האשה תובעת מזונות עבורה ועבור הבן שנולד בתאריך י"א שבט תשע"ד (12/1/2014). הבעל התגייס לצבא. התקיים דיון נוסף בתאריך כ' אדר א' תשע"ד (20/2/2014). ביה"ד ממתין מעדכון מהצבא לגבי משכורתו הצפויה של הבעל.

מהדיונים שהתקיימו עד עתה לא נראה שהאשה בשלב זה הפסידה את זכאותה למזונות.

ביה"ד לא פסק בעבר מידית מזונות לאשה גם משום שביה"ד רצה לתת תקווה שאולי יתפתח תהליך של שלום בית. אולם דבר זה לא התרחש עד עתה.

האב חויב במזונות זמניים עד י' באדר ב' תשע"ד (12.3.2014). ביה"ד צריך אפוא להחליט בשאלת המשך החיוב במזונות לאשה ולבן שנולד.

בפני ביה"ד עומדת השאלה, אם ביה"ד יכול לחייב את הבעל האב במזונות אשתו ובנו כאשר אינו משתכר.

א. הטור בהלכות גבית חוב סי' צ"ז דן באדם שחייב כסף ואין לא לשלם החוב דלוקחים כל רכושו ומסדרים לו. וז"ל שם:

אומרים לו הבא כל מה שיש לך ולא תניח כלום אפילו מחט ומניחין לו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש. וכו'. ואין מניחין אלא לו לבדו אבל לא לבניו ואפילו הם קטנים ומוטלין עליו לפרנסו וכן לא לאשתו אף על פי שהוא חייב במזונותיה: ולא מיבעיא שלא תטול אשתו מזונותיה להבא אלא אפי' תפסה מנכסי בעלה כגון שהלך למדינת הים ותפסה מנכסים שתזון מהם מוציאין מידה ונותנין למלוה. וי"א שאם קדמה היא למלוה שתשבע ותטול: ורב אלפס כתב בתשובה שאין לה לאשה מזונות לא ממקרקעי ולא ממטלטלי עד שיפרע המלוה אפילו היתה קודמת ואפילו הלך בעלה למדינת הים ולותה בשטר ואכלה אף על פי שקדמה הלואת מזונותיה בשטר להלואתו של בעל השטר אין הלואת המזונות נגבית עד שיפרע בעל השטר תחלה. בד"א במלוה בשטר אבל אם היתה המלוה שעל הבעל על פה והיא לותה לצורך מזונותיה על פה או בשטר איזה מהם שיבא לגבות תחילה קודם ואם באו שניהם כאחד חולקין:

וכתב על כך הבית יוסף חושן משפט סימן צז:

ולא מיבעיא שלא תטול אשתו וכו'. הם דברי הרמב"ם פרק א' ממלוה (ה"ח). וכתב בעל התרומות בשער א' (ח"א סי' ד) וטעמא דמילתא משום דכשם שבערכין מיעט מזון אשתו ובניו אע"פ שקדמה לחוב המעריך הוא הדין נמי לבעל חוב דהא גמר מיכה מיכה מערכין. ויש מן הראשונים שטעו ואמרו שאם קדמה האשה למלוה שתשבע ותטול והשיב להם הרי"ף שנשתבשו שאין לאשה מזונות לעולם לא מקרקע ולא מטלטלין עד שיפרע המלוה ואף שהיא קודמת דהלכה רווחת היא אבל לא לאשתו ובניו הילכך לא תשבע ותטול. וגם כתב מוסיף אני לכם עוד ביאור שטעם הדבר מפני ששיעבודו של מלוה הוא מן התורה וכדעולא דאמר שעבודא דאורייתא (ב"ב קעה:) ומזונות אשה ובניה מדרבנן הילכך אתי שעבודא דאורייתא ומבטל דרבנן . וכו'. ומסתברא דלא מיבעיא שלא תטול האשה מזונותיה שעתידה ליזון מהם אלא אף לותה אותם בשטר אע"פ שקדמה הלואת מזונותיה בשטר [להלואתו בשטר של בעל] מפני שאשה שלותה בשטר ואכלה היא נשתעבדה לבעל חוב ומנכסים שלה הוא גובה שאם נתגרשה גובה ממנה. וכו'

והנה יש לדון בדברי הרי"ף על שני דברים: א. מזונות להבא; ב. מזונות לשעבר שלותה האשה ואכלה, ובעלה חייב לפרוע אותם.

ב. ונבאר תחילה דין במזונות להבא. ונ"ל שיש מספר טעמים מדוע אין האשה גובה למזונותיה לעתיד כשיש בעלי חובות.

א. דלומדים מערכין שלא משאירים לחייב למזונות אשתו ובניו, ולימוד זה מובן ופשוט למי שסובר דמזונות אשה מדרבנן, דהתורה חידשה שלא משאירים לבעל למזונות אשתו אע"פ שהמנהג שאדם זן את אשתו ובניו. ולמ"ד שבעל חייב לזון את אשתו דין תורה, יש לומר דאף שבעל חייב לזון את אשתו, מ"מ יש גזרת הכתוב שחובות קודמים למזונות אשתו.

ב. חיוב מזונות להבא אינו חוב שחל עליו בשעת הנשואין לכל זמן הנשואין אלא דכל יום חל עליו החוב לזון את אשתו באותו היום, ועל כן חוב שהבעל חייב לאחרים קודם לגביה לחוב המזונות לעתיד. וכ"כ הב"י שם והריטב"א בכתובות בדף נ"ח ע"ב.

ג. בספר בני אהובה (לבעל התומים) על הרמב"ם פר' י"ב מהלכות אישות כתב שגם הרמב"ם שסובר שמזונות אשה הם מדאורייתא, מ"מ הוא יכול להודות לדינו של הרי"ף, דיש לומר שהרמב"ם סובר שחיוב לזון את אשתו אינו חוב ממוני אלא הוי חיוב כמו עונה, ואם אין לבעל ממון אינו חייב כלל לזון את אשתו כשם שאם אינו יכול לקיים מצות עונה הרי שאינו חייב, וחיוב זה אינו יוצר שעבוד נכסים. ולקמן נדון בדברי בעל התומים.

ג. עתה נדון בענין חוב מזונות העבר שהאשה לותה בשטר ואכלה, והיא באה לגבות מנכסי הבעל, וגם בעלי חובות בשטר שהבעל חייב להם באים לגבות, והחוב שהאשה לותה בשטר קדם, לחוב שהבעל לוה בשטר.

הרי"ף בתשובה כתב שבעלי חובות קודמים, וביאר שהחוב שהבעל לזון הוי רק דרבנן, והשעבוד לבעלי חובות הוי מדאורייתא, וחוב מדרבנן אינו מפקיע שעבוד דאורייתא. ועוד ביאר שמה שהאשה לותה בשטר אינו גורם שיחשב שיש חוב בשטר נגד הבעל, אלא האשה חייבת למלוה שלה חוב בשטר, והבעל חייב לאשה רק מלוה על פה. ועל כן החוב שהבעל חייב למלוה בשטר, קודמת לגביה מקרקעות הבעל, לחוב מלוה על פה שהבעל חייב לאשה, ואע"פ שהחוב לאשה קדם למלוה בשטר שהבעל חייב.

והנה צריך לברר – הרמב"ם שסובר שחיוב בעל לזון את אשתו הוא מדאורייתא אם הוא מסכים לדינו של הרי"ף. ונביא את לשון הרמב"ם בהלכ' מלוה פרק א בענין זה. וז"ל:

מסדרין לבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין, כיצד אומר ללוה הבא כל המטלטלין שיש לך ולא תניח אפילו מחט אחת ונותנין לו מן הכל מזון [ל'] יום וכסות י"ב חדש מכסות הראויה לו, וכו', ומטה לישב עליה ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם, ואם היה עני מטה ומפץ לישן עליו, ואין נותנין כלים כאלו לאשתו ובניו אע"פ שהוא חייב במזונותיהם,

הנה הרמב"ם דיבר רק על מזונות להבא, ועל חוב מזונות לשעבר לא כתב דבר. ברם אם נאמר שדעת הרמב"ם שמלוה בשטר מאוחרת קודמת למלוה על פה מוקדמת , גם הרמב"ם יכול לסבור את דין הרי"ף. שאף שהאשה לותה בשטר, מ"מ החוב שבעלה חייב לזונה הוא רק מלוה על פה, וחז"ל הפקיעו דין שעבוד דאורייתא מכל חוב שאינו מלוה בשטר.

ועתה נדון מה פסק השו"ע בענין זה. והנה השו"ע בהלכ' גביית חוב סימן צ"ז סעי' כ"ג הביא את דברי הרמב"ם דלעיל. ובהלכה כ"ד הביא השו"ע את דברי הרי"ף והטור דלעיל, שמלוה בשטר מאוחרת שלוה בעל, קודמת לגבות מקרקע של הבעל, ממלוה מוקדמת שלותה אשה למזונותיה. ובסי' ק"ד הלכה י"ג פסק השו"ע וז"ל:

"מלוה בשטר ומלוה על פה מוקדמת, מלוה על פה קודמת לגבות מבני חרי, כיון שעדים מעידים שקדמה."

והנה אם השו"ע סובר כדברי הרי"ף שמזונות אשה הם מדרבנן, מובן מדוע פסק שמלוה בשטר מאוחרת קודמת לגבות מהבעל, מחוב מוקדם שלותה אשה למזונותיה, אולם אם השו"ע סובר כדעת הרמב"ם שבעל חייב לזון את אשתו דבר תורה, קשה מדוע פסק שמלוה בשטר מאוחרת קודמת לגביה לחוב מוקדם שלותה אשה למזונותיה . ומכאן עולה שהשו"ע סובר שחיוב בעל לזון את אשתו הוי רק מדרבנן. ונ"ל שיש עוד ראיה לכך, שהשו"ע (אבע"ז סי' ס"ט) לא הביא שם את דברי הרמב"ם והטור שכתבו שמזונות אשה הם מדאורייתא, וכתב סתם שאדם נושא אשה הוא חייב במזונותיה. ונראה שהשו"ע פסק שחיוב בעל לזון את אשתו הוא רק מדרבנן משום שהרי"ף והרא"ש סוברים כן.

והנה יש לומר דרך נוספת בשיטת השו"ע, דהוא סובר שחיוב של בעל לזון את אשתו הוא דאורייתא, ומה שלא כתב כן מפורש בסי' ס"ט, שהשו"ע לא נכנס למחלוקת זו כיון שהראשונים לא כתבו נ"מ במחלוקת זו. ומה שפסק שמלוה על פה מוקדמת שלותה אשה למזונותיה אינו קודם לגביה ממלוה בשטר מאוחרת, שהשו"ע סובר כדעה שהזכרתי לעיל שהחיוב של בעל לזון את אשתו אינו יוצר שעבוד על נכסי הבעל, והטעם שחיוב לזון אינו חוב ממוני אלא הוי כחוב לקיים עונתו. ולפי דרך זו צ"ל שבעל שאין לו ממון, אינו חייב לזון את אשתו. וכעין זה כתב הפרישה (חו"מ סימן צ"ז ס"ק מ"א) וז"ל:

"מה שנראה לי מסברא והוא: דמזונות אשתו וכו' מסתברא דלא חייבו התורה ולא חכמים בתורת חוב וכו' אלא חייבו התורה או חכמים להיות אשתו כגופו, דהיינו ליתן לה שארה וכסותה כמו שמאכיל ומלביש נפשו. וכו'."

וכעין זה כתב גם הבני אהובה על הרמב"ם (פר' י"ב מהלכ' אישות הלכ' ב') וז"ל:

"יש לומר דס"ל דאף דהוא דאורייתא מ"מ אקרקפתא דגברא מונח לעשות כחובתו לזון את אשתו ולהלבישה אבל הוא בכלל שארי חיובים דמונחים עליו כמו עונה אבל בכל זה אין הוא בעל חוב שישתעבדו נכסיו לכך מן התורה רק הוא כמו שמחוייב לתת צדקה וכי בשביל כך ישתעבדו נכסיו לכך וכן הוא במזונות ומלבושים משא"כ בבע"ח שהתורה שעבדה לו נכסיו כדכתיב יוציא אליך העבוט ואם כן בזה הוי שעבודא דאורייתא אבל במזונות וכסות אף דהוא דאורייתא מ"מ לא נשתעבדו נכסיו מן התורה ולכך בע"ח קודם. עכ"ל.

נדון בדברי הפרישה ובדברי הבני אהובה. ונתחיל בדברי הבני אהובה, הנה מה שכתב ששעבודא דאורייתא אמרינן רק בהלואה ולא בשאר חיובי התורה, קשה שבגמ' בקידושין דף י"ג ע"ב מבואר דלמ"ד שעבודא דאורייתא הרי שכל מצוה המוטלת על האדם יוצרת עליו שעבוד נכסים שיקיים מצוותו. דמבואר שם שלמ"ד שסובר שעבודא דאורייתא אשה שחייבת להביא קרבן חטאת חל שעבוד על נכסיה שתקיים מצוה זו. והקצוה"ח מחמת גמ' זו כתב (חו"מ סי' ל"ט ס"ק א', ובסי' ר"צ ס"ק ג') שגם במצות צדקה במקום שיש קצבה חל שעבוד על נכסי כל אדם שחייב לתת צדקה. וכ"כ הנתיבות שם סי' ר"צ ס"ק ח'. ולפ"ז צ"ל שמה שפסק השו"ע שמלוה שלותה אשה למזונותיה, אינו קודם למלוה בשטר מאוחרת שלוה הבעל, מדובר שבזמן שהאשה לותה לא היה לבעל ממון לזון את אשתו, ועל כן לא חל שעבוד נכסים על נכסי הבעל, ובזמן שהבעל לוה מהמלוה היו לו נכסים, או שהמלוה כתב בשטר גם שעבוד דאיקני. וצ"ע דלא משמע בשו"ע שדיבר רק באופן זה.

ד. ועתה נדון בדרך שכתבתי לעיל שחיוב בעל לזון את אשתו אינו יוצר שעבוד נכסים כיון שחיוב זה אינו חיוב ממוני אלא הוי כעין חיוב לקיים עונתו. וכן משמע קצת בפרישה שהבאתי דבריו לעיל וז"ל: אלא חייבו התורה וכו' להיות אשתו כגופו, דהיינו ליתן לה שארה וכסותה כמו שמאכיל ומלביש נפשו"..

ונראה שלדעה הסוברת שחיוב בעל לזון את אשתו הוי דאורייתא, דיש נפקא מינה לדינה בכמה דברים, בין אם נאמר שחוב מזונות הוא חוב ממוני, לבין אם נאמר שחוב המזונות הוא חובה כעין חיוב לקיים עונה.

א. אם בעל יכול להתנות בזמן הקידושין שמקדשה ע"מ שלא יהיה לה שאר וכסות.

ב. אם מחלה אשה לבעלה אחרי הנשואין על חיובו לתת לה מזונות וכסות. אם המחילה חלה.

ג. לא היה לבעל ממון לזון את אשתו, ואשתו לותה ואכלה, אם בעלה חייב לפרוע חוב זה

ד. אשה החייבת לבעלה כספים ואין לה עתה ממון כלל, אם הבעל יכול לומר לא אתן לך מזונות, ומה שאני חייב למזונותיך אפחית מהחוב שאת חייבת לי.

ונדון באמור באותיות א–ב. עיין בספרי בכורי גשן ח"א סי' י"ז ענף א' שביארתי שם בהרחבה את דינו של ר' יהודה שאמר המקדש אשה ע"מ שאין לי עליך שאר כסות ועונה שבדבר שבממון תנאו קיים. ופירשו רוב הראשונים שבשאר וכסות מועיל תנאו ובעונה דהוי צער הגוף אין מועיל תנאי. ואביא הדברים שכתבתי בספרי בקצרה.

דעת התוס' שתנאי בדבר שבממון מועיל רק אם התנה עם האשה שתמחל לו על שאר וכסות, אבל אם התנה עמה שלא יחול עליו חוב של שאר וכסות תנאו בטל, וביארו שתנאי זה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה. ודעת הרמב"ן שבדבר שבממון מועיל גם אם המקדש מתנה עם האשה שהקידושין יחולו בלי שיתחייב לה שאר וכסות.

והנה לדעת הרמב"ן אם נאמר שחיוב בעל לדברים אלו הוא חוב ממוני הדבר מובן מדוע המקדש יכול להתנות תנאי זה, אבל אם נאמר שחיובים אלו הוו כעין חיוב של עונה קשה מדוע מקדש יכול להתנות תנאי זה, הרי התורה חייבתו לתת לאשתו מזונות וכסות שלא תצטער בחסרון דברים אלו, וכשם שאדם אינו יכול להתנות שלא יתחייב עונה דהוי צער הגוף, כן צריך להיות שלא יוכל להתנות שלא יתחייב מזונות וכסות. והנה אם נאמר שתנאי זה חל רק באופן שיש לאשה כדי לפרנס את עמה הדבר היה מוסבר, אבל בפשטות התנאי חל גם כאשר אין לאשה לפרנס עצמה, וגם על זמן שלא תוכל להתפרנס ממעשה ידיה. וקשה מדוע תנאי זה חל הרי אדם אינו יכול להתנות בדבר שהוא צער הגוף.

והנה לצד שחיוב בעל לזון את אשתו הוי חיוב כעין חיוב עונה, גם לשיטת התוס' שסוברים דמה שאמרו שבתנאי שבממון תנאו קיים הכוונה שמתנה עמה שתמחל לו על שאר וכסות, הדבר קשה, דהמשנה למלך (פר' ו' מהלכ' אישות הלכה י') כתב שאשה שמחלה לבעלה שלא יקיים עונה, המחילה מועילה והבעל פטור מחיוב עונה, אולם ברגע שחוזרת בה הבעל ודורשת שבעלה יקיים חיובו בעונה, הבעל חייב לקיים מצות עונה, וטעם הדבר שעל צער הגוף לא מועיל מחילה. ברם המשל"מ כתב שם שלגבי מזונות אשה אין הדין כן ואשה שמחלה לבעלה על חיוב מזונות ואח"כ חוזרת בה, המחילה חלה והבעל פטור לזון את אשתו. וקשה שאם חיוב מזונות הוי כעין חיוב עונה מדוע בחיוב מזונות מועילה מחילתה, ואף אח"כ חוזרת בה. ומבואר בדברי המשל"מ שכתב את דבריו גם למ"ד שמזונות אשה דאורייתא.

והנה לצד שביארנו לעיל שחיוב מזונות הוא רק חיוב של ממוני הדבר מוסבר מדוע מועילה מחילה, והאשה אינה יכולה לחזור בה, אולם אם נאמר שחיוב בעל לזון את אשתו הוי כעין חיוב עונה הדבר קשה מדוע אם האשה חוזרת בה ואין לה במה לפרנס את עצמה שהבעל לא יהיה חייב לזונה.

ונראה שהפרישה והבני אהובה סוברים שיש לחלק בין חיוב עונה לחיוב מזונות, כי חיוב עונה אם אין לאשה עונה ומצטערת עקב כך, אין לה אפשרות שיושלם רצונה, אבל מזונות ביכולתה לעשות מעשה ידים ולהתפרנס מהם, וגם כשאינה יכולה לעשות מעשה ידים, מ"מ יכולה ליזון ע"י שתחזר על הפתחים, ומאחר ויש עצה שתזון שלא מבעלה, לכן יכול בעל להתנות שלא יזון את אשתו.

ברם צ"ע מאחר וברי"ף מבואר שחיוב מזונות הוא חיוב ממוני, ולא מצאנו מי שחולק עליו, וגם אין הכרח לראשונים שסוברים שחיוב מזונות הוא דאורייתא, שלא יסברו כדעת הרי"ף בזה, קשה מדוע צריך לחדש שחיוב מזונות אינו חיוב ממוני. ואבאר הדברים דהנה גם הראשונים הסוברים שחיוב מזונות אשה דאורייתא, יכולים לסבור שחיוב זה הינו חיוב ממוני ולא יקשה דבר בשיטתם, שיתכן שסוברים כדעה שהביא הטור שאשה שבאה לגבות חוב שלותה למזונותיה, שעבודה שוה למלוה שהבעל חייב לו מלוה בשטר, ומי שחובו קודם, קודם בגביה. ועוד יתכן שאף אם אינם סוברים כן יתכן שדעתם שחיוב המזונות לשעבר הוא חוב של מלוה ע"פ, וסוברים כדעת הרי"ף שמלוה ע"פ מוקדמת ומלוה בשטר מאוחרת הבאים לגבות מלווה, מלוה בשטר קודמת לגבות. וגם בדברי השו"ע אין הכרח לדחוק ולומר שסובר שחיוב בעל לזון את אשתו הוא חיוב רק כעין עונה, דמה שפסק שחוב מאוחר שבעל חייב למלוה בשטר, קודם בגביה לחוב מזונות מוקדם שאשה לותה למזונותיה, (דלמעשה מוטל על הבעל לפרוע חוב זה). הוא משום שהשו"ע סובר שהחיוב של בעל לזון את אשתו הוא רק מדרבנן וכפי שהרי"ף סובר, וכפי שמשמע בשו"ע אבע"ז סי' ס"ט.

ה. ועתה נדון לשיטה הסוברת שבעל חייב לזון את אשתו דין תורה מה הדין אם לא היה לבעל ממון לזון את אשתו, והאשה לותה ואכלה אם בעלה חייב לפרוע חוב זה. הנה לצד שביארנו לעיל שחיוב בעל לזון את אשתו הוא חוב ממוני, נראה שבעל חייב לזון את אשתו גם כאשר אין לו ממון, (על כל פנים כמזונות שחייב עני) ואם האשה לותה ואכלה בעלה חייב לשלם חוב זה. אולם לצד שחיוב מזונות הוי כחיוב עונה, נראה שאם אין לבעל מממון דאינו חייב לזון את אשתו, ולפ"ז אם אשתו לותה ואכלה הוא פטור לשלם.

והנה מדברי הרי"ף לעיל עולה שסובר שלדעה הסוברת שבעל חייב לזון את אשתו מדאורייתא, הרי שחל שעבוד על נכסיו, ומשמע מדבריו שחיוב זה הוא ככל חוב המוטל על האדם, ולפ"ז גם אם לא היה לבעל ממון בשעה שהיה חייב לזון את אשתו, מ"מ חל עליו חוב והוא צריך לפרוע חוב זה כשיהיה לו ממון.

אבל מדברי הפרישה (חו"מ סי' צ"ז ס"ק מ"א) והבני אהובה שהבאתי את דבריהם לעיל עולה שאם אין לבעל ממון לזון את אשתו הרי שאינו חייב לזון, ולפ"ז אף אם האשה לותה בעלה פטור לפרוע חוב זה. ברם מאחר ומדברי הרי"ף שהבאתי לעיל עולה שלמ"ד מזונות דאורייתא בעל חייב לזון את אשתו גם כאשר אין לו ממון, נראה שכן העיקר שקשה לחלוק על דבריו, וגם לא מצאנו הכרח לחלוק על דבריו.

ו. ועתה נדון מה הדין לראשונים הסוברים שחיוב מזונות הוא מדרבנן, אם בעל שאין לו ממון לזון את אשתו, ואשתו לותה ואכלה, האם הבעל חייב לפרוע חוב זה. ונ"ל שיש לדון בשאלה זו גם לסוברים שחיוב מזונות הוא מדאורייתא, וסוברים שמדאורייתא בעל פטור ממזונות באופן זה, מ"מ יש לומר שגם לדעתם להלכה למעשה יש לחייב את הבעל בחוב זה, כיון שגם לדבריהם חיוב מזונות בזמן הזה שונה מחיוב המזונות לפי דין תורה, והטעם שחז"ל שינו את החיוב שבעל חייב לזון את אשתו, משום שחז"ל תקנו לבעל מעשה ידיה תחת מזונותיה. ועל כן חייבוהו בחוב ממוני גם כאשר אין לו ממון שיזון את אשתו.

הנה הפרישה כתב מפורש שבעל פטור באופן זה ואביא שוב את דבריו (חו"מ סימן צ"ז ס"ק מ"א) וז"ל:

"מה שנראה לי מסברא והוא: דמזונות אשתו וכו' מסתברא דלא חייבו התורה ולא חכמים בתורת חוב וכו' אלא חייבו התורה או חכמים להיות אשתו כגופו, דהיינו ליתן לה שארה וכסותה כמו שמאכיל ומלביש נפשו. וכו'."

הרי להדיא כתב שלא חייבוהו חכמים בתורת חוב, ומשמע שבזמנים שאין לבעל לזון את עצמו הוא פטור גם ממזונות אשתו. ולפי דבריו צ"ל שמה שכתב הרי"ף שאשה שלותה ואכלה שבעלה חייב לפרוע החוב שלותה למזונותיה, מדובר שכאשר לותה היה לבעל ממון לזון את אשתו, אלא שלותה משום שלא רצה לזונה, או שלותה משום שהיה במדינת הים. ברם נ"ל שבעל הפרישה, כשכתב את הסמ"ע חזר בו מדבריו, ואביא את הסמ"ע ואדגיש את המקומות בדבריו שנראה מהם שחזר בו וז"ל הסמ"ע סימן צ"ז ס"ק נ"ז:

"עד שיפרע המלוה כו'. עיין פרישה [סעיף מ"א], שם כתבתי והוכחתי דאפילו למאן דאמר [כתובות מ"ז ע"ב] שארה דכתיב בתורה [שמות כ"א י'] פירושו מזונותיה [לאפוקי (מר"ש בן אליעזר) [מר' אליעזר בן יעקב] שפירש [שם מ"ח ע"א] שארה וכסותה שניהן אכסות, דלפי שאר והזמן יתן לה כסותה כפי מה שהיא ילדה או זקנה או ימי הקיץ והחורף, עיין דרישה [שם]], נמצא שגם הן דאורייתא, אפ"ה המלוה המאוחר לנשואיה הוא קודם לה, מפני שהתורה לא חייבתו ליתן לה מזונות אלא כשיש לו, ואז תאכל היא עמו ותהא כגופו, משא"כ זה שאין לו, ואף המזונות ל' יום שנותנין לו הוא משל המלוה, ומשל המלוה ציותה התורה לפרנסו ל' יום לו ולא לה, אלא שמדרבנן חייב להשתדל לה מזונות אף שאין לו, וכמ"ש בכתובה אנא אפלח ואיזון וכו'. [ו]מ"מ אף שחייב לה מדרבנן וגם שטר כתובתה בידה, מ"מ לא עדיף שטרה כשטר שביד המלוה, שהמלוה [ה]לוה לו וחייב לשלם לו מן התורה כדכתיב [דברים כ"ד י"א] והאיש אשר אתה נושה בו יוציא העבוט, משא"כ אשה שלא [ה]לותה לו שיעור חיוב מזונותיה, אלא שחז"ל תיקנו לה מזונותיה תחת מעשה ידיה [שם מ"ז ע"ב], ואין זו הלואה שחייבתו עליה התורה. ואף שלותה גם היא בשטר על מזונותיה ואותו שטר הוא מוקדם לשטר שלוה בו בעלה, מ"מ המלוה ש[ה]לוה לה אין לו שום שעבוד על הבעל כי אם עליה. ואף שהיא באתה עתה לגבות מהבעל והבעל חייב ליתן לה מזונות מדרבנן [ולא מדאורייתא כיון שלא אכלה עמו] ממה שיש בידו, מ"מ כיון דבשעה שבאתה לגבות כבר לוה בעל מבעל חובו ונתחייב לו בשטר, משו"ה הוא מוקדם. וכו' עכ"ל .

הרי להדיא שכתב שמדרבנן אף אם לא היה לבעל לזון את אשתו, הרי שחייב לפרוע לאשתו החוב שלותה, שהרי כתב שהבעל חייב לתת מזונות לאשתו מדרבנן אף שלא אכלה עמו. הרי להדיא שבעל חייב לפרוע חוב זה. ומדברי הסמ"ע עולה שלמד דבר זה מכך שחז"ל חייבו אדם לעשות מלאכה כדי לפרנס את אשתו, משמע שיש עליו חוב לפרנס את אשתו גם כאשר אין לו ממון, ועוד כתב שהרי חייבו אותו לזון את אשתו תחת מעשה ידים שתקנו שתעשה לו, ומאחר וחייבו את אשה לעשות מעשה ידים לבעלה, לא יתכן לומר שיחייבו אותה לעשות ולא יחייבו חוב ממוני את הבעל כנגד זה.

ומצאתי שכן כתב המהרי"ט להלכה, שכתב בתשובה (ח"א סי' קי"ג) על אדם שלא היה לו לזון את אשתו ולא יכל לעבוד, דחל עליו חוב לזון את אשתו כמזונות עני, ואם לותה ואכלה תגבה ממנו כשיהיה לו.

והנה יש לדון אם כופין בעל ללוות כדי שיהיה לו ממה לפרנס את אשתו. והנה במרדכי פרק המדיר סי' ר"ה מבואר ברור שאין כופין בעל ללוות כדי לפרנס את אשתו. ברם נראה שאף שסובר שאין כופין אותו ללוות מ"מ אין בזה סתירה שכל זמן שאינו זן הרי שמצטבר עליו חוב סכום מזונות מצומצמים וכאשר יהיה לו יפרע.

ועתה יש לדון אם ביה"ד יכול לפסוק מזונות לאשה, והיא תגבה מה שיפסקו לה בביטוח לאומי, והביטוח לאומי יגבה מן הבעל כאשר יהיה לו. ונ"ל פשוט דכל מה שכתב המרדכי שאין כופין את בעל ללוות, זה רק שאי אפשר להטיל עליו החובה שיהיה לוה, שהמלוה יוכל לנגוש אותו כל שעה, או שאת עצם הטרחה שיהיה חייב ללוות אי אפשר להטיל עליו, אולם אם יש מי שמוכן להלוות לבעל ויתן לאשה מזונות, והוא ינגוש את הבעל רק כאשר יהיה לו, דבר זה ביה"ד יכול לפסוק.

ועיין פסקי דין רבניים משפטי שאול סימן י"ג שגם הסכים שכאשר אין לבעל לתת מזונות החוב לזון לא פקע ומצטבר עליו כחוב, ויש שם דעה שבעל חייב ללוות כדי לזון את אשתו, ונראה שאם ביטוח לאומי מלוה לבעל, ואינם נוגשים אותו כאשר אין לו ממון ודאי שבי"ד יכול לפסוק לאשה מזונות, והאשה תגבה המזונות מהביטוח לאומי והחוב יצטבר על הבעל.

הרב נחום שמואל גורטלר – אב"ד

לאור האמור בנימוקים ביה"ד יכול לחייב את הבעל במזונות, והאשה תגבה את המזונות ע"י הביטוח לאומי, והמוסד לביטוח לאומי יגבה מהבעל כאשר יהיה לו ממון או הכנסות. את הסכומים שהאשה לא תגבה ע"י המוסד לביטוח לאומי, היא תוכל לגבות מהבעל כאשר ישתכר או כאשר יהיה לו ממון.

לאור זאת, מחליט ביה"ד:

א. הבעל־האב [פלוני] ישלם לאשה־האם [פלונית] תשלום חודשי זמני למזונות בסך של 2,000 ₪ לחודש החל מתאריך י' באדר ב' תשע"ד (12.3.2014) לתקופה של ארבעה חודשים (עד הגיע הבן לגיל חצי שנה).

ב. הסכומים הנ"ל יוכלו להגבות רק מרכושו וכספיו של הבעל או דרך המוסד לבטוח לאומי, אך לא ינקטו כלפי הבעל אמצעי אכיפה של מאסר, הגבלות בנהיגה וכד' בגין חיובים אלו.

ג. על האשה לשתף מידית פעולה עם הבעל לצורך קבלת תוספת כלכלית מהצבא (כגון: הצגת תעודת לידה, חתימת האשה על מסמך צה"לי ומסמך ממקום הלימודים על שעות לימודיה).

ד. המזכירות תשלח מידית לצה"ל כתזכורת נוספת העתק הצו מיום א' שבט תשע"ד 2/1/2014 ובו מורה ביה"ד לצה"ל לעדכן את ביה"ד בדבר משכורתו של הבעל בצבא.

ה. המזכירות תשלח לכל צד העתק ההחלטות וכן המסמכים שהגיש הצד השני שבתיקי הצדדים.

ניתן ביום כ"ב באדר ב התשע"ד (24/03/2014).



הערות
1. הכוונת שבערכין כתוב (ויקרא פרק כ"ז פס' ח'):
וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן:

דנאמר על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן, דנוטלים ממנו כל מה שאינו זקוק לו בעצמו, ואין משאירים לו מזון לאשתו ובניו.

2. מדברי הרי"ף משמע שסובר שגם חיוב כסות לאשה הוי דרבנן, דלא חילק בין מזונות שלא תגבה לבין כסות שתגבה לפני בעלי חוב של הבעל.

3. עיין ש"ך סי' ק"ד ס"ק כ' שדן שם מה דעת הרמב"ם בענין זה.

4. ודעת השו"ע (חו"מ סי' ל"ט) ששעבודא דאורייתא, ועיין בענין זה ש"ך שם ס"ק ב'.

5. ומרש"י בכתובות דך מ"ח ע"א יש להביא ראיה לדברי הסמ"ע שמדרבנן יש חיוב על בעל לזון את אשתו וגם חל שעבוד נכסים לחיוב זה, שדן שם בענין בעל שהלך למדינת הים ולא השליש מזונות לאשתו, וז"ל שם:

יוצא מן המקום לדעת. היה בידו לצוות על מזונות בניו ואשתו וכיון שלא צוה גלה דעתו שאינו רוצה לזונן הילכך אשתו דמחייב לה בתנאי ב"ד אשתעביד נכסיה בניו ובנותיו (הכוונה לגדולים מבני שש שנים, כן פירשו דברי רש"י הריטב"א

והר"ן),שאינו חייב במזונותיהן לא אשתעביד נכסיה. עכ"ל.