הוגשה לפנינו בקשה על ידי עו"ד יצחק בם ב"כ עמותת 'ראש יהודי', ע"ר 580394419, "לסתירת דין ולביטול פסק דין ולביטול התמחרות".

עו"ד י' ד' שחור, ב"כ ההקדש, בתגובתו הראשונה מיום 11.9.07 ביקש למחוק את הבקשות על הסף. לדבריו, למבקשים אין זכות עמידה מול ההקדש, ולא זכות להתערב בהליכי בית הדין הרבני ובהחלטותיו. לטענתו, מנסים אנשי 'מרכז הרב' או מקורבים להם, לחזור ולהציק לאפוטרופסים כדי לקבל 'חלק מן העוגה', וזאת לאחר שניסיון קודם שלהם נכשל לפני עשרים שנה, ונדחה בפסק הדין של בית הדין הרבני בראשות הרה"ג הגר"ש משאש זצ"ל והגר"י קוליץ זצ"ל.

למרות שיש ממש בטענות עו"ד י' ד' שחור ובבקשתו למחיקה על הסף, ראינו לנכון לזמן את עו"ד י' בם ונציגי העמותה, כדי לשמוע מה בפיהם, ובעיקר, כדי לראות במה יוכל בית הדין לסייע בפעילותם באמצעות נכסי הקדש עזובים ברחבי תל אביב.

אך כבר עתה נבהיר כי גם כאשר בית הדין מחליט לשמוע גורמים אחרים בקשר להקדשות, אין הדבר הופך אותם ל'בעלי דין' במשמעות משפטית. בית הדין כאחראי על ההקדש אינו חי מפי הצדדים בלבד, אלא חייב לדון, לברר ולנקוט באמצעים הנדרשים לטובת ההקדש בין אם עמד על כך בעצמו ובין אם נדרש לכך על ידי אחרים (ראה ערעור תשט"ז/21, פד"ר ב', עמ' 34–35; ערעור תשט"ו/155, נדפס בספר 'בשערי בית הדין', הוצאת אוצר הפוסקים ירושלים, חלק ב', עמ' 39–40; א' שוחטמן, 'סדר הדין' פרק שני סעיף (ד1) (ה) עמ' 52–53). אולם הבאת המידע לבית הדין אינה נותנת לאותו אדם מעמד ומעורבות כצד בענייני ההקדש.

הבהרה זו חשובה במיוחד לאור הטיעון של עו"ד בם, שלבית הדין אין סמכות חוקית לדון בענייני ההקדש. כמו שנראה להלן, לבית הדין הסמכות המלאה לדון בענייני הקדש 'שערי תורה'. אולם לא מתקבל על הדעת, שמי שכלל אינו צד להליכי בית הדין בתיק מסוים, מבקש לסתור פסק הדין ולבטל החלטות באותו תיק, כשעיקר טיעונו הוא חוסר סמכות.

די היה בכך כדי לדחות את הבקשות של עמותת 'ראש יהודי' על הסף, וכדרישת עו"ד שחור, אך כדי להשלים את התמונה במלואה, וכדי שהדברים יובהרו באופן חד־משמעי גם לגבי הקדשות אחרים שנמצאים בסטטוס דומה, ננמק את הדברים לגופם.

כאמור, שמענו את ב"כ הצדדים בע"פ וקבלנו מהם השלמת טיעונים בכתב, ונתחיל בטענת הסמכות.

א. עיקר טענת עו"ד בם בעניין העדר סמכות, מתבססת על בד"ם 5257/94 פודהורצר נ' קופרשטוק, שם נפסק בדעת הרוב כי אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בענייני הקדש של יהודי שנוסד בפני בית דין שרעי.

עו"ד בם מסכים אמנם שלפי פסק דין בע"א 27/49 לבנון נ' אלמליח, הקדש שהוקם בפני בית הדין השרעי, ניתן לאשר מחדש בפני בית הדין הרבני המוסמך, אלא שלשם כך "נדרש המקדיש ועדיו להתייצב בפני בית הדין ולאשר את דבר ההקדש", ולכך לא די בהופעת האפוטרופסים בפני בית הדין הרבני החל משנת תרצ"ו, ופסקי הדין שניתנו בדבר אישור ההקדש כי נדרשת התייצבות המקדיש דווקא.

טענה זו אינה נכונה, אלא די בהתייצבות של האפוטרופסים גם לאחר מות המקדיש, ובנידון דידן נראה שהדברים אף פשוטים יותר.

ב. תחילה נבהיר כי בית הדין הרבני מוסמך ליסד ולאשר הקדש על פי ההלכה, ועל פי ההלכה אין צורך שאישור ההקדש יעשה בנוכחות המקדיש דווקא.

בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא סימן קמ"ז, דן בשאלה האם ניתן להקדיש על ידי שליח, או שמא בעל הנכס צריך להקדישו בפיו. והוא מביא ראיות רבות, שאפשר להקדיש גם על ידי שליח. וראה גם שו"ת שיבת ציון סימנים צ"ד–צ"ה, שמחזק דברי אביו (הדברים אמורים בהקדשות לבית המקדש שקדושתן מן התורה, והנהנה מהם חייב קרבן. קל וחומר כשמדובר בהקדשות בזמן הזה לצורכי ציבור).

הרבה הקדשות ושטרי הקדש אושרו על ידי בתי הדין לדורותיהם לאחר מות המקדיש, או על ידי מיופה כוח כשהמקדיש היה בחו"ל. רק לדוגמה נציין את 'הקדש אייזנר' שנוסד על ידי הראי"ה קוק זצ"ל לאחר פטירת המקדיש על סמך שטר צוואה. (והרי המבקשים טוענים לשימור מורשת הראי"ה זצל"ה).

ג. גם על פי הדין השרעי ניתן להקדיש נכס על ידי 'מיופה כוח', ראה על כך בפסק הדין של שופט ביהמ"ש המחוזי חיפה, ש. דורי (אטלינגר נ' פקידים ואמרכלים 134/צפת, פסקים (מחוזיים) ל' פיסקה 6). העדר הצורך בהופעה אישית של המקדיש בעת האישור נוהג גם בהקדשות לא דתיים לצורכי ציבור, שנעשים לפני הנוטריון הציבורי על פי חוק הנאמנות. ונציין לשטר הקדש 'בית אסתר' שאושר בפני הנוטריון הציבורי בשנת תשכ"ה (1965) על ידי מנהלי 'ועד הישיבות בארץ ישראל', במבוא נאמר כי הם מקדישים "בשם ובמקום המנוח יוסף שפירא הנ"ל את הנכסים לטובת ההקדש הנ"ל."

ד. כשם שניתן ליסד הקדש בין דתי ובין ציבורי שלא בנוכחות המקדיש ואפילו לאחר מותו, כך די בנוכחותם של האפוטרופסים כדי להכפיף הקדש שנוסד בפני בית דין שרעי לבית הדין הדתי.

הדברים נכתבו במפורש על ידי השופט דורי בפסק הדין הנ"ל (סוף פסקה 6) שרק לעניין 'קיומו' מחדש של הקדש שנוסד בפני בית דין שרעי, כדי שיחשב כהקדש שנוצר בבית הדין נדרשת (שם סוף פיסקה 6), הופעה של המקדיש או של האפוטרופסים בפני בית הדין הרבני. הדברים נאמרו גם בפסק דין פודהורצר הנ"ל, מפי הגר"י נדב שליט"א, ואף עמיתיו בדעת הרוב לא חלקו עליו בעניין זה, אלא מפני שלטענתם, לא הוכח בפניהם שנעשתה הכפפה כזו על ידי האפוטרופסים.

ה. אם למאן דהו נותר עדיין ספק בנכונות דברים אלה, נביא מחוו"ד של היועמ"ש לשיפוט הרבני עו"ד הרב שמעון יעקבי, שנכתבה בהקשר להקדש אחר של 'שערי תורה', ביום ט"ז אדר תשס"ז (2007). הוא מפנה לתקנת כנסת ישראל שנכנסו לתוקף ביום 1.1.1928, ובסעיף 10 נאמר:
‏

"10.‏ מועצת הרבנות הראשית ולשכות הרבנות רשאיות –
‏ (א)‏ ‏...;‏
(ב)‏ לפקח על הקדשות צדקה יהודים שרוב מנהליהם או נאמניהם ‏מבקשים פיקוח כזה או מסכימים לו, ולתכלית זו הרשות בידן למנות ‏ועדות שחבריהן, כלום או מקצתם, יהיו אנשים שאינם רבנים;"‏

והוא מוסיף:
‏

"על פי תקנות כנסת ישראל, מועצת הרבנות הראשית משמשת כבית דין לערעורים, ולשכות הרבנות משמשות כבית דין מקומי מדרגה ראשונה, משמעות הוראת ס"ק (ב) הנ"ל היא כי פיקוח של בתי הדין הרבניים על הקדשות יהודיים יתקיים לא רק כאשר ההקדש נוצר בפני בית דין רבני, אלא גם כאשר רוב מנהלי ההקדש מסכימים לכך.

לפנינו אפוא מקור נורמטיבי העומד בזכות עצמו לסמכות בתי הדין הרבניים לפקח על הקדשות יהודיים שנוסדו בפני בתי הדין [השרעיים בתקופה העותמנית, וכן על הקדשות שנוצרו בתקופת המנדט שלא בפני בית דין רבני.

כל פסקי הדין של בית המשפט העליון שעסקו בהיקף סמכותם של בתי הדין הרבניים ביחס להקדשות דתיים יהודיים שנוסדו שלא בפני בתי הדין הרבניים – לרבות בד"מ 5257/94 מרדכי פודהורצר נ' יצחק קופרשטוק לא עסקו במשמעות של הוראת תקנות כנסת ישראל שצוטטה לעיל.

אציין עוד כי סעיף 28(א) לחוק הדיינים, התשט"ו–1955 קובע כי "תקנות כנסת ישראל ותקנות הבחירות שהותקנו על פיהן, לא יחולו על מינוי דיינים". ניתן להסיק מכך שהוראות אחרות של תקנות כנסת ישראל נשארות בתוקפן.

אמנם 'כנסת ישראל' כמשמעותה באותן תקנות אינה קיימת כיום, אך הפעולות המשפטיות שנעשו באותה עת הןהן בנות תוקף גם לאחר הקמת מדינת ישראל (למשל: אין חולק כי הקדש שכונן בפני בית דין רבני של כנסת ישראל, נמצא בסמכות בתי הדין הרבניים)." ‏

לחווה"ד צורף פסק דין מבית הדין האזורי ירושלים (תיק 1410/תשט"ז, יחיאל גולדברג נ' יצחק קופרשטוק בעניין הקדש סוחצבסקי. ישבו בדין הרה"ג ס' ח' עבודי זצ"ל, הרה"ג א' שפירא זצ"ל, הרב יוסף כהן זצ"ל, פסק הדין ניתן ביום ב' סיון תשכ"ד), שביסס את סמכות בית הדין על הקדשות שנוסדו בבית דין שרעי גם על תקנות כנסת ישראל הנ"ל.

לאור האמור, אין ספק שכאשר התייצבו כל האפוטרופסים של הקדש 'שערי תורה' בשנת תרצ"ו בפני הגרצ"פ פראנק זצ"ל, וביקשו מבית הדין הרבני שפעל כדין במסגרת תקנות "כנסת ישראל" למנות אפוטרופסים להקדש, הם קיבלו על עצמם והכפיפו את ההקדש לסמכות בית הדין הרבני כחוק.

כאמור, בתקנות 'כנסת ישראל' די אפילו ברוב הנאמנים, ואין צורך בכולם לקניית הסמכות, ואילו כאן באו כולם, ומכאן ואילך היה זה בית הדין הרבני שמינה את האפוטרופסים על ההקדש, וקיבל את הדו"חות הכספיים שלו.

ו. אך למעשה בנידון דידן העניין פשוט עוד יותר, שכן מצאנו בתיקי בית הדין שהקדש שערי תורה לא רק קיבל אישור מחדש על ידי בית הדין הרבני, אלא אף קיבל אישור לשנות ממטרות ההקדש, וכך כותב הרב אונטרמן זצ"ל הרה"ר וראב"ד תל־אביב–יפו, ביום כ"ה בשבט תשכ"ב:
‏

"מאשר אני בזה כי המוסד הותיק 'שערי תורה' אשר הביא ברכה רבה לחינוך התורה בעירנו במשך שבעים וחמש שנה, עבר עתה לרגל מסבות שונות, לשדה פעולה חדש בשטח הרבצת־התורה בדרג גבוה, מוסד זה הקים כאן בית מדרש גבוה לתורה וכולל אברכים וכבר הצליח למשוך אליו סגל חבורה נעלה..." ‏

הנה כי כן, מאשר הגרא"י אונטרמן זצ"ל, ראש אבות בתי הדין הרבניים בתל אביב את השינוי במטרות ההקדש, ופונה לכל הנדיבים לסייע בידי מנהלי בית המדרש להחזיקו במתכונת החדשה.

יש כאן לא רק אישור וקיום מחדש של ההקדש, אלא הגדרת מטרות חדשות לפי הנסיבות שהשתנו.

על סמכות בית הדין לשנות שטר הקדש, ראה תיק תשי"ז/154 משה ברוכוב – בית היתומים הספרדי, פורסם בספר 'בשערי בית הדין' חלק א', עמ' 17–26, ישבו בדין הגר"ב ז'ולטי זצ"ל ועמו הגרי"מ בן מנחם זצ"ל ויבדל"א הגרי"ש אלישיב שליט"א).

ז. במקרה דומה ממש פסקה לאחרונה שופטת ביהמ"ש המחוזי ר' רונן תל אביב, במשפט שהתנהל בין נאמני הקדש 'שערי תורה' ובין מִנהל מקרקעי ישראל, פסק הדין ניתן ביום 11.3.07 בתיק ת"א 1020/01 בש"א 3472/07.

היא מפנה תחילה לפסק דין בע"א 11593/05 היועץ המשפטי נ' הקדש העדה הספרדית שם נאמר:
‏

"כאשר מדובר בהקדש שנוסד במקור בפני בית דין שרעי, וכונן מחדש בפני בית הדין הדתי של העדה הנוגעת בדבר, קונה אותו בית דין סמכות לדון בענייני ההקדש כאילו נוסד מלכתחילה בפניו." ‏

אח"כ היא מביאה את הנאמר בע"א 5444/95 עמותת בני מוטרנות הגליל נ' הארכיבישוף מקסימוס סלום, נא (4) 811:
‏

"בית הדין אמנם נקט לשון המרמזת על 'אישור ווקף', ולא על יצירתו מלכתחילה, אולם גם אם כך הדבר הרי יש בדרך זו שבה הלך בית הדין משום יצירה מחדש של ההקדשות, ההכרזה המאשרת נעשתה בטרם הוחק חוק הנאמנות, ובאופן שיש בו כדי להקנות לבית הדין את הסמכות הקבועה בסימן 54 (3) לדבר המלך..." ‏

והיא מוסיפה לנידון שהיה בפניה:
‏

"אני סבורה כי מאחר שבית הדין שינה את התנאים המקוריים של ההקדש, הרי שהמבקשים הוכיחו כי אין מדובר בפעולה של אישרור גרידא, אלא בפעולה של כינון מחדש... שינוי כזה מעיד על כך שבית הדין לא הסתפק באישרור ההקדש על תנאיו המקוריים, אלא הוא ראה עצמו כפי שמכונן את ההקדש מחדש, לכן לאור האמור – היה בית הדין הרבני מוסמך לדון בענייני ההקדש לאחר שכונן אותו מחדש, ומינוי הנאמנים על ידיו היה לכן – כדין. מכאן שאין מקום וצורך כי בית המשפט המחוזי ישוב וימנה את הנאמנים." ‏

הנה מצאנו בפסק דין זה את הפתרון לכל ספיקותיהם של המבקשים.

יצוין שבאותו נידון האישור לשינויים בהקדש נעשה על ידי מרן הראי"ה קוק זצ"ל בשנת תרצ"ב בתפקידו כרב הראשי לישראל, וחזקה עליו שפעל על פי ההלכה והחוק.

ח. נוסיף עוד, שגם המקדיש עצמו מבהיר את רצונו בפיקוח של בית דין דתי יהודי על ההקדש. כך, למרות שלא היה יכול לאשר את שטר ההקדש בית הדין הדתי היהודי כי בתקופת השלטון העותומני, ניתן היה לקבל אישור פורמלי רק להקדש שנעשה בפני בית דין השרעי. בכל זאת יצר בשני מקומות בשטר ההקדש את הזיקה לבית הדין היודי, וכך נאמר שם: "ואחר פטירת הרוחניים האלה [=האפוטרופסים], תהיה האפוטרופסות לזה הבא במקומם בתור נשיא דתי לעדת האשכנזים..."

ובהמשך: "אם יעבור ההקדש ליד עניי האשכנזים או לעניים בכלל, אז תהיה ההשגחה עליו מסורה ביד השופט הדתי בירושלים, והוא ימנה את מי שירצה בתוך האפוטרופוס."

די בכל אחד מן הנימוקים שהבאנו כדי להסיר כל ספק, שעם הקמתם של בתי הדין הרבניים בשנת 1922 במסגרת הרבנות הראשית וכניסתם לתוקף של תקנות כנסת ישראל משנת 1928 עבר ההקדש לפיקוחם של בתי הדין רבניים, כרצונו של המקדיש. ומכוח זה פעל גם הגרצ"פ פראנק זצ"ל כשמינה את האפוטרופסים בשנת תרצ"ו (1936).

ומכאן לבקשות האחרות של עמותת 'ראש יהודי'.

ט. בעניין הבקשה לביטול ההתמחרות כבר ניתנה כבר ניתנה החלטה על ידי בית הדין ביום י"ט אייר תשס"ז (7.5.07), בה דחינו בקשה דומה שהוגשה על ידי עו"ד שטרסברג בשם מר שמסי.

בנימוקי ההחלטה נאמר: ש"אין הנאמנים רשאים לחשוף את ההקדש בשלב זה לתביעות משפטיות בגין הפרת הסכם, אשר מטבען כרוכות בהוצאות כספיות גדולות, והדבר גם אינו נכון מבחינה הלכתית."

נוסיף עוד, שמר פול ריינגולד (בעל זכות הסירוב), עמד לימין הנהלת ההקדש וסייע בסכומים ניכרים לשיקומו של מבנה בית המדרש, וכן בהלוואת גמ"ח ללא ריבית שבזכותה הצליחו נאמני ההקדש לפנות דייר מוגן שהחזיק בשטח גדול של ההקדש, ספק רב אם נאמני ההקדש היו מצליחים לגייס הלוואה ממקור אחר לשחרור הנכס.

מתוך הכרת הטוב למי שעמד לימינם בשעת הדחק וסייע בידם להשביח את הנכס, העניקו הנאמנים למר ריינגולד זכות סירוב ראשונה לרכישת הנכס, וזאת במחיר השוק המלא של הנכס לאחר התמחרות, כלומר, שהוא לא קיבל שום הנחה ברכישת הנכס, והמשתתפים בהתמחרות קבעו את המחיר לפי שיקוליהם העסקיים.

אין אנו רואים שום הצדקה לבטל זכות זאת, ותהיה זאת כפיות טובה לבטלה כיום. ואין לך מידה מגונה יותר מכפיות טובה.

מכל מקום בוודאי שלבית הדין שיקול הדעת, האם לאשר או לבטל את העסקה, ואין למבקשת עמותת 'ראש יהודי' זכות להביע דעה בעניין.

נוסיף עוד, שלא מצאנו כל פגם בהתנהלותם של הנאמנים הנוכחיים, שמלבד מסירותם להקדש, בהם גם תלמידי חכמים מובהקים כגון הרה"ג ברוך דב פוברסקי שליט"א ורה"ג צבי קפלן שליט"א, אשר מכהנים שנים רבות בתפקידם שלא כדי לקבל פרס.

וכבר כתב הגר"ע יוסף שליט"א (יביע אומר חלק ח' חו"מ סימן ז' אות ה'):
‏

"גזברי הקדש אין להורידם ממינויים... שמעלין בקודש ולא מורידין, והורדתם הוה ליה כשפיכות דמים." ‏

הנאמנים החזיקו שנים רבות את בית המדרש ובו כולל אברכים, וכן נמסרו במקום שיעורים והתקיימו תפילות. אכן, בגלל שינויים דמוגרפיים באזור, לא ניתן היום להמשיך בפעילות באותה מתכונת, במיוחד כאשר את האברכים יש להביא ממרחקים, אך אין זו עילה לפטרם. אין שום בסיס לטענות שמטיחים כנגדם המבקשים, על מחדלים והזנחה של ההקדש.

צודק עו"ד שחור, שלפני עשרים שנה כבר דחה בית הדין בראשות הרה"ג הגר"ש משאש זצ"ל והגר"י קוליץ זצ"ל טענות דומות שהעלו אנשי 'מרכז הרב' כנגד האפוטרופסים, ואי אפשר למחזר את אותן טענות שוב ושוב.

כמו שנראה להלן, המבקשים גם מביאים עובדות לא נכונות, אשר בעבר לא העלו על הדעת לטעון אותן.

י. כמו כן יש לדחות את הבקשה לצרף נאמנים מטעם המבקשת 'ראש יהודי' או גורמים אחרים מאלה המוצעים על ידי עו"ד נביאי מכמה טעמים.

1. ההקדש מיועד לתלמידים ועניים מעדת האשכנזיים הפרושים, וכן נאמר בשטר ההקדש, שכל האפוטרופסים שמונו על ידי המקדיש הם מעדת האשכנזים, לכן בוודאי שיש להעדיף נאמנים מיוצאי עדת האשכנזים.

2. המקדיש קבע בשטר ההקדש את סדר מינוי הנאמנים אחרי פטירת הנאמנים הראשונים שמונו על ידו, וכך נאמר: "וכאשר יפטר כל אחד מן האפוטרופסים האלה הנ"ל, יהיה חלקו באפוטרופסות עוברת לזה שבא אחריו אשר הנשארים ימנו אותו בחייהם וכן הלאה."

כלומר, שבחירת האפוטרופסים הנוספים צריכה להיות על ידי האפוטרופסים הנשארים, ואין מקום לצירוף אנשים בניגוד להסכמתם.

כך נהג גם הגרצ"פ פראנק זצ"ל בשנת תרצ"ו (תיק 476/תרצ"ו, הרבנות הראשית לארץ ישראל), כאשר מינה אפוטרופסים, בכתב המינוי נאמר:
‏

"והואיל ולפי שטר ההקדש הנז' במקרה שכזה ימנו הנשארים בחיים את האפוטרופסים האחרים, והם הציעו לצרף אליהם את הרבנים... לכן הננו ממנים ומאשרים אותם לאפוטרופסים ולמנהלים להקדש..." ‏

וכך נהגו גם הרה"ג הגר"ש משאש זצ"ל והגר"י קוליץ זצ"ל בשנת תשמ"ז, כאשר נתנו לאפוטרופסים את הזכות לבחור את שני האפוטרופסים הנוספים מתוך רשימה שתוגש להם.

וראה פסק דין של בית הדין הגדול (בשערי בית הדין, ח"א עמ' 36־38), שביטל פסק דין של בית הדין האזורי להוספת אפוטרופסים בניגוד להסכמתם של האפוטרופסים הקיימים, משום שאין ראוי להוסיף אפוטרופסים בניגוד לרצונם של האפוטרופסים הקיימים כי "לאור היחסים המתוחים מאד בין החדשים והישנים, ואשר לא נראה לעין שאכן יגיעו בעתיד לידי שלום ביניהם, אין מן הדין להושיבם יחד, ועיין ברמב"ם בהלכות סנהדרין פכ"ג הל' ז'".

3. לא ניתן למנות את הרה"ר האשכנזי לישראל כאפוטרופוס להקדש, כהצעת עו"ד נביאי, בגלל התנגדותו של היועהמ"ש לממשלה למינוי רבנים שנושאים גם בתפקידי שיפוט כאפוטרופסים, וזאת אפילו כאשר המקדיש קבע זאת במפורש בשטר ההקדש, קל־וחומר כאשר אין הכרח לפי שטר ההקדש למנות את ראש העדה האשכנזית, כמו שטוען בצדק עו"ד י' ד' שחור ב"כ הקדש.

4. גם בעבר לא כיהנו הרה"ר לארץ ישראל או לירושלים כאפוטרופסים של ההקדש. אדרבה, הם עצמם מינו אנשים אחרים לכך, כך נהגו, כאמור לעיל, הגרצ"פ פראנק זצ"ל והגר"י קוליץ זצ"ל, וזה מחזק את טענת עו"ד שחור, שאין ראש עדת האשכנזים מתמנה בעצמו, אלא ממנה אחרים.

5. אשר לבקשת המועצה הדתית והעירייה לקבל ייצוג בניהול הקדש, הנה מלבד שאין לדבר רמז בשטר ההקדש, אדרבה, העובדה שמונו על ידי המקדיש גם אפוטרופסים מתושבי ירושלים, מלמדת, שהוא לא ביקש לתת לניהול ההקדש אופי מקומי.

יתר־על־כן, למרבה הצער לא הוכיחו הגופים הללו את הצלחתם בשמירת הקדשות דתיים ובתי כנסת רבים אחרים בעיר תל אביב.

אם באמת ובתמים הם מבקשים להציל נכסי הקדש ובתי כנסת, אנו נפנה אותם למקומות שבאמת זקוקים לשיקום והצלה.

בנוסף לכך, העירייה כגוף שלטון חילוני שרוב נציגיה אינם דתיים אינה הגורם המתאים לניהול הקדש שמטרותיו דתיות.

נוכחנו לראות זאת בהקדש אחר (בית כנסת 'מראות הסולם' ברח' רוקח), בו דרשה העירייה במפגיע בביהמ"ש המחוזי להפוך את בית הכנסת למוזיאון, וזאת בניגוד לעמדת בית הדין והאפוטרופוס מטעם בית הדין, שיש לשמר את המקום כבית כנסת פעיל.

יתר־על־כן, נכס אחר שהוקדש לטובת 'שערי תורה' הופקע על ידי מִנהל מקרקעי ישראל בשנת 1961 והעירייה לא טרחה כלל ליידע את האפוטרופסים על הפקעה, למרות חילופי המכתבים שהיו ביניהם ביחס להליכי תכנון הקרקע בשנים שלאחר מכן (ראה על כך בפירוט בפסק הדין של שופטת ביהמ"ש המחוזי ר' רונן מיום 13.9.05 תיק א 001020/01 פסקאות 6–9), רק לאחר מאבק משפטי עיקש של האפוטרופסים הנוכחיים, והוצאות משפטיות לא מבוטלות, קיבל ההקדש פיצוי כספי.

לכן אין לדרוש מן האפוטרופסים להסכים לצירוף של נציג העירייה לניהול ההקדש.

6. כמו כן מינוי אפוטרופוס להקדש הוא מינוי אישי של אדם, ואין בית הדין ממנה גופים או עמותות, גם הסמכות והאחריות של האפוטרופוס הם אישיים ואינם ניתנים להעברה (ראה תיק 6/2/712 נדפס בספר ב'שערי בית הדין' חלק א' עמ' 68–75; קהילות יעקב לגרי"י קנייבסקי זצ"ל, בבא קמא, סימן מ"ד, ס"ק ד').

ראוי לציין עוד, שבניהולם של האפוטרופסים יש נכסים נוספים וכספים שהוקדשו לטובת ת"ת שערי תורה במהלך השנים על ידי אנשים אחרים, מלבד המנוח זרח ברנט זצ"ל, וגם האפוטרופסים עצמם גייסו כספים מתורמים שונים ובהם מר פול ריינגולד.

לכן מלבד כל האמור למעלה, אי אפשר לבוא מכוח שטר הקדש של נכס אחד ולדרוש מינוי אפוטרופסים בכל הנכסים שהוקדשו לטובת המוסד שערי תורה, שהוקם שנים רבות בטרם הוקדש הנכס על ידי המנוח זרח ברנט זצ"ל, ולפצל את האפוטרופסות על נכסים של אותו מוסד בין אנשים שונים הוא בוודאי דבר שאינו עולה על הדעת.

י"א. הזכרנו למעלה שיש אי־דיוקים רבים בטענות המבקשת, לא נאריך בעניין רק נתייחס לכמה עובדות מרכזיות שמלמדות על השאר.

1. ב"כ המבקשים חוזרים וטוענים בכתב ובע"פ שהיה קשר הדוק בין ההקדש ובין הראי"ה קוק זצ"ל, וכי הם בפעולותיהם, בניגוד לאפוטרופסים, משמרים את מורשתו של הראי"ה קוק זצ"ל, ולכן יש למסור להם את ניהול ההקדש.

אולם העובדות ההיסטוריות אינן מתאימות עם טענותיהם. די לראות את האמור ב'לוח ארץ הצבי', שהודפס בשנת תרצ"ו על ידי מנהלי מוסד 'שערי תורה' ומהם עולה, שהמוסד הוקם על ידי רבה של יפו הגאון רבי נפתלי הירץ הלוי זצ"ל בשנת תרמ"ו, שמונה עשרה שנה לפי הגעתו של הראי"ה לארץ ישראל. בשנת תרנ"ו הוקם בית המדרש וחלק משאר המבנים של המוסד, המוסד התקיים והתפתח על יד מנהליו.

עו"ד בם מאשר (פרק ג' סעיף 12) שההקדש נוסד בשנת תרס"ג לפני שהראי"ה הגיע ליפו. (יש טעות בדבריו כי שטר ההקדש הוא משנת 1318 למנין המוסלמים ולא 1320 כך שמדובר בשנתיים קודם לכן כלומר בשנת תרס"א).

הראי"ה קוק זצ"ל עלה לארץ ישראל והגיע לעיר יפו בשנת תרס"ד, וכרב העיר כיהן גם כנשיא המוסד. בשנת תרע"ד נסע לגרמניה ובגלל מלחמת העולם הראשונה שפרצה לא יכול היה לשוב ארצה ולאחר טלטולים רבים הגיע לאנגליה וכיהן כרב בלונדון. רק בשנת תרע"ט חזר לארץ ישראל, והפעם כרב הראשי לארץ ישראל, ומקום מושבו בירושלים, עד פטירתו בשנת תרס"ה.

מאז יציאתו של הראי"ה קוק את יפו בשנת תרס"ד ועד פטירתו בשנת תרצ"ה, התנהל מוסד 'שערי תורה' על ידי מנהליו הקודמים ללא שום שינוי, וללא שום מעורבות של הראי"ה קוק זצ"ל גם לא כנשיא המוסד. אם כן, מה הקשר בין המוסד למורשתו של הרב קוק זצ"ל? גם הגרא"י אונטרמן זצ"ל מזכיר באישור הנ"ל (סעיף ו') בשנת תשכ"ב, ש"המוסד הותיק 'שערי תורה' אשר הביא ברכה רבה לחנוך התורה בעירנו במשך שבעים וחמש שנה".

2. עו"ד ח' בסוק אשר ייצג בשנת תשמ"ז את אנשי 'מרכז הרב' בדיונים בבית הדין אמר (פרוטוקול מיום י"ב טבת תשמ"ז עמ' 4): "אף אחד מאתנו לא יודע מה היה מעמדו של הרב קוק זצ"ל שם, לפי דבריהם הוא ס"ה התפלל שם, ולא הייתה לו שום סמכות בנידון. ההקדש נעשה לפני בואו של הרב קוק זצ"ל – לית מאן דפליג".

צודק עו"ד שחור בהערתו כי מאגרת נ"ב של הראי"ה שהוצגה בבית הדין על ידי המבקשים עולה, שרב בית הכנסת היה הרב רבי (גיסו של רב קוק זצ"ל), ולא הרב קוק זצ"ל עצמו.

3. הזכרנו למעלה, שהגרא"י אונטרמן זצ"ל מאשר את השינוי במטרות ההקדש, ובמקום מוסד תורני מקצועי לילדים בגיל בית ספר יסודי, שקיומו כבר לא היה מעשי באותן שנים, הוקם בית מדרש גבוה לתורה להכשרת תלמידי חכמים. ובמסגרת זו הוא מתפקד עד היום הזה. עד לפני כעשר שנים אף הלימודים עצמם התקיימו באותו בית מדרש.

לכן אין ממש בטענתם של המבקשים כי הנאמנים אינם מקיימים את מטרות ההקדש, הם פשוט לא ידעו את מה שהגרא"י אונטרמן ידע כבר בשנת תשכ"ב.

י"ב. בתחילת הדיון (י' חשון תשס"ח 22.10.07) שאלנו את מר זעירא, יו"ר עמותת 'ראש יהודי', האם הבקשה שלהם הוגשה משום שיש להם צורך במקום לפעילות? ותשובתו הייתה: "כן".

על כך אמרנו לו, שיש מקומות אחרים של הקדשות שאינם בשימוש, ושיכולים להתאים לפעילות העמותה באותו אזור. למשל, בית הכנסת 'ציון' ברח' קלישר 27. בתשובה על כך אמר מר זעירא, "בלי שום קשר למקום בקלישר, אנו רוצים לטעון בעניין ההקדש בשם 'ראש יהודי'". ועו"ד בם הוסיף: "אני חוזר על הטענה המשפטית, שאין סמכות לבית הדין לדון בעניין ההקדש".

תשובותיהם של מר זעירא ועו"ד בם, מאששות את טענותיו של עו"ד שחור, שהמבקשים לטשו עיניהם לנכס ההקדש, ולא משום שצר להם המקום לפעילותם הרוחנית להפצת מורשת הראי"ה קוק זצ"ל.

וכי מטרתם בעיקר לחדש את המאבק שניהלה המדרשה ליהדות וציונות דתית לפני כעשרים שנה על השליטה בנכס. הם סבורים שלאחר פסק דין בבד"מ פודהורצר הנ"ל, נפתחה לפניהם הדרך לבטל את סמכות בית הדין בעניין ההקדש, ולגרור את הדיון עם האפוטרופסים לביהמ"ש, שם הם סבורים שיוכלו להשיג את מבוקשם.

צר לנו שכך נוהגים אנשים שנושאים את רוממות מורשת הראי"ה קוק זצ"ל בפיהם. הראי"ה קוק זצ"ל בעצמו בוודאי לא היה נוהג כך. יש מסמכים רבים המוכיחים את התנגדותו להעברת סמכויות בענייני הקדשות לביהמ"ש האזרחי, והוא לא היה רוצה שישתמשו בשמו בדרך זו.

מכל מקום כמו שראינו, אין להקדש קשר עם מורשת הראי"ה קוק זצ"ל, וטענות 'ראש יהודי' בדבר חוסר סמכות אינן עולות בקנה אחד עם המורשת האמתית של הראי"ה קוק זצ"ל.

עו"ד בם מתלונן (סעיף 43 לבקשתו): על "רמיסה ברגל גסה של פרק בהיסטוריה היהודית־ציונית", בפועל יש בבקשה רמיסה ברגל גסה פרק בתורת ישראל.

י"ג. כתבנו דברים אחרונים אלה, משום שלאור המסקנות בהחלטתנו זו והתנהלות המבקשים, מן הראוי לחייבם בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כבקשת עו"ד שחור. שכן, לא הייתה כאן בקשה בתום לב, אלא ניסיון שִכְתוב ההיסטוריה והעלאת טענות חסרות שחר למטרות כלכליות גרידא, תוך גרימת הוצאות מיותרות להקדש.

לפיכך אנו מחייבים את המבקשים לשלם להקדש 'שערי תורה' סך חמשת אלפים (5,000) ש"ח הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

הרב אברהם שיינפלד – אב"ד

מצטרף למסקנת עמיתי כי בית הדין הרבני הוא המוסמך לדון בענייני הקדש שערי תורה ובמכירת נכסיו, בהתאם לחוות דעתו של היועץ המשפטי לבתי הדין הרבני מיום ט"ז באדר תשס"ז (6.3.07).

הרב אבירן יצחק הלוי

לאור האמור פסקנו:

א. דוחים את טענות המבקשת, עמותת 'ראש יהודי' על העדר סמכות בית הדין לדון בענייני הקדש שערי תורה. לבית הדין הסמכות הייחודית בכל ענייני ההקדש, וכל ההחלטות שניתנו בתוקפן.

ב. מחייבים את עמותת 'ראש יהודי' לשלם למשיב 'הקדש שערי תורה' סך חמשת אלפים (5,000) ש"ח הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

ניתן ביום א' באדר א' התשס"ח (7.2.2008).



* מספר תיק ישן: ‏900007328641‏.
** על פסק הדין הוגש ערעור לבית הדין הגדול בתיק (רבני גדול) 809043/1 עמותת 'ראש יהודי' נ' הקדש שערי תורה, והוא נדחה בפסק דין מיום ב' בשבט התש"ע (17.1.2010).