עניינו של פסק הדין שלפנינו בתביעת הכתובה שהגישה המבקשת.

תיאור העובדות
הצדדים נישאו אזרחית בארצות הברית בראש השנה ב' תשרי תשס"ח (14.9.07), ושוב נישאו בארץ כדת משה וישראל ביום כ"ז אייר תשס"ט (21.5.09). ביום כ"ה כסלו תשע"ב (21.12.11) עלו הצדדים והתיישבו בארץ. מנישואי הצדדים ובעקבות טיפולי הפריה נולדה בתם המשותפת, כיום בגיל שנה וחצי.

לאחר עשרה חודשים מעלייתם לארץ, הגישה המבקשת את תביעת הגירושין. בהתאם להסכם שאושר בערכאה אחרת הצדדים התגרשו ביום ט"ו אייר התשע"ג (25.4.13) כאשר הוסכם כי תביעת הכתובה בסך של 101,000 דולר תתברר לאחר הגירושין.

לטענת המבקשת, המשיב סובל מהפרעות התנהגותיות קשות ואף חשש מיחסים אינטימיים. בתחילה היחסים היו מתקיימים אחת לחודשיים ולאחר מכן רק אחת לארבעה חודשים עד שהיחסים דעכו לגמרי, מאחר שהמשיב היה מכור לצפייה בסרטים פורנוגרפיים ונמנע מקיום יחסי אישות.

לדבריה כבר בתחילת הנישואין כאשר קיימו יחסים היו סימני בעיה, אך לא ידעה להגדיר אותה. לדעתה למשיב היה קושי בחיי האישות ולאחר שהסכים לפנות לטיפול נעזר בכדורי ויאגרה, אך לא הקפיד ליטול אותם.

לדבריה, למרות הכול ניסתה לשקם את חיי הנישואין, ולכן החליטה להינשא שוב בארץ כדת משה וישראל, אך הניסיון לא עלה יפה, וזה למעלה משנתיים ישנים הם בחדרים נפרדים, ואין יחסי אישות ביניהם.

גם בעבר, לאחר שהתעברה בראשונה, סבלה ממצוקה והוצרכה לעבור גרידה, אך במקום לקבל תמיכה ועזרה במצבה הקשה, סבלה מהתעללות וקללות ללא כל התחשבות בכאבים מהם סבלה. עוד ציינה כי המשיב היה קורא לה בשמות גנאי, התעלל בה מילולית, לא דאג לצרכיה, ולפיכך מאוס הוא בעיניה.

מנגד המשיב הכחיש את המיוחס לו. לדבריו, המבקשת הייתה אלימה פיזית ומנטלית, זרקה עליו חפצים שונים, קראה לו בשמות גנאי ואף הכתה אותו מספר פעמים. רק לאחר הנישואין המבקשת חשפה בפניו כי סבלה מאלימות בביתה, כאשר את אביה לא ראתה שלושים שנה ואמה הייתה מתעללת בה, ואין ספק כי התנהגות זו השפיעה גם על חייהם המשותפים ועל יחס המבקשת כלפיו.

עוד ציין כי המבקשת הצהירה כבר בדיון הראשון כי רצתה להתגרש מזמן (שורה 7 לפרוטוקול מיום י"ז טבת תשע"ג 30.12.12) ואדרבה הוא זה שביקש את עזרת בית הדין לשלום-בית בעצת חכמים. לדבריו, אף בעבר ביקש פעמים מספר מהמבקשת לבחון אפשרות לשלום-בית אך המבקשת סירבה.

לטענתו, למרות כל טענות המבקשת, הסכימה עד כה לחיות עמו ואף להינשא לו בשנית, רק כדי לקבל אזרחות אמריקאית ולכך התעקשה להישאר בארצות הברית. ואכן לאחר שקיבלה את האזרחות המבוקשת בחרה לחיות בלעדיו והגישה תביעה בערכאה אחרת.

לדברי המשיב, גם בעיות התשמיש שטענה האשה כלפיו לא היו מעולם אצל נשים אחרות ורק מחמת יחס המבקשת כלפיו היה קצת בעיה אך לא ברמה שתיארה המבקשת. גם כשפנו לטיפול בבעיה הסכים המטפל כי אין לו בעיה אישית רק בעיה משותפת בנישואין. עם זאת הודה המשיב כי צפה בסרטים פורנוגרפיים מאחר שחיי האישות לא היו תקינים והיה זה בשבילו כתחליף. כמו כן הסכים כי קרא למבקשת בשמות גנאי.

ב"כ המשיב הוסיף כי המבקשת מטופלת במחלקה לבריאות הנפש, והדבר השפיע על חיי הנישואין. עם זאת דווקא המשיב ביקש לשקם את חיי הנישואין אצל ד"ר א. שלה, אך לאחר מספר מפגשים המבקשת סירבה להמשיך את הטיפול.

המבקשת הסכימה כי אכן זרקה בעבר מאפרה לכוון הקיר, ואף הודתה כי שפכה מים על בעלה (שורה 131 לפרוטוקול מיום כ"ז סיון תשע"ג 5.6.13) אך הוסיפה כי למרות זאת לא הייתה אלימה.

דיון והכרעה
הנה הרואה יראה כי טענות הצדדים בגין האלימות הם טענות הדדיות. שהרי המשיב הסכים כי קרא למבקשת בשמות גנאי, ואף המבקשת הודתה כי השליכה חפצים על המשיב.

זאת ועוד, המבקשת הסכימה כי כבר מראשית חייהם המשותפים היו בעיות קשות בחיי הנישואין, וכי מלבד הבעיות בקיום היחסים עצמם, סבל המשיב גם מהפרעות נפשיות (פרוטוקול מיום י"ז טבת תשע"ג 30.12.12).

אכן למרות כל טענותיה הקשות אשר בגינן מבקשת היא כיום להתגרש, טענות שהיו ידועות לה בטרם בחרה להינשא שוב כדת משה וישראל, בכל זאת לא הפריע לה הדבר להינשא בשנית כשנתיים ימים מאוחר יותר, וזאת למרות טענתה 'אני רוצה להתגרש כבר המון שנים'. (שורה 7 לפרוטוקול הדיון מיום י"ז טבת תשע"ג 30.12.12).

הנישואין השניים של המבקשת למשיב כדת משה וישראל מלמדים אותנו אחד משני אופנים, או שכל טענותיה רחוקות מהאמת ולפיכך לא חששה להינשא למשיב בשנית, ומשכך כשבחרה בסופו של דבר להתגרש ביוזמתה, הפסידה כתובתה.

ולחילופין, אם אכן כל טענותיה קרובות לאמת, על כורחנו לומר שהסכימה להינשא בשנית למרות כל הידוע לה, רק כדי להשיג אזרחות זרה כטענת המשיב, ולפיכך כאשר קיבלה את מבוקשה סירבה להמשיך לחיות עמו או לנסות לשקם את חייהם המשותפים. ואם כנים אנו בזה, יש לומר שגם הפסידה את כתובתה, שהרי שוב יצאו הגירושין ממנה. ונמצא שלכל אחד משני האופנים הפסידה כתובתה.

והנה עוד בטרם נישאו הצדדים כדת משה וישראל ידעו יחסיהם עליות ומורדות רבות. משכך הם פני הדברים קשה להבין מדוע המשיב הסכים להתחייב בכתובה בסכום גבוה מהמקובל, כאשר שני הצדדים סבלו במהלך החיים המשותפים עד כה.

ואפשר שהדבר נעשה ללא הבנת המשיב כלל, וכפי שנוכח בית הדין כי המשיב אינו מבין כלל עברית וכל הדיונים התנהלו באמצעות מתורגמן.

ודבר זה יש ללמוד מתשובת הרשב"א (חלק א סימן תרכט) וזה לשונו:

עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו בית דין שיפרע לה כתובתה ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה ולא הבין התנאים ושאלו את פי הרב רבי מאיר והשיב דשומעין לו. והוא (הרשב"א) אומר דאין שומעין לו דחזקה שהעידו עדים בעל פה ועל פיו חתמו בו ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים שכולם יטענו כן ואין אלו אלא דברי תימה. אבל מה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבה חכם עם איש שיבה עכ"ל.

ולפי דרכנו למדנו כי אף שהרשב"א צידד שאינו נאמן לטעון שלא הבין על מה חתם, אך למעשה הסכים לדעת הרב רבי מאיר וכמו שסיים 'מה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבה, חכם עם איש שיבה'.

אמנם בבית יוסף (אבן העזר סימן סו אות יג) כתב:

ואיני יודע למה נחבא אל הכלים משום דחזא גברא כיוון דתיובתא לא חזא, ולעניין הלכה נראה לי כדברי הרשב"א משום דאם לא כן לא שבקת חיי דכל עמי הארץ יאמרו כן.

וכן פסק מרן בחושן משפט (סימן סא סעיף יג) מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו ע"ש. וכן פסק עוד (שם, סימן מה סעיף ג) שאף אם הדבר ברור שאינו יודע לקרות ויש עדים שחתם עד שלא קראו מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו.

וביארו הסמ"ע והש"ך (סק"ה) מילתא בטעמא, שמאחר שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר, הרי התחייב בכל הכתוב, שכל הסומך על נאמנות של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר. וכיוצא בזה פסק הרמ"א (אבן העזר סימן סו סעיף יג) שאינו נאמן לומר שלא הבין מה היה כתוב בתנאים או בכתובה ע"ש.

ואין לומר שיש מקום לטעון עבור הבעל טענת 'קים לי' כדעת הרב רבי מאיר, שנאמן הבעל לטעון כי לא הבין את הכתוב בכתובה, ובפרט שאף הרשב"א נסוג אחור מפני שהורה זקן מהר"ם ז"ל ומעתה אין להוציא ממון מהמוחזק.

זה אינו, שהרי אחר שכבר פסק מרן נגד דעת הרב רבי מאיר, אין מקום לטענת קים לי נגד דבר המפורש בשולחן ערוך, וכמו שהסכימו האחרונים כמבואר בברכי יוסף (חושן משפט סימן כה סקכ"ו – כז) ובשו"ת רב פעלים (חלק ב אבן העזר סימן ח) וראה עוד דברות מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ב סימן ח אות ו) וחלק ג (סימן יג) וחלק ה (סימן ח אות ד) ואכמ"ל.

זאת ועוד, כבר כתב הכנסת הגדולה (סימן סו הגב"י אות לח) בשם מהר"ם די בוטון (סימן לה) שאף רבינו מאיר לא כתב ששומעין לו, אלא בכתובה שהיו בה תנאים וטען שלא הבינם יפה, אבל בסך הכתובה שהוא עיקר החוב אף הרב מאיר מודה שאין שומעין לו, ע"ש.

אמור מעתה כי התחייבות הבעל בכתובה היא התחייבות גמורה ואין מקום לפקפק בה. אולם הדבר ברור שכוונת הבעל בהתחייבות זאת הייתה רק מתוך תקווה שימצא מנוחה יחד עם האשה שתהיה לו עזר כנגדו.

אכן מאחר שתקווה זו לא עלתה בידו, והוא מצטמק ורע לו, וכבר ביקש בעבר וחזר וביקש בדיון בבית הדין לשקם את חיי הנישואין והדבר לא עלה בידו, ודאי דאדעתא למישקל ולמיפק לא כתב לה. וראה עוד בכיוצא בזה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה אבן העזר סימן פא), ואכמ"ל.

והנה ב"כ המבקשת הוסיפה וטענה כי לאור טענות המבקשת נמצא כי נישואין אלו הם מקח טעות ולפיכך המבקשת זכאית לכתובתה (שורה 91 מפרוטוקול הדיון מיום כ"ז סיון תשע"ג 5.6.13).

אכן, בטענה זו של מקח טעות נפל פיתא בבירא (ברכות נו.), שהרי אם הקידושין הם מקח טעות ובטלים, ממילא גם אין הבעל חייב כלל באותם חיובים הנובעים מהקידושין לרבות חיוב הכתובה ותוספת כתובה. וכן מבואר בכתובות (עו:) שבקדושי טעות אפילו כסף הקידושין חוזר לבעל, וכן פסק בשולחן ערוך (סימן נ סעיף א) 'ואם היו קידושי טעות חוזרים המעות' ע"ש.

משכך הם פני הדברים, הדבר ברור שלא ניתן לתפוש את החבל בשני הראשים, מחד גיסא לטעון כי הנישואין היו מקח טעות ולחייב את הבעל להתגרש, ומאידך גיסא לטעון כי הבעל חייב לשלם את הכתובה בה התחייב באותם נישואי הטעות, שהרי טענות אלו סותרות ואינם עולות בקנה אחד. ואדרבה, אם הנישואין היו מקח טעות ודאי אין כל מקום לחיוב הבעל בכתובה הנובעת מאותם קידושי טעות.

כאמור, המבקשת טענה עוד כי לבעלה אין גבורת אנשים, אך המשיב הכחישה. ומעתה באנו לדברי השולחן ערוך (סימן קנד סעיף ז) שפסק:

אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבא עליה ושואלת גט והוא מכחישה, יש אומרים שהיא נאמנת וכופין אותו להוציא מיד ולא יתן לה כתובה. ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה, יתן לה כתובה.

במה דברים אמורים כשאינה תובעת כתובתה אבל אם תובעת כתובתה אינה נאמנת, ואף להוציא אין כופין. הג"ה ויש אומרים דבזמן הזה שיש נשים חצופות אינה נאמנת.

אתה הָרְאית לדעת כי אילו טענה המבקשת שלמשיב אין גבורת אנשים ולא הייתה תובעת כתובתה, בזה באנו למחלוקת מרן ורמ"א אם המבקשת נאמנת נגד בעלה, אך כאשר תובעת גם את כתובתה אינה נאמנת כלל דחיישינן שעיניה נתנה באחר.

הן אמת שיש לחלק, דנדון דידן חשיב שלא תבעה כתובתה שהרי המבקשת תבעה ביום ט"ו חשון תשע"ג (31.10.12) להתגרש בלבד, ורק לאחר מכן ביום ל' ניסן תשע"ג (10.4.13) תבעה את כתובתה, ואפשר שמאחר שבתחילה לא תבעה את כתובתה נאמנת היא בטענתה לדעת מרן.

אכן זה אינו, שהרי גם בכהאי גוונא שאינה תובעת כתובתה היא נאמנת רק לעניין הגירושין אבל לא לעניין הכתובה, וכמו שסיים מרן שם 'כופין אותו להוציא מיד ולא ייתן לה כתובה' וביאר בבית שמואל (סקי"ט) דהיינו טעמא משום שהוא מכחישה ע"ש. ומשכך יש לומר שאין המבקשת זכאית לכתובתה.

והנה המשיב הכחיש עקרונית את טענות המבקשת, אך הוסיף 'רק מחמת יחס האשה כלפי היה קצת בעיה אך לא ברמה שתיארה המבקשת'. ואף אי נימא שתגובתו זו היא כהודאה במקצת עדיין אין מקום לחיוב המשיב בתוספת הכתובה. שהרי כתב עוד הבית שמואל (שם) כי אף במקום שהבעל מודה לדבריה נותן לה רק עיקר כתובה ולא תוספת ע"ש. ומינה שלכל היותר יש לחייב את המשיב בעיקר כתובה בלבד.

איברא, שמרן שם כתב עוד 'ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה ייתן לה כתובה' ולפי זה בנדון זה שהצדדים התגרשו בהסכמה ולא בכפייה אפשר שחייב הבעל בכתובה.

אולם גם טענה זו נדחית במדוכ'ה שהרי כתב הבית שמואל (סק"כ) שכוונת מרן רק לעיקר כתובה ולא לתוספת כתובה. וציין עוד כי משמע מדברי הרא"ש שאם מגרש מעצמו יש לחייבו בתוספת כתובה, אך דעת התוספות שגם מתוספת כתובה פטור ע"ש. ומכל מקום מצי הבעל לומר קים לי כדעת התוספות שהמגרש מעצמו חייב רק בעיקר כתובה.

סיכומם של דברים, למרות שהתחייבות הכתובה היא התחייבות גמורה גם כאשר הבעל אינו מבין את הכתוב בה, אך ברור שאין מקום לחייב את הבעל בכתובה בנדון דידן שהבעל ביקש לשקם את חיי הנישואין, והמבקשת תבעה להתגרש כאשר עילות הגירושין היו ידועות לה בטרם בחרה להינשא בשנית.

עם זאת, מאחר שהמבקשת טענה כנגד חיי האישות עם בעלה, ומתגובת המשיב נראה שהסכים קצת עמה, לפיכך מחליט בית הדין כי הבעל ישלם למבקשת את עיקר הכתובה בלבד, וכמבואר בזה עליונים למעלה.

והנה בנדון דידן עיקר חוב הכתובה שהתחייב הבעל הוא מנה בלבד.

(וראה עוד בפתחי תשובה סימן סו סק"ה מה שכתב בשם הנודע ביהודה והחתם סופר אודות עיקר כתובה בנושא בעולת עצמו, ואכמ"ל.)

ופסק השולחן ערוך (סימן סו סעיף ו) כי עיקר כתובה לבתולה היא מאתיים זוז, שהם שלושים ושבעה וחצי דרהם, ומאחר שכל דרהם הוא 3.2 כסף, נצא כי עיקר כתובה הוא מאה ועשרים גרם כסף.

(וראה עוד בפסקי דין רבניים כרך יא עמוד 364, ושם השיעור לדעת הרמ"א בכסף צורי שהוא פי שמונה ובסך הכול 960 גרם וכמו שכתבו שם כקילוגרם כסף. וע"ע בכרך יג עמוד 306.)

ולפי דרכנו למדנו כי מאחר שהבעל התחייב בעיקר הכתובה מאה זוז בלבד, נמצא כי חיוב הבעל בגין הכתובה מסתכם בסך של שישים גרם כסף בלבד, שהם פחות משלוש מאות ₪.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלקמן:

א. בית הדין מחייב את הבעל בעיקר הכתובה בלבד שהם שלוש מאות ₪ בלבד.

ב. בהתאם לאמור, התביעה לתוספת הכתובה נדחית.

ג. על המזכירות לסגור את התיק.

ניתן לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת הפרטים המזהים.

ניתן ביום כ"ב באדר ב התשע"ד (24/03/2014).