לפנינו תביעה בעניין הדירה ב[...].

הצדדים הם בני זוג שנישאו כדמו"י בשנת 86 והתגרשו ב־2010.

לצדדים דירה ב[...] הרשומה ע"ש שניהם. הדירה נרכשה בשנת 92 בסכום של 240,000 ₪ החוזה נרשם ע"ש שני הצדדים,

לפני קרוב לעשרים שנה ב־15/7/93 חתם הבעל על מסמכים, לרבות ייפוי־כוח להעברת חלקו בדירה לטובת האשה ללא תמורה. שולם אף שכ"ט לעו"ד [ח' ד'] אשר נתמנה ע"י הבעל להעביר את הדירה ברשויות המוסמכות, העו"ד לא סיים את ההעברה ורק הוציא פטור ממסים על ההעברה.

הבעל מבקש לבצע חלוקה שווה; האשה טוענת כולה שלי.

אין לפנינו העתק של ייפוי־הכוח או של החוזה, עו"ד [ח' ד'] טוען כי "אינו זוכר" ואין בידו מסמכים.

הצדדים חלוקים ביניהם מה היא הסיבה שהבעל הסכים להעביר חלקו לידי האשה.

גרסת הבעל: הבעל באותה תקופה היה בעל חוב שקוע בחובות, והמטרה הייתה למנוע מנושיו לשים ידם על חלקו בדירה.

גרסת האשה: הוריה הלוו לבעלה סכום השווה למחצית הדירה, והבעל לא עמד בהתחייבותו להחזרתו, לכן הוסכם שיעביר את חלקו לידי האשה.

שתי הגרסאות לוקות בחסר:

לטענת הבעל סיבת הפניה לעו"ד לשם העברת זכויותיו בבית, הייתה משום שהיו לו נושים. אלא שאם אכן כך היה, מדוע בסופו של דבר הנושים לא הניחו את ידם על הדירה, והרי הדירה לא הועברה בפועל; הפתרון של העברת דירה כדי למנוע גבייה ע"י נושים אינו נראה בטוח, בעלי החוב הרי היו יכולים לטעון כי ההעברה היא פיקטיבית; מה גם שכיום תובעים בני זוג על חובות של בן הזוג האחר.

הבעל צירף תצהיר מידיד המשפחה באותם הימים מר [ל' פ'] אשר תומך בגרסתו, על פיה הבעל ביקש להעביר את חלקו בדירה לאשה בגלל הנושים, אלא שחזר בו לאחר שהצליחו הצדדים להגיע להסדרים על החובות.

גרסת האשה אף היא לוקה בחסר: האשה הציגה שטר התחייבות של הבעל ושלה להוריה ולאחיה מתאריך 20/5/92 ע"ס 30,000 ₪. כמו כן הציגה בפנינו שיקים ששולמו לקבלן שממנו נרכשה הדירה ע"ס כ־68,000 ₪ – ולא 92,775 כפי שנטען על ידה. לא ברור מהמסמכים האם 68,000 כוללים את ה־30,000 ₪ או בנוסף להם, כטענת האשה.

אמנם טענת הבעל כי ההלוואה נהפכה בשלב כלשהו למענק אינה טענה הלכתית, והכלל הוא כי הטוען טענת מחילה אינו נאמן ועליו נטל ההוכחה כי "מחילה טענה גרועה היא" (רמ"א שו"ע ע, א) ורק נאמן כשיש בידו מיגו (ש"ך עה ס"ק כב). יש לציין שהלוואה של ההורים הייתה נגד שלושה: הבעל האשה והבן הקטין (שוודאי אינו בגדר לווה), אלא שבשטר ההלוואה נכתב שכל אחד מהלווים מתחייב בתשלום כל החוב בשלימות.

בנוסף טען הבעל כי מאחר שבהסכם ההלוואה צורף גם הבן שהיה קטין, הרי שלהסכם היה נדרש אישור של בית המשפט ושל האפוטרופוס הכללי. ומשאלה לא התבקשו ולא התקבלו, הרי שהסכם נותר ללא כל תוקף.

עוד יש לציין כי בני הזוג ניהלו חשבונות נפרדים בזמן נישואיהם.

עוד יש להדגיש כי שני בני הזוג לא פעלו בעניין הדירה: אין בפנינו אסמכתא כלשהי לכך שהבעל הורה לעורך הדין להפסיק את פעולת העברת הדירה. האשה, על פני הדברים, הזניחה את ההעברה.

אמנם היא טוענת כי בניגוד לבעל היא לא הזניחה את העניין: היא פנתה מדי זמן לעוה"ד בדרישה שיבצע את הרישום. אולם נראה כי טענתה זו יש בה כדי להחליש את עמדתה. שהרי חזקה על עו"ד שיבצע את עבודתו, ואם הוא לא עשה כן, ניתן להסיק אחת משתי אפשרויות: או שניתנה לו הוראה מאת הצדדים שלא לבצע אותה, או שאולי מלכתחילה סוכם אתו שלא להעביר את הזכויות, רק לבצע 'מראית עין' של העברה, בתקווה שזו תספיק כדי להרחיק את הנושים מחלק הבעל בדירה.

כיום האשה תבעה את עו"ד [ד'] בלשכת עורכי הדין, שם היא פתחה בהליכי משמעת כנגדו. יש לציין כי תביעת זו של האשה נגד עו"ד [ד'] הוגשה כעבור כשנה לאחר שעו"ד [ד'] הגיש הוא תלונה בלשכת עורכי הדין נגד [...] בשל התנהגות לא הולמת כלפיו.

כאמור האשה תובעת את כל הדירה, הבעל מנגד תובע מחצית הדירה.

כמו כן הוא טוען שאין הוא חייב להורי האשה מאומה כיוון שהחוב נמחל.

אם נדון מבחינת הבעלות על הדירה, הרי ברור שהדירה שייכת כיום לשני בני הזוג וזאת על פי הרישום.

השאלה האם קיימת גם כיום התחייבות תקפה של הבעל להעברת חלקו בדירה לידי האשה. ב"הצהרה על רכישת זכות במקרקעין" מיום 15/7/93 בפרטי הזכות נכתב בכתב יד "מצורף בזה העתק חוזה". אולם החוזה אינו לפנינו.

ברור שהיה הסכם – חוזה כי אחרת לא היה ניתן אישור על פטור ממס. אמנם אין ברור האם בהסכם הייתה התחייבות או רק הסכמה, כמו כן ללא ספק היה ייפוי כוח בלתי חוזר, שלולי התרשלותו של העו"ד – כטענת האשה, או הוראה מאת הבעל או מאת שני הצדדים – כטענת הבעל, הדירה הייתה עוברת כבר אז לבעלות האשה בשלימות.

על פני הדברים, הבעל נשאר חייב להורי האשה, אולם זו תביעה של צד ג' שאינה לפנינו ולא הוגשה מטעמם כל תביעה. ועל כן אין לנו לדון בה.

אולם מה שיש לדון בדבר חדש: כי אף אם אילו הועבר חלק הבעל על שם האשה בשלימות יש לדון כי הבעל לא הפסיד את כל זכויותיו בדירה. וכבר כתבתי בעיונים במשפט חושן משפט סימן לג, ואני מצטט: "מתנה שהנותן ממשיך להשתמש בה גם אחרי שנתן כמו לפני שנתן. נראה שכל הנדון שהולכים אחר הרישום הוא כגון דירה שנקנתה ע"י הורי הצדדים כאשר הורה אחד נתן יותר מאשר ההורה השני, אולם כאשר אחד מהצדדים במהלך הנישואין הפחית מחלקו ונתן מחלקו לצד שכנגד והנותן עצמו המשיך להחזיק בנכס גם לאחר שנתן, ובמיוחד כשהרישום הוא חצי חצי, הרי שלכל היותר נתן לחברו את הרישום, ותו לא. ושמא תאמר מה תועלת ברישום, ודאי שלרישום זה יש מספר השלכות, כגון לגבי מכירה ירושה ועוד, שלמקבל יש זכויות שאי אפשר למנוע ממנו, וכן ניתן לו זכות השימוש יחד עם הנותן, אבל כיוון שברור שמעולם לא התכוון הנותן ובוודאי לא נתן לצד שכנגד זכות שיש בה כדי למנוע ולגרוע מהנותן את השימוש בכל הנכס, והנותן אף המשיך להחזיק בשימוש בפועל של כל הנכס, גם בעת הנתינה ואחריה, אין למקבל זכות לדרוש חלוקה או גוד או אגוד. ואין לנו להוציא מידי הנותן זכות השימוש בכל הבית, גם אם הנרשם זוכה מן הדין לסוברים כן כפי שהובא לעיל, וכל שכן אם אינו זוכה מן הדין אלא רק מן הספק וכפי שהובא לעיל.

ואכן מצינו במחנה אפרים שכירות סי' כ"ב סברא דומה, שם כתב לעניין אשה שסרחה על בעלה ומחמת כן גירשה, שאף אם דינה כמורדת, שמפסידה כל מתנותיה, מכל מקום אין היא מפסידה אלא כגון מלבושים שנתן לה כדי להתנאות, שיש לבעל הנאה מהם כשלובשת אותם, או כגון שנתן לה קרקע שיש לו זכות פרות. במתנות שבכאלו אנו אומרים "שלא נתן לה כדי למיפק". אבל אם נתן לה כספים או שאר דברים שאינם להתנאות, שאין לבעל תועלת בהם אחר שנתן לה אינו יכול לומר על דעת כן לא נתתי לה, כיוון שאפילו ביושבת עמו אין לו שום הנאה מהם, ומתנות כאלו אינן חוזרות. הרי שהוא מבדיל בין מתנות שהבעל גם אחר שנותן יש לו הנאה מהן, שאז יכול לדרוש החזרתן, לבין מתנות שאחר נתינתן אין לו כל הנאה מהן שאינו יכול לדרוש החזרתן.

דבר דומה נפסק בשולחן ערוך אבן העזר צט ב: "הנותן מתנה לאשתו, אע"פ שהוא מגרשה מדעתו, זכתה במתנתה... וה"ה לאלמנה שנוטלת מתנה כל שאינן דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם. וביאר חלקת מחוקק ס"ק ז ובית שמואל שם ס"ק ו: אפ"ה מתנתו שלה, הטעם בשלמא בגדים ותכשיטים שהם עשוים להתנאות בהם אין דעתו למתנה גמורה אלא להתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו אבל אם תסרח עליו אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה, אבל שאר מתנות שאין עשוים ללבוש ולהתנאות נתן לה במתנה כשהיא אינה מורדת, דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרמיה ערבא בעי למישקל מיניה דרחים ליה לעולם."

אמנם ניתן לדחות, המחנה אפרים מדבר במורדת, שהבעל יכול לומר שכל מה שנתתי לה היה כדי שגם אני אהנה ממנה, שאם אשתי תהיה לבושה יפה, גם לי עצמי יש הנאה, ועל כן כשהיא מורדת יכול וזכאי לתבוע החזרת מתנות אלו, אבל מנין לנו בסתם גירושין שלא נקבע שהאשה מורדת. מכל מקום נראה כי למדנו מדבריו סברא, שהנותן כשנותן מתנה שהוא אמור להמשיך להנות ממנה הוא נותן עם הסתייגות שהוא ימשיך גם אחר הנתינה להנות. ומכל מקום שונה שימוש בבגדים שאמנם נמצאים כולם אצל המקבלת אבל הנותן ממשיך להנות מהן, לשימוש בכל הדירה שעד הגירושין הנותן החזיק בכולה ונהנה מכולה ולאחר הגירושין אנו אומרים לו ששוב אינו יכול להנות מכולה, וכיוון שאינו יכול להנות מכולה עליו למוכרה או לקנות חציה מהמקבלת.

ועיין שו"ע חו"מ סי' צז סעיף כו בגדי שבת ומועד גובה אותם בעל חוב – רמ"א: ויש חולקים – ואין צריך לומר אם היו בהם טבעות וכלי זהב וכסף שהכול לבעל חוב. וביאר הסמ"ע ס"ק סא: דבגדים יקרים הללו אינו מקנה להן מסתמא אלא על דעת שאם יצטרך להן יקחם מידן וימכרם מש"ה בעל חוב גובה מהן. ואף לדברי המרדכי שהובא בסמ"ע שם ס"ק סג שאם הקנה לה בפירוש התכשיטים שלה ואין בעל חוב גובה ממנו. נראה שהדברים אמורים רק בכגון תכשיטים שאין הבעל יכול להשתמש בהם אחר שנתן לה. ועוד, כידוע במתנה ההלכה שדברים שבלב הוי דברים, וכנפסק ברמ"א חו"מ סי' ר"ז, ד'. ואף כאן אין להוציא ממי שהוא מוחזק בכל השמוש.

כאמור אנו הולכים אחר הרישום, כל זה כשבזמן הנתינה ניתנה הדירה לשניהם ואין אנו מתחשבים בהשקעה, אבל כל שניתן לאחר שאחד מהצדדים כבר נמצא בדירה והוא רוצה להעביר מחלקו לצד השני, בזה יש מקום לטעון אומדנא שכל מה שלא ניתן בתחילה בפועל, אף אם נרשם על נייר."

סיוע לסברתנו ניתן ללמוד מדברי ספר התרומות שער ס"ה ח"ב שדן לגבי נותן מתנה והנותן שייר במתנה, ויש ספק מה שייר ומי הנאמן, וכתב: "ושאלתי את פי הרמב"ן והשיב לי משייר במתנתו אינו צריך נאמנות דנכסים דידיה נינהו, ועל המקבל להביא ראיה". ושם הנידון בנתינה גמורה והמקבל מוחזק, ואעפ"כ כתב על המקבל להביא ראיה."

בנדון שלפנינו המשיך הבעל לגור עם האשה גם אחר הייפוי כוח הבלתי חוזר כ־17 שנה. ואם כן לכל היותר אילו הרישום היה נעשה היה מגיע לאשה יותר מאשר לבעל ההפרש בין שווי של דירה שיש עליה רישום לדירה שאין עליה רישום, שהוא שווה בין 10 ל־20 אחוזים בלבד. הנדון שלפנינו הוא על מחצית דירה ואם כן לכל היותר היה מגיע לאשה תוספת בין 5 ל־10 אחוזים מכלל הדירה.

מכל מקום הרישום של חלק הבעל בדירה לטובת האשה – לא בוצע. וכפי שצוין לעיל הרישום הוא הקובע, ולכל הפחות הוא מהווה ראיה למוחזקות, ממנה אין להוציא על פי אומדנא בעלמא, ללא ראיות קבילות. וראה פד"ר חלק א עמוד 117, חלק ב עמוד 251 וכן 275, חלק ה עמוד 277, חלק ו עמוד 257, וחלק יא עמוד 253.

לאור כל האמור אנו פוסקים כי הדירה ב[...] הרשומה ע"ש שני בני הזוג, תחולק שווה בשווה בין שני הצדדים.

ניתן ביום י"ח באייר התשע"ג (28/04/2013).



1. על פסק הדין הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול בתיק (רבני גדול) ‏940096/1; הערעור נדחה. נגד פסקי הדין הוגשה עתירה לבית המשפט העליון בתיק בג"ץ 8339/13; העתירה נדחתה.