהרי בכתב הגנה זה היא עצמה ביקשה שבית הדין יחייב את הבעל במזונות הילדים, במזונות אישה ומדור, וחלוקת רכוש.

לגבי הבקשה להגשת כתב הגנה מתוקן טוענת ב"כ הבעל כי אין היא מסכימה לכך, לאחר שכבר ניתנה הסכמת האישה לסמכות בית הדין בכתב הגנה הראשון, אין לקבל כתב הגנה חדש הטוען אחרת, וכי העובדה שהחליפה ב"כ אין בה כדי לשנות את העובדה שהיא הסכימה לסמכות בית הדין. לטענתה, אמנם מדובר בנישואין אזרחיים של כהן וגרושה, אך כבר ישנה פסיקה של בתי הדין הרבניים בחיפה ונתניה כי גם במקרים אלו יש לבית הדין סמכות לדון בנושאים הכרוכים, וכי הנאמר בבג"ץ 2232/03 היא אמרת אגב.

דיון והכרעה
לפנינו שתי שאלות לדיון:

א. האם בית הדין מוסמך לדון בנושאים הכרוכים בתביעת הגירושין כאשר מדובר בנישואין אזרחיים של כהן וגרושה?

ב. האם הנתבעת יכולה להגיש כתב תביעה מתוקן בו היא חוזרת בה מהסכמתה לסמכות בית הדין לדון בכל הנושאים הכרוכים לרבות מזונות ילדים?

על השאלה הראשונה, כבר נכתב רבות בפסיקה בבתי הדין הרבניים והאזרחיים.

ראשיתם בבג"ץ 2232/03 לפיו ישנה סמכות בית הדין לדון בגירושין מדין נישואי בני נוח אך אין סמכות לדון בכריכה, כיוון שבן הזוג הכורך אינו יכול להתכוון בכנות להתדיין בפני בית הדין בסוגיה שבית הדין כלל אינו מכיר בה, כפיית דיון על בן הזוג בפני פורום המתכחש לגילוים הרכושיים של סטטוס הנישואין מנוגדת לעקרונות הצדק, בנסיבות אלה כריכה במטרה להעניק לבית הדין סמכות שיפוט ייחודית אינה יכולה להיחשב כריכה כנה.

לעומת זה בפסק דין של בית הדין הרבני בטבריה תיק מספר 80581־21־1 מיום ב' תמוז תשס"ט 24/06/2009 ופסק הדין של בית הדין הרבני בנתניה תיק מספר 764411/1 מיום כ"ה תשרי תשע"א (03/10/2010) וכן בפסק דין של בית הדין הרבני בחיפה מיום ג' אב תשע"ב (22/07/2012) נפסק כי גם בנישואין אזרחיים ישנה סמכות לבית הדין הרבני לדון בנושאים הכרוכים מכוח חוק יחסי ממון ומנהג המדינה, והנאמר בבג"ץ הנ"ל הוא אמרת אגב.

דעתי בזה כדעת בתי הדין הנ"ל, וכפי הנימוקים שנכתבו שם באורך.

באשר לשאלה השנייה – הגשת כתב תביעה מתוקן.

בנידון זה יש להבחין בין נתבע שלא היה מיוצג, עליו נוכל לומר אולי בראשונה לא ידע את זכויותיו או את תקנות הדיון וסדרי הדין, ועכשיו שיש לו ייצוג, הרי יוכל להביע את זכויותיו להם לא היה מודע, בכתב הגנה מתוקן, ומעשים בכל יום שאדם רגיל פותח תיק תביעת גירושין, בכוונתו לדון גם במזונות חלוקת רכוש משמורת ילדים, אך בכתב התביעה אותו הוא כותב בכתב ידו הוא מזכיר רק את תביעת הגירושין בחושבו כי הכול כלול במושג תביעת גירושין, כשהמושג כריכה לא ידוע לו כלל, ורק לאחר שיש לו ייצוג ב"כ מבקש לכרוך במפורש את מה שהתכוון ולא כתב – פה נוכל לקבל כתב תביעה מתוקן.

מה שאין כן במקום בו הנתבע היה מיוצג וכתב כתב הגנה ארוך ומנומק לפרטי פרטים, ורק בגלל שהוא החליף ייצוג לעו"ד שיש לו גישה אחרת בתיק הוא מבקש להציג כתב הגנה מתוקן, פה לא נוכל לומר שזהו כתב הגנה מתוקן, אלא למעשה כתב הגנה חדש, שהרי בכתב הגנה זה חוזר בו הנתבע מכל מה שהסכים בכתב הגנה הקודם, למעשה אין זה תיקון, אלא בנייה מחדש של כתב הגנה אחר, כאן בוודאי אין מקום לקבל כתב הגנה חדש ושונה מכתב הגנה הראשון.

בנידון זה הנתבעת הייתה מיוצגת, ובא כוחה עו"ד מאיר כהן הגיש לבית הדין כתב הגנה המתייחס לכתב התביעה בפירוט רב בהתייחסות לסעיף אחר סעיף בכתב התביעה, לפיו ניכר כי הנתבעת הייתה שותפה מלאה לעריכת כתב הגנה זה, בסיומו ביקשו הנתבעת ובא כוחה במפורש כי בית הדין יחליט על נושא מזונות הילדים, מזונות האישה, מדור, רכוש, ומשמורת, ובכך הסכימו לסמכות בית הדין לדון בכל אלו. כל העניין בהגשת כתב הגנה חדש לפיו האישה לא מקבלת את סמכות בית הדין, יסודו בהחלפת ייצוג לבא כוח חדש עם גישה אחרת. לכך לא נוכל להסכים, ואנו דוחים את בקשת ב"כ הנתבעת להגיש כתב הגנה מתוקן.

לאור האמור מוחלט:

א. הסמכות לדון בתביעת הגירושין של הבעל גירושין ובכל הנושאים שנכרכו לתביעה זו נתונה לבית הדין.

ב. אין מקום לבקשת הנתבעת להגשת כתב הגנה חדש.

ג. שני הצדדים רוצים להתגרש. ניתן בזה פסק דין לגירושין, ועל הצדדים לפתוח תיק לסדור גט לחומרא.

ד. כל הנושאים הכרוכים יידונו לפי חוק יחסי ממון לאחר קבלת קניין מהצדדים.

הרב זבדיה כהן

ראיתי מה שכתב ידידי כבוד הרב זבדיה כהן שליט"א בטוב טעם ודעת, בעניין זה של סמכות בית הדין לדון בענייני הרכוש במקרה שהצדדים נישאו רק אזרחית. עמיתי ביסס את דבריו על פסקי דין שניתנו בבית הדין טבריה ובבית הדין חיפה. לא אאריך בגופם של דברים שנכתבו באורך ובטוב טעם הן ע"י בית הדין טבריה והן ע"י בית הדין נתניה, שכבר דשו בעניין זה "ליקוטי בתר ליקוטי". עם זאת היות ודעה אחרת הייתה עמי, אעלה הדברים ויהיו בבחינת "משפט כתוב".

בקצרה אציין כי הדיון העיקרי בנושא קניית סמכות של בית הדין הרבני שעליו דנו בפסקי הדין הנ"ל הוא במישור החוקי. דהיינו האם החוק העניק סמכות בכריכת רכוש לדיון בנישואין אזרחיים. הצורך בדיון זה התעורר עקב מחסום במישור החוקי, מחסום שהועלה ע"י כב' השופט בדימוס אהרן ברק נשיא ביהמ"ש העליון (כתוארו אז) בתיק בג"ץ 2232/03, לפיה יש לפסול את כריכת הרכוש שטענה של חוסר כנות. לדעתו אין לראות כריכה כנה בכריכת הרכוש משום שכדבריו:

"בן הזוג אינו יכול להתכוון בכנות להתדיין בפני בית הדין בסוגיה שבית הדין כלל אינו מכיר בה"... "כפיית התדיינות על בן הזוג בפני פורום המתכחש לגילויים הרכושיים של סטטוס הנישואין מנוגדת לעקרונות הצדק בנסיבות אלו כריכה במטרה להעניק לבית הדין סמכות שיפוט ייחודית אינה יכולה להיחשב כריכה כנה"

הנחתו של כב' השופט ברק מבוססת על סברה ולא על סעיף בחוק כל שהוא. יורשה לי לומר כי זו אינה בגדר "הלכה למשה מסיני" וככל שהיא בנויה על סברה בהחלט ניתן לחלוק עליה ולהציב מולה סברה אחרת. נושא כריכת תביעות לתביעת הגירושין נועד כדי לרכז את כל העניינים הנתונים למחלוקת בין בני הזוג בדרכם לגירושין תחת קורת גג של ערכאה משפטית אחת. פיצול הדיונים מטבעו גורם במישרין להתארכותם ואף לסרבולם עד כדי מצב שהחלטות של ערכאה אחת תלויים בזו של רעותה והדברים יגעים.

נמצא שלצורך בדיקת כנות הכריכה עלינו לבדוק בראש ובראשונה וכמרכיב עיקרי, האם יש לראות בכריכה משום ריכוז הדיונים ומניעת פיצולם דבר המכיל בקרבו רק ברכה למהלך הדיונים. השאלה שהעלה כב' השופט ברק היא יותר במישור המשפטי. השופט ברק כותב כי כריכה זו "כפיית התדיינות על בן הזוג בפני פורום המתכחש לגילויים הרכושיים של סטטוס הנישואין מנוגדת לעקרונות הצדק". כתוצאה מכך הוא מגיע למסקנה "בנסיבות אלו כריכה במטרה להעניק לבית הדין סמכות שיפוט ייחודית אינה יכולה להיחשב כריכה כנה".

עם כל הכבוד, מניין לנו לדעת את נבכי מחשבתו? הרי על פניו הצעד של כריכת הרכוש הוא צעד המייעל ומשפר את הטיפול בתיק במטרה לדון בהן במכלול אחד ותחת קורת גג אחת. השאלה אם ניתן כביכול "לסמוך" על בית הדין הרבני משום שלדברי כב' השופט ברק שפורום זה כלשונו "מתכחש לגילויים הרכושיים של סטטוס הנישואין" – זוהי שאלה העומדת בפני מגיש התביעה. זכותו "לסמוך" על בית הדין כמו שזכותו שלא לסמוך על בית הדין. אכן מרגע שהחליט מרצונו לכרוך את התביעות מדוע שנעלה על דעתנו כי הכריכה אינה כנה???

אם רצה כב' השופט ברק לשלול מהותית את סמכותו של בית הדין לדון בנושא הרכוש משום שלדבריו "מתכחש לגילויים הרכושיים של סטטוס הנישואין" היה לו לומר זאת במפורש וללא כל קשר ל"כנות הכריכה". שהרי אפילו אם תהיה הכריכה כנה אין מקום לקבלה מחוסר סמכות של בית הדין הרבני. אך מכיוון שברור שכב' השופט ברק לא פנה כלל אל אפיק זה של שלילת סמכות מהותית של בית הדין הרבני, א"כ משהוכרה הסמכות המהותית של בית הדין הרבני לדון בנושא זה, מנין הקביעה כי הכריכה "אינה כנה". לפחות, אין דבר זה יכול להיות כקביעה חדה וגורפת וכהנחה ללא ספק. שהרי, לגופו של דבר, יש מקום נרחב להכיר בכנותו של הכורך לרכז את הדיונים, וחובת ההוכחה שאכן אינו בא בידיים נקיות היא על הטוען לכך. בפועל, לא הועלתה כל הוכחה ע"י כב' השופט ברק לאישוש קביעתו זו. הדברים הם בדרגה של סברה שבהחלט אינה וודאית, כאשר מאידך גיסא עצם המעשה של הכריכה מהותו היא הוכחה נגדית לטובת פישוט ההליכים וייעולם.

כל זאת נאמר כהערה במישור החוקי. אולם לדעתי יש לגשת לפתרון שאלה זו מנקודת מבט וגישה שונה לחלוטין.

בלהט הדיונים אודות "סמכות" כזו או אחרת של בית הדין הרבני אנו מוצאים את עצמנו בדיון במישור החוקי בלבד ומתעסקים בנבכי החוק הישראלי. משום מה נשכח הדיון במישור ההלכתי דהיינו דיון הסמכות ההלכתית של בית הדין הרבני לדון במקרה זה או אחר על פי ההלכה.

הנושא הוא בחינה של מקור הסמכות של בית הדין הרבני לדון בנושא כל שהוא, לרבות דיון בכפייה על מי מהצדדים שאינו מסכים לקבל את סמכות בית הדין הרבני לדיון. ובמילים פשוטות: מהיכן שואב בית הדין הרבני את כוחו לכוף את המוזמנים לבוא להתדיין בפניו ולדון וליתן פסיקה בעניינם.

בבואנו לדון בסוגיה זו עלינו להבחין כי קיימים שני תחומים שונים שעליהם אנו דנים: 1. הסמכות ההלכתית; 2. הסמכות החוקית.

כלומר, עלינו לברר מנין לבית הדין הסמכות ההלכתית לדון ואף לכפות. נקודה שנייה שעלינו לברר היא, מנין לבית הדין הסמכות החוקית לדון ולתן החלטות ולאכוף אותן על פי חוק. שכן, אף אם לבית הדין הרבני הסמכות לעשות כן מכוח ההלכה עדיין אין בכוחו לפעול חוקית וליישם את פסקי הדין שלו. לדוגמה פשוטה נזכיר את כל אותם בתי דין בקהילות ישראל בכל קצוות תבל, שאמנם סמכות הלכתית יש להם אך הם חסרי כל כוח לאכוף את עצם הדיון בפניהם וק"ו את יישום פסקי הדין שלהם. למעשה כל החלטותיהם מחייבות הלכתית, אך אם החייב מסרב לבצעם קצרה ידו של בית הדין מלפעול, ופסק הדין נשאר כמילים על הנייר בלבד. יתירה מזאת, בתי דין אלו אינם יכולים כלל לכפות מעשית לבוא להתדיין בפניהם אם מי מהצדדים מסרב כלל לבוא.

סמכות הלכתית
בית הדין הרבני הוא ערכאה שלידתה עוד בזמן מתן תורה כפי הנאמר "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך". בציווי זה ניתן הכוח ההלכתי לבית הדין לדון על פי דין תורה את כל אדם מישראל גם אם אינו רוצה בכך. על פי זה והסוגיה בגמ' סנהדרין, נפסק בשו"ע חו"מ סי' ג סעיף א: "וכל שלושה נקראים בית דין אפילו ההדיוטות והם דנים את האדם בעל כרחו"

כלומר, אין ספק בכך כי בית הדין הרבני יונק את הסמכות ההלכתית שלו לדון ואף להכריח את האדם לבוא בפניו מכוח דיני התורה כפי שנפסקו בשולחן־ערוך.

סמכות חוקית
כאן מגיעים אנו לשלב השני והוא הסמכות לכוף בפועל כאשר אנו נמצאים וחיים במדינות (וכך המצב בכל המדינות) בהן השלטון הוא שלטון ממשלה אזרחית הפועלת במסגרת חוקים שהציבה לעצמה, ובוודאי שלא ניתן לפעול בשטח ללא אישור חוקי מהשלטונות. זוהי אותה סמכות חוקית שזקוק לה בית הדין. מדינת ישראל השכילה לתן כוח חוקי זה בידי בתי הדין הרבניים באמצעות חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג–1953. מכאן מקור הסמכות החוקית של בתי הדין הרבניים. סביב חוק זה נסובים דיונים רבים – אלו מקרים כלולים בו ובאיזו סיטואציה, ואלו שאינם כלולים בו.

אך צריך הדבר להיות ברור, הדיון הוא על הסמכות החוקית בלבד! המדינה אינה יכולה לתן או לשלול סמכות הלכתית. היא יכולה לאשר אותה חוקית או לא לאשר ככל שהדבר נוגע לשטחי הסמכות שהמדינה האצילה להם כוח חוקי.

בעצם הדברים הנ"ל פשוטים, אך חשוב שלא נטעה ב"סדר הדברים" בעניין זה.

סדר הדיונים בבואנו לבוא לברר אם עניין או תחום מסוים הוא בסמכותו של בית הדין הרבני או לא הוא אך ורק בדרך זו: 1. קומה ראשונה – בחינת הסמכות ההלכתית; 2. קומה שניה – בחינת הסמכות החוקית.

ראשית, מוטל על בית הדין לבדוק אם יש לו סמכות הלכתית על פי דין תורה והנפסק בשו"ע, לדון ולכוף את הצדדים לדון בפניו באותו מקרה. ברור מעל כל ספק כי תנאי מקדים לכל דבר הוא כי הדיון עליו נסובה הבחינה והבדיקה אם יש לבית הדין סמכות, המדובר הוא לדון באותו דין על פי דין תורה בלבד. משום שהרי כל תוקפו וסמכותו של בית הדין הוא לדון אך ורק על פי דין תורה. אין אפשרות שבית הדין יכוף את הצדדים לבוא לדון בפניו על פי דין שאינו דין תורה צרוף. מכאן נובע סדר הדברים הנ"ל. ראשית, על בית הדין לבדוק אם יש לו סמכות הלכתית לדון על פי דיני תורה במקרה מסוים. הסמכות ההלכתית היא הקומה הראשונה שעלינו לבנות בבניין הסמכות של בית הדין. רק לאחר שנדע כי הקומה הראשונה קיימת, נוכל לגשת לבניית הקומה השנייה שהיא הסמכות החוקית. אז נוכל לברר האם גם החוק מכיר בסמכות בית הדין לדון באותו מקרה. אך לא ייתכן מצב הפוך, שבו נכוף מישהו לדון בפנינו רק על בסיס זה שהחוק במדינה העניק לנו סמכות. סמכות חוקית אינה יכולה לבוא במקום או ללא סמכות הלכתית שהיא קודמת לה.

נקודה מהותית שעלינו לשוב ולהדגיש היא שסמכות הלכתית תיתכן רק ככל שהמדובר לדון על פי דין תורה. כזה הוא המצב בדיון בתביעות לגירושין וכן תביעות למזונות. בעניינים אלו דנים בתי הדין אך ורק על פי דיני התורה, והמדינה מצדה מספקת ונותנת את ההכרה החוקית בכל פסיקה שתינתן ע"י בתי הדין הרבניים. ראה סעיפים 1 ו־2 של חוק שיפוט בתי דין: "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה". כלומר המדינה הכירה בסמכותו של בית הדין הרבני לדון ולפסוק על פי הדין הדתי. ואף נתנה בידי בתי הדין הרבניים את הכוח לכוף את הצדדים לבוא לדון בפני בית הדין הרבני. כזה הוא המצב גם לגבי דין המזונות החלים בישראל על פי הדין האישי, דהיינו הדין הדתי ולענייננו הכוונה לדין תורה.

מעמדו ותוקפו ההלכתי של בית הדין הרבני לדון בחלוקת רכוש של בני זוג בהתאם לחוק יחסי ממון נדון בהרחבה רבה. שתי עמדות שונות החולקות זו על זו נאמרו בעניין זה. האם יש לראות בכך מנהג המדינה או לא. אמנם החוק (ע"פ פסיקת בג"ץ בבלי) מחייב את בתי הדין לדון בחלוקת הרכוש רק על פי חוק יחסי ממון ולא על פי ההלכה, אך ברור שדבר זה בלבד אין בכוחו ליתן בידי בית הדין את הכוח ההלכתי לדון בדבר זה ככל שהוא סבור כי דבר זה נוגד את ההלכה. על פי המצב כיום, רוב בתי הדין, אם לא כולם, דורשים לקבל מהצדדים הסכמה מפורשת לדון בענייני הרכוש שלהם על פי החוק האזרחי, קרי חוק יחסי ממון. ישנם בתי דין שאינם מסתפקים בהסכמה באמירה ודורשים גם "קבלת קניין".

הווה אומר, מצב משפטי חוקי עדיין אין בו להקנות סמכות הלכתית לדון בדבר זה או אחר. יש צורך לבחון את הסמכות ההלכתית ורק לאחר מכן בא מקומו של חוק המדינה להכיר בכך.

כזה הוא המצב בכל תיק תביעת גירושין שנכרכו אליו ענייני הרכוש. עלינו לזכור כי בכל זוג שנישואיו נערכו כדמו"י בחו"ק, לבית הדין הסמכות ההלכתית הן לדון והן לכופו לבוא בפניו לדון. זאת על בסיס זה שבית הדין כאשר הוא כופה אותם לבוא, המטרה היא לכוף אותם כשהדיון יהיה על פי דין תורה. בית הדין מכיר הלכתית במעמד של בני הזוג כנשואים על פי ההלכה וככזה קיימת בין בני הזוג – מעבר לנושא הגירושין עצמם – גם נושאים של ממון המתחייבים על פי ההלכה מעת שנישאו כדמו"י. הבסיס ההלכתי מיוסד על כך שמצב כזה של בני הזוג אכן יוצר חיובים ממוניים בין הבעל לאשה. חיובים אלו מוגדרים בהלכה. ברור לפיכך כי בית הדין יש בידיו את הסמכות לדון בממון זה. כלומר, אין חולק כי רגע הנישואין כדמו"י מחיל התחייבויות ודינים ממוניים על בני הזוג, הן הבעל כלפי האישה והן האישה כלפי הבעל. אמנם תשתית דיני הממון וההתחייבויות שונים לחלוטין בין כאשר הם נידונים על פי ההלכה לבין כאשר הם נידונים על פי החוק. דבר זה כשלעצמו גם הוא יוצר בעיה של סמכות בכל תביעת רכוש כרוכה המוגשת בצמוד לתביעת גירושין לבית הדין הרבני. שכן, לכאורה, כל הסמכות ההלכתית שיש לבית הדין היא אך רק לדון על פי דין תורה, והיות ובפועל על פי הפסיקה המשפטית האזרחית בית הדין אמור לדון בחלוקת הרכוש של בני הזוג על בסיס חוק יחסי ממון, א"כ היאך יוכל לכוף את הצדדים לבוא להתדיין בפניו שהרי על כך אין בידו כל מנדט הלכתי. אלא שבסוגיה זו כבר ידועה המחלוקת על מעמד חוק יחסי ממון מבחינת ההלכה. האם הוא מהווה מנהג המדינה שאדעתא דהכי נישאו, או שלמרות קיום הדבר כחוק של המדינה אין בכך להכניסו תחת כנפי ההלכה ועדיין הוא במעמד של סותר את דיני התורה על כל המשתמע מכך.

כפי שהובא לעיל, רוב רובם של בתי הדין בישראל נוהגים בפועל כי אין המצב החוקי תואם את ההלכה ובעצם סותר אותה ואין בכוחו לחסות תחת מעטה הלכתי. בהתאם לעמדה מקובלת זו, דנים בתי הדין בחלוקת הרכוש אך ורק כאשר יש הצהרה של שני הצדדים כי הם מסכימים שהדיונים יהיו בהתאם ועל פי חוק יחסי ממון (ויש בתי דין שהצריכו גם קבלה בקניין). בהיעדר הסכמה כזו, כאשר אחד הצדדים מעלה את הדרישה כי הדיון ייערך על פי דין תורה, אין בית הדין דן בחלוקת הרכוש ומפנה את הצדדים לערכאת בית המשפט. יצוין כי בפועל אין הדבר מהווה מכשול שכן רובם של הזוגות המתגרשים בבית הדין הרבני מביעים את רצונם ואף את דרישתם כי הדיון בחלוקת הרכוש יהיה על בסיס החוק האזרחי של חוק יחסי ממון.

שונה לחלוטין המצב כאשר בני הזוג לא נישאו בחו"ק כדמו"י אלא בהליך אזרחי בלבד.

רבות נכתב על מעמדם ההלכתי של נישואין אזרחיים. בסיכומם של דברים עולה כי אין מקום להכיר הלכתית בבני הזוג כנשואים אם ההתקשרות ביניהם הייתה רק בטקס אזרחי. אלא שלרווחא דמילתא מנהג בתי הדין הוא להצריך "גט לחומרא", שפירושו המעשי הוא שאם מי מבני הזוג מעוניין בגירושין, אזי בית הדין פונה לצדדים להתגרש לחומרא בג"פ. אך בכל מקרה שבו נתקל בית הדין בקושי כלשהו, כגון שמי מהצדדים אינו מוכן ליתן או לקבל גט או שקשה לאתרו, בית הדין מתיר לבני הזוג להינשא לאחר אף ללא גט. פירושם של דברים שבעצם מבחינה הלכתית בית הדין אינו מכיר במעמדם של בני זוג שנישאו אזרחית כבני זוג מבחינה הלכתית. נזכיר בקצרה ממש כמה מראי מקומות לעניין גישה זו. ראה שו"ת חלקת יעקב סי' קי"א, ואת מה שכתב בשו"ת קול מבשר ח"ב סי' ד וסי' יח:

"רק משום היות טוב יש להצריך גט לכתחילה משום חומרא דא"א היכא דאפשר בקלות, אבל כשיש עיגון קצת אין לחוש בזה."

וראה באריכות קונטרס בעניין נישואין אזרחיים בשו"ת ציץ אליעזר ח"ב סי' יט ושם בפרק ז' כתב: "שאין ממש בנישואין אלו אין האישה צריכה לשום גט."

ביתר תוקף הדברים אמורים בנישואי איסור של כהן וגרושה, ראה שו"ת מהר"י הלוי סי' יד, וראה בעניין זה פסק דין – לא פורסם – בתיק 9579־21־1 של בית הדין בחיפה שבנישואי איסור לא אמרינן כלל חזקה אאעבבע"ז. נכון הוא שבית הדין עורך בירור כדי לעמוד על כל פרטי הליך ההתקשרות שנעשה וזאת כדי לוודא כי אכן לא היה כל אקט דתי ביניהם. אך בזה בעצם מוצה תפקידו של בית הדין מהבחינה ההלכתית. כאמור, "לחומרא" דורש בית הדין גט ככל שניתן הדבר.

עמדה הלכתית זו של בתי הדין, מביאה אותנו לתקוף את שאלת הסמכות משני כיוונים שונים ההלכתי והחוקי.

המבחן ההלכתי
בעקבות סדר המבחנים שהעמדנו לעיל, ראשית יש לבחון את הסמכות ההלכתית שיש לבית הדין לדון במקרה מסוים, ורק לאחר מכן את הסמכות החוקית של בית הדין. נראה שבנושא זה של כריכה בנישואין אזרחיים, גם ללא בדיקת המצב החוקי, הרי שבבסיס הסמכות של פעולות בית הדין שהיא התשתית ההלכתית, אין בידי בית הדין סמכות הלכתית לדון בכך. טעם הדבר הוא כדלהלן.

הבאנו לעיל בהרחבה כי סמכותו ההלכתית של בית הדין לדון אדם מישראל מקורה בדין התורה וההלכה שבשו"ע. סמכותו של בית הדין בישראל היא לדון ואף לכוף את הדיון על כל אדם מישראל. ואולם תנאי יסודי עיקרי שבלעדיו לא תוכל כלל להיבנות סמכות לבית הדין היא שהדינים וההלכות עליו רוצה בית הדין לכוף את פלוני לדון בפניו, יהיו אך ורק על פי דיני התורה והשו"ע. לא ייתכן מצב שבו יכוף בית הדין את פלוני לבוא לפניו לדיון כאשר תשתית החוקים שמהווה בסיס לדיונים היא מערכת חוקים הסותרת את דיני התורה.

כזה הוא המצב בנושא של "נישואין אזרחיים". הבאנו לעיל את העמדה ההלכתית בה רואים בתי הדין הרבניים את מעמדם של מי שנישאו רק בנישואין אזרחיים. בעיניו ההלכתיות של בית הדין הרבני אין כאן כל מצב שקרוי "בני זוג" כלל, שהרי אין הכרה בנישואין אזרחיים. מצבם דומה לכל שני אנשים שיש ביניהם סכסוך אודות ענייני ממון. אמנם גם לגבי כל שני אנשים שנפל ביניהם ריב ממון, על פי דיני התורה, יכול אחד מהם להגיש תביעה לבית הדין, ובית הדין יכוף את הצד השני לדון בפניו. אך כל זה נכון ושריר אך ורק אם כוונת אותו פלוני שבית הדין ידון על פי דין תורה, אבל כאשר מטרת אותו פלוני לדון רק על פי חוק שאינו תואם את דין התורה, וודאי שבית הדין משולל כל כוח וסמכות הלכתית. והיאך יכפה בית הדין מישהו לבוא בפניו לדון שלא בהתאם לדיני תורה???

כאשר באים מי שנישאו בנישואין אזרחיים לדון בחלוקת רכוש ובכל דיני הממון שביניהם, הם באים על יסוד מצב מסוים שלדעתם קיים. הם מחזיקים כי הם בחזקת "נשואים" זה לזה ובאים לבית הדין כדי שידון בחלוקת רכוש "בין בני זוג" לרבות זכויות וחובות הנובעות מחיי נישואין. כאמור, בית הדין הרבני אינו מכיר בנישואין אזרחיים ולדעתו אין כאן כלל תשתית של חיוב ממון של בני זוג נשואים. שהרי בעיני בית הדין אין מצב של חיי נישואין, שהרי אינם נשואים הלכתית.

משכך פני הדברים, הא כיצד בכלל יכוף בית הדין שני אנשים שאינם נשואים לבוא לדון בפניו על בסיס "דיני ממון שבין בני זוג נשואים"? התורה והשו"ע נתנו סמכות לבית הדין לדון רק על בסיס דיני התורה ולא על שום בסיס אחר. ועל פי דיני התורה אין כאן נישואין כלל. כך שבמצב כזה ההזמנה מלכתחילה של בית הדין לצדדים שיבואו לדן בפניו משוללת כל בסיס הלכתי. שהרי על מה בית הדין מזמין אותם, הרי מבחינתו אין כאן כל תשתית הלכתית של דיני ממון הנובעים מ"נישואין" בין שני אנשים אלו. בוודאי שלא יוכל בית הדין לכוף מי שאינו רוצה לבוא לפניו לדון. נשארה אפשרות שבית הדין יזמין אותם וכשיבואו לדון אותם במסלול של דיני ממון שבין שני אנשים בעלמא ולא כשל אנשים נשואים, אך הרי אין זו סיבת בואם ומטרתם. רצונם הוא לברר את חובותיהם וזכויותיהם כ"בני זוג" נשואים. אז תהיה חובה על בית הדין לומר להם כי ככל שהדבר יהיה מושתת על דיני התורה הרי שבעיני ההלכה אין ביניהם כלום, אך אם רצונם שבית הדין ידון אותם "כאילו" היו "נשואים" משום שפקיד אלמוני רשם אותם כ"נשואים" על פי חוק אותה מדינה, יהיה עליהם להסכים ולהסמיך בכך את בית הדין לקבל סמכות לעשות כן. ההצטרכות למצב כזה מגבלה מאוד את האפשרות של דיון בבית הדין משתי סיבות:

1. בכל מקרה שאחד הצדדים מודיע כי אינו מעוניין כלל שבית הדין ידון ביניהם, ממילא נשאר בית הדין משולל כל סמכות הלכתית.

2. וכאן באה לביטוי העמדה העקרונית – זהו מצב "אבסורדי" שבו יזמין בית הדין הרבני שני אנשים שאינם רוצים כלל דין תורה בנושא שביניהם, וההזמנה תהיה כדי שיגידו בפני בית הדין שהם מסמיכים את בית הדין הרבני לדון שלא על פי דין תורה??? האם מצב כזה הוא סביר בכלל? מצב שבו בית הדין יזמין אנשים לבוא כשהיעד הסופי להביאם כדי לדון שלא על פי דין התורה המקורי אלא על פי כללי דין אחרים שאינם תואמים את דיני התורה. מאימתי תפקידו של בית הדין הרבני "לאסוף" אנשים כדי להגיע ליעד שבו בית הדין ידון שלא על פי דיני התורה אלא על סמך שהם "יסכימו" שבית הדין ידון שלא על פי דין תורה ואז כביכול יוכל בית הדין לדון שלא על פי חוקי התורה.

האם דבר זה הוא מהדברים המוטלים על פי התורה על בית הדין במעמדו כבית דין? מכל מקום הדבר ברור שברגע שצד כל שהוא לא יעשה את הפעולה החיובית של נתינת סמכות בפועל לבית הדין שיוכל לדון שלא על פי דין תורה אלא על פי חוקים אחרים, הרי כל עוד לא נעשה צעד זה, ברור שאין לבית הדין כל סמכות הלכתית לא לדון ולא לכופם לבוא לפניו לענייני הממון. כזה הוא המצב במקרה שבפנינו. אחד הצדדים הודיע בבית הדין כי הוא אינו מעוניין כלל שבית הדין ידון בענייני הרכוש. מניין א"כ ישאב בית הדין את סמכותו ההלכתית לדון ולכוף את מי מהצדדים לדון אותו.

כללא דמילתא, העולה מהאמור כי במקרה זה נטול בית הדין כל סמכות הלכתית לכוף מי מהצדדים לבוא לדון בפניו ובוודאי שלא לדון אותו.

יתירה מכך, גם באותו חלק של דיון בתביעת ה"גירושין" דהיינו בשאלת הגירושין עצמם, בתביעות המוגשות לבית הדין, שונה מעמדו של בית הדין בשבתו בתביעת גירושין שהוגשה ע"י הבעל או האשה שנישאו בחופו"ק כדמו"י, ממעמדו של בית הדין בתביעה המוגשת ע"י אחד הצדדים בבני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים בלבד. כהקדמה לכך נביא את יסודו הגדול של בעל "קצות החושן" (חושן משפט סי' ג ס"ק ב):

"ולפמ"ש נראה דודאי יחיד יכול לדון מה"ת כל כמה דיודע סברות בדינים ולא עדיף פסק של דיני ממונות מפסקי איסור והיתר אם הוא איש חכם שבקי בדינים, אלא בהודאה שמודה דבזה צריך בי"ד וכל כמה דלא הוי בי"ד לאו הודאה אפילו הוא חכם בדינים, דהודאה אינה ענין לחכמה אלא בזה צריך בי"ד ובי"ד של תורה צריך ג' ומומחין."

גם בעל "נתיבות המשפט" (חושן משפט סי' ג ס"ק א) כתב מעצמו יסוד זה והגדיר מהו מעמדו של בית הדין בשבתו לדון ובאלו מקרים יש צורך במעמד של "בית דין" ובאלו אין צורך. ואלו דבריו:

"ונראה הטעם דס"ל דאף דקי"ל עירוב פרשיות דבעינן ג' מומחין דתלתא אלקים כתיבי, היינו לענין דמיירי התם בקרא בדברים דבעינן דוקא בי"ד כגון לענין טוען טענת גנב דכתיב שם בקרא דבעינן דוקא נשבע בבי"ד כמבואר בב"ק קו, ולענין כי הוא זה דהיינו הודאה במקצת וערש"י קידושין סה ד"ה הודאת בע"ד דנלמד מקרא דכי הוא זה ע"ש וגלי קרא דחא חשיב ההודאה בב"ד כ"א בג' מומחין ובפחות מכך יכול לחזור מהודאתו וקרא דבצדק תשפוט דכשר בחד מיירי בדין בעלמא שא"צ בי"ד דסגי בחד כמו הוראת או"ה (איסור והיתר א.ה.) וא"ש דלא סתרי קראי אהדדי."

(כבר עמד על כך בעל הקצות בספרו "משובב נתיבות" כי הנתיבות כיוון ליסוד שכבר כתבו הקצות.)

מדברי שניהם עולה יסוד ברור, דלעצם נתינת "הוראה" על דבר אם הוא מותר או אסור וכן אם בני זוג נחשבים כנשואים או לא, אין צורך במעמד של "בית דין". עניינם של בית הדין בשלב זה הוא ככל הוראה של "חכם" או רב בדיני איסור והיתר. מעמדו של בית דין כ"בית דין" נדרש כאשר צריכים תוקף ל"חלות" הלכתית כגון "הודאה" או "טוען טענת גנב" ועוד. אך לעצם השאלה על תוקפם של נישואין אין בית הדין מופיע במעמד ובסמכות של "בית דין" אלא כהוראת חכם.

עוד חילוק גדול יש להוסיף, והוא החילוק שבין הוראה של בית דין, לבין כאשר בית הדין דן לכוף מישהו על פי ההלכה. יסוד הדברים הוא על פי התוס' בסנהדרין ב ע"ב ד"ה ליבעי שכתבו לחלק בין "מילי דכפיה" לבין "דין בעלמא". ועל כך כתב ה"קצות החושן" בחו"מ סי' ג ס"ק א:

"ומבואר מדבריהם דנהי דהדין יכול להיות על פי יחיד הדיוט, אבל לכוף ודאי בעינן מומחין... וז"ל הב"ח בסי' א ומיהו כתבו תוס' דבמילי דכפיה דוקא בעינן סמוכין אפילו בשאר כל המשפטים... אבל בדין בעלמא דלאו מילי דכפיה לא בעינן מומחין בשאר כל משפטים."

ולעניין הנדון לפנינו: שונה מעמדו של בית הדין הדן בתביעת גירושין בזוג שנישא כדמו"י לבין מעמדו של בית הדין הדן בתביעה של מי שנישאו בנישואין אזרחיים בלבד. בכל תביעת גירושין בין בני זוג שנישאו כדמו"י שבה התביעה של צד אחד היא להטיל חיוב גט על הצד השני, הדיון של בית הדין הוא על בסיס כוחו במעמד של "בית דין". שכן, בית הדין נדרש להחיל חיוב על מי מהצדדים. בשבתו לדון בכך הוא חייב להיות במעמד של "בית דין" ובתור שכזה יש לו את הסמכות ההלכתית מן התורה לדון את בני הזוג ואף לכוף אותם לבוא בפניו.

אולם שונה המצב בתביעה המוגשת על ידי צד אחד מבין מי שנישאו בנישואין אזרחיים. אמנם התביעה המוגשת לבית הדין מבחינה פורמאלית היא אותה תביעה, תביעה של צד אחד לחייב את הצד השני בגירושין. אך מהותית הדיון הוא דיון שונה בתכלית. שכן, במי שנישאו בנישואין אזרחיים השאלה הראשונה העולה לדיון בבית הדין היא האם בכלל יש צורך בגירושין. שהרי, אם אין נישואיהם נישואין על פי ההלכה שוב אין כל צורך בגט ובגירושין. הדיון בשאלה זו, האם בני זוג אלו מעמדם כנשואים או לא היא אינה שאלה של חיוב או כפייה הדורשת מעמד של "בית דין", אלא שאלה הלכתית בדומה לכל שאלת איסור והיתר שבה אמנם יכול לדון בית הדין אך לא במעמד של בית דין אלא ככל "חכם" או רב הדן ופוסק בשאלות הלכתיות.

בכך נפרדות דרכי הדיון בתביעות שבין זוג שנישא כדמו"י, שם גם הדיון בתביעת הגירושין בפני עצמה הוא במעמד של "בית דין" ובכוח הסמכות של בית דין, לבין דיון בתביעה של מי שנישאו בנישואין אזרחיים. שם מעמדו ההלכתי של בית הדין אינו בתורת "בית דין" אלא בתורת "חכם" או "רב".

הווה אומר, לא רק בשלב של הדיון בשאלת הרכוש נבדלות הדרכים בין מי נישאו כדמו"י לבין מי שנישאו בנישואין אזרחיים. אלא עוד בשאלה המוקדמת בתביעת הגירושין עצמה שונות הן. ולכן גם אם לדיון בשאלת תביעת הגירושין לא ירצה מי מהם לבוא לבית הדין, אין בכוח בית הדין בכלל לכופם לדון בפניו. אלא אם כן סבור בית הדין שלצורך זה גופא להכריע אם האשה זקוקה לג"פ על פי הלכה מוטל עליו לברר את פרטי המקרה גם מפי הצד השני. אך מיד לאחר ששוכנע בית הדין כי העובדות הן שהקשר היחיד שנעשה בין בני הזוג לא היה על בסיס דתי אלא רק טקס אזרחי בלבד, הרי בשאלה ההלכתית שעליה בית הדין אמור להכריע בשאלת הנישואין, יש על בית הדין לדון טרם ירד לדיון ב"תביעת" הגירושין. ומאחר שדעת בית הדין היא לא להכיר בנישואין אלו א"כ הרי נתן בית הדין את פסקו בתורת "רב" או "חכם" שבני הזוג אינם זקוקים עקרונית לגט (אלא לחומרא בלבד). בכך נסתיים תפקידו ההלכתי של בית הדין. שכן, בפסיקה זו גם אמר בית הדין את דברו כי אין כל זיקה של חיובים או זכויות על פי דין תורה בין שני אנשים אלו שבאו לפניו. יתירה מכך, אין לבית הדין מה לדון על "חיוב גירושין" בין שני אנשים אלו כיוון שלפי ראות עיניו ההלכתית של בית הדין הם אינם נשואים כלל, ובכל מקרה של קושי יתיר לכל אחד מהם להינשא אף בלא גט. קל־וחומר שאין כל מקום לדון בענייני הממון כיוון שעל פי ראות עיני הדיינים אין כל זיקה בין אנשים אלו היכולה להשפיע על ענייני ממון על פי התורה והשו"ע. לבוא ולומר לבית הדין שיזמין את הצדדים כדי שאולי יסכימו לתת בידי בית הדין כוח לדון על פי חוקים שאינם תואמים את דין התורה, מהיכא תיתי שנעשה כן – להשתדל להביא בפנינו אפשרות לדון במפורש שלא על פי דין תורה.

מסקנת הדברים במישור ההלכתי
נראה מכל האמור כי אין בידי בית הדין את הסמכות ההלכתית לדון ולכוף לדון בכל תביעת רכוש הנוגעת למי שנישאו בנישואין אזרחיים. זאת משום שאין בית הדין מכיר בנישואין כאלו, וממילא לדעת בית הדין לא נוצרה כל עילה או סיבה לזיקה ממונית כל שהיא בין אלו. זולת, כאשר מתקיימים בפועל שני תנאים מקדימים:

1) שני הצדדים גם יחד באים לבית הדין ומבקשים מבית הדין שידון ביניהם על ענייני ממון שלדעתם יש ביניהם.

2) שני הצדדים מצהירים בפני בית הדין כי הם רוצים שידונו בהם שלא על פי דין התורה אלא על פי חוק המדינה.

גם אז אין בית הדין דן אלא רק כדיון בענייני ממון בין שני אנשים שאינם קשורים בכל קשר (של נישואין) ביניהם וכתביעת ממון רגילה. הדבר דומה בעצם לשני אנשים שסיכמו ביניהם שענייני הממון יידונו בפני פלוני על פי תקנון מוסכם ביניהם. ומ"מ בכל מקרה, טרם צעד זה אין בידי בית הדין כל סמכות הלכתית לכופם לבוא לפניו לדיון, שהרי סמכותו לעשות כן היא רק כאשר הדיון שייערך יהיה על פי דין תורה בלבד, והרי על פי דיני התורה אין כל מקום לדיון ביניהם כיוון שאין בית הדין מכיר בנישואיהם. בוודאי הדברים אמורים כאשר אחד הצדדים מודיע לבית הדין כי אינו מעוניין כלל לבוא ולדון בפניו.

המבחן החוקי
עם האמור, לא נמנע לומר כי גם את המבחן החוקי לא צלח עניין זה של סמכות בית הדין לדון בתביעת הרכוש במי שנישאו בנישואין אזרחיים.

טוען ב"כ הבעל כי מאחר שרק לבית הדין הרבני סמכות לעסוק בהתרת נישואי הצדדים ממילא הרי זו תביעת גירושין כמשמעותה בחוק וניתן לכרוך בה את ענייני הרכוש. לכאורה, חישוב פשוט. ולא היא. הנוהל כי התרת נישואין אזרחיים תהיה רק במגרשו של בית הדין הרבני היא בעצם קביעת "מדיניות" של הרבנות הראשית, מדיניות שנועדה לשמר מכל משמר את כל ענייני הנישואין והגירושין בסמכותם הבלעדית והייחודית רק של דייני בתי הדין הרבני ולא להביאם בפני ביהמ"ש. משום שאם נפנה אותם לבתי המשפט הרי שבתי משפט יקחו לעצמם סמכות גם במקום שיש חשש לנישואין כדמו"י. לפיכך הנוהל הוא שגם במקרה של נישואי תערובת (יהודי וגויה) שהתרת הנישואין אינה בבית הדין הרבני, אלא נעשית על פי המצב החוקי בהליך של "התרת הנישואין" (האזרחיים) בפני ביהמ"ש האזרחי, מ"מ ביהמ"ש האזרחי פונה קודם אל בית הדין הרבני הגדול בכדי לקבל חוות דעת שתאמר כי מצד ההלכה אין חשש לנישואין ולכן ביהמ"ש יכול להתיר את הנישואין. אך בכל מקרה ששני הצדדים יהודים בחרה הרבנות הראשית לקבוע כי שום מקרה לא ידון אלא אך ורק בין כותלי בית הדין הרבני. לפיכך נשאר כל ההליך להתרת נישואיהם בבית הדין הרבני. זאת, למרות שגם במקרה כזה אין כל הכרה מצד בית הדין וההלכה בנישואין אלו.

ומאחר שבית הדין מתיר את נישואיהם לא כהליך של גירושין אלא בסטטוס של נותן חוות דעת הלכתית האומרת שכלל לא היו נישואין, א"כ היאך נוכל לכרוך תביעת חלוקת רכוש חוקית של חוק יחסי ממון, חוק העוסק בין בני זוג שנישאו ובזכויות הנובעות מנישואין, נישואין שלדעת בית הדין הרבני כלל לא היו. בעצם, בהיעדר פסק דין הקובע גירושין בין בני זוג נשואים ממילא אין כל מצב שמבחינה חוקית נוכל לכרוך תביעה נוספת. בהשאלה ניקח לדוגמה תיק תביעת גירושין בין בני זוג שנישאו כדמו"י, תביעה שבה אחד הצדדים תובע לחייב את הצד השני בגירושין (שוודאי במקרה כזה, חלק תביעת הגירושין היא בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני וניתן לכרוך בה תביעת רכוש). והיה ובית הדין מגיע למסקנה כי מחוסר עילה הלכתית יש לדחות את תביעת הגירושין. הרי גם במקרה קלאסי זה, אפילו אם נכרכה תביעת חלוקת רכוש בתביעת הגירושין כדין, הרי שמרגע זה היא נופלת, משום שבפועל לא ניתן פסק דין לגירושין. זהו בעצם המצב בכל דיון בעניין נישואין אזרחיים. אין כאן "פסק דין לגירושין" כמשמעותו, שהרי אין בית הדין מכיר כלל בנישואין כאלו ובכל מקרה של קושי יתיר לאשה להינשא אף בלא גט. גם מושג של פסק דין ל"התרת נישואין" לא קיים פה מבחינה מהותית כמשמעותו בעיני החוק האזרחי. שכן "התרת נישואין" כמשמעותו בחוק האזרחי, פירושו הוא שעד היום היו בני זוג אלו בסטאטוס של "נשואים" ומכאן ואילך מחליט מי שמחליט כי "אינם נישואין". ואילו בעיני בית הדין וההלכה, אין מושג כזה של "התרת נישואין" מכאן ואילך. בית הדין רק קובע כי בעיניו לא היו בני זוג אלו נשואים כלל ועיקר, ומכאן הקביעה ההלכתית כי הם יכולים להינשא כל אחד לאחר. נמצאנו למדים כי אין בפנינו פסק דין גירושין במשמעות של "גירושין".

אמנם מהבחינה הפורמאלית בית הדין מזכיר בהחלטתו על היפרדות צדדים שנישאו אזרחית כי: "ניתן פסק דין גירושין", אך זהו פסק דין פורמאלי בלבד שאין בו את המשמעות התכנית של "גירושין" והדבר נעשה אך ורק כדי שמהבחינה הנוהלית יוכלו המבקשים לפתוח תיק "גט לחומרא". בהערת אגב יצוין כי ניתן גם להימנע מכתיבת נוסח זה של נתינת פסק דין לגירושין. זאת באמצעות הוראה מפורשת של בית הדין בהחלטתו הקובעת כי: "המזכירות תפתח לצדדים תיק סידור גט לחומרא". החלטה בנוסח כזה יש בה כדי לחייב את המזכירות לפתיחת תיק סידור הגט גם אם אין בתיק כל פסק דין לגירושין. בכך מתייתרת הוראה כזו את הצורך בנתינת פסק דין פורמאלי לגירושין. משכך פני הדברים, גם במסלול החוקי אין מקום לומר כי תהיה לבית הדין סמכות לדון בתביעות כרוכות בבני זוג שנישאו רק בטקס של נישואין אזרחיים.

סוף דבר בנושא זה של סמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת רכוש בכריכה לתביעת גירושין בבני זוג שנישאו רק בטקס נישואין אזרחיים, יש לפסוק כי בית הדין נטול כל סמכות לדון ו/או לכוף לדון בתביעות אלו הן מהפן של חוסר סמכות הלכתית והן מהפן של חוסר סמכות חוקית.

על פי כל האמור לדעתי המסקנה העולה לפסיקה היא:

א. תביעת הגירושין – מכיוון שבשאלת ההיפרדות אין מחלוקת בין הצדדים ושניהם חפצים להתנתק האחד מהשני, ומאחר שהצדדים התקשרו ביניהם רק בטקס אזרחי, הצדדים ייפרדו זמ"ז בדרך של "גט לחומרא" בלבד.

ב. על המזכירות לפתוח לצדדים תיק "סידור גט לחומרא" ולקבוע מועד לסידור גט לא יאוחר מ־ 45 יום מהיום.

ג. תביעת הרכוש – בית הדין קובע כי כריכת תביעת הרכוש אין לה תוקף ודינה להתבטל משום שהצדדים נישאו רק בטקס של נישואין אזרחיים, ובנישואין מעין אלו בית הדין נטול סמכות הלכתית וחוקית לדון בענייני הרכוש או בכל תביעה כרוכה אחרת.

הרב אליהו הישריק
מקורות בהלכה שבדינים שבין אדם לחבירו לא אמרינן "דינא דמלכותא דינא"

טור־ בית יוסף, חושן משפט, סימן כו:
כתב הרשב"א (שו"ת ח"ו) סימן רנ"ד שנשאל על אחד שמתה בתו ותבע את חתנו בערכות הגויים שיחזור לו כל הנדוניא בטענה שאף על פי שבדיני ישראל הבעל יורש את אשתו (ב"ב קח.) כיוון שהכול יודעים שהם הולכים בדיני הגוים הרי כל הנושא אשה שם כאלו התנה כן וכו'... באמת נראה לי דאסור לפי שהוא מחקה את הגוים וזהו שהזהירה התורה לפניהם ולא לפני גוים ואף על פי ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו חוקות הגוים ודיניהם ולא אפילו לעמוד לפניהם לדין אפילו בדבר שדיניהם כדיני ישראל וכו'... ללמוד מזה לילך בדרכי הגוים ומשפטיהם חס ושלום לעם קדוש לנהוג ככה וכו'... ועושה אלה מפיל חומות התורה ועוקר שרש וענף והתורה מידו תבקש ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוא ואפילו גזלה ישיב רשע מקרי כדאיתא בפרק הכונס (ב"ק ס:) ובכלל עוקר כל דיני התורה השלימה ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי ילמדו את בניהם דיני הגוים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרשי הגוים חלילה לא תהא כזאת בישראל חס ושלום שמא תחגור התורה שק עליהם עכ"ל וכו'...

כתב הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' קט) לעניין דינא דמלכותא דינא דע שלא אמרו אלא במאי דאיכא הורמנא דמלכא ובדברים שהם מדיני המלכות כי כמו שיש לנו משפטי מלכוה כמו שאמר שמואל לישראל (ש"א ח, י־יא) כך בשאר האומות דינים ידועים יש למלכות עליהם אמרו דדיניהם דין אבל דינים שדנים בערכאות אין אלו ממשפטי המלוכה אלא הערכאות דנין לעצמם כמו שימצאו בספרי הדיינים שאם אי אתה אומר כן בטלת חס ושלום דיני ישראל כ"ל וכו'...

טור – בית יוסף, חושן משפט, סימן סח:
וכתב הרב המגיד פרק כ"ז ממלוה ולוה שדעת הרמב"ם ורוב הגאונים דאע"ג דקיימא לן דדינא דמלכותא דינא הני מילי במה שהוא תועלת המלך בענייני המסים שלו ומה שהוא מחקיו אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דינו בהם דין והכי קאמר ואי בעית אימא לא אמרינן בכי הא דינא דמלכותא דינא. והרשב"א (י: ד"ה אבל) כתב שמצא בתשבוה להרי"ף (סי' יד) כדברי הרמב"ם.

השו"ע חושן משפט, סימן כב סעיף ב' פסק: אבל אם קבל עליו עכו"ם לדיין אפ' קנו מיניה אין הקנין כלום ואסור לדון לפניו.

טור – בית יוסף, חושן משפט, סימן שסט:
וכתב מהרי"ק בשורש (קפ"ח) <קפ"ז> אפילו לאותם דעות שהביא המרדכי דאפילו בשאר ענייני ממון אומרין דינא דמלכותא דינא פשיטא דהיינו דווקא לעניין ארנוניות ומנהגות של משפטי המלכים כמו שכתב רשב"ם בפרק חזקת (ב"ב נד: ד"ה והאמר) אבל דין שבין אדם לחברו פשיטא דלא דאם כן בטלת דיני תורה חס ושלום ע"כ.

זה לשון רבינו המאירי (ב"ק קיג. עמוד שכא): "וכל מה שביארנו בדין המלכות שהוא אצלינו דין גמור הוא דווקא בחוקים שחקק המלך לתועלתו ולתועלת נכסיו וכו', על דרך האמור (בסנהדרין כ:) כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו, וזהו שאמרו "דינא דמלכותא דינא" ולא אמרו: "דינא דמלכא דינא", כלומר דינים הראויים לו מצד המלכות, אבל מה שהוא מחדש דינים שהאומות מחזיקות בהן מתורת ספריהן ונימוסי חכמיהן הקדומים, כנגד הדינים שלנו אינו בכלל זה שא"כ יהיו כל דיני ישראל בטלים ח"ו. ע"כ.

ומרן מהר"י קארו בשו"ת אבקת רוכל (סי' פא) כתב: "ולעניין הלכה נקטינן כד' הרי"ף והרמב"ם ורוב הגאונים דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדבר שיש בו תועלת והנאה למלך, הלוא"ה לא אמרינן דינא דמלכותא דינא". וכן פסק מרן בש"ע חו"מ (סי' סח ס"א). וכ"כ הש"ך (סי' עג ס"ק לט וסי' שנו סק"י).

תוקפם של נישואין אזרחיים במבחן ההלכה
כתב הב"י באה"ע סימן כ"ז בסופו בשם הריב"ש סימן ה' על אירוסין שנעשו בנימוסי הגוים אין ספק שאין בהם חשש קידושין אף אם יהיו בפני עדים כשרים וכו'.

וכ"כ ה"ר דוד הכהן בשו"ת הרד"ק בית כ' חדר ד' להתיר בלא גט, וכ"כ תרומת הדשן ס' ר"ט להתירה בלא גט – מומר שנשא מומרת וחזרו אח"כ לדת האמת והתירה בלא גט אע"ג דשהה עמה כמה שנים בגיותו כ' ב"י ס'.

קמ"ט כ' הרמב"ם ה' גירושין פ"י הי"ט הורו הגאונים שאפי' הבא על אשה בעלמא בעדים שצריכה ממנו גט שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכ"ו ואין ראוי לסמוך עליהם שלא אמרו חכמים חזקה זו אלה באשתו שגירשה בלבד. וכ"כ הרא"ש וכ"כ הר"ן בשם הרשב"א דווקא באשתו אבל בסתם נשים מן הסתם בעילתו בעילת זנות.

וכ' הריב"ש בסימן ו' דאפי' לדעת אותם הגאונים שסוברים דבסתם אמרינן דלשם קידושין בעל, בנידון זה לא בעל לשם קידושין כיוון שבתחילה בנישואין כחוקות הגויים הרי הוא כאילו פירשו שאין בדעתם לשם קידושין כדת משה ויהודית אלא מדרכי הגויים שאינו בתורת גיטין וקידושין ואם כן אינה כנשואה. וכ' הראב"ד כ' שדברי אותם גאונים קיימים במוחזקים בכשרות, אבל החשודים לפריצות בעריות אין חוששין לקידושין וכ"ו ועוד שזו לא טבלה לנדתה ואם לאיסור כרת התיר עצמו בביאתו איך יחוש לאיסור קל של פנויה וכ"ש מקום שלא היה עדי יחוד ולכ"ע אין חוששין לקידושין וגם צריך שיראה הוא את העדים.

וכך פסק השו"ע אה"ע סימן כ"ו סעי' א' אין אשה נחשבת אשת איש אלא ע"י קידושין שנתקבלה כראוי אבל אם בא עליה דרך זנות שלא לשם קידושין אינו כלום אפי' בא עליה לשם אישות בינו לבינה אינה נחשבת כאשתו ואפי' יחדה לו אלא אדרבא כופין אותו להוציאה מביתו כ' הרמ"א דודאי בושה היא מלטבול ובה עליה בנידתה.

וכ' פ"ת ס"ק ב' בשם ספר המנקה בק"א דאם דר עמה אמרינן אין אדם עשה בעילתו בעילת זנות זה דווקא שטובלת לנידתה אבל באינה טובלת אין אומרים חזקה זו. וכ' השו"ע באה"ע סימן קמ"ט סע' ה' לא אמרו חזקה זו דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא באשתו שגירשה וכו' אבל שאר כל הנשים חזקה שבעל לשום זנות עד שיפרש שבעל לשם קידושין.

וכתב ביבי"ע אומר בחלק ח' אה"ע סימן י' בדין נישואין אזרחיים הביא מערכה לקראת מערכה ופסק להתיר במקום עיגון בלא גט.

הב"י באה"ע סימן ו' סעיף ו' הביא את הרמב"ם (בתשובות סימן קנ) כהן שנשא גרושה והחרים שניהם, והחרים על כל בר ישראל ובת ישראל שישא ויתן עמהם ויאכל וישתה וישב עמהם תוך ארבע אמות ומי שיכנס עמהם לשמחה ולאבלות שיהיה כהם וכו'. והוסיף הרמב"ם הרחקות ועונשים עד שיגרשנה וכו'. ותשובת הרמב"ם הנ"ל מדובר בכהן שנשא גרושה בחופה וקידושין כדמו"י אבל בנידון דידן הנישואין אזרחיים וללא שמירת טהרת המשפחה אינה צריכה גט מצד הדין.

מסקנה
מתשובות הרשב"א (ח"ו סימן רנ"ד) וכן (בח"ג ס' קט). והרב המגיד כ"ז ממלוה ולוה שדעת הרמב"ם והרב הגאונים ותשובת הרי"ף ס'י"ד ומהרי"ק בשורש קפ"ח והמאירי ב"ק קיג עמוד שכ"א. וכ"כ שו"ע חו"מ ס' ס"ח ס"א וכ"כ השך סי' ע"ג ס"ק לט וסימן שנו סק"י.

וכ"כ יביע אומר חלק ד חושן משפט סימן א' סעיף קטן ו'.

מכל הפוסקים הנ"ל דינים שבין אדם לחברו לא אמרינן "דינא דמלכותא דינא "

והמאירי שכתב אבל מה שהוא מחדש דינים שהאומות מחזיקות בהן מתורת ספריהן ונימוסי חכמיהן הקדומים, כנגד הדינים שלנו אינו בכלל זה, ממשמעות דבריו של המאירי גם אם השלטון מחדש דינים שהאומות מחזקות מתורת ספריהן אין חלים עליהן דינא דמלכותא דינא.

העולה מכל האמור:
א) אין סמכות לבית הדין לדון בנושאים הכרוכים לתביעת הרכוש מכוח חוק יחסי ממון ומנהג המדינה כי לא שייך בזה מנהג המדינה כפי שפורט הנ"ל בנישואין אזרחיים מבחינת ההלכה.

ב) הצדדים ייפרדו בגט לחומרא מאחר שרצונם בכך.

הרב שמעון מלכה – אב"ד

סיכום פסיקה
בתיק זה מורכב משתי סוגיות עיקריות שבאו לביטוי בשתי תביעות שונות. תביעת גירושין שמטרתה היא היפרדות הצדדים זמ"ז. ותביעה כרוכה בענייני הרכוש. כאשר בית הדין נדרש לתן פסיקה בשאלה האם לבית הדין הרבני קיימת סמכות לדון בתביעות של חלוקת רכוש ועוד הכרוכות לתביעת גירושין של מי שנישאו בנישואין אזרחיים בלבד ללא כל טקס הלכתי דתי.

בנושא ההיפרדות של הצדדים מדובר בצדדים המביעים הסכמה להיפרד זמ"ז ולסיים את מערכת החיים המשותפת ביניהם. לגבי סוגיה זו הדעה של חברי הרכב בית הדין היא אחידה. בית הדין הרבני הוא המקום היחיד המוסמך לתן כל פסיקה בעניין היפרדותם של הצדדים.

בנושא סמכות בית הדין לדון בתביעת רכוש הכרוכה לתביעת גירושין של מי שנישאו בנישואין אזרחיים בלבד, נחלקו הדעות. דעת הרוב היא שאין לבית הדין הרבני סמכות לדון בעניינים אלו מעבר לקביעה בעניין היפרדות הצדדים. לדעת המיעוט, יש בידי בית הדין הרבני הסמכות לדון בכל תביעה כרוכה גם כאשר הצדדים נישאו רק בנישואין אזרחיים, בדיוק כמו שקיימת הסמכות בתביעה של מי שנישאו כדמו"י.

כפי הכלל בהלכה, נפסק כדעת הרוב.

על פי כל האמור פוסק בית הדין:
א. תביעת הגירושין – מכיוון שבשאלת ההיפרדות אין מחלוקת בין הצדדים ושניהם חפצים להתנתק האחד מהשני, ומאחר שהצדדים התקשרו ביניהם רק בטקס אזרחי, הצדדים ייפרדו זמ"ז בדרך של "גט לחומרא" בלבד.

ב. על המזכירות לפתוח לצדדים תיק "סידור גט לחומרא" ולקבוע מועד לסידור גט לא יאוחר מ־45 יום מהיום.

ג. תביעת הרכוש – בית הדין קובע כי כריכת תביעת הרכוש אין לה תוקף ודינה להתבטל משום שהצדדים נישאו רק בטקס של נישואין אזרחיים, ובנישואין מעין אלו בית הדין נטול סמכות הלכתית וחוקית לדון בענייניי הרכוש או בכל תביעה כרוכה אחרת.

ד. ניתן לפרסם פסק דין זה בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ד' באב התשע"ג (11/07/2013).