פסק הדין שבפנינו עניינו תביעת אישה לכתובתה בסך 180,000 ₪. הטיעון המרכזי של הבעל להיפטר מתשלום הכתובה הוא הסכם קדם־נישואין שנערך על ידי הצדדים, הכולל סעיף שבו הצדדים מוותרים מראש על כל תביעה מכל סוג שהוא, במידה והצדדים יתגרשו, וככל המפורט להלן. בנוסף, טען הבעל טענות כנגד האשה, שיש בהן, לדבריו, כדי להפסידה כתובתה.

א) הצדדים נישאו זל"ז ביום ט' בכסלו תשע"ד (22.11.12), בנישואין שלישיים לבעל ונישואין שניים לאישה. לאחר חמישה חודשים הצדדים נפרדו זמ"ז, וכל אחד מהם הגיש תביעת גירושין שנידונו כאחת. בתחילה סירבה התובעת להתגרש לפני שיובטחו לה כל הזכויות המגיעות לה. לאור הנסיבות שנגלו לעיני בית הדין בתיק זה שכנע בית הדין את התובעת להפריד בין סידור הגט, שנעשה לאלתר, לבין הדיון בתביעת הזכויות שלדבריה מגיעות לה, והוא התקיים במועד מאוחר יותר לאחר סידור הגט בפועל. לדבריה, בכלל הזכויות המגיעות לה הם תשלום הכתובה ופיצוי על נזקים שנגרמו לה כתוצאה מהנישואין, שהגיעו לקיצם לאחר תקופה קצרה באשמת הנתבע – לדבריה. בכלל הנזקים כוללת התובעת את עזיבת מקום העבודה הקודם לטובת עבודה בחברה שמחזיק הנתבע, ובעקבות הגירושין הוצרכה לעזוב גם אותה, וכן טיפולים פסיכולוגיים לילד מנישואיה הקודמים, שנפגע נפשית כתוצאה מפירוק הנישואין, וככל המתואר בדבריה, כפי שהם מצוטטים בפרוטוקולי הדיון.

ביום י"ט בכסלו תשע"ג (3.12.2012), ערב נישואיהם, חתמו הצדדים על הסכם ממון קדם־נישואין ובו הם הסדירו את כל ענייני הרכוש שביניהם. הסכם הממון אושר בביהמ"ש לענייני משפחה.

אלו הם עובדות הרקע החשובות לטענות ומענות שהיו בין הצדדים.

האישה הגישה את תביעתה לכתובה ולפיצויי נזיקין, שהוזכרו לעיל.

בדיונים שהתקיימו בתביעת הגירושין ובכתב התביעה מתארת התובעת את רצונה הבסיסי הראשוני לשלום־בית שלא נענה על ידי הנתבע על אף הפצרותיה, ורק לאחר שלא נותר לה מנוס הגישה את תביעתה לגירושין. לטענת האישה המשבר בזוגיות נבע מקשר מחודש שניהל הנתבע עם גרושתו מנישואיו הראשונים שממנה נולדו לנתבע שלושה ילדים. לדבריה, לאחר נישואיה של בתו של הנתבע מגרושתו, הקשר של הנתבע עם גרושתו התהדק והתעצם, וכתוצאה מזה המשבר בין התובעת לנתבע החריף עד כדי מאיסות הדדית והגשת תביעות גירושין הדדיות.

הנתבע הכחיש שהיה לו קשר רומנטי עם גרושתו מעבר לקשר טבעי שהיה לו אִתה בהיותה אם ילדיו.

הנתבע בסיכומיו העלה שתי טענות מרכזיות להפסיד את האישה את כתובתה. הראשונה נוגעת לחוסר ההתאמה ביניהם ולהתנהגות האישה במהלך הנישואין הקצרים. השנייה היא הסכם קדם־הנישואין – לטענתו, מהסכם זה עולה שהאישה ויתרה על זכותה לתבוע את כתובתה, כפי שיובהר בהמשך.

לטענת הנתבע, הסיבה המרכזית שהם מתגרשים היא אי־התאמה קיצונית ביניהם, והוסיף לטעון שהאישה היא שקרנית וברחה מביתו מספר פעמים. מאידך גיסא, טוענת התובעת שהיא לא ברחה מביתו אלא סולקה ממנו לאחר שגמלה החלטה בלִבו לחדש את הקשר שיש לו עם גרושתו ולפתוח בהליך גירושין.

אלו הם תורף העובדות והטענות.

לאחר ניתוח מכלול התמונה שהצטיירה לפנינו ולאור ההתייחסות לטענות הצדדים, לדעתי יש לקבל את גרסת התובעת בנוגע לשאלה מה בסופו של דבר הוביל לגירושיהם. כמו כן יש לדחות את טענת הנתבע, שלאור הסכם קדם־הנישואין הנתבעת אינה רשאית לתבוע את תשלום כתובתה.

לפיכך, לדעתי, ברמה העקרונית יש לחייב את הנתבע בתשלום מלוא הכתובה, אבל בהתחשב בגורמים נוספים, שיוזכרו בסוף פסק דין זה, יש לחייבו בסך של 60,000 ₪ בלבד. להלן הנימוקים למסקנתי זו.

ב) ריש מילין, יובהר שהעילה שאותה כותב ב"כ הנתבע בסעיף 7 לסיכומיו, שבית הדין בהחלטתו ביום י"ב בשבט תשע"ד (13.1.2014) בשעה 13.42 קבע, שהאישה מוחלת על כתובתה, ראוי היה לה, שלא הייתה נכתבת עלי דף בסיכומיו. גם לב"כ הנתבע ברור שמדובר בטעות סופר שנבעה מנוסח שבלוני של פסק דין לגירושין (ולא זכור לי מקרה דומה, שבו הנוסח השבלוני לא תוקן). בהחלטה נוספת של בית הדין מאותו תאריך כתוב מפורשות, שהאישה אינה מוחלת על כתובתה, ותביעתה תידון לאחר סידור הגט במועד אחר. לעולם, נוסח החלטה מפורט וספציפי גובר על נוסח שבלוני מובנה, ואכמ"ל.

תיאור תקופת הנישואין הקצרה, ובפרט בחלקה האחרון, על ידי שני הצדדים היא של מערכת נישואין עכורה מלאה בהכפשות ובשנאות תהומיות, שאין בה תוחלת לעתיד טוב יותר, מה שהוביל את שני הצדדים לפתוח תיק גירושין. השאלה המרכזית שעומדת לפתחנו היא, מי ומה גרם את השתלשלות הדברים עד כדי השנאה התהומית שנגלתה לנגד עינינו. אין ספק, שלא כך היו פני הדברים כשהצדדים החליטו להינשא זל"ז. הטיעונים שאותם מציג ב"כ הבעל בסיכומיו להיפטר מתשלום הכתובה, שהאישה רוצה ורצתה בכל מאודה בגירושין אינם ממין הטענה. לבית הדין ברור שהצדדים הגיעו למצב שאין טעם להחיות את הנישואין שכבר "מתו", ולכן הם פנו להליך הגירושין. השאלה היחידה שבפנינו היא מי גרם את "מיתתם".

לדעתי, אין ספק שסיטואציה רגשית שאליה נקלע הנתבע היא, בעיקר, זו שבסופו של דבר גרמה לגוויעת הנישואין ולהבאתם לקיצם, וכפי שאבאר.

התובעת הציגה בפני בית הדין ראיות (שלא הוכחשו על ידי הנתבע) שהתובע המשיך לנהל קשר עם ז.ד. גרושתו מנישואיו הראשונים. (התובעת היא גרושתו מנישואיו השלישיים). בית הדין השתכנע שקשר זה כלל גם קשר רומנטי מעבר לקשר שנדרש לקיים עם מי שהיא אם ילדיו. נסיעתו של הנתבע לחו"ל עם מספר זוגות, כשהוא יוצא לטיול זה עם גרושתו לא מותירה ספק באשר לטיב הקשר. עובדת נסיעתו זו אומתה על ידי בית הדין ועלתה וצפה לה מאליה לעיני בית הדין, מבקשת הנתבע עצמו לביטול צו עיכוב יציאה שהושת נגדו.

חז"ל במבטם המעמיק על נפש האדם אסרו מפגשים מסוג מסוים עם גרושתו של אדם, ואף אסרו מגורים סמוכים, וניהול משא ומתן ישיר, וכל זה מתוך הנחה שמפגשים ומגורים שכאלה אלו עלולים להוביל לקשר אסור. איסור זה מתייחס גם למצב שהגרושה נישאה כבר לאדם אחר, שאז החשש הוא קטן יותר (וככל המפורט בשו"ע אבהע"ז סי' קי"ט סעי' ז' ואילך). הרגלי החיים האינטימיים של איש ואישה שהיו להם לפני הגירושין (מכיר ברמיזותיה כלשון חז"ל) יכולים להוביל אותם לקשר אסור לאחר הגירושין. קל וחומר ובן בנו של קל וחומר, מי שיוצא עם גרושתו לטיולי זוגות בחו"ל. במסגרת בקשתו לביטול צו העיכוב יציאה מהארץ שהוצא כנגדו הודה הנתבע בפני בית הדין שהוא יוצא לטיול עם גרושתו. יש יסוד גדול להניח שהמשבר בזוגיות בין התובע לנתבעת התחיל מהקשר המחודש של הנתבע עם גרושתו. קשר שהתעצם לאחר נישואיה של בתם המשותפת של הנתבע וגרושתו. העובדה שגרושתו של הנתבע פונה אליו בלשון "אשתך", בהודעות אס־אם־אס שהוצגו בפנינו, כשהנתבע נשוי לתובעת, מבטאת היטב את הקשר הזה שהלך והתקבע. התיאורים של השנאה התהומית שהתפתחה בין התובעת לנתבע, כולם־כולם, הם פרי הקשר של הנתבע עם גרושתו. דרישת הנתבע מהתובעת לעזוב את ביתו, וכינויי הגנאי שהוטחו בנתבעת, כפי שהוצגו בפנינו, אף הם מפֵרות הבאושים של הקשר האסור שנוצר. אמנם בית הדין רואה צורך לציין שאין בדברים הללו משום הטלת אשמה בנתבע, עד כדי תיאורו כאדם מפלצתי, נוכל ובלתי אנושי, וכפי שמתארת אותו התובעת. בנוגע לעניין זה דוחה בית הדין את דברי המשטמה של התובעת. הקשר הפנימי של בעל עם אשתו אינו נמחה בהינף יד על ידי הגירושין בגט ובפרט כאשר ישנם ילדים משותפים. גם אחרי גירושין יכולים להתפתח געגועים וזיכרונות נעימים מהאישה לשעבר, שיובילו לרצון לחדש את הקשר (כמובן, אין הדברים אמורים בכל גירושין, וזה תלוי באופי הגירושין ובמה שהוביל אליהם). אולם גם אם זוהי התפתחות טבעית (וחז"ל ניסו למנוע בחכמתם) היא יכולה להרוס לחלוטין נישואין חדשים (ולדעתי, כך קרה לנגד עינינו בצדדים הניצבים בפנינו). במצב זה, הבעל (הגרוש) צריך לשאת באחריות על הרס הנישואין – בדמות תשלום הכתובה לאישה שנקלעה למצב זה שלא בטובתה.

מעבר לאמור, מקובלת עלינו גרסת האישה שהבסיס שלה לנישואין היה גם הבאת ילדים נוספים, דבר שהבעל סירב לשתף פעולה במימושו או שלא היה יכול לקיים אותו כלל – כטענת האישה. (בית הדין לא נכנס לאימות הטענה הזו כלל, בהעדר הצורך לכך). לאישה ילד אחד בלבד מנישואיה הקודמים.

ג) ב"כ הנתבע ציטט את שכתבנו במספר פסקי דין, שנישואין שניים שונים הם באופיים מנישואין ראשונים. בעוד שבנישואין ראשונים מדובר על כריתת ברית בין בני הזוג הרי שבנישואין שניים הם בדרך כלל נתפסים כניסיון בלבד לבחון את התאמת הצדדים לנישואין. בדרך כלל, מאחורי נישואין שניים אין עומדת כריתת ברית. הנפקות ההלכתית והמשפטית והמעשית של ההבחנה הזו תהיה כאשר בני הזוג נפרדים לאחר שהם גילו שהם אינם מתאימים זל"ז, והפירוד מוסכם על שני הצדדים. במצב שכזה, בנישואין שניים לא יהיה לאחד כלפי השני טענה ותביעה כלשהי, מדוע הם אינם מתאימים זל"ז. לכן גם האישה, על פי רוב, לא תגיש תביעה למימוש כתובה. ב"כ הנתבע ביקש להקיש מהבחנה זו למקרה שבפנינו. היקש זה מוטעה הוא ביסודו.

גם לפי הבחנה זו, אם הבעל מאלץ את האישה להתגרש נגד רצונה או שהוא נוהג כלפיה בצורה לא ראויה שמובילה אותה ליזום את הגירושין כי אז לא התובנה שאליה הגיעו בני הזוג, שהם אינם מתאימים זל"ז, הובילה לפירוד אלא התנהגות הבעל. במקרה שכזה, ודאי שקמה לה העילה לתביעת הכתובה.

דרך משל מהוויה אחרת: שותפים שהגיע למסקנה שהם לא מתאימים לנהל עסק ביחד, יפרקו את השותפות ללא תביעות הדדיות. לעומת זה, אם אחד מהצדדים התרשל או פשע בהתנהלותו, פירוק השותפות עשוי להיות מלווה בתביעת הצד הנפגע (על אף שהצדדים לא כרתו ברית שותפות). לפיכך בתמונה המצטיירת לנגד עינינו (כפי הניתוח שלעיל) שממנה עולה, שהקשר של הבעל עם גרושתו הוא זה שגרם לפירוק הנישואין ולא אי־ההתאמה בין הצדדים, במקרה שכזה קמה לה העילה לתביעת הכתובה, גם אם מדובר בנישואין שניים.

ראוי לציין, שבכתב התביעה, תוך כדי הצגת העילות לתביעת הגירושין, כותב הבעל בזה הלשון: "למזלי משפחתי עזרה לי וגייסה עבורי 7000 ₪ שאותם אתן ונסיים את הכל". זאת אומרת, הבעל מודע לכך, שהוא צריך לפצות את האישה. הנכונות לשלם סכום זה לא יכולה להתפרש כניסיון לקנות את דינו "עביד איניש דזבין דיניה". אילו אמירה שכזו הייתה נאמרת במהלך הדיון, כתגובה לסרבנות האישה להתגרש או כתגובה לדרישה כספית היה מקום לפרשה כניסיון לקנות את דינו. כשהנתבע מצהיר על הנכונות הזו בכתב התביעה שלו עצמו לאחר תיאור עילות הגירושין שהוא בעצמו כותב, הצהרה שכזו, ללא שום ספק, מעידה על כך שהנתבע מודע לכך שהוא צריך לפצות את התובעת. ההיגיון שעומד מאחרי מה שהתורה מחייבת "מודה במקצת" להישבע (כתובות י"ז ע"א, ועוד), נכון גם פה, ודי לחכימא.

מהאמור עד כה, ניתן להסיק שלא נמצאה עילה כל שהיא להפסיד את האישה את תשלום כתובתה. אולם ב"כ הבעל טוען שגם אם האישה זכאית לתשלום כתובתה הרי שהיא וויתרה על זכות זו במסגרת הסכם קדם־הנישואין, וכלהלן.

ד) ב"כ הנתבע העלה בטיעוניו בסיכומים מספר פעמים את העובדה שהצדדים חתמו על הסכם ממון 'קדם־נישואין' ערב נישואיהם שבו, הצדדים מוותרים זל"ז על כל תביעה מכל סוג ומין שהיא אחד כלפי השני במידה והנישואין יגיעו לקיצם. בסעיף 2.ב. כתוב "הצדדים מצהירים... שאין ולא תהיה להם כל תביעה או טענה או דרישה מכל מין וסוג שהוא... בסיום נישואיהם למעט האמור בהסכם זה". כמו כן בסעיף 13.7 נכתב "במקרה של פירוד לא יהיה צד א' (הבעל) חייב במזונותיה של צד ב' (האישה) או בתשלום פיצוי כל שהוא לצד ב'". הסכם זה קיבל תוקף פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה.

לטענת ב"כ הנתבע, הוויתור שבסעיפים הללו כולל גם את תביעת האישה לתוספת כתובתה, גם אם יתברר שעל פי כללי ההלכה היא זכאית לתשלום התוספת. בדברים שבעל פה הזכיר ב"כ הנתבע שבנימוקים לפסק דין אחר של הח"מ (פסק דין שהתייחס לנתבע שבפנינו בתביעת כתובה שהוגשה כנגדו על ידי אשתו הקודמת) קיבלתי את הטענה הזו במצבים מסוימים, ולכן לדעתו יש להקיש מהנאמר שם גם לנידון שבפנינו. גם את ההיקש הזה יש לדחות. אזכיר בתמצית את העולה מהאמור שם לגבי טענה דומה. והרוצה יעיין בנימוקי פסק הדין הנ"ל, שמצורף לפסק דין זה, בחלקים החשובים גם לכאן.

המסקנה העולה מפסק הדין הנ"ל בתמצית היא כלהלן:

א. אם היה נכתב בהסכם קדם־הנישואין בצורה מפורשת שהאישה מוותרת על תביעת הכתובה אם הצדדים יתגרשו, הרי שלוויתור זה יהיה תוקף משפטי הלכתי בנוגע לתביעת תוספת הכתובה, והאישה לא תהיה זכאית לתבוע את תשלום התוספת.

ב. מאחר שלא כתבו בהסכם במפורש שהוויתור מתייחס גם לכתובה, הרי שיש ספק בפנינו. מחמת הספק אי אפשר יהיה להוציא מהבעל את תשלום התוספת מאחר שהוא מוחזק בממון.

ג. גם אם באנו להכליל את הכתובה בסעיף הוויתור, כשהיא אינה מפורשת בו, זה מתייחס רק לתביעת כתובה, כאשר הצדדים מתגרשים בהסכמה מתוך הבנה שאינם מתאימים זל"ז (בפרט בנישואין שניים). במקרה שהבעל מאלץ את האישה להתגרש נגד רצונה עקב התנהגותו של הבעל, המצדיקה את תביעת הכתובה כמו בגידה, אלימות, וכדומה, אין מקום לומר, שהאישה ויתרה על זכותה לתביעת הכתובה. במקרה שכזה, הרי זה דומה לתביעת נזיקין כנגד הבעל, שבוודאי אינה נכללת במסגרת הוויתור של האישה.

הנה כי כן, בפסק הדין הנ"ל, מסקנתנו הייתה שרק מחמת הספק הסקנו, שאין להוציא ממון מהבעל. הנתבע שבפסק הדין הנ"ל הוא הנתבע שבפנינו, בנישואיו השניים, ובנידו"ד הוא מופיע בנישואיו השלישיים. בנידון דידן, אין שום ספק, שלאור הספיקות שהועלו בפרשנות ההסכם בגלגול הקודם של הנתבע, הרי שהוא היה מודע לכך, שאם יגיעו נישואיו הנוכחיים לקיצם ויבקש לממש את סעיף הוויתור, הרי שהספק, האם הוויתור כולל גם את הכתובה, יעלה מחדש. ולכן אם כוונתו בשעת חתימת ההסכם הייתה לכלול גם את הכתובה, היה עליו לכתוב זאת בהסכם במפורש. משלא כתב כן "איהו דאפסיד אנפשיה", ואין לו על מי להלין אלא על עצמו.

סביר להניח, שהנתבע חשש להעלות את זה בפני האישה, שייתכן, שהייתה מתנגדת לוותר מראש על זכותה לתוספת הכתובה. לדעתי, הסיבה שהנתבע הוסיף בהסכם הממון הנוכחי את סעיף 13.7, שבו האישה מוותרת מראש על זכותה לתבוע פיצוי כלשהו עם סיום הנישואין, נועד למנוע מהאישה אפשרות לטעון שסעיף הוויתור לא כולל את כתובתה, לאור ניסיונו בתביעה הקודמת, וד"ל.

באורח כללי, נוכל לומר, שבכל פרשנות לחוזה שחסרים בו פרטים, לעולם יש לשאול על איזה צד לחוזה הייתה מוטלת חובת הפירוט. אותו צד שלא פירט את מה שהיה מוטל עליו לפרט, הרי שהפסיד את זכותו לטעון שפרט זה נכלל גם הוא בחוזה.

ביחס למקרה הקודם שאליו התייחסנו בפסק הדין הנ"ל ניתן לומר שדרישת הפירוט הייתה מוטלת הן על הבעל והן על האישה. על האישה – מדוע לא סייגה את הוויתור כך שלא יכלול את תשלום הכתובה, בלשון 'מכל מין וסוג שהוא "למעט תוספת הכתובה"'. ועל הבעל היה לו לפרט ולכתוב 'מכל מין וסוג שהוא "כולל תוספת הכתובה"'. במקרה שכזה לדעתי, הכלל הוא כלהלן. אם שניהם היו צריכים לצפות את התעוררות הספק בשווה או ששניהם לא היו אמורים לצפות את התעוררות הספק, הכלל הוא "המוציא מחברו עליו הראיה" וידו על התחתונה, ולכן נטל ההוכחה תהיה מוטלת על זה שבא להוציא ממון מחברו. לעומת זאת, כאשר רק צד אחד היה לו להעלות על דעתו את הספק שיכול להתעורר, הרי שעל אותו צד היה מוטל לדרוש את הפירוט, ומשלא פירט הפסיד את זכותו לטעון לטובתו, אף שהוא המוחזק בממון.

כך ניתן ללמוד מדברי הרא"ש בפ"ו מבבא מציעא סי' ג', בנוגע לבעל הבית ששכר פועלים לדלות מים מן הנהר לשדותיו, ופסק הנהר מלהוביל מים באמצע היום, באופן שעבודת הפועלים לא מתאפשרת. הרא"ש שם כתב בזה הלשון: "אי לא הוה רגיל דפסיק, פסידא דפועלים, דכל אונסא דלא איבעי לאסוקי אדעתייהו לא פועל ולא בעל הבית, אי נמי תרווייהו איבעי להו לאסוקי אדעתייהו פסידא דפועלים, דהמוציא מחברו עליו הראיה, וידו על התחתונה. הוה רגיל (הנהר) דפסיק, אי בני מתא נינהו פסידא דפועלים. בני מתא אחריתי פסידא דבעל הבית, דאיבעי ליה לבעל הבית לאתנויי (אף שהוא המוחזק)", וכעיקרון הזו הביא הטור בחו"מ סי' של"ד, ופסקו להלכה הרמ"א שם סעי' א', וכפי שנתבאר על ידי הסמ"ע שם ס"ק א'. מדברי הרא"ש הללו למדו הפוסקים, עיקרון על בכל פרשנות לחוזה שאינו מפורט דיו, שאותו צד לחוזה שהיה עליו להעלות על דעתו ולצפות התרחשות שאינה מפורטת בחוזה, עליו מוטלת חובת הפירוט. ומשלא עשה כן, יתפרש החוזה לרעתו, אף להוציא ממנו ממון.

אשר על כן, במקרה שלפנינו לאור התביעה לתשלום הכתובה, שהוגשה כנגד הנתבע בנישואיו הקודמים, שבה נדונה (בפני בית הדין הנוכחי) אותה שאלה בדיוק, היה לו להעלות על דעתו שיתעורר הספק גם בנישואיו הנוכחים, ועליו ולא על האישה, שסביר להניח, שלא חשבה על זה כלל, היה לפרט שהוויתור כולל גם את הכתובה. משלא עשה כן, הרי שוויתר על זכותו לטעון כן.

לפיכך קמה לה זכות האישה לתבוע את תוספת כתובה על אף האמור בסעיפי הוויתור.

ה) להלן ציטוט (בתיקוני לשון ונוסח מתבקשים) מנימוקי פסק הדין בתביעה הנ"ל:

הבעל (שהוא הנתבע שבפנינו בנישואיו הקודמים שהיו נישואיו השניים) כדי להשתחרר מחיוב הכתובה העלה שני טיעונים מרכזיים. האחד מתייחס להתנהגות האישה, והשני מתייחס לעובדה שהצדדים חתמו ערב נישואיהם הסכם ממון ובו סעיף שבו הצדדים מוותרים על כל תביעה מכל מין וסוג שהוא בדומה לטיעון שהעלה בפנינו בתיק הנוכחי. להלן אביא את שכתבנו בנוגע לטיעון השני, וכך כתבנו:

העילה השנייה שאותה הציג הבעל להיפטר מחיובו בכתובה היא שהצדדים חתמו יומיים לפני נישואיהם על הסכם ממון קדם־נישואין, שבו הם מסדירים את כל הנושאים הרכושיים שביניהם במהלך הנישואין ועם פקיעתם. בסעיף 4'ב' להסכם נכתב בזה הלשון: "הצדדים מצהירים... כי אין ולא תהיה להם כל תביעה או טענה או דרישה מכל מין וסוג שהוא האחד כלפי משנהו למעט האמור בהוראות הסכם זה". (להלן "סעיף הוויתור") ההסכם נחתם על ידי הצדדים בנוכחות נוטריון, שאישר את חתימתם. לטענת הבעל סעיף זה נועד גם למנוע את תביעת הכתובה על ידי האישה. התחייבותו בכתובה לדבריו הייתה לשם הטקס ולכבוד בעלמא וכפי שנהוג בכל חתונה. לדבריו, בחתימתו על הכתובה ובהתחייבותו על סכום הכסף אותו הקריאו קבל עם ועדה לא הייתה כוונה ליתן לה משמעות משפטית מחייבת כל שהיא. לעומתו, טוענת האישה שהכתובה לא נכללה בהסכם ולא נזכרה בו, ולכן ההסכם לא מתייחס אליה כלל. משמעות הסעיף הנזכר היא לא לפתוח שום דבר שסוכם עליו במסגרת ההסכם. הראיה לכך, שלאחר החתימה על ההסכם הנזכר שכלל את סעיף הוויתור ההדדי, הבעל עמד קבל עם ועדה והתחייב בכתובה לשלם לאישה סך של 180,000 ₪ אם יגיעו נישואיהם לקיצם.

בית הדין לאחר בירור מכלול הטענות הגיע למסקנה שיש לפטור את הבעל מתוספת הכתובה ולחייבו בפיצוי על עיקר הכתובה בלבד, וזאת, מהנימוקים המופיעים בהרחבה בנימוקי פסק הדין המקורי. בציטוט דלהלן אני מדלג על האמור שם בקשר לעילות הגירושין האחרות אותם העלה הבעל ושנדחו על ידינו, ואצטט רק את האמור בקשר לסעיף הוויתור, שנוגע לדיון שבפנינו.

העילה השנייה שהעלה הבעל היא סעיף הוויתור שהופיע בהסכם הגירושין, ומחמת עילה זו, לדעתי יש לפטור את הבעל מתוספת כתובה בנדו"ד. נקדים ונאמר, שכל דברינו להלן מתייחסים אך ורק לתוספת הכתובה. ביחס לעיקר הכתובה לאור האמור לעיל, אין סיבה לפוטרו. וסעיף הוויתור לא יכול לפוטרו מעיקר הכתובה. החיוב בעיקר הכתובה אינו נובע מהסכמת הצדדים ומקורו הוא מן הדין, ולכן לא חלה עליו לא התנייה ולא ויתור ואף לא מחילה, וכפי שכתב הרמב"ם פי"ב מאישות ה"ו וה"ח, ובשו"ע אבהע"ז סי' ס"ו.

בסעיף הוויתור עליו חתמו הצדדים לפני הנישואין נכתב: "הצדדים מצהירים... כי אין ולא תהיה להם כל תביעה או טענה או דרישה מכל מין וסוג שהוא האחד כלפי משנהו במהלך הנישואין או בסיומם, למעט האמור בהוראות הסכם זה". לטענת הבעל, הנוסח הזה כולל גם ויתור לתביעת הכתובה. האישה מנגד טוענת, שהוויתור אינו מתייחס כלל לכתובה אלא לאמור בהסכם בלבד. בטרם נדון בשאלה טענת מי מהצדדים מקובלת על בית הדין, יש לדון בשאלה, אם אכן היה כתוב בסעיף הוויתור במפורש שהוא כולל גם את ההתחייבות בכתובה, האם היה לויתור הזה היה תוקף הלכתי. אם התשובה לשאלה זו תהיה שלוויתור מראש אין תוקף הלכתי, הדיון, האם הסעיף המדובר כולל גם את הכתובה, מתייתר לחלוטין. ובשאלה עקרונית זו יש לדון מכמה צדדים, שנתייחס לכל אחד מהם הם בפרטות וכלהלן.

לוויתור מראש אפשר להתייחס בשלוש מישורים. האם משמעותו של הוויתור הוא שהאישה מוחלת על חוב הכתובה לכשיווצר, או שמא אין זו מחילה על החוב אלא הסתלקותה של האישה מהזכות לתבוע את הכתובה, או שמא יש בסעיף הוויתור הזה משום מסירת מודעא של הבעל על כך שההתחייבות בכתובה אינה אלא למראית עין בלבד, וכפי שנבארם אחת לאחת.

ו) הנה, אם המדובר הוא על מחילת האישה מראש על כתובתה עוד בטרם נוצר החיוב כלל, כבר כתב הר"ן בתשובה סי' כ"ג, שכשם שקניין לא מהני על דבר שלא בא לעולם, כך מחילה לא מהניא בדבשלב"ל. כך כתב להלכה הרמ"א בחו"מ סי' ר"ט סעי' ד', ובנתיה"מ שם, ס"ק י"ז בביאורים, כתב, "וכגון שמחל על מה שיתחייב נגדו אח"כ, ואח"כ התחייב נגדו חברו לא מהני המחילה שקדם להחיוב" (ובמכוון לא הבאתי דברי הסמ"ע שם דאיהו מיירי על מתנה ודברי הנתיה"מ הם על התחייבות, ממש כבנדו"ד, ובכה"ג מיירי הר"ן דעיל), ואם כן, בנדו"ד שהאישה מחלה על כתובתה בטרם שהתחייב הבעל בכתובה לא תועיל מחילתה.

אולם נראה שבנדו"ד יש מקום לדון, שאעפ"כ מחילתה תועיל מתלת אנפין.

ראשית, שהרי קיי"ל, שאף שאין אדם מקנה דבשלבל"ע, אי תפיס הקונה לאחר שבא הדבר לעולם אין מוציאין ממנו, וכפי שכתב בשו"ע חו"מ סי' ר"ט סעי' ד', ומקורו מבבא מציעא ס"ו, דאי תפיס לא מפקינן מיניה, מאחר שלא חזר בו המקנה, וכתב שם בש"ך ס"ק ז', דזה מדינא ולא מחמת הספק. ואם כך, ה"ה במחילה בדשלב"ע, שאף שלא מהני ויכול לחזור בו, מכל מקום אם כבר בא החוב לעולם, ולא חזר בו המוחל ונשאר במחילתו, הרי שהחייב תפוס בחובו ואין מוציאין ממנו. כך כתב בפתחי החושן הלכות הלוואה פרק י"ב סעיף י"ב. וכך נראה משו"ע חו"מ סי' רמ"א סעי' ג'. ואף שבנדו"ד דמיירי בחוב של כתובה היה מקום לומר, דזה לא מיקרי נוצר החוב בזמן הנישואין שהוא זמן ההתחייבות של הבעל, שהרי רק לאחר הגירושין אפשר לתבוע את הכתובה "שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים", והרי בנידו"ד, האישה חזרה בה לפני הגירושין ותבעה את כתובתה. אבל זה אינו, שהחוב שבכתובה נוצר עם התחייבותו של הבעל בכתובה אלא שזמן הפירעון אינו אלא לאחר הגירושין, דאי לא תימא הכי, היאך האישה יכולה למחול על תוספת כתובתה, הלוא זה דשלבל"ע, והדברים עתיקים ואין צורך לכפול . ואם כן, לפי זה הבעל תפוס בחוב הכתובה, ושוב אין האישה יכולה לחזור בה ממחילתה לאחר שנוצר חוב הכתובה. ואף לדעת הנתיה"מ שם, שלא די בתפיסה בעלמא אלא בעינן קניין, עיי"ש, נלע"ד שבמחילה אין לך קניין גדול מזה, וכש"כ בנדו"ד, שהמחילה נכתבה בשטר שקיים ועומד גם לאחר שנוצר החוב. וצ"ע לדינא בכה"ג בשאר חובות.

ועוד יש לומר, שבנדו"ד מאחר שכל תוקפו של ההסכם ממון על נוסחו ופרטיו השונים, בנוי על דינא דסיטומתא, שכך נהגו כולם, אם כן, לדעת רבים מן הפוסקים, סיטומתא מהניא גם להקנות דשלב"ע, ובכללם, בנתיה"מ סי' ר"א ס"ק א', ובשו"ת חת"ס סי' ס"ו, ובמשפט שלום להמהרש"ם סי' ר"א, שהביא שכן מוכח מתשובת הרא"ש כלל י"ב סי' ב', וגם בתשו' רש"ל סי' ל"ו כתב דמהני, וכן משמע בתשובות המבי"ט ח"ב סי' קנ"ג, וכ"ד המהרשד"ם סי' ש"פ, וכ"ד המקו"ח בסי' ת"ג, וכ"כ בשו"מ ח"ב סי' ל"ט, ובד"ח חו"מ סי' כ"ח, ובשו"ת שם ארי' ח"מ סי' ל', כתב בפשיטות, דסוגיין דעלמא דסיטומתא מהני גם בדשלב"ל, ובפד"ר ח"ה עמ' 258, ואילך, האריכו בדבר, ואין לכפול. ואמנם עיין באריכות ביביע אומר ח"ו חו"מ סי' ו' אות ו', שהביא רבים דלא ס"ל הכי, אבל במקום שכך הוא גם דינא דמלכותא, לכו"ע מהני אף בדשלב"ל, עיי"ש, ומכל מקום כאן שהבעל תפוס במעות, יוכל לומר קי"ל כמאן דס"ל דמהניא סיטומתא בכה"ג.

זאת ועוד, ברמ"א חו"מ סי' ר"ט סעי' ח' הביא, דאע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מ"מ אם הוא ג"כ רוצה לקנות דבשלב"ל, הרי שהוא גם מקנה, ולכן "שנים שהקנו זה מזה על מתנה שיקבל אחד מהן, מאחר שלכל מי שייתן לו יחלוק עם חברו, דקנה", ומקורו בהגה"מ, ועיין שם בהגר"א ס"ק ל"ב מקורות נוספים לדין זה, ובסמ"ע שם ס"ק ל' כתב שהטעם הוא שכל שהמתנה היא הדדית גמר ומקני, דאגב דרוצה לקנות גמר ומקני. ואם כן הוא הדין בנדו"ד, שמאחר שהוויתור על תביעות עתידיות הוא הדדי, לא יהיה בזה החסרון של דשלב"ע, דאגב מה שהאישה רוצה לזכות במחילתו של הבעל היא גומרת בדעתה במחילתה שלה.

הנה כי כן, גם אם באנו לדון מדין מחילה, הדעת נוטה לומר שהמחילה חלה, ואין האישה יכולה לחזור ולתבוע את כתובתה. אבל בר מין דין גם אם היינו אומרים, שהמחילה לא חלה כיוון שהיא בדבר שלא בא לעולם, יש מקום לדון בסעיף הוויתור מדין סילוק, וכלהלן.

ז) כתבו הראשונים ופסקם להלכה ברמ"א סי' ר"ט סעי' ח', שאף שמחילה בדבר שלא בא לעולם לא חלה, סילוק מזכות, אף שהזכות עדיין לא באה לעולם מהניא, ותלמוד ערוך הוא בכתובות פ"ג ע"א, דנחלה הבא לו לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא יירשנה, והיינו ירושת האישה, וכן "דין ודברים אין לי בנכסייך ובפרותיהם", ואף שזכויות אלו לא באו עדיין לעולם, הסילוק מהם מהני. בלשון הפוסקים זהו סילוק מדבר שלא בא לעולם. ואם כן, בנדו"ד הוויתור של האישה יכול להתפרש כהסתלקות של האישה מזכות עתידית שתגיע לה, וזוהי אכן המשמעות הפשוטה שבלשון סעיף הוויתור הנזכר. ואם כן, הרי שהסתלקות זו חלה גם בדבשבל"ע. ונוסיף ונבאר, שלא מיבעיא לשיטת הט"ז שם, דהא דלא מהני מחילה בדשלבל"ע, שלשון מחילה אינו אלא על חוב קיים, משא"כ בתורת סילוק, שאדרבה, כיוון שאין הזכות קיימת עדיין בעולם, יכול להסתלק מהזכות שלא תגיע לו, וזה עדיף ממחילה. לדעת הט"ז, בכל גוונא מהני סילוק, אף שעדיין אין לו שום שייכות לזכות שתגיע לו, ואם כן, בנדו"ד ודאי שיכולה האישה להסתלק מחוב הכתובה. אולם אף לשיטת הסמ"ע שם (וכך ס"ל להקצוה"ח והנתיבוה"מ שם, ושכך נראה שסוגיא דעלמא כוותיה אזלא בדברי הפוסקים) המיוסדת על שיטת הר"ן בסוגיא שם, דהא דמהני סילוק היינו רק אם יש קצת שייכות לזכות העתידית שמחמת כן בעינן בסוגיא דהתם שכתב לה בעודה ארוסה, אבל לפני האירוסין אף לשון סילוק לא מהניא, ולפי זה, בנדו"ד שהחתימה על ההסכם הייתה לפני הנישואין ולפני שנוצרה כל זיקה משפטית בין הצדדים לא יחול הסילוק לשיטת הסמ"ע וסיעתו .

אבל זה אינו, שכבר כתב החת"ס בתשובותיו ח"ב אבהע"ז סי' קס"ו, ובפרושו לכתובות שם, שגם לשיטת הר"ן, אם הסילוק היה בשידוכין (וכפי שנהוג עלמא, שהרי האירוסין והנישואין באים כאחת) שבהם יש קנסות וחרמות שמחמתם יש להניח שלא יחזרו בהם, הרי שהנישואין הם בגדר עבידי דאתו, והסילוק מהני, וכן כתב המהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב סי' ק"א. לביאורו של החת"ס, זהו היסוד שבדברי הר"ן הנ"ל, שהיכא שהזכות העתידית עבידא דאתיא מהניא הסילוק, וממילא, בנדו"ד שהצדדים חתמו על הסכם קדם־נישואין יומיים לפני חתונתם, שבו הם מבקשים להסדיר את כל ההנהגות הרכושיות והכלכליות שיהיו ביניהם עם נישואיהם, ניתן לומר בוודאות, שבאותו זמן הנישואין היו עבידי דאתו, ובכללם זכות הכתובה .

ח) זאת ועוד, גם אם באנו לדון שלא ניתן להפעיל את הסעיף הנזכר ביחס לכתובה, לא בתורת מחילה ואף לא בתורת סילוק אפשר לראות את הסעיף הנ"ל שנחתם על ידי שני הצדדים וביוזמתם, כמסירת מודעא על ההתחייבות בכתובה שנעשתה לאחריו, שאינה אלא למראית עין, ואין הצדדים מתכוונים ליתן לה תוקף מחייב.

כך כתב בשער המשפט סי' נ"ד ס"ק ג' (הובא בפתחי החושן הלכות קנינים עמ' תר"ב, ללא שהביא חולקים על כך), אודות מי שהתחייב נדוניא לבנו שתחול עם נישואיו, ובטרם הנישואין דרש מבנו שייתן לו מחילה על הנדוניא, שאע"ג שמדין מחילה הוי מחילה בדשלבל"ע, ולא מהניא, אבל ניתן לראות את דרישת הבעל שבנו יכתוב לו מחילה על הנדוניא שהתחייב כמסירת מודעא על התחייבותו שלו, ומאחר שמדובר בהתחייבות דחשיבא כמתנה, סגי במסירת מודעא מעין זו. השער המשפט למד כן ממה דאיתא ב"ב מ' ע"ב, שמי שהוצרך לכתוב שטר מתנה לאישה על נכסיו שרק בכך תיאות לינשא לו, וקודם כתיבת השטר כתב מתנתא טמירתא לבנו על נכסיו, שאף שהשטר לבנו לא חל ככל מתנתא טמירתא שאינה חלה, אבל השטר שכתב לבנו ייחשב כמסירת מודעא על השטר שכתב לאישה, ולכן גם השטר לאישה לא חל, עיי"ש בסוגיא, שכך פירשווה רוב הראשונים דאתינן עלה מתורת מודעא , ושכן פסק בשו"ע חו"מ סי' רמ"ב סעי' י', וזה לשונו: "מי שהיו הדברים מוכיחים שאין דעתו ליתן מתנה זו, אפילו שנתנה במתנה גלויה, ונמצא שנתנה מקודם מתנה מסותרת, הרי שתי המתנות בטלו, הראשונה מפני שהיא מסותרת והשנייה מפני שהדבר מוכיח שאינו רוצה והרי קדמה זאת המתנה שנמצא כמו מודעא לה."

וכתב השער המשפט שם, שכמעשה זה של אב ובנו בא לידו, ופסק כן הלכה למעשה שאף שהמחילה היא בדבשלבל"ע ומצד עצמה אינה חלה, סוף סוף מודעא יש כאן, והיא זו שמבטלת את התחייבות האב . ואם כן הוא הדין בנדו"ד, גם אם נאמר שסעיף הוויתור הנזכר לא יחול מדין מחילה וסילוק, אבל מאחר שהדרישה לעשותו באה גם מצד הבעל שהוא המתחייב בכתובה, הרי סוף סוף, ניתן לראות בו מודעא של הבעל על ההתחייבות בכתובה, שאינו מתכוון לתת לה משמעות משפטית הלכתית .

והנה, אם ישאל השואל, אם הבעל בכה"ג לא מתכוון ליתן תוקף משפטי להתחייבותו, אם כן, מי הכריחו להתחייב בתוספת הכתובה, תשובתו בצידו. כבר מצאנו מעין זה שלא נכתב סכום הכתובה רק לכבוד בעלמא ולמראית עין. ואף שבכל כתובה איננו מקבלים טענה מעין זו, שיטען הבעל שלא כתבה אלא לכבוד בעלמא, ואף אם מדובר בסכום גבוה, וכפי שהאריכו הפוסקים (ועיין ביביע אומר ח"ג אבהע"ז סי' י"ג, כרכא דכולא ביה). מכל מקום בנדו"ד שיש אומדנא דמוכח לפי האמור, שלא הייתה כוונתו רק למראית עין יש לקבל את טענתו. ולכן יש שכתבו, שאם בכתובה כתוב סכום מופרז ביותר, יש לקבל את הטענה שלא נכתב רק לכבוד. עיין בבא מציעא ק"ד, שיש שנהגו לכפול הכתובה רק לכבודה של הכלה וולכן אי אפשר לתבוע את כולה, ושכן כתב הרמב"ם פכ"ג מאישות ה"א, "כגון שהייתה הנדוניא מאה וכותבים שהכניסה מאה וחמישים כדי להרבות בפני העם, וכשתבוא לגבות לא תגבה אלא המאה". כך מביא הטור באבהע"ז סי' קי"ח מנהג טליטולא, וכתב "לפי שרוב בני אדם כותבין עליהם יותר ממה שהם נוטלים כוונתם דרך כבוד", וכך הביא בשערי צדק ח"ד ש"ד סי' ט"ז את תשובות הגאונים ביחס לחיוב בתוספת כתובה, "שאין כותבים אלא להשביח את הכתובה לכלה". וכך איתא בכתובות פ"ז ע"ב דפוחתת כתובה, היינו, שעל אף, שהיה כתוב בכתובה אלף זוז אינה תובעת אלא מאה זוז, לפי שאמנה היה ביני לבינו שלא אתבענו אלא מנה, ואם כן מה שכתב בפועל אינו אלא לכבוד בעלמא. וכך גם אשכחן, "שטר פסים" ו"שטר אמנה" בכתובות י"ט ע"ב, ועוד, שאינו אלא למראית עין בלבד. ואף שאיננו מקבלים טענה זו בדרך כלל לא מינה ולא מקצה, וכפי תשובת הרשב"א המפורסמת ביחס לחתן הטוען שלא הבין מה שהתחייב בכתובה, אבל בנדו"ד שיש אומדנא דמוכח, וככל האמור, יש מקום גדול לקבל טענה מעין זו.

ט) אשר על כן, אילו היה מפורש בסעיף הוויתור שהוא מתייחס גם לכתובה, היה ראוי לפוטרו מתוספת הכתובה בשופי, לאור כל האמור. אבל דא עקא שבנדו"ד אין התייחסות מפורשת לכתובה, ומאידך גיסא, ישנה הדגשה "שלא תהיה טענה או תביעה או דרישה מכל מין וסוג שהוא", שיש מקום לראות בהכללה זו גם את הכתובה. הנה כי כן, מידי ספק לא יצאנו, והיה ראוי לומר בכה"ג, שמאחר שיש לנו ספק בפרשנות הסעיף, ומאידך גיסא, הכתובה היא וודאית, אז אין ספיקו של ההסכם מוציא מידי הוודאי של הכתובה . כלל גדול בפרשנות של שטר הוא "יד בעל השטר על התחתונה", ולכן יש לפרש אותו לרעתו של מי שבא להתבסס על השטר. ואם כן, הו"ה בנדו"ד, שהבעל שבא להתבסס על ההסכם כדי להיפטר מחיוב, ידו תהיה על התחתונה. אולם נחלקו הראשונים האם הסברא שמאחרי הכולל "יד בעל השטר על התחתונה" הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה, ולכן על הבא להוציא ממון מכוח השטר עליו להוכיח את פרשנותו שלו שבשטר. ולפי זה, אכן אם מדובר בשובר, שהמוציאו בא להיפטר ולהחזיק ממון ולא להוציא, ידו תהיה על העליונה, ואז נפרש את השובר לטובתו, או שהסברא שעומדת מאחר הכלל הוא שלעולם מי שנשען על השטר כדי לחזק את טענתו, ידו בפרשנות השטר תהיה על התחתונה, ולכן גם המוציא שובר תהיה ידו על התחתונה. שתי הדעות הובאו ברמ"א סי' מ"ב סעי' ח', ודעתו להלכה כדעה הראשונה וכך נראה דעת רוב הראשונים שם. ואם כן, בנדו"ד שטענת הבעל בפרשנות ההסכם היא כדי להחזיק ממון בידו, ושלא תתבענו האישה, ובפרשנותו שלו איננו בא להוציא ממון אלא להחזיק ממון בידו, יש לומר, שידו תהיה על העליונה וייפטר מתוספת הכתובה, וככל האמור .

י) אבל בר מן דין, נראה לענ"ד לומר דבר מחודש במקצת, והוא שאף אם לא באנו לידי מידה זו שנאמר שסעיף הוויתור הנ"ל גורם לביטול ההתחייבות שבכתובה, ויהא הטעם אשר יהיה, עדיין יש אומדנא דמוכח בנידו"ד, לפוטרו מחיוב התוספת. בנדו"ד (מתייחס לתיק המקורי שממנו מצוטטים הנימוקים שבכאן, ואינו נכון ביחס לתיק הנוכחי, כמבואר) שבית הדין הגיע לכלל מסקנה שהבסיס לגירושין הוא בהסכמה ההדדית של הצדדים בשל חוסר התאמה ביניהם המאופיינת בנישואין שניים, וככל האמור בפתיח לנימוקים, ולא מהתנהגות חריגה של הבעל, המצדיקה את חיובו בכתובה, במקרה שכזה יש לראות בסעיף הוויתור, ככזה שמצמצם את תכולת החיוב שבכתובה, וכלהלן.

המשמעות הרגילה של התחייבות הבעל בתוספת הכתובה היא שבכל מקרה שבו יגיעו הנישואין לקיצם (למעט באשמת האישה, וכפי פרטי ההלכה) ישלם הבעל לאישה את מלוא הכתובה. גם אם הגירושין יהיו בהסכמה הבעל יהיה מחויב בכתובה, וכל שכן, אם יתברר שהבעל הוא זה שאשם בגירושין והוא בהתנהגותו שאינה מאפשרת את קיום הנישואין מאלץ את האישה להתגרש, וכגון בגידה או מאיסות, או שאינו מפרנס, וכדו'.

במקרה שלפנינו, נלע"ד שסעיף הוויתור שבהסכם הקדם־הנישואין, נועד לשחרר את הצדדים מכל שעבוד כספי מכל סוג שהוא, אם הצדדים יגיעו למסקנה לפרק את החבילה מתוך הבנה הדדית, שהצדדים אינם מתאימים זל"ז לנישואין. המגמה שבסעיף הזה היא למנוע אפשרות שצד אחד יחזיק את משנהו בתביעות כספיות כל שהם, ולא יאפשר לו להשתחרר מהשותפות עד שיתמלאו דרישותיו, ולכן הם מסדירים הכול לפני הנישואין במסגרת ההסכם. ולכן הסכמים מעין אלו מצויים יותר בנישואין שניים, כשברקע מרחף לו החשש הגדול של הצדדים שמא הזווג לא יעלה יפה.

אשר על כן, אם באנו לחייב את הבעל (בתיק המקורי) בתשלום הכתובה, וכפי שבקשה האישה בתחילה כשהצהירה שלא תסכים להתגרש עד שתקבל את כתובתה, זה יסתור בעליל את המגמה של הסעיף הנ"ל שבהסכם. ולכן ברור לי, שסעיף הוויתור נועד למנוע גם את הפעלת הכתובה במקרה והצדדים יגיעו למסקנה שאינם מתאימים להינשא זל"ז על כל הגורמים המובילים למסקנה הזו, כשכל אחד בא למערכת הנישואין עם ילדיו משלו, וכו'. מה שאין כן, אילו היה מוכח שהבעל הוא זה שגרם את הגירושין בשל בגידתו, או אלימותו וכדו', סעיף הוויתור לא היה משחרר אותו מלפרוע את מלוא כתובתה של האישה. סעיף זה לא נועד למנוע תביעות נזיקין של האישה כנגד בעלה. התחייבות הבעל בכתובה במקרה שכזה היא דומה להתחייבות לתשלומי נזק, כשהצדדים מסכמים ביניהם את גובה התשלום שישלם הבעל אם יגרום לפירוק החבילה נגד רצונה של האישה.

אשר על כן, מאחר שבית הדין הגיע למסקנה (מה שלא נכון ביחס לתיק הנוכחי), שאין אשמים בגירושין של בני הזוג שעומדים בפנינו, מעבר לחוסר התאמה ופערי אופי וחוסר אימון הדדי, לכן אין מקום לחייב את הבעל בתוספת הכתובה, וככל האמור בנימוקים דלעיל, ובהצטרף כולם כאחת.

אולם כל האמור זה ביחס לתוספת הכתובה, אבל במה שנוגע לעיקר הכתובה כל האמור לעיל אינו חל ולא שייך.

לפיכך בית הדין מחייב את הבעל בתשלום עיקר הכתובה. ומאחר שהבעל הביע בעבר נכונות לפצות את האישה בסכום של למעלה מ10,000, וכפי שעולה מפרוטוקול הדיון שהיה בפני ביהמ"ש לענייני משפחה, בית הדין במסגרת של פשרה מחייב את הבעל בסך של 5000 ₪ שיועברו לאישה תוך 30 יום.

הנלע"ד כתבתי, וצויימש"א.

עד כאן ציטוט חלקי (בתיקוני לשון ונוסח מתבקשים) מנימוקי פסק הדין שכתבנו בנוגע לתביעה לתשלום כתובה שהוגשה כנגד הנתבע שבפנינו בנישואיו הקודמים שהיו נישואיו השניים.

י"א) הנה כי כן, בהתאם למה שהעלנו בנימוקי פסק הדין הנ"ל, הרי שבנידו"ד, שהנתבע שב על מנהגו והחתים את התובעת על הסכם ממון, שבו הם מוותרים על כל תביעה שתהיה למי מן הצדדים כנגד משנהו, על אף שהיה מודע לספק שסעיף זה מעורר בנוגע לכתובה, היה עליו לפרש בסעיף הוויתור שזה כולל את הכתובה, ומשלא פירש כן, וויתר על זכותו לטעון כך.

כך גם לפי מסקנתנו שם, שכאשר מדובר בגירושין שנכפו על האישה אין מקום להפעיל את סעיף הוויתור, הרי שבנידו"ד שמסקנתנו היא שהתובעת נאלצה לפתוח בהליך גירושין לאור קשריו של הנתבע עם גרושתו מנישואיו הראשונים, ולאור סילוקה של התובעת מהבית ומאיסתו של הנתבע בתובעת, וככל האמור בחלקם הראשון של הנימוקים לפסק דין הנוכחי, אין מקום להפעיל את סעיף הוויתור.

יש לי יסוד גדול להניח שסעיף 13.7 אותו הזכרתי לעיל, שבו ישנה תוספת על סעיף הוויתור, שהאישה מוותרת על תשלום פיצוי כלשהוא במקרה של פירוד, נועד להתחכם כנגד האישה שלא תוכל לתבוע את כתובתה על אף האמור לעיל. גם בנוסח זה התובע בוחר להימנע מהזכרת הכתובה במפורש בשל התנגדות צפויה של הנתבעת לחתום על הסכם שכזה. ועל כגון זה נוכל לומר "ביקש הנתבע להעלות מרגלית והעלה חרס בידו". מכך שהנתבע לא דאג לפרש שהסעיפים הללו כוללים גם תשלום הכתובה, על אף שהיה מודע לכך, איבד את זכותו לטעון כך, וככל האמור.

האמור בסעיף 16.5 להסכם הממון, שב"כ הנתבע ביקש להדגיש (בסימון בקו מדגיש בתוך הסיכומים), שבו הצדדים מבטלים כל התחייבות איננו רלוונטי. שם מדובר בהתחייבות שקדמה לחתימת ההסכם. הכתובה הרי נחתמה בשעת הנישואין לאחר החתימה על ההסכם. אני תמה על ב"כ הנתבע שראה צורך להדגיש הסכם זה במסגרת סיכומיו.

בשולי הנימוקים, לא אוכל שלא לכתוב את התרשמותי, שהנתבע בחר להפיל ברשתו, דרך סעיף הוויתור, נשים שיתפתו לחשוב שהם מוגנים מפירוק שרירותי של הנישואין על ידי ההתחייבות שבכתובה. האישה תחייה בתחושת ביטחון של נישואין יציבים, ביודעה שאם הבעל באופן שרירותי יבקש לסיים את הנישואין, יצטרך לשלם את כתובתה, ואילו הבעל, בהתבססו על סעיף הוויתור, מתייחס להתחייבות שבכתובה כאל מסמך וירטואלי שאינו אלא לקישוט בעלמא. הסכום הגבוה אותו התחייב הנתבע בכתובה, שלא כמקובל בנישואין שניים ובוודאי לא שלישיים, גם הוא מעיד על כוונה נסתרת של הנתבע להתחמק מהחוב במידה ויידרש לו במקרה של גירושין, ואני מעדן את לשוני, וד"ל.

על אף כל האמור לעיל, שבעיקרון יש לחייב את הנתבע בתשלום תוספת הכתובה, לדעתי, יש לחייב רק בחלק מהתוספת, ולא במלוא הסכום הנקוב בכתובה. התובעת בתחילת הדיון הצהירה בפנינו שתסתפק בתשלום של 60,000 ₪. בהתאם לאמור בדברי הרמ"א חו"מ, סי' י"ז, שאין לחייב נתבע ביותר ממה שתבע התובע (וברור לי שהשוואה אינה הכרחית), ובהתחשב בעובדה שאלו נישואין שלישיים של הנתבע, ובעובדה שתקופת הנישואין הייתה קצרה ביותר, לדעתי, יש לחייב את הנתבע בסך של 60,000 ₪ שישולמו לתובעת תוך 90 יום מיום קבלת פסק דין זה.
כל האמור, מתייחס לתביעת האישה לתשלום תוספת כתובתה, אבל במה שנוגע לתביעתה לפיצויים על הנזקים, שלדבריה נגרמו לה עקב הפירוד (מבלי להיכנס לשאלה, האם ניתן לחייב בהם באופן כללי), אין מקום לחייב את הנתבע לאור הצהרת התובעת בסעיף 13.7 להסכם קדם־הנישואין, המוזכר לעיל.

הנלע"ד כתבתי, וצוימש"א.

הרב ציון לוז אילוז

לאחר העיון במכלול החומר, לדעתי, הואיל ונערך הסכם ממון קודם הנישואין בו נכתב, שבמידה וייפרדו לא תהה כל תביעה מכל סוג שהוא של מי מהצדדים, אשר על כן, למעט עיקר כתובה שלא ניתן למחול, שאסור לאדם לשהות עם אשתו ללא כתובה, שאר הסכום שנכתב בכתובה לא נתכוון להתחייב בו, וכן היא לא נתכוונה לזכות בו. על כן חייב הבעל ע"ס 1,500 ₪ שהוא עיקר כתובת גרושה.

הרב גדעון שריון – אב"ד

לאחר העיון בחומר שבתיק, ובדעותיהם של עמיתיי, אני מצטרף לעמדתו של הרה"ג ציון לוז שליט"א, שיש לחייב את הנתבע בסך 60,000 ₪, שזהו חלק משמעותי ממלוא הכתובה, וראוי להיות כפשרה הקרובה לדין בתיק זה.

אעיר רק, שלדעתי, ככלל, לא ניתן לבטל את תוספת הכתובה שהיא שטר כתוב וחתום כדין, אף אם אינו כולל ביטול מודעות מפורש, באמצעות פיסקה סתמית של העדר תביעות בהסכם קדם־נישואין, אשר נעשה לפני כתיבת הכתובה כדין.

במקרה זה סבורני שיש מקום לפשרה לא בשל ספקות בקביעה זו, אלא בשל תרומת התנהלותה של האשה לפירוק הקשר, ובשל תקופת הנישואין הקצרה.

הרב מאיר כהנא

בהתאם למסקנה העולה מדעת הרוב, בית הדין מחייב את הנתבע לשלם לתובעת לכתובה סך של 60,000 ₪ תוך 90 יום מקבלת פסק דין זה.

מותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ב באדר ב התשע"ד (14/03/2014).




הערות
1. ועיין כנה"ג סי' ר"ט הגה"ט אות מ, דאף למאן דס"ל שחוב שלא הגיע זמן פרעונו חשיב דבר שלא בא לעולם, בכתובה כו"ע מודי דחשיב ישנו בעולם, עיי"ש.

2. ואמנם בשו"ת הב"ח סי' קכ"ד חלק על דברי הר"ן הללו וטעמו דלא אשתמיט שום מחבר לכתוב כדבריו שסילוק מהני רק בעודה ארוסה, וכן פסק בשו"ת עבודת הגרשוני הודפסה תשובתו בחוות יאיר סי' נ', אבל כבר כתבו בפד"ר כרך א' עמ' 301 ואילך, דאשתמיטו להב"ח דברי ראשונים רבים שכתבו כדברי הר"ן הנ"ל, ובכללם בשו"ת הרשב"א ח"א סי תתק"ס הובא בב"י אבהע"ז סי' צ"ב, ועיין בבית מאיר שם שכתב שכן משמע מהרמב"ם וכך כתב ברבינו ירוחם נתיב כ"ג ח"ד והריטב"א גיטין ע"ז ע"א, והריב"ש בתשובותיו סי' ת"ד, וכן פסקו הרמ"א שם סעי' א', ובשו"ת מהרי"ט אבהע"ז ח"א סי' מ"ה ובמשפט שלום חו"מ סי' ר"ט הנ"ל ובשו"ת בשמים ראש סי' רי"ח.

3. ואף שלא אכחד, שנחלקו בדבר הזה האחרונים, שיש שכתבו שהסברו של הר"ן הוא שבזכות הממונית העתידית יש לו בה שייכות כבר עכשיו לאחר האירוסין, דהנישואין מחמת האירוסין הן באים, עיין באריכות בפד"ר הנ"ל, אבל לענ"ד העיקר כביאור הנ"ל בחת"ס, והסברא היא, שמה שבעינן לר"ן שהסילוק יהיה בעודה ארוסה הוא רק כדי לסלק החיסרון של הגמירות דעת, וכל דעביד דאתי ישנה לגמירות דעת, ומהני הסילוק, אבל לאור ריבוי הסניפים שבכאן לפטור את הבעל מחיוב הכתובה במקרה שבו סעיף הוויתור כולל במפורש גם את הכתובה, לא ראינו צורך להאריך בכל פרט ופרט.

4. דנחלקו הראשונים שם, אי המתנתא טמירתא ה"ל כמסירת מודעא או שמחמת גילוי דעתא דידיה הוי אנוס קצת דסגי בהכי לבטל מתנה, ונפ"מ בנדו"ד שלא היה שום אונס כלל, אבל אי הוי מסירת מודעא לא צריך שום אונס, ועיין בר"י מיגאש ובמאירי שם, ושכן פסק הרמ"א שם, שהכי נקטינן, שמשום מודעא אתינן עלה, עיי"ש.

5. ואין זה סותר את דברי הנתיה"מ, שהובאו לעיל, שנתן דוגמא מעין זו למחילה בשלבל"ע ששם תביעת המחילה לא באה מיוזמתו של המתחייב, ולכן לא שייכא מודעא התם, משא"כ הכא.

6 . ואף שבכתובה כתוב שהוא מבטל את כל המודעות, ואם כן אף מודעא זו בכלל, לענ"ד זה אינו שמכיוון שהמודעא לפי השער המשפט הנ"ל היא גם בידיעת האישה שהיא המוחלת, אין ביטול המודעות מתייחס למודעות מעין אלו אלא למודעות שנעלמות מעיני האישה וכמו בשטר "פסים ו"אמנה". אבל בר מן דין, נראה בעיניי שמאחר וזה חלק מלשונות וטופסי הכתובה המוצגים לפני כל בעל כיום שבא לשאת אישה, אין מקום לדרוש ממנו למחוק את החלק הזה, שבכך תתגלה מודעתו המוקדמת, מה שאין כן, בנוגע לסכום שהוא בעצמו כותב, והיה מקום להאריך בזה ובהבנת המושג "דלא כטופסי דשטרי" שבנוסח הכתובות, אבל אין זה מקומו, מאחר ומסקנתנו היא בלאו הכי לפוטרו מטעמים נוספים.

7 . וכבוד הרה"ג יועזר אריאל שליט"א העירני והאירני שישנם שני טעמים נוספים, שיש בהם לעורר ספק רב, האם כוונת הצדדים היתה לשלול גם את תביעת הכתובה בסעיף הוויתור. הראשון הוא שמאחר וזכות הכתובה הינה זכות ידועה לכל, היה על הבעל לכותבה בפירוש. משלא כתבה איהו דאפסיד אנפשיה. והשני הוא שהכתובה הינה מתנה שהבעל מתחייב ליתן לאישה, וסעיף הוויתור לא בא לשלול מתנות של הבעל מהאישה, אלא חיובים שמקורם בדין כל שהוא שניתן לתובעם אבל לא במתנות. לחיבת הקודש אביא את דבריו בלשונם כפי שכתבם לי לפני מספר ימים. לאחר שכת"ר סקר את דברינו הראשונים בדבר האפשרות לוותר מראש על תוספת הכתובה, כתב את דבריו הבאים:

"אחרי שקראתי את צדדי הספק שהעלה ביה"ד בשאלה זו, נראה לענ"ד לצדד, שההסכם אינו שולל מהאשה את תוספת הכתובה, משני נימוקים:

א. במסכת כתובות (ג,א) נאמר על בעל המתנה שאם לא יבוא תוך שלושים יום יחול הגט, ואירע לו אונס שכיח, אין האונס מבטל את הגט על פי עיקר הדין (גם ללא התקנה שתיקנו חכמים שטענת אונס אינה מבטלת את הגט) "אונסא דשכיח שאני, דכיון דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני, איהו דאפסיד נפשיה". לכאורה, למה הבעל המגרש צריך להתנות בפירוש שאין כוונתו שהגט יחול באונס שכיח? הרי קיימת אומדנא שאדם אינו מתכוון שהגט יחול, אם נאנס ולא בא! אלא שדברים שכיחים וידועים יש לפרטם בחוזה, ומאחר שהבעל לא פירט, קבל עליו שהגט יחול אפילו אם יארע אונס שכיח!

כך גם יש לבאר את משמעות ההסכם הנידון, שההסכם אינו שולל את זכות האשה לתוספת כתובה, מאחר שזו זכות ידועה, ואם רצה הבעל למנוע מהאשה זכות זו, היה עליו לפרט בהסכם שהוויתור כולל גם תוספת כתובה.

לכן מסתבר, שכוונת הצדדים בסעיף זה היתה, אך ורק למנוע אחד מהשני זכויות שלא עלו על דעתם באותה שעה. כגון - אם המחוקק יוסיף זכויות לאחד הצדדים על חשבון הצד השני, הצד הזכאי לזכות זו מצהיר מראש שהוא מוותר עליה.

ב. התחייבות הבעל בתוספת כתובה, דינה ככל מתנה אחרת שהבעל נותן מרצונו לאשתו אחרי הנישואין. לא עולה על הדעת, שהבעל התכוון בהסכם הנ"ל, למסור מודעה המבטלת את כל המתנות שהוא עתיד ליתן לה מחמת חיבה ואהבה, שהרי בני הזוג מתחתנים כדי לחיות באהבה וחיבה, ואחד מאמצעי החיבה והאהבה הוא - המתנות שהבעל קונה לאשתו!

מכח נימוק זה, כל בעל המגרש את אשתו, אינו יכול לדרוש מהאשה להחזיר לו את כל המתנות שיתן לה בעתיד, כמבואר בסימן צט, אלא אם כן האשה תמרוד בו כמבואר בסימן עז, כי ההנחה הפשוטה שאדם נותן מתנות מתוך אהבה ואינו מתכונן לבקש אותם בחזרה, אלא אם כן תמרוד בו. מאותו הטעם המתחייב לתת לאשתו מתנה את תוספת הכתובה- מתנה שאינו חייב בה, כוונתו היא לתת לה את המתנה בלב שלם, מתוך הכרת תודה בגלל חיבת חופה או ביאה, ואינו מתכוון להערים עליה!

אם כן הדין פשוט, שהבעל לא התכוון לשלול ממנה תוספת כתובה, שהוא עתיד להתחייב לה בגלל שכנס אותה, כמבואר במשנה בכתובות נד,ב, "שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה". אמנם בסוגיה שם (נו,א,) הגמרא הסתפקה אם חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה! אבל לכל הדעות

התוספת נכתבת בגלל חיבת הבעל לאשה.

גם הרא"ש כתובות (פרק א, סי' יח)כתב על תוספת כתובה:
"דדבר ידוע דלשם חיבת חופה וביאה הוסיף לה."

לכן תוספת הכתובה לא נכללה בהסכם הנ"ל. הרב יועזר אריאל, דיין ביה"ד טבריה - צפת (בדימוס)."ע"כ דברי הרה"ג יועזר אריאל שליט"א.

והנה אף שכמובן, שדבריו המאירים מחזקים את הספק אותו עוררנו, האם הוויתור כולל גם את תוספת הכתובה, אבל לענ"ד אין בהם כדי להכריח שהוויתור אינו כולל את תוספת הכתובה. בנוגע להערתו הראשונה שבזכות ידועה על הבעל היה לפרש, לכאורה, יש להעיר, שכשם שעל הבעל היה לפרש שהוויתור כולל את הכתובה, כך היה על האישה, שגם לה הזכות ידועה, לשלול בפירוש את הכתובה מסעיף הוויתור. אין ראיה כלל מהדרישה מהבעל לפרש אונס שכיח ביחס לחלות הגט מהגמ' כתובות שם. בנוגע לגט הדעת היחידה הנדרשת לחלות הגט היא זו של הבעל ולא של האישה, ולכן הדרישה לפרש היא מהבעל בלבד. ואף שיש לדחות אבל אין הכרח כלל להשוות נידון דידן לאמור שם. ואף בנוגע להגדרת הכתובה כמתנה לענייננו, לענ"ד הדמיון אינו עולה יפה. מאחר שכתובה אינה ניתנת ליגבות מחיים וכל עניינה הוא רק עם סיום הנישואין, הרי שאין הצדדים שבנידון דידן בפסק דין זה (כמו עוד רבים וטובים בהוויה הישראלית והיהודית בכלל) מתייחסים אליה כאל מתנה שנותן הבעל לאישה אלא כחוב שיהיה מוטל על הבעל לשלם לאישה אם יגרשנה. מאחר ומה שעומד למבחן בשאלה שבה אנו עסוקים הוא אומד דעת הצדדים, הרי שאין מקום להסיק מהגדרות ההלכתיות שהצדדים אינם מודעים להם כלל. ואף שגם את הערתי הזו יש לדחות, מכל מקום, אין הכרח להסיק שתוספת הכתובה אינה נכללת בסעיף הוויתור, כדברי כת"ר. אשר על כן, שבנו לכך שמידי ספק לא יצאנו, וככל האמור בנימוקים הנ"ל.


8 . ובפס"ד אחר (פס"ד ט.ז) הרחבנו בנוגע לספק במחילה, כשהחוב ברור, והמחילה מסופקת, מיהו המוחזק, ועיין באריכות ביביע אומר, ח"ג חו"מ סי' ג', שהביא הדעות השונות כדרכו בבקיאות נפלאה. אבל לענ"ד בנדו"ד שהמחילה או הסילוק קדמו לחוב, ואם המחילה מועילה, הרי שמעולם לא נוצר חוב, הרי זה כאילו, יש לנו ספק בעצם החוב, וממילא הבעל הוא המוחזק, ודמיא ל"איני יודע אם נתחייבתי" ולא ל"איני יודע אם פרעתיך", ולכן המוציא מחבירו עליו הראיה. ואמנם, היה מקום לדון בכל ספק סילוק אי דינו כספק מחילה, מאחר ואם הסילוק הועיל לא היה חוב מעולם, משא"כ בספק מחילה דהחוב הוא ודאי. ואמנם, בנוגע לספק בהסתלקות של בכור מחלק בכורתו, עיין בשו"ת בעי חיי חו"מ סי' ר"ו, שכתב שאין ספק הסילוק מוציא מידי ודאי בכורתו, ויורש את חלקו, אבל אין ראיה משם לספק בסילוק ששם הבכורה היא ודאית, ולכן אין ללמוד משם. וגם בספק סילוק של בכור כתב בשו"ת פני משה ח"ג סי' ס"ג, שזהו דוקא אם הבכור תפוס בירושתו, הא לאו הכי, חולק הבכור עם הפשוט.