בפנינו תביעה לחלוקת המקרקעין בין בני הזוג, באשר לזכויות במגרש ששטחו 500 מ''ר ובבית בן שלוש קומות שנבנה עליו, המצוי ברחוב [ס'] נשר. בנוסף, באשר לדירה המצויה ברחוב [ה'] חיפה.

הוגשו סיכומי שני הצדדים (באמצעות באי כוחם) וכן תשובת ב''כ הבעל לסיכומי האשה. כן הוגשה תגובת ב"כ האשה לסיכומי תשובה מטעם הבעל.

טרם מתן החלטה נפתח בהצגת הרקע לתביעה זו:

הצדדים נשאו בשנת 1972. מנישואיהם נולדה להם בת אחת, כיום בגירה.

עובר לנישואיהם התגורר הבעל בצריף בעל חדר אחד בשכון עמידר (שלימים נבנה הבית בסמוך לו), שנרכש על ידו בשנת 1966 ממר [ש' א'].

המגרש נמסר ע''י המדינה לחברה המשכנת "עמידר" ביום 1.4.56.

המשתכן הראשון, מר [א' א'], העביר את זכויותיו בצריף לידי מר [ש' א'] בשנת 1962, ולאחר מכן, בשנת 1966, רכש הבעל את הזכויות ממר [ש' א'].

במבוא להסכם שנערך בין המוכר־מר [ש' א'] לבין הבעל, נכתב: "הואיל והמוכר הוא בעל זכות בצריף בשיכון עמידר הידוע כצריף מס' 11 יחידה 4 בגודל של חדר אחד."

בשנת 1973 נרכשה דירה בדמי מפתח ברח' [ה'] ונרשמה ע''ש הבעל. הצדדים עברו לגור בדירה זו, וגרו בה כ־6 שנים עד לשנת 1979. לאחר מכן חזרו להתגורר בצריף.

ביום 26.1.83 נחתם הסכם חכירה בין הבעל לבין מנהל מקרקעי ישראל. ברשימה המצורפת להסכם החכירה נכתב "השטח 500 מ"ר... גוש רשום [...] חלקות 1."

החל משנת 1984 החל הבעל בבניית הבית, בניה שהסתיימה בשנת 2002.

לאחר סיום הבניה עברו הצדדים להתגורר בבית, עד למועד עזיבת האשה בשנת 2011.

מועד רכישת המגרש
אחת השאלות העומדת לבירור ושבה חלוקים הצדדים, היא, מתי נרכש המגרש בן ה־500 מ''ר – האם לפני הנישואין או לאחריהם.

לגרסת האשה, הבעל רכש לפני הנישואין רק את הצריף שגודלו היה חדר אחד ולא יותר. כך עולה לדבריה מעיון בהסכמים שבין מר [ש' א'] לבין מר [א'] משנת 1962 וכן מההסכם שבין מר [ש' א'] לבין הבעל משנת 1966, שהמדובר בצריף בגודל חדר אחד ולא במגרש שגודלו חצי דונם. כמו''כ מציינת האשה שמעיון בהצהרה לצורך מס שבח מקרקעין (לאחר העסקה שבוצעה ביום 23.9.66 בין מר [ש' א'] לבעל) עולה שגודלו של השטח שהוחכר היה 24 מ''ר.

לגרסת האשה השטח בן 500 מ''ר עליו בנו הצדדים את ביתם, הוא שטח הסמוך לצריף, שנרכש רק אח''כ בשנת 1983.

לגרסת הבעל, המגרש היה כלול בקניית הצריף ממר [ש' א'] בשנת 1966, כ-6 שנים לפני מועד הנישואין.

כתימוכין לגרסתו מציין הבעל את חוזה החכירה שנחתם בינו לבין המִנהל בשנת 1983, שבו, בעמוד הראשון, מתואר הנכס כדלהלן:

"הואיל והמחכיר הוא הבעל של המקרקעין המתוארים ביתר פירוט "ברשימה" אחרי סעיפי החוזה הזה [להלן המגרש],

הואיל ומיום 1.4.56 נמסר המגרש לחב' עמידר שהעבירה הזכויות ל[ש' א'] אברהם אשר העבירן לחוכר למטרת מגורים,

והמחכיר התחייב להחכיר את המגרש לחוכר על כל הבנוי, המחובר ושיחובר אליו חיבור קבע...

והואיל והחוכר ביקש מאת המחכיר להחכיר לו את המגרש עם המחוברים."

ובסופו של החוזה בעמ' 11 ב"רשימה" נכתב "רח' [ב'], השטח – 500 מ''ר, גוש [...] חלקה 1, בית בודד."

הרי שבחוזה החכירה עם המִנהל מתואר הנכס שחכר הבעל ממר [ש' א'] כ"מגרש" ובסופו של ההסכם מוגדר "המגרש" כשטח של 500 מ''ר, הרי שמוכח מכאן, לשיטתו שכבר במועד הקנייה בשנת 1966 ממר [ש' א'] היה כלול ברכישה שטח קרקע של 500 מ''ר.

לאחר העיון נראה שצודקים דברי הבעל בסוגיה זו, לאור ההוכחה הברורה מחוזה החכירה שנחתם עם המִנהל, כמצוין לעיל.

על טענת האשה, שבהסכם שבין מר [ש' א'] למר [א'] משנת 1962 ובהסכם שבין הבעל למר [ש' א'] משנת 1966 מוזכר רק צריף בעל חדר אחד ולא קרקע בגודל 500 מ''ר וכמו''כ בהצהרת הבעל למס שבח מוזכר שטח של 24 מ''ר, יש להשיב, שהשטח 24 מ''ר מתייחס לשטח המבנה ולא לשטח הקרקע הכולל, וכפי שמוכח מהמכתב שנשלח ע'י חברת עמידר אל מִנהל מקרקעי ישראל (הובא בסיכומי הבעל נספח ב') מתאריך 26.10.66, היינו מספר ימים לאחר הרכישה ממר [ש' א'], שבה מבקשת חברת עמידר מהמִנהל לאשר את ההעברה הנ''ל וכך מתואר שם הנכס שהועבר לבעל:

"השיכון – [ב'], הגוף – עמידר, מבנה מס' – 11, יחידה מס' 4 כניסה 1 קומה 1. שטח היחידה ברוטו – 24, מס' החדרים ביחידה 1, גוש מס' [...] חלקה 1 בעל הקרקע – מִנהל."

הרי שבהכרח השטח 24 מ''ר מתייחס למבנה, שהרי בהמשך מצוין גוש [...] חלקה 1 ובהתאם לחוזה החכירה עם המִנהל, גוש [...] חלקה 1 הוא שטח של 500 מ''ר.

הרי שבהתאם למסמך הנ''ל, כבר בשנת 1966, בעת מועד הרכישה, היה כלול ברכישה שטח קרקע בן 500 מ''ר.

בנוסף לאמור, יש לצרף את האמור בתשובת הבעל לסיכומי האשה שמציין לסעיף ו' לבקשת המוכר למס שבח, וכך כתב:

ובהמשך בסעיף ו מבקש המוכר פטור ממס שבח על רכישת דירה זו:

"בהתאם להוראות סעיף 49 (ב) (2) לחוק, אני מצהיר כי הדירה אשר מכרתי את זכותי בה... וכן כי שטח רצפותיה הכולל של הדירה, להוציא מרפסת וגזוזטראות אינו עולה על 70 מ"ר."

כך שעולה מהאמור שהשטח המצוין בבקשה מתייחס לבנוי ולא לקרקע.

בנוסף יש לציין את חוק המקרקעין סעיפים 12–13, לפיו בעסקת מקרקעין לא ייתכן לקנות בית ללא הקרקע, אלא להיפך – הקניה מתייחסת לקרקע יחד עם הבנוי עליה, וכסעיפי החוק המצוינים להלן:

12. הבעלות בקרקע חלה גם על הבנוי והנטוע עליה ועל כל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה, ואין נפקא מינה אם המחוברים נבנו, נטעו או חוברו בידי בעל המקרקעין או בידי אדם אחר.

13, עסקה במקרקעין חלה על הקרקע יחד עם כל המנוי בסעיפים 11 ו־12, ואין תוקף לעסקה בחלק מסוים במקרקעין, והכול כשאין בחוק הוראה אחרת.

כמו כן גרסת האשה כי המגרש נרכש לראשונה בשנת 1983 אינה מתקבלת, מאחר שלא הוצג כל מסמך על כך, כאשר אם הדבר היה נכון היה מחויב להיות הסכם חכירה חדש, והסכם זה היה מחויב בתשלום מיסים שונים לכל הגורמים.

באשר לטענת האשה בסיכומיה שכביכול השטח ניתן לצדדים במסגרת פשרה והסכם עם מִנהל מקרקעי ישראל, מלבד שטענה זו סותרת את מה שנטען על ידה בעבר שהמגרש נרכש ע''י הצדדים בשווה, הרי שטענה זו גם לא הוכחה, ולכן אין לתת לה משקל.

בנוסף לאמור, יש לציין את הבהרת המִנהל מתאריך 10.2.13, המצורפת לתשובת הבעל לסיכומי האשה, בו מבהירים ששטח המגרש נכון ליום רכישתו הוא 500 מ''ר.

לאור האמור נראה שצודקים דברי הבעל, והמגרש בן 500 מ''ר שעליו נבנה הבית לאחר מכן נרכש בשנת 1966, לפני מועד נישואי הצדדים.

הלכת השיתוף – בחינת הגדרת איכות חיי הנישואין
למרות האמור, ואף שהסקנו שהקרקע הייתה שייכת לבעל עוד טרם מועד הנישואין, הרי הצדדים נישאו בשנת 1972, וחל עליהם חוק "הלכת השיתוף" ולא חוק "יחסי ממון".

הצדדים קיבלו בפנינו בקניין פסיקת הדין בהתאם להלכה ולחוק לפי שיקול דעת רחב של בית הדין.

טוען הבעל בסיכומיו כי אין להחיל במקרה דנן את הלכת השיתוף, וזאת מאחר שאחד הפרמטרים המהותיים לבחינת קיומו של שיתוף הוא "איכות חיי הנישואין", ולטענתו, עיון בתצהיר האשה בתביעתה לצו הגנה בבית המשפט בשנת 2011 שם מתארת האשה את חיי הנישואין שכללו לטענתה אלימות מצד הבעל סבל וייסורים, פרידות וכו', מגלה כהודאת בעל דין על איכות החיים הזוגית הגרועה שהייתה בין הצדדים, אשר אינה עונה להגדרה של חיי שיתוף, ומביא כאסמכתא לדבריו את ע''א 595/69, אפטה נ' אפטה.

במענה לטענה זו, נצטט קטעים רלוונטיים מתוך פסיקה מאוחרת יותר, ע''א 234/80, גדסי נ' גדסי:

טוען בא־כוח המערער, כאמור כי חיי בני הזוג לא ענו על הדרישה של חיים יחד בשלום במשך תקופה ארוכה, שהיא דרישת יסוד ליצירת החזקה בדבר כוונת השיתוף בשווה בכל נכסיהם (ע"א 595/69[1] הנ"ל, בעמ' 566). בתחילת דרכה של הלכת השיתוף הושם אמנם הדגש על חיי שלום והרמוניה בין בני הזוג. הדרישה לשלום-בית הייתה דרישה מינימאלית להנחת הכוונה של הצדדים לקיים שיתוף נכסים (כבוד השופט קיסטר בע"א 66/73[3], בעמ'187, וכבוד השופט י' כהן (כתוארו אז) בע"א 529/76[4], בעמ' 237), אך בפסיקה המאוחרת צומצמה הדרישה למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד של ממש, תחילה בפסק־דינה של כבוד השופטת בן־פורת, בע"א 529/76 [4] הנ"ל, בעמ' 238:

"הדרישה הנוספת של חיים בשלום, יש לפרשה כהעדר קרע או פירוד של ממש, להבדיל ממריבות אפילו הן תכופות."

ובפסק הדין של כבוד מ"מ הנשיא לנדוי (כתוארו אז) בע"א 491/75,503[5], בעמ' 594, הוחלט על תחולתה של הלכת השיתוף, כשהתקיים אורח חיים רצוף מריבות תוך שיתוף פעולה ואיחוד משאבים בין בני הזוג.

ושוב מפי כבוד השופטת בן־פורת בע"א264/77 [6] (בהסכמת כבוד מ"מ הנשיא לנדוי כתוארו אז וכבוד השופט ויתקון), בעמוד 831: ניסיון החיים מלמד שיחסים בין בני־משפחה נתונים לתנודות. על־כן נחטא למציאות אם נפרש 'חיים בשלום' כדרישה שחיי נישואין יתנהלו משך שנים ארוכות על מי מנוחות, ללא כל טלטול או משבר". וכן פסק־דינו של כבוד השופט אלון בע"א 2/77[7], בעמ' 19: אכן נכון שהעיקרון היסודי להנחה של חזקת שיתוף נכסים היא העובדה שקיימים היו בין בני הזוג חיים משותפים כדרכם וכמנהגם של בני זוג, אבל העובדה של קיום סכסוכים בין בני הזוג,כשלאחר מכן נתפייסו והגדילו את המשפחה בהבאת ילדים לעולם, אין בה כדי לסתור הנחה זו."

כך גם בפסקי־דין נוספים: ע"א 888/75[8]; ע"א 738/76[9] וע"א 276/78[10] נבחן מכלול היחסים שבין הצדדים, כשהדגש הושם על מערכת החיים, שקיימו בני הזוג בתא המשפחתי שיצרו, מערכת של חלוקת תפקידים ושל מאמץ משותף עם איחוד משאבים על־אף סכסוכים ומריבות. אביא מדברי כבוד השופט שמגר בע"א 276/78 [10] הנ"ל:

"במילים אחרות, הנסיבות אשר מהן ניתן ללמוד על השיתוף אינן חייבות מהכרח להצביע על קיומה של אוירה מתמדת של דרכי נועם השוללות למשל, כל התדיינות בקשר למתן מזונות לבני המשפחה, כפי שאירע במקרה שבפנינו. תשומת לבו של בית המשפט צריכה להיות מופנית למכלול הנסיבות ובמרכזה עומדת השאלה אם בני הזוג עליהם מדובר יצרו מערכת אחידה ומשותפת של חיים בצוותא, בה נערך מאמץ משותף ואשר בו נוצרת חלוקת מטלות ומשימות, הלכה למעשה; הווה אומר, עיקרם של חיים בשלום הוא בכך שנוצר תא משפחתי המתפקד בתור שכזה ואשר בו מוזרמים המשאבים למען הקיום בצוותא. העובדה כי פלוני נוטה לקמץ בהוצאות או פלמוני נוהג במנהג,שאינו נדיר בחוגים מסויימים, לפיו הוא הרוכש את מצורכי המזון לבית לפי שיקול, אין בה כדי לשלול את המסקנה כי נתקיימו חיי משפחה היוצרים את חזקת השיתוף ובעיקר כאשר מדובר מצד שני על אשה השוקדת בו־זמנית על גידולם של ילדי המשפחה ועל הטיפול במשק הבית ומשלימה על־ידי כך בפעולתה את יצירת המרכיבים החיוניים לקיומה של היחידה המשפחתית."

וראה גם מאמרו של ד"ר א' רוזן צבי, "חזקת שיתוף הנכסים בין בני זוג: בין 'אורח חיים תקין' ל'מאמץ המשותף'", עיוני משפט ז (תש"ם ¬תשמ"א).486

בכך עבר משקל הכובד מדרישה לחיי שלום אל הדרישה למאמץ משותף תוך חיים משותפים תחת קורת גג אחת.

אורח החיים שניהלו הצדדים במקרה דנא, עונה על דרישה זו, על־אף המריבות שנפלו ביניהם ושהביאו את המשיבה לעזוב את הבית מדי פעם לזמן־מה. לאחר משברים אלה חזרו חיי המשפחה לסדרם, נולדו ילדים, ושני בני הזוג התמסרו למשפחתם ולעבודתם המשותפת כמקודם. גם אם נתייחס לדברי המערער... בדבר חיים של אושר ובית מלא שמחה וחדוות חיים כאל הפרזה לצורך תביעתו לשלום-בית, עדיין עונה מערכת היחסים, שנוצרה בין הצדדים, על הדרישות של הלכת שיתוף הנכסים"

ומכאן לנדון דידן. אף אם נקבל את דברי האשה בהצהרתה בכתב התביעה לצו הגנה על איכות חיים ירודה רצופה השפלות, התנהגות פוגענית ואף אלימות פיזית, הרי בד בבד עם כך כותבת האשה שם כי למרות הסבל שחוותה הסכימה לשוב ולחיות עם הבעל לאחר הפצרותיו והבטחותיו לשוב מדרכו הרעה ולמען שלימות המשפחה.

הרי שבפועל רוב ארבעים שנות נישואיהם חיו הצדדים תחת קורת גג אחת, גידלו את בתם המשותפת, ניהלו משק בית משותף, חשבון בנק משותף, כאשר האשה היא זו שיצאה לעבוד וממשכורתה שולמו הוצאות הבית והמחיה, בעוד הבעל היה במרבית הזמן מובטל.

כך שבהחלט ניתן להגדיר את חיי הצדדים כחיי שיתוף העונים להגדרת הלכת השיתוף.

הגדרת המגרש והבית כנכס חיצוני
גם את טענת הבעל כי יש להגדיר את המגרש והבית שעליו כ"נכס חיצוני", יש לדחות, לאור האמור לעיל, מאחר שהצדדים נישאו לפני תחולת חוק יחסי ממון, וחלה עליהם הלכת השיתוף, ומאחר שמרבית חיי הנישואין התגוררו הצדדים בצריף ולאחר מכן בבית שנבנה במקומו, יש לראות בכך שיתוף כאמור.

התייחסות להסכם שנערך בין הצדדים
ביום ט' ניסן תשמ''ח 27.3.88 נערך הסכם בין הצדדים שאושר ע''י בית הדין וקבל תוקף של פסק דין.

ביום הנ''ל היה הבית בשלבי בניה, כאשר רק השלד היה בנוי.

בסעיף 2 להסכם נכתב כי אם יימכר שלד הדירה, תקבל האשה 20% מהתמורה.

טוען הבעל כי יש לראות בהסכם זה אי כוונה לשיתוף, כאשר הבעל דרש והאשה הסכימה לוותר על חלוקה שווה ולקבל רק 20% מהשלד.

עוד טוען הבעל כי האמור בהסכם שהאשה תקבל 20% מהשלד, מתייחס אך ורק לשלד ולא לקרקע, בה אין לאשה דבר.

מנגד טוענת האשה כי בדיון שהתקיים בבית הדין ביום 4.11.12, הציג הבעל את ההסכם שנערך בין הצדדים ביום 27.3.88 וכן את החלטת בית הדין שאישר את ההסכם ונתן לו תוקף פסק דין, ולאור המסמכים שהוצגו בפני בית הדין, קבע בית הדין בהחלטתו מיום י''ט במרחשון תשע''ג 4.11.12 כי זהו "הסכם לשלום-בית" ולא לגירושין.

האשה מציגה בסיכומיה את פרוטוקול הדיון אשר התקיים כשנתיים לפני חתימת ההסכם מתאריך 16.4.86, בו מצוין שהסכימו הצדדים להתגרש, דבר המעיד לדבריה כי ההסכם שנחתם אחר כך הוא הסכם גירושין. עוד מוסיפה האשה כי תוכנו של ההסכם בו נאמר שהצדדים גרים בנפרד ומחלקים את הרכוש אינו מתיישב עם הסכם שלום-בית.

לטענתה, ההסכם הוא הסכם גירושין שלא יצא אל הפועל, הצדדים לא התגרשו, המשיכו להתגורר תחת קורת גג אחד, הבעל לא מכר את השלד והצדדים המשיכו לבנות את בית המגורים מעמל כפייה של האשה. לאור זאת טוענת האשה שהיות וההסכם נזנח והצדדים לא פעלו על פיו, ההסכם בטל, ומצרפת אסמכתאות משפטיות לדבריה בעניין "זניחת הסכם".

טענה נוספת שנטענת היא שמדובר בהסכם פיקטיבי שנולד אגב תביעת פינוי שהוגשה נגד הבעל בגין הדירה המצויה ברחוב [ה'], ומצרפת כאסמכתא לדבריה מסמך "תוספת להסכם" שחתמו הצדדים כשנה לאחר חתימת ההסכם ביום 5.2.89, לפיו האשה מתחייבת לשמור על סודיות בפני כל גורם בעניין חייהם המשותפים בעבר ובכל הקשור בתביעת הגירושין.

עוד טוענת האשה כי גם אם יקבע בית הדין כי המגרש עליו נבנה הבית היה שייך לבעל עובר לנישואין, הרי שבהתאם לפסיקה האזרחית בני זוג שחיו יחד שנים רבות, "נטמעו" נכסיהם הפרטיים בנכסים המשותפים, ומצרפת כאסמכתא לדבריה את פסיקת בית המשפט, ע''א 45/90 עבאדה נ' עבאדה, שם נאמר כך:

"רכוש משפחתי משתלב ומתערבב, ואחרי עשרות שנים אין מסובבים את הגלגל אחורה כדי לחלק את הרכוש לפי ההשקעה הבסיסית... ברבות השנים נעלמים תחומי ההפרדה והנכסים, יהא מקורם אשר יהא, הופכים לבשר אחד."

ובכן, לאחר העיון בחומר שבתיק בסיכומים ובאסמכתאות נראה להכריע כך:

בהסכם שנחתם בין הצדדים ביום 27.3.88 מופיעה הכותרת "הסכם" בלבד, ולא "הסכם גירושין". בתחילתו של ההסכם נכתב: "לאחר הפצרותיו הרבות של הבעל... האשה מסכימה לעשות הסכם עם הבעל ומסכימה לבטל את תביעת הגירושין בתנאים הבאים...". הרי שהצדדים מצהירים מפורשות שההסכם נועד לביטול תביעת הגירושין שהגישה האשה, ואף שבפרוטוקול מתאריך 16.4.86, כשנתיים קודם לכן האשה תבעה גירושין והבעל שלום-בית ובסופו של הדיון אמר הבעל שמסכים להתגרש בתנאים מסוימים, הרי שבמועד חתימת ההסכם חזרו בהם הצדדים וערכו הסכם כדי שהאשה תבטל את תביעת הגירושין. א''כ ודאי לא יהיה ניתן לומר שזהו הסכם גירושין כטענת האשה.

אמנם בהתאם להסכם, הצדדים ממשיכים לגור בנפרד, אך כפי העולה מתוכן ההסכם, סעיף 9, בו נאמר: "האשה דורשת כי יימשך מצב הסטטוס קוו ביניהם לזמן בלתי מוגבל", וסעיף 11 בו נאמר: "הבעל מתחייב להתנהג ולשמור על יחסים טובים במצב הנתון", נראה לומר כי כנראה לאור התנהגותו של הבעל בעבר, דרשה האשה לשמור על הפרדה, כדי לבחון האם התנהגותו תשתנה, ואכן לאחר תקופה חזרו הצדדים לגור יחדיו כשני עשורים.

לאור האמור, יש לדחות את הטענה שההסכם היה הסכם גירושין.

גם את הטענה שההסכם היה למראית עין בלבד, יש לדחות. מלבד העובדה שבמשך עשרים וחמש שנה, מאז חתימת ההסכם ועד היום, לא נטענה טענה זו, הרי שעצם הטענה אינה מובנת – מהו הקשר בין תביעת הפינוי של הבעל לבין עריכת ההסכם. ובנוסף, הטענה אינה מגובה באסמכתאות, על כן לא יהיה ניתן לקבלה.

20 אחוז מהשלד או אף מהקרקע
בנוגע למחלוקת בין הצדדים האם הסכמתה של האשה לקבל רק 20% מהשלד מתייחסת לשלד בלבד או גם לקרקע, אפשר לפתור את הספק בעיון בנוסח ההסכם.

בסעיף 2 להסכם נכתב: "במידה ושלד הדירה הצמוד למקום מגורי האשה יימכר, על הבעל להכניס את האשה בידיעת הדברים, לפני מועד המכירה. כמו כן מוסכם על הבעל כי הסכום שיקבל מאחיו מעצם המכירה יועבר לידי האשה (הסכום הידוע לאשה הוא 20% מהמכירה)."

מתוכן הדברים נראה שבמועד החתימה האשה עדיין התגוררה בצריף, והשלד נבנה בצמוד אליו.

הבעל כנראה באותו זמן התלבט האם להמשיך בבניה או למכור את השלד לאחיו כפי שהוא, ובאשר לכך הוסכם ע''י הצדדים שאם הבעל יחליט למכור, עליו ליידע לפני כן את האשה, ואם השלד ימכר, תקבל האשה 20% "מהמכירה", וכפי שכבר כתבנו לעיל ע''פ חוק המקרקעין כל עסקת מקרקעין היא קניית הקרקע עם המחוברים שעליה, כך שאם השלד היה נמכר לאחי הבעל, בוודאי שאף הקרקע הייתה כלולה במכירה.

עולה מהדברים שכאשר האשה הסכימה לקבל 20% "מהמכירה", משמעות הדברים – 20% מכלל העסקה, דהיינו מהשלד והקרקע יחדיו.

זניחת הסכם
כאמור, טוענת האשה בדבר "זניחת ההסכם", ומצרפת שתי אסמכתאות מהפסיקה האזרחית:

האחת, תמ''ש 2263/04 ביטרן נ' ביטרן, בה נאמר:

"המבקש והמשיבה נישאו זה לזו בשנת 1972 והתגרשו זה מזו בשנת 1979. לצדדים ילד משותף שהיה בעת גירושיהם כבן שנה.לאחר גירושי הצדדים, שבו הם לטענת המשיבה, לחיות חיים משותפים כידועים בציבור במשך 25 שנה... בפסק דין הגירושין מיום 4.7.79 אשר ניתן ע"י כב' בית הדין הרבני האזורי בפ"ת מכוח הסכמת הצדדים, נקבע כי זכויות המשיבה בדירת המגורים אשר הייתה רשומה על שם בני הזוג ערב הגירושין, תועברנה לבעלותו הבלעדית של המבקש."

ביהמ''ש שם קבע שההסכם בטל.

אסמכתא נוספת ע''א 4946/94 אגברה נ' אגברה, שם נאמר:

העובדות הנצרכות לעניין אינן שנויות במחלוקת. בשנת 1966 נישאו בני הזוג ובשנת 1975 התגרשו לאחר שערכו ביניהם הסכם גירושין, אשר אושר בבית המשפט המחוזי בתמ"א 1047/75. בסעיף 4 לאותו הסכם, התחייב המערער לשלם מזונות לאישה ולשני ילדיה (אחד מהם משותף), בסכום של 1,500 ל"י לחודש. עוד נאמר באותו סעיף כי –"חיובו של הבעל בתשלום כל הסכום של דמי המזונות... יחול על מלאת לכל אחד מהילדים 21 שנה או עד אשר תינשא האשה מחדש, אם תינשא, הכול לפי התאריך המאוחר יותר."לאחר הגירושין נשא המערער אישה אחרת, אך לאחר מספר חודשים עזב את האישה השנייה ושב לחיות עם גרושתו היא המשיבה שלפנינו. ה"איחוד מחדש" של המשפחה נעשה ללא חופה וקידושין (פורמאלית המערער עודנו נשוי לאותה אישה אחרת), והמערער דאג לפרנסת הבית, כשם שעשה לפני שהתגרשו. בשנת 1993, לאחר 18 שנים של חיים משותפים, עזב המערער את הבית. המשיבה דרשה מן המערער מזונות מכוח הסכם הגירושין הנ"ל ופתחה תיק הוצאה לפועל נגדו מכוח אותו הסכם. והמערער עתר לבית המשפט קמא לביטול פסק הדין שבו אושר ההסכם או להפחתת דמי המזונות. תביעתו נדחתה בבית המשפט קמא, ומכאן הערעור שלפנינו.

עלינו לשאול אפוא אם במקרה שלפנינו, מחזרתם של בני הזוג לחיים משותפים עולה כוונה מכללא לבטל את ההסכם בדבר המזונות שהמערער התחייב לשלם. לדעתי התשובה לשאלה זו היא חיובית. הסכם הגירושין נעשה בשעתו לקראת מציאות של חיים בנפרד תוך אפשרות שהאישה תינשא לאחר. חיש מהר התברר שהמציאות ששני הצדדים ראו נגד עיניהם בעת כריתת ההסכם שונה בתכלית. במקום חיי פירוד באו חיים במשותף; במקום אפשרות להינשא לאחר, בא היעדר אפשרות להינשא לאחר; במקום מזונות בסכום קצוב בא פרק זמן מתמשך של פרנסת הבית בלא קיצבה. ברור שאומד דעתם של בני הזוג היה שחזקתם זה לזו מהווה ביטול חיוב המזונות (וראה בע"א 442/83 מ' קם נ' ד' קם, פ"ד לח (1) 767, בעמ' 777)."

נראה שהן לפי ההלכה והן לפי הפסיקה האזרחית, כדי לומר שהצדדים חזרו בהם מהסכם גירושין שנחתם ואושר, צריך אומדנה ברורה שאכן זו הייתה כוונתם, כפי העולה מהנדון בשני המקרים הנ''ל. מה שאין כן בנדוננו, במועד חתימת ההסכם האשה ויתרה על זכותה ע"פ חוק לקבל מחצית מהשלד והקרקע, והסכימה לקבל רק 20% מהם. למרות שבסופו של דבר השלד לא נמכר והצדדים המשיכו במאמץ משותף בהשלמת הבניה, אין לראות בכך חזרה ממה שהוסכם קודם לכן במועד חתימת ההסכם, שבמצב הנתון לאותו מועד, היינו שהבית היה עדיין במצב של שלד, הסכימה האשה לקבל רק 20% מהשלד ומהקרקע.

כמו כן האסמכתא שמביאה האשה מהפסיקה האזרחית בדבר "ההטמעה" של הנכסים הפרטיים בתוך הרכוש המשותף, נראה שאין זאת אלא ביחס לנכסים שנרשמו ע'''ש צד אחד באופן סתמי, ולא כאשר ישנו הסכם מפורש בין הצדדים שנכס פלוני לא יחולק בשווה.

מסקנת הדברים
לאור האמור, מסקנת הדברים היא שהקרקע ששטחה 500 מ''ר הייתה שייכת לבעל ממועד הרכישה בשנת 1966.

יש להחיל את הלכת השיתוף על הצדדים, כאשר חיי נישואיהם עומדים בשני המרכיבים העיקריים הנדרשים להלכת השיתוף: אורח חיים תקין ומאמץ משותף, המצביעים על כוונה לשיתוף.

לאור האמור, הזכויות בדירה שברחוב [ה'] יחולקו בין הצדדים בשווה.

באשר לבניין והקרקע שברח' [ס'] והקרקע, ההסכם שנחתם בין הצדדים תקף, והוויתור של האשה והסכמתה לקבל 20% הוא בתוקפו, ומתייחס הן לשווי של השלד והן לשווי של הקרקע.

אולם אין לנו אלא מה שוויתרה במפורש היינו על חלקה בשלד נכון למצב בנייתו במועד עריכת ההסכם, אך בנוגע להשבחה והשלמת הבניה לאחר מכן, דבר שנעשה במאמץ משותף, חלה על זה הלכת השיתוף, ויש לחלק זאת בין הצדדים בשווה.

לאור האמור יש לחלק את הנכס באופן הבא:

יש לבצע שמאות מה הוא ערך השלד כיום נכון למצב בנייתו בעת עריכת ההסכם וכן מה שווי הקרקע כיום, ומזה זכאית האשה ל־20%.

בנוסף, יש לערוך שמאות מהו שווי הנכס נכון להיום, ובהפרש שמתקבל – היינו בערך ההשבחה ממצב של שלד עד לגמר הבניה, יחלקו הצדדים בשווה.

מכיוון שמהחומר שבתיק לא ברור מה היה מצב השלד נכון למועד חתימת ההסכם על הצדדים להמציא לבית הדין את עמדתם בזה, או לנהל משא ומתן ביניהם אודות כך.

בית הדין ממליץ לצדדים להגיע להבנה כוללת באשר לכך, בהתאם למתווה האמור, כתחליף למינוי שמאי ועריכת חשבון פרטני.

בית הדין, בהכירו את ב"כ שני הצדדים, סבור כי שהמשימה אפשרית בהחלט.

על שני הצדדים לדווח לבית הדין באשר לנדרש או באשר להסכם שהושג, בתוך 30 יום.

ניתן ביום כ"ג בניסן התשע"ג (03/04/2013).