בפני בית הדין דו"ח אקטוארי עם חוות דעת ביחס לאיזון המשאבים הכולל שתי חלופות, האחת הכוללת היוון זכויות והערכתן במועד שבו ניתנה חוות הדעת, והשנייה בהעדר היוון אלא חלוקת הזכויות במועד המימוש המקורי שנקבע להן.

הנתבעת מבקשת להורות על ביצוע החלופה הראשונה, טוענת כי הצדק מחייב זאת. ומאידך התובע מבקש להורות על ביצוע החלופה השנייה בלא היוון, וטוען כי מצבו הכלכלי הנוכחי ולאחר שכבר נישא מחדש אינו מאפשר לו להוציא כעת סכומי כסף ניכרים המוטלים עליו אם תתקבל החלופה הראשונה. אך העלה הצעה שבה הנתבעת תישאר לגור בדירה המשותפת על הגיע הבן הצעיר לגיל שמונה-עשרה ובתנאים נוספים שהוצגו על ידו.

דיון
באשר לזכויות שטרם הבשילו קיימות שתי אפשרויות לצורך חלוקתן: הראשונה – להמתין להבשלתן ואז לחלקן בין בני הזוג. החיסרון בפתרון זה הוא בהיותו ממשיך לקשור את בני הזוג למשך שנים רבות. ואילו האפשרות השנייה היא היוון הזכויות, באופן שההתחשבנות בין בני הזוג מסתיימת עם השלמת ההליך המשפטי הנוכחי.

ע"פ הדין הקיים, איזון זכויות סוציאליות (בכללן זכויות פנסיה ופרישה) אמור להתבצע במועד גיבושה של הזכות, כגון במועד יציאת בן הזוג לפנסיה, ולעתים משמעות הדבר, המתנה של שנים רבות.

המטרה של ההיוון היא לכמת לערך עכשווי את זכויות הפנסיה. אמנם לשיטת ההיוון יתרון בולט: לאחר ביצוע ההיוון, צד אחד לא יהיה עוד קשור בצד האחר, וכאשר יצא לפנסיה הוא יוכל ליהנות משקט נפשי בידיעה כי הכספים המגיעים לו הם שלו. בן הזוג האחר יוכל גם הוא לחוש ביטחון, שכן הכספים ימצאו בחזקתו, והוא לא יהיה תלוי בפרישתו של בן זוגו לפנסיה.

למרות זאת, ביצוע ההיוון מותנה בהסכמת שני הצדדים. הפסיקה המקובלת בבתי הדין קבעה כי אין מקום להוון זכויות פנסיה עתידיות בהליך איזון משאבים בין בני זוג, וזאת מאחר שאלו זכויות אובליגטוריות, שלא ניתן לתבוע קודם זמנן.

כך למשל, בית הדין האזורי הרבני בנתניה (תיק רבני 1887־24־1 פלוני נ' פלונית) דן בתביעה של בני זוג שהתגרשו כדמו"י, אשר חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג–1973 הקובע את הסדר איזון המשאבים. באותו נידון הצדדים נחלקו בעניין זכויות סוציאליות שנצברו או זכויות עתידיות כגון פנסיה קרנות השתלמות וכו'. התובע (הבעל לשעבר) ביקש לממש זכויות אלו, ולפחות לקבל את חלקו בזכויות אף שטרם הגיע זמן פירעונם, וזאת ע"י מינוי אקטואר שיעשה היוון של כל הזכויות ולחלקם. מנגד, האשה טענה כי יש לממש זכויות אלו רק כאשר יגיע זמן פירעונן.

השאלה המשפטית שעמדה בפני בית הדין הייתה, האם ניתן לחלק זכויות עתידיות קודם זמן פירעונן כאשר צד אחד מתנגד לכך. בית הדין השיב בשלילה, וקבע כי מדובר בזכויות אובליגטוריות, ואין יסוד משפטי המצדיק להורות על מימושן קודם זמנן. באשר לטענת הבעל כי יצטרך לחכות שנות דור, עשרים וחמש שנים עד אשר יוכל ליהנות מכספים אלו, אמנם לכאורה, הטענה נראית מוצדקת, אולם: "מה לו לעשות, אלו הם הזכויות שלהם הוא זכאי כמו שהזכויות שוות סכום מסוים ולא ניתן לשנות את שוויין, כן מועד קבלת הזכויות הוא זמן מסוים, שלא ניתן לשינוי."

מסקנה זו הייתה מקובלת גם על בית הדין בבאר שבע בתיק ‏91876/1 ‏.

אמנם ביום 17 במאי 2010 ניתן ע"י בית המשפט המחוזי בירושלים (עמ"ש 510־09 פלוני נ' פלונית), פסק דין החורג מהפסיקה המקובלת ובו נקבעה חובת היוון נכסים עתידיים במסגרת איזון נכסים בין בני זוג.

בפסק הדין נקבע כי כדי למנוע פגיעה לא מוצדקת במערער, יש להורות כי מועד איזון זכויותיה הפנסיוניות של האשה, כערכן במועד הפירוד, והוא לא יידָחה למועד מימושן, אלא ייעשה במועד מתן פסק הדין על בסיס חוות דעת אקטוארית.

אך גם בבתי המשפט אין זו הפסיקה המקובלת, לרבות בפסיקת בית המשפט העליון. בפסק דין ע"א 809/90 לידאי נגד לידאי כתבה והסבירה השופטת נתניהו את הרציונל העומד מאחורי השיטה של תשלומים עתיים: "הוראה... זו בדבר מועד המימוש היא הוראה ראויה וטובה והיא נותנת פתרון מניח את הדעת לבעיות של הזכויות הסוציאליות שטרם 'הבשילו'. שאלת הציפייה לעומת הזכות המגובשת ולשאלת ההכרעה של שווי הזכויות דחיית המימוש עד לגמילתה של הזכות רק מביאה לאותה תוצאה שהייתה מתרחשת לולי חל הפירוד בין בני הזוג ועמו חלוקת הרכוש המשותף שגם אז לא הייתה האשה נהנית מהזכויות הסוציאלית עד שיבשילו."

מסקנת פסק בית הדין בנתניה נראית לנו נכונה, אך לא בשל השיקול ההלכתי שהציג בית הדין. השיקול שהעלה בית הדין היה, שתביעת ההיוון היא לכל היותר דומה לדרישה מהלווה לפרוע את חובו לפני זמן הפירעון, בהתחשב בהפחתת החוב לשווי העכשווי של החוב, ומאחר שברור שאי אפשר לחייב את הלווה לפרוע בטרם עת, וכפי שצוטטו מקורות לכך בפסק הדין הנ"ל, כך גם אי אפשר לדרוש מבעל הזכויות לשלם את חלקו המהוון של הצד שכנגד. וכן השיקול ההלכתי בפסק דינו של בית הדין בבאר שבע, שקבע את מעמד הצדדים כשותפים וברר הלכה זו במסגרת ההלכה הנוהגת בעת פירוק שיתוף אינו נראה לנו.

איזון המשאבים הוא יצירה שנקבעה בחוק, ובית הדין מביא למימושה על יסוד הקביעה שהוראות החוק הן בתוקף על פי ההלכה, כגון בנידון זה, לאחר שהוסדר קניין בין הצדדים שהסכימו לחלוקת הרכוש ואיזון המשאבים עפ"י החוק. בנסיבות אלו, לא נכון להתייחס למעמדם של הצדדים בהתאם להגדרות הלכתיות כאלו או אחרות, כפי שנטו בפסקי הדין הנזכרים, אלא רק לברר מה הן הוראות החוק ביחס לנסיבות אלו. אין ספק שאין כאן הלוואה מכל בחינה שהיא, וכן לא נוצרה כאן מסגרת של שותפות ברכוש משותף כהגדרתה על פי ההלכה, אלא רק חובת איזון משאבים מכוח הוראות החוק, וכל שנותר לבית הדין לברר מה הן הוראות החוק שהצדדים מחויבים להן, והדרך לברר זאת הוא – העיון בהוראות החוק.

בסעיף 6 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, נכתב כדלהלן:

(א) לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים; משווי הנכסים האמורים של כל בן־זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים.

(ב) היה שוויים של נכסי בן הזוג האחד עולה על שוויים של נכסי השני, חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש, אם בעין ואם בכסף או בשווה כסף.

(ג) באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזו דרך יבוצע האיזון, יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות, ורשאי הא לקבוע מועדי הביצוע, הבטחתו ושאר תנאיו, לרבות תוספת ריבית במקרה של ארכה או סילוק בשיעורים.

(ד) בהחלטתו לפי סעיף קטן (ג) יתחשב בית־המשפט או בית־הדין בכל הנסיבות הקשורות במצבו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג ובטובת ילדיהם הקטינים, ובאופן שימנע ככל האפשר:

...
(4) פגיעה ברווחת ילדי בני הזוג הקטינים.

מעיון בהוראות החוק עולה שכוונת המחוקק היא ליצור איזון בין הזכויות ששני הצדדים צברו, גם אם אחד מהם צבר עודף זכויות על חברו. לא קיימת כל כוונה להפוך את היוצרות ולתת לצד שצבר פחות זכויות עדיפות על חברו. משום כך, לא ייתכן להורות לאחד מבני הזוג להעביר לצד השני סכומי כסף נכבדים בגין זכותו לאיזון משאבים, כל עוד משאבים אלו טרם באו לעולם, וגם הוא עצמו כלל אינו מסוגל לממש אותן כעת, ועליו להמתין שנים רבות עד שיבשילו. בנסיבות אלו אין טעם ואין הצדקה שהצד השני ייהנה כבר כעת מזכויות ממון מסוג זה, כשבעל הזכויות עצמו עדיין אינו יכול ליהנות מהן. מה עוד שמשמעות ההיוון עלולה להיות קשה וחמורה עבור בן הזוג הנדרש להיוון, דהיינו לוותר על חלק משמעותי מרכושו, לו הוא זקוק לצורך קורת גג.

על כן גם אם בפסיקה כזו או אחרת של בתי המשפט השונים נמצאה פסיקה חריגה התומכת בהיוון, אין לה יסוד בחקיקה הראשית, שהיא המחייבת את הצדדים בנידון זה.

הטענה שהצדדים ימשיכו להיות קשורים זמן רב לאחר הגירושין ראויה להתייחסות, ויש ליתן לה מענה באמצעות הסדר ראוי שיצמצם את הקשר הישיר ביניהם לאחר הגירושין, אך לא ייתכן ששיקול זה יביא להוצאת סכומי כסף גבוהים מאחד הצדדים, בנסיבות שאינו מחויב בהם כעת.

על כן ככל שהדבר נוגע לפסיקת איזון המשאבים של זכויות הממון שנצברו לצדדים, בין שהגיע מועד מימושן ובין שטרם הגיע המועד, אנו פוסקים כי זכויות אלו יחולקו בלא הפעלת היוון, אלא בהתאם לחלופה השנייה שנקבעה בחוות הדעת האקטוארית מיום ד' בשבט תשע"ג (15.1.2013).

דרישת הנתבעת לדרוש היוון על יסוד האמור בסיום פסק הדין מיום כ"ה אדר תשע"ג (07/03/2013) אינה במקומה. לאחר שנשללה זכאותה לתשלום הכתובה מהטעמים המפורטים בפסק הדין והובהר כי הפיצוי שתקבל הוא הפיצוי שהמחוקק מצא לנכון לקבוע. ועל כן סכומי הכסף הגבוהים שהנתבעת תקבל במועדים שנקבעו בחוות הדעת הוא הפיצוי הראוי על פי חוק, ובנסיבות המתוארות בפסק הדין הנזכר, לא נמצא מקום לפיצוי נוסף מלבד זאת.

לעומת זאת, ביחס לפירוק השיתוף בדירת המגורים, מאחר שלצדדים שלושה בנים קטינים הנמצאים במשמורת האם ומתגוררים עמה בדירה המשותפת, ובהתאם לסעיפים 6 (ג) 6 (ד) (4) וסעיף 6א לחוק יחסי ממון, אנו קובעים כי מועד פירוק השיתוף בנכס המשותף במושב [...] יהיה ביום כ"ו באייר תשפ"א (8.5.2021), המועד שבו הבן הצעיר יגיע לגיל שמונה-עשרה שנה. אמנם בית הדין קבע כי תינתן לצדדים אפשרות לפנות לערכאה הדנה במזונות הילדים, כדי שזו תקבע דמי השתתפות האב במדור לאחר מכירת הנכס, אולם אין בפנינו מידע שהדבר הוסדר, ועל כן אין מקום להורות על מכירת הנכס בטרם נמצא פתרון חילופי למגורי הקטינים.

על כן החל מ"מועד הקרע" ועד למועד פירוק השיתוף בנכס שני הצדדים יישאו בחלקים שווים בפירעון חוב המשכנתא. מאחר שתשלום זה של החזר חוב המשכנתא הוא החזר חוב משותף, ונועד להבטיח שהרכוש המשותף יישאר במעמדו הנוכחי ולא יילקח על ידי הבנק למשכנתאות, עליהם לשאת בו בחלקים שווים. וכן הצדדים יחלקו בחלקים שווים את דמי השכירות המתקבלים מיחידת הדיור המושכרת.

בנוסף, הנתבעת מחויבת בדמי שימוש בגין המגורים שלה בחלקו של התובע בדירה, אך ללא חובת תשלום דמי שימוש של הילדים בנכס. לחילופין, במקום לחשב את דמי השימוש, שהם פוחתים כאשר כל אחד מהילדים מגיע לבגרות, ניתן לקבוע בהסכמה כהצעת התובע כי מלוא דמי השכירות המתקבלים מיחידת הדיור המושכרת, יועברו לתובע לאורך כל התקופה.

הסדר זה מתבסס גם על הצעת האב לאפשר לאם להתגורר בדירה בתנאים שהוצעו על ידו, אולם אם הוא יבקש להקדים את המכירה, יהיה עליו להציע הסדר ראוי למגורי הקטינים לאחר המכירה.

ניתן אישור להנהלת בתי הדין לפרסם את פסק הדין, לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"א באדר ב התשע"ד (13/03/2014).