בפנינו ערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי בנתניה מיום י"ז בטבת התשע"ג (30/12/2012) בתיק 765289/2. נביא בקצרה את טענות הצדדים בדיונים בבית הדין האזורי ואת הכרעת בית הדין האזורי בנתניה:

טענות הצדדים
לדברי התובעת, הייתה בבעלות הצדדים דירה בת חמישה חדרים יוקרתית ומאובזרת בשכונת [...] בנתניה. הדירה נמכרה בשנת 1993 תמורת 350,000 דולר. הנתבע היה זה שניהל את כל ענייניהם הכלכליים והפיננסיים של המשפחה. הואיל ובשל אופי עיסוקו הוא קיבל את משכורתו מרשתות התקשורת במטבע זר בחשבונות שעמדו לרשותו בחו"ל, לפיכך גם את כספי תמורת הדירה הוא העביר ישירות לחשבונו בחו"ל. בא כוחה של התובעת מציינת בסיכומיה כי מבדיקת רישום הפעולות של חשבון הבנק המשותף שלהם בישראל (בנק הפועלים [...], נספח ז' לסיכומים) ניתן להיווכח כי החשבון כבר לא היה פעיל באותה תקופה. לדברי באת־כוחה של הנתבעת המסקנה המתבקשת היא שהנתבע העביר את כל כספי התמורה לחשבונותיו בחו"ל. יש לציין כי הנתבעת אמרה בדיון כי "הבעל אמר לה בפירוש שהכסף הועבר לפינלנד" (פרוטוקול הדיון השני שורה 210). התובעת דורשת לקבל מחצית מדמי תמורת הדירה בסך של 175,000דולר בשווים בשקלים צמוד למדד החל מיום 2/3/1993.

התובעת טוענת כי מלבד הדירה בנתניה היו ברשותם מספר רב של נכסים בפינלנד, ואותם הם רכשו במהלך שנות הנישואין: דירת מגורים בהלסינקי שנרשמה על שמו של הנתבע; דירת נופש בעיירת הנופש [...]; חברת יבוא רכיבי אלקטרוניקה [...] וזכויות פיננסיות שונות מעבודתו העיתונאית ומתמלוגים שקיבל מספרים שהוא כתב והוציא לאור בפינלנד.

הנתבע הבטיח באמצעות מורשהו להמציא מסמכים ומידע מפורט על הרכוש שנצבר במהלך הנישואין אך מידע שכזה לא הומצא על ידו. הומצאו מספר מצומצם של מסמכים בפינית, ובניגוד להתחייבות שניתנה הם לא תורגמו מפינית לעברית בצורה מקצועית. לדברי באת־כוחה של התובעת מדובר בכלל במסמכים לא רלוונטיים.

מנגד טוען בא־כוחו של הנתבע כי הנתבע מנוע מלהמציא מסמכים משום שהבנק בפינלנד שבו נוהלו ענייניהם הפיננסיים באותה תקופה פשט את הרגל ונסגר ואין ממי לקבל מידע. באשר לדירה בנתניה, טוען בא־כוחו כי הצדדים נטלו בשעתו הלוואה בנקאית לצורך רכישת הדירה – כפי שהודתה בכך התובעת בחקירתה בדיון (פרוטוקול הדיון השני 2/11/12, שורות 172־153). כשנשאלה התובעת מה היה גובה ההלוואה היא לא ידעה להשיב; ולשאלה הנוספת האם יכול להיות שסכום ההלוואה היה על כל הדירה? היא השיבה: "לא יודעת" (שורה 228). טוען בא־כוחו של הנתבע שהואיל וברור כי נלקחה הלוואה כפי שהודתה התובעת, ומאידך גיסא יש להסתפק בדבר גודל ההלוואה – שיייתכן שהיא הייתה בשווי כל הדירה – אם כן, נטל ההוכחה מוטל על התובעת. כל עוד שלא הוכחה גודל ההלוואה לא ניתן מפאת הספק לחייב את מרשו, ולפיכך יש לדחות את תביעת התובעת.

[...]

נפסק
א. אנו מקבלים את תביעת התובעת ומחייבים את הנתבע בסך של 175,000 דולר (ארה"ב). דרישת התובעת להצמדה וריבית – נדחית.

ב. על הנתבע לשלם את כל הוצאות המשפט שהוציאה התובעת בתיק זה.

ג. על באת־כוחה של התובעת להמציא לנו את סכום דמי הטרחה שהתובעת נדרשת לשלם לה לצורך קביעת הסכום הזה בפסיקתא בהמשך לפסק הדין.

ד. פסק דין זה ניתן לאכיפה גם על ידי מערכת המשפט הפיני בהתאם לעקרונות המשפט הבינלאומי הפרטי ועל פי כללי הכיבוד ההדדי של הערכאות השיפוטיות.

הרב אריאל ינאי – דיין

אנו מצטרפים לפסק דינו של חברנו.

הרב מיכאל עמוס – אב"ד

הרב שניאור פרדס – דיין>

עד כאן מפסק הדין של בית הדין האזורי.

לאחר שמיעת הערעור שהוגש לפנינו על פסק דין בית הדין האזורי נתניה מיום י"ז כסלו ע"ג (1.12.12), אשר לטענת ב"כ המערער טעה בית הדין האזורי שחייב הבעל במחצית סכום ממכירת הדירה המשותפת שנמכרה בנתניה בסך 175,000$ לאשה ולטענתו הרי האשה הודתה שהיו הלוואות לרכישתה רק שלא ידעה כמה ועוד שכספים אלו ממכירת הדירה בזבזו בני הזוג למחייתם, וע"כ יש לבטל הפסק דין המחייב הבעל בסכום הנ"ל.

לעומתו טענה ב"כ האשה כי הבעל לא קיים הסכם שחתם עליו בטרם ביטול עיכוב היציאה כי יופיע לדיונים וכן ימציא מסמכים תוך 45 יום במופיע בסעיף 3, ועד היום לא המציא דבר.

לאחר העיון, לא מוצא בית הדין שיש מקום לשנות פסק דין בית הדין האזורי המנומק ומפורט שניתן פה אחד. כך שאין מקום גם להחזיר התיק שוב לבית הדין האזורי בנתניה ולחייבם שיגבו עדותו של הבעל באמצעות סקייפ – דברים שנטענו בבית הדין האזורי ובית הדין לא ראה לנכון לנהוג כך.

בית הדין האזורי פסק:

א. בית הדין חייב הבעל לשעבר בסך 175,000$ סך המחצית של דירת הצדדים שנמכרה בשנת 1993. דרישת התובעת להצמדה וריבית נדחית.

ב. על הנתבע הבעל לשלם את כל הוצאות המשפט שהוציאה התובעת בתיק זה, ועל ב"כ התובעת להמציא לבית הדין סכום דמי הטרחה שהתובעת נדרשת לשלם לה לצורך קביעת הסכום בגופו של פסק הדין.

ג. פסק דין זה ניתן לאכיפה גם על ידי מערכת המשפט הפיני, ובהתאם לעקרונות משפט הבינלאומי וכו'.

לטענת ב"כ המערער הצדדים התגרשו בג"פ, ואח"כ נידון נושא הרכוש בבית הדין ע"פ הסכמתם. והגם שמרשו היה צריך להופיע לדיונים לא היה יכול מכיוון שחשש להגיע לארץ ולא יוכל לחזור אח"כ לחו"ל, מכיוון שהיא הוציאה נגדו עיכוב יציאה.

ונכון שהפקיד ערבות בסך 50,000 שקל ע"י אחיו, וזה שולם כיוון שלא הגיע לדיונים, ולטענתו טעה בית הדין שלא שמע עדותו דרך מכשיר סקייפ בעידן היום של התקשורת, וע"כ מבקש להחזיר את התיק לנתניה ושם תשמע עדותו דרך סקייפ. כשבית הדין העיר שלא דומה שמיעת עדותו עצמו כשנמצא כאן, אמר אבל זה יותר טוב מכלום.

עוד טען שבבית הדין האזורי טענה כשיינתן לה 175,000$ מחצית מהסכום שהדירה נמכרה בו בזמן שעל הדירה נלקחה משכנתא שגם האשה הודתה בזה רק שאמרה שלא יודעת כמה הייתה ההלוואה. כשבית הדין שאל אם הייתה תביעתם לכתובה, אמר לא הייתה תביעה.

לעומתו טענה האשה וב"כ שלא נכון שהיה עיכוב יציאה נגדו זה היה בתנאים ואילו היה עומד לא היו מעכבים אותו. כמו"כ התחייב להמציא מסמכים לבית הדין בעניין הדירה והלוואה תוך 45 יום מהסכם ביטול עיכוב היציאה דבר שלא קיים עד היום, וגם אם המציא באיחור רב מספר מסמכים לא המציא על גובה המשכנתא שהיה על הדירה.

לשאלת בית הדין, אם לא יודע להיכן הכסף הלך השיבה נתתי בו אמון והעביר אותו לחשבונו בחו"ל.

על כל פנים כשהיה צריך לבא לדין ולהביא מסמכים ולא עשה ניתנים פסק דין. באשר לכתובה אמרה, לא תבענו כי חשבנו שברכוש שתקבל זה יכסה הכתובה וע"כ מבקשת לדחות הערעור ולחייב המערער בהוצאות משפט, ע"כ.

והנה לאחר העיון נראה שבעיקר הדבר שבית הדין דן שלא בנוכחות הבעל לשעבר ובלי הגשת מסמכים מטעמו עשה כדין כמו שמבואר בחו"מ סי' ט"ו סעיף ג' וז"ל השו"ע: "הדיין שבא לפניו דין שיודע שהוא מרומה, לא יפסוק ע"פ העדים ויאמר העיון תלוי בצואר העדים, אלא ידרוש ויחקור הרבה בדרישה וחקירה כמו בדיני נפשות". ע"כ.

והוא מיבמות ג' ע"א מברייתא מדבר שקר תרחק, ובשבועות ל' ע"ב וברמב"ם פכ"ד מהלכות סנהדרין.

ובהמשך דברי השו"ע שם: "אם נראה לדיין לפי דעתו שיש בו רמאות ולא מתוך ידיעה, או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אע"פ שאינו יכול לפוסלן, או נראה לו שיש דברים מוסתרים ואינם רוצים לגלותם בכל אלו הדברים יסתלק מהדין, וידון אתו מי שלבו שלם בדבר."

ובסעיף ד' הוסיף השו"ע דכל זה שהדיין יכול להסתלק מהדין מרומה רק בראה שהתובע רמאי, אבל כשהנתבע רמאי, אסור לו להסתלק מן הדין, אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותו שלא יצא מושכר הרמאי ברמאותו.

ואם נראה לדיין באומדנא דמוכח שהוא חייב יחייבנו, אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו. והגם שלפי הרמב"ם אין חילוק בין תובע לנתבע בדין מרומה שעל הדיין לסלק עצמו מ"מ השו"ע פסק כדעת הרא"ש ועיין בסמ"ע ס"ק ט'.

ומש"כ השו"ע דאם נראה לדיין באומדנא דמוכח שהוא חייב יחייבנו. כתב הסמ"ע בס"ק י"ג מהרא"ש דה"ה אם הנתבע אינו רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו ודאי רמאי הוא.

וא"כ בנידון שלנו שבית הדין נתנו זמן לנתבע לבוא לדין ולהמציא מסמכים והעדיף לא לבוא לדין ולא להשיג מסמכים אין לך דין מרומה מזה ואסור להסתלק מדין זה כשהנתבע הוא רמאי ודנים אותו ע"פ אומדנא דמוכח. שבדיני ממונות יכול הדיין בכה"ג לדון ע"פ הדברים שדעתו נוטה להם שהם אמת, והדבר חזק בלבו שהוא כך אע"פ שאין ראיה ברורה וכ"כ הרמב"ם בפ' כ"ד הלכה א'־ב' מסנהדרין, והוא מכתובות פ"ה ע"א.

מ"מ כתב הסמ"ע בס"ק ט"ו והנתיבות שם דמ"מ יש לדון ע"פ האמת שנתאמת לו, ולא ע"פ הטענות המכחישות האמת.

לפ"ז מכיוון שהאשה מודה שנלקחה הלוואה ומשכנתא רק שלא יודעת כמה הוי טענה שמכחישה שמגיע לה מחצית מסך מכירת הדירה שנמכרה בסך 350,000$ שהרי לטענתה צריך להפחית המשכנתא והגם שהוחזרה המשכנתא במשך כארבע שנים כנראה שלא גמרו להחזירה תוך תקופה קצרה של ארבע שנים וא"כ מהסכום של 350,000$ הוחזר חלק מסוים למשכנתא.

אם לא שלאשה מגיע גם כתובה ופיצוי, הגם שלא תבעה – היא לא מחלה, ואולי בית הדין הביא זה בחשבון כשחייבו אותו במחצית ממכירת הדירה. ולפ"ז א"כ אין מקום לשנות מפסק דין של בית הדין האזורי. עוד מטעם אחר יש לדון היות וכאן נמכרה הדירה בשנת 1993 ובשנת 2002 היה תחילת הפירוד ביניהם שהיה הבעל נוסע לפינלנד לתקופה וחוזר לארץ והכספים של המכירה היו תחת ידו כשהאשה נתנה בו אימון וגם הנכסים שנקנו בפינלנד וההשקעות בבנקים היו רק על שמו בלבד, יש להניח שאם לבעל הייתה מאז אשה אחרת בפינלנד כשרכש נכס או השקיע כספי מכירת הדירה על כמו הוי כאומר בפני עדים שכל מה שעושה וקונה ומשקיע זה לעצמו וחלקה של האשה הוי גזל בידו לא כדין שותף ושליח ומשלח רגיל.

והגם שהאשה לא ביקשה כתובתה ופיצוי אם ראה בית הדין שע"פ דין מגיע לה.

ואף שבשו"ע חו"מ סי' י"ז סעיף י"ב ברמ"א פסק וז"ל: דיין שראה שהנתבע חייב ע"פ הדין יותר ממה שתבעו התובע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע, ואם פסק לו יותר הרי זו טעות בדין וחוזר. כתב הש"ך שם בס"ק ט"ו דאם אנו יודעים שהתובע טועה בדין ולכן לא תובע הוי מחילה בטעות, ומחויב הדיין לפסוק יותר, ודלא כהסמ"ע שם.

גם בספר באר שבע הביאו הש"ך שם כתב שמותר לדיין לפסוק לזכות את בעל השטר ע"פ הזכות שנראית לדיין בשטר, אע"פ שבעל השטר לא טען אותה זכות, ולא הרגיש בו כלל.

וכאן בנידון דידן שיש לאשה שטר כתובה ודאי גם אם לא תבעה אם נראה לבית הדין שמן הדין מגיע לה ע"פ הדין רשאית לחייבו.

לאור הנ"ל גם אם האשה הודתה שהייתה משכנתא על הדירה שלא יודעת כמה, מ"מ ישנה כאן שטר כתובה שע"פ דין בית הדין נראה להם לחייב.

וגם בנוסף הרי האשה טענה שהיו נכסים אחרים בפינלנד שכיום היו רשומים על שמו בלבד וגם זכויות רבות של הבעל ועליו היה להגיש מסמכים בעניין זה ובחר שלא להגישם, וכבר בית הדין האזורי רמז שאם הייתה תובעת יותר היום מתייחסים.

לאור כל הנ"ל, בית הדין הגדול לא מוצא שום מקום לשנות מפסק דין בית הדין האזורי.

הרב מסעוד אלחדד

מסכים.

הרב ציון בוארון

לאחר העיון בפסק הדין של בית הדין האזורי, ולאחר העיון בדבריו ובנימוקים שכתב עמיתי הגאון הרב מסעוד אלחדד הריני לכתוב את דעתי.

הנה עיקר נימוקם של דייני בית הדין האזורי הוא שהיות והנתבע לא הסכים לבוא לדיונים ולהביא את המסמכים הרלוונטיים, הרי שיש לו מה להסתיר, ודין זה הוא דין מרומה, ובמקרה כזה בזכות הדיינים לפסוק כראות עיניהם ולחייב את הנתבע את מה שהם בטוחים שהוא חייב על פי דין.

הנה מה שכתב הרה"ג אריאל ינאי בנימוקיו הארוכים והסכימו אתו חברי בית הדין, שבדין מרומה זכות הדיינים לחייב את הנתבע מה שחזק בליבם שהנתבע חייב, דברים אלו הם נכונים, והדברים מבוארים היטב בנימוקיו לפסק הדין.

ברם צ"ע מניין היה ברור לחברי בית הדין שהנתבע חייב את הסכום שפסקו נגדו, ואבאר דבריי. הנה אם האשה הייתה טוענת ודאי שהבעל חייב לה ערך מחצית הדירה שנמכרה, והבעל לשעבר היה מתחמק מלהשיב ולהביא את הראיות שהיו בידו, היה מובן פסק הדין של בית הדין האזורי שחייב את הבעל לשעבר לשלם מחצית ממה שקיבלו עבור דירתם שנמכרה. ברם במקרה שלנו האשה לא טענה ודאי שמגיע לה את כל הסכום שקיבלו עבור דירתם, היה מוסכם בין הצדדים שבשנת 1989 הצדדים קנו דירה בנתניה, ולקחו על דירה זו משכנתא, דירה זו נמכרה בשנת 1993 בסך 350,000 $ והכסף העבר לפינלנד. לא ידוע מה היה סכום המשכנתא במקור, וכן לא ידוע איזה סכום פרעו הצדדים במשך ארבעת השנים, עד מכירת הדירה, ומהו הסכום שנשאר חוב לבנק למשכנתאות בעת מכירת הדירה.

איני יודע מניין לקחו הדיינים בבית הדין האזורי שבמשך תקופה זו פרעו הצדדים את כל חוב המשכנתא. לדעתי היו צריכים לשער תחילה מה היה בערך סכום המשכנתא, ואח"כ לשער כמה פרעו הצדדים מחוב המשכנתא במשך הארבע שנים. ונ"ל שבדרך כלל באותם שנים בנק נתן הלוואות משכנתא בין 30% ל־40% מערך קנית הבית, הלוואת משכנתא כזו ניתנת בדרך כלל שיפרעוה במשך כעשר שנים, ואם כן בתווך זמן של 4 שנים הצדדים שילמו רק כ־40% מערך ההלוואה. דהיינו סכום ההלוואה היה כ־40,000 $ והסכום ששולם במשך הארבע שנים היה בערך 56,000 $.

למרות דברי לעיל אין בדעתי לשנות את פסק הדין של בית הדין האזורי מטעמים אלו:

א. הבעל לשעבר לקח את כספי השותפות שקיבל ממכירת הדירה כדי להשקיע אותם בבנקים בפינלנד במשך שנים, וכנראה שכספים אלו הניבו רווחים מריבית וכדומה. ואין לומר שהבעל גנב את כספי האשה, והוא הלווה אותם לבנק, ולפ"ז כל הרווחים הם שלו, ולאשה הוא צריך לפרוע רק את המעות שגזל ממנה. דעיין חו"מ (סי' קפ"ג סעיפים ג' ד') מבואר שמשלח ששלח שליח שיקנה לו חפץ או עסק, והלך השליח וקנה סתם, אמרינן שלא עבר על דברי המשלח, עד שהשליח אומר שאיני קונה עבור המשלח ואני גוזל את מעותיו. להלן ביאור נימוק זה:

שותף שהשקיע ממון השותפות אם הוא יכול לטעון גזלתי את ממון של השותף שלי וכל הרווחים הם שלי. דבר זה ניתן ללומדו מאדם ששלח שליח שיקנה חפץ, ולאחר זמן טען השליח גזלתי את ממון המשלח וקניתי את החפץ לעצמי. ואביא כאן את הביאור שכתבתי לסימן קפ"ג שם מתבאר עניין זה.

ביאור לסימן קפ"ג בחו"מ סעיף ד

ראובן שאמר לשמעון: זבין לי האי מידי, וזבין ליה סתמא, קנייה ראובן משעת משיכת שמעון . ואף על פי שחזר שמעון אחר משיכה ואמר: לעצמי כיונתי לקנות אינו נאמן, אע"ג דיהיב שמעון דמים שלו, קנייה ראובן ויהיב לשמעון זוזי.

נראה שמדובר שהמשלח אמר לשליח שיקנה לו חפץ פלוני וכפי דברי הר"ן בקידושין שהביאו הרמ"א בסעי' ב'.

שו"ע: אבל אם חזר בו שמעון קודם משיכה, ואמר שקונה לעצמו, אפי' חזר בין מתן מעות למשיכה, קנה לעצמו אי יהיב שמעון למוכר זוזי מדיליה.

הסמ"ע ס"ק י' כתב: ז"ל הטור [שם], כיון דמעות אינן קונות, נמצא דעדיין לא קנה ראובן, ובשעת משיכה זכה לעצמו, ואפילו מי שפרע ליכא, שלא תיקנו מי שפרע אלא בין מוכר ללוקח, אבל בין שליח והמשלח לא. עכ"ל.

ופירש הנתיבות (ס"ק ה') שכל זמן שהשליח לא משך עדין לא עשה שליחותו, ולכן המשלח לא התחייב לשלם לשליח עבור המעות שנתן עבורו, ועל כן למעשה המשלח לא עשה אפי' קניין מעות, ולכן יכול המשלח לחזור בו ולקנות לעצמו.

שו"ע: אבל אי יהיב ראובן זוזי לשמעון, ואזיל ויהיב זוזי למוכר בשמא דראובן, ומקמי משיכה הדר ביה שמעון ואמר: לעצמי אני קונה, לא קנה שמעון עד דמודע למוכר ומכווין מוכר לאקנויי ליה. בד"א, בדאמר: זבין לי, אבל אי אמר: אייתי לי דאזבין, ואזל וזבין לנפשיה, זכה.

הדינים שכתב השו"ע בסעי' זה כתבם הטור בשם הרמ"ה. והש"מ ב"ק דף ק"ב ע"ב הביא את לשון הרמ"ה ומבואר בדבריו שסובר כדעת הרמב"ם בסעי' ג', שכאשר השליח נותן למוכר מעות של המשלח ורוצה לקנות לעצמו, המוכר אינו מקנה לשליח, אלא הוא מקנה לבעל המעות, וזאת כדי שלא יעשה גזלן על מעות המשלח. וביאר הנתיבות (ס"ק ד') דאף שהמשלח לא עשה משיכה זכה במקח, שבמקום כזה שהשליח רוצה לגזול את מעות המשלח, אמרינן שמעות קונות והרי המוכר רוצה להקנות לבעל המעות.

שו"ע: לא קנה שמעון עד דמודע למוכר ומכווין מוכר לאקנויי ליה.

נ"ל שכוונת הרמ"ה שאם השליח מודיע למוכר שרוצה לשנות מדעת משלחו שהוא בעל המעות, והמוכר מסכים למכור לו נעשו שניהם גזלנים, ולכן זוכה השליח. ובזה יורדות כל התמיהות שישנם בפירושי הסמ"ע והנתיבות.

הרמ"ה בש"מ כתב שאם ראובן יכול לברר ששמעון קנה במעותיו, לא זכה שמעון, אבל אם אינו לברר קנה שמעון.

הגה: ראובן שהיה יודע סחורה בזול ואמר לשמעון לקנותה להם ביחד, ושמעון שתק וקנאה, ושוב אומר: לעצמי קניתי, אם קנאה במעות שלו זכה שמעון במה שקנה, ואפי' אם נתרצה בתחלה בפירוש, יכול לחזור בו ואינו אלא רמאי.

כתב הגר"א שצ"ל שמה שכתב הרמ"א שזכה שמעון במה שקנה, מדובר שידוע שמעון חזר בו לפני שקנה, דאל"כ הרמ"א סותר את עצמו שבסעי' ב' פסק הרמ"א בשם הר"ן שאם ראובן אמר לשמעון קנה לי במעותיך חפץ מסוים, ושמעון קנה סתם, אמרינן שקנאה למשלח כדי שלא יחשב לרמאי.

והנה ייתכן לומר שהדעה שהביא הרמ"א כאן (שמקורה בהגהות המרדכי) חולקת על הר"ן, וסוברת שאם שמעון קנה במעותיו הוא נאמן שקנה לעצמו. ובסמוך אביא את דברי הרמ"א בסימן רע"ט סעי' ו' שגם דן בעניין זה.

רמ"א: אבל אם קנאה במעות ראובן, צריך לחלוק עמו (ב"י בשם העיטור והגהות מרדכי פ"ד דב"מ) ;

כאן מדובר שקיבל מראובן מעות שיעשה בהם עסקה בשותפות. כתב הגר"א שדין זה הוא אליבא דהרמב"ם בסעי' ג' שאם השליח קנה במעות המשלח, אף שאמר למוכר שקונה לעצמו, המקח שייך למשלח.

רמ"א: ואין המשלח יכול לחזור בו, ואפי' קנה שמעון במעות עצמו (ב"י בשם רשב"א).

דמאחר שהשליח הוציא מעותיו על פי המשלח נתחייב המשלח לשלם.

ואביא כאן את דברי השו"ע והרמ"א בסי' רע"ט סעיף ו' ואבארם. וז"ל שם:

שו"ע: היה רוכב ע"ג בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו: זכה לי בה, כיון שהגביהה לו קנה הרוכב ואע"פ שלא הגיע לידו. (ואין המגביה נאמן לומר: לצרכי הגבהתיה, אפילו בעודה בידו) (טור). וכו'

הגה: ראובן אמר לשמעון: קנה לנו ביחד סחורה פלונית, והלך שמעון וקנאה, ואח"כ אמר דקנאה לעצמו, י"א דצריך לחלוק עם ראובן, דהוה ליה כמגביה מציאה לחבירו (מרדכי פ"ק דמציעא בשם ראב"ן). וי"א דאם לא היו לראובן דמים, זכה שמעון במה שקנה. ואם נתרצה לקנות לשניהן, הוי ליה כאלו זכה לשניהן (שם בשם ראבי"ה).

כתב הביאור הגר"א שם שהדעה הראשונה ברמ"א היא עיקר דסוברת כדעת הר"ן שהביאה הרמ"א בסי' קפ"ג סעי' ב'. והדעה השנייה סוברת דאם לא היה לראובן מעות, ושמעון צריך לקנות במעותיו עבורו אין הדבר דומה למציאה כשאמר זכה לי, ושמעון נאמן לומר שקנה לעצמו. אלא שאם שמעון גילה דעתו שרוצה לקנות במעותיו לראובן, ואח"כ קנה סתם אמרינן שמן הסתם קנה לראובן, ותו אינו נאמן לומר שקנה לעצמו.

מתוך המבואר לעיל עולה ששותף שהשקיע ממון השותפות, הרווחים שייכים לכל השותפים, והשותף שהשקיע את הממון אינו יכול לטעון גזלתי ממון השותפות והשקעתי לעצמי.

ב. הבעל עזב את אשתו לטובת אשה אחרת (כנראה גויה מפינלנד) לאחר שחי עם אשתו שנים רבות. ובהסכם הגירושין לא נאמר שהאשה מחלה על כתובתה. ולכן ברור שמגיע לאשה את כתובתה או פיצוי תמורתה כפי מנהגי בית הדין. ובעל שעוזב את אשתו, מעגן אותה כפי שמתואר במקרה זה, אין בית הדין צריך לחמול עליו. ואין לומר שהיות והאשה לא תבעה כתובתה הרי שמחלה עליה, שבבית הדין הגדול שאלנו את ב"כ האשה מדוע היא לא תבעה שבעל האשה לשעבר ישלם לאשה את כתובתה, ב"כ האשה השיבה שהם סברו שהסכומים שהם יקבלו בחלוקת הרכוש האזרחית, זה יכסה את סכום הכתובה. מדבריה עולה שהם מעולם לא מחלו על חוב הכתובה. להלן נימוקים הלכתיים שבמקרה כזה רשאי בית הדין לפסוק לתובע מה שעדיין לא תבע.

התובע את חברו פחות מהמגיע לו על פי דין,
אם צריך הדיין לחייב את הנתבע שישלם לתובע מה שהוא חייב על פי הדין

(א) שנינו בבא בתרא דף ד עמוד ב:

מתני' המקיף את חבירו משלש רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו רבי יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל. גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי דאמר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל ל"ש עמד ניקף ל"ש עמד מקיף איתמר רב הונא אמר הכל לפי מה שגדר חייא בר רב אמר הכל לפי דמי קנים בזול. וכו'. רוניא, אקפיה רבינא מארבע רוחותיו. א"ל: הב לי כמה דגדרי, לא יהיב ליה. הב לי לפי קנים בזול, לא יהיב ליה. הב לי אגר נטירותא, לא יהיב ליה. וכו' אתא לקמיה דרבא, א"ל: זיל פייסיה במאי דאיפייס, ואי לא, דאיננא לך דינא כר"ה אליבא דרבי יוסי.

והרמ"א בסימן י"ז סעיף י"ב

הגה: בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע; ואם פסק לו יותר, הוי טעות בדין, וחוזר. (דעת עצמו מפ"ק דב"ב רוניא אקפיה רבינא וכו', וכ"כ הריב"ש בסימן רכ"ז).

ובד"מ כתב שהמקור לדינו היא הגמ' בב"ב מהמקרה של רוניא. והסמ"ע שם בס"ק כ"ו הקשה על הרמ"א וז"ל:

וקשה מאי ראיתו משם, הלא שם המעשה היה דרבינא התובע ידע שיתחייב לו רוניא הנתבע טפי, אלא שרצה לוותר עמו כדאיתא התם, דא"ל תחילה [לאחר שעשה רבינא גדר סביבו] הב לי כמה דגדרי, [ופרש"י כרב הונא אליבא דרבי יוסי דאמר הכל לפי מה שגדר דהכי קיי"ל], לא יהיב ליה, הב לי לפי קנים בזול [דרצה לכנוס עמו לפנים משורת הדין לוותר עמו ליקח פחות מדיניה], לא יהיב ליה, הב לי אגר נטירא, לא יהיב ליה, יומא חד גילה רוניא דעתיה דניחא ליה בהגדרים דעשה רבינא, אתא רבינא לקמיה דרבא ותבעו, א"ל זיל פייס כו'. וא"כ י"ל דמשו"ה לא רצה רבא לפסוק על רוניא כדיניה, כיון דרבינא ידע הדין וויתר עמו מנדבת לבו, משא"כ בבע"ד שתובע פחות מפני שאינו בקי בדין, דילמא בכלל פתח פיך לאילם הוא וחייב לפסוק עליו יותר וכדיניה, או לכל הפחות אם פסק הדיין יותר אין הדין חוזר.

ובמסקנא כתב הסמ"ע וז"ל:

וצ"ל שמור"ם ס"ל דעובדא דרבינא ורוניא הוה, שכשבאו לפני רבא לא גילה רבינא שידע הדין ושרצה לוותר עמו, שהרי לא הזכירו שם לפניו, א"כ שפיר נלמד משם דהדיין לא יפסוק יותר מהתביעה, דהא א"ל רבא זיל פייסיה במאי דאיפייס, ר"ל במאי דתובע אותך דמי נטירא, ולא רצה לפסוק לו יותר, והא דא"ל ואי לא דיינינא לך כרב הונא כו', בתורת קנס א"ל, ור"ל דהכי דיינינא לכל אלם דכוותך דאינו רוצה לציית לדיין לפייס לפחות במאי דתובעו להעמידו על קו הדין. ולפי מ"ש יש ללמוד מכאן גם לדעת מור"ם דמותר או חיוב לדיין לומר כן להנתבע, זיל תן לו במה שתבעו לך ואי לא מנדינן לך עד שתתן לו כל מה שאתה מחויב ליתן לו מן הדין, וכן יעשה הדיין שיקנסו אם לא ישמע, וכמ"ש התוס' הנ"ל דלא להפחידו אמר כן אלא לדינא ומשום קנס, א"נ גם מצד הדין, דכיון דאינו רוצה ליתן הפחות, הו"ל כאילו לא תבעו בפחות אלא באו לפני דיינים ופוסקים לו כדיניה, ודו"ק: עכ"ל.

מדברי הסמ"ע עולה שדעת הרמ"א שאם בעל דין תובע והדיין רואה שמצד הדין הנתבע חייב יותר ממה שהתובע תובע, והדיין אינו יודע אם הנתבע יודע את הדין ומוחל לנתבע מה שאינו תובעו, או שייתכן שהתובע אינו יודע את הדין, דהדיין אינו יכול לפסוק יותר ממה שהתובע תובע, אולם הוא יכול לאיים על הנתבע שאם לא ישלם כפי מה שהתובע תובעו הוא יחייב אותו את מלוא הסכום שהוא חייב לשלם על פי הדין.

(ב) ברם בתוס' שם מבואר שלא כדברי הסמ"ע דכתבו דרבא איים על רוניא שאם לא ישלם מרצונו, כפי שרבינא תבע הוא יחייבו לשלם כפי הדין. וכן הקשו בהגהות דרישה ופרישה, וספר כפות תמרים (סוכה דף ל"ד ע"ב).

והש"ך שם ס"ק ט"ו הקשה על הסמ"ע ובמסקנה כתב וז"ל:

אלא נראה לפע"ד דהדברים כפשטן, ודברי מור"ם הן ממש דברי הש"ס דעובדה דרבינא ורוניא ודברי הריב"ש סי' רכ"ז. שהרי לא הוזכר בדברי מור"ם שהדיין רואה שהתובע טועה בדין, אלא סתמא קאמר, בע"ד שתבע את חברו בעד דבר מועט והדיין רואה שיתחייב לו יותר כו', והיינו שהבע"ד תובע בסתם דבר מועט, לא יפסוק לו הדיין יותר ולומר בוודאי התובע טועה בדין, אלא יכול להיות שמוותר כנגדו או מחל לו, ולכך מספק לא יוציא ממון. והיינו ממש עובדה דרבינא, שרבינא בוודאי תבע את רוניא לפני רבא בסתם שייתן לו אגר נטירה, שהרי לא הוזכר בש"ס שם שהיה להם ויכוח לפני רבא ושאמר רבינא שמוותר נגדו, אלא סתמא קאמר בש"ס אתא לקמיה דרבא, משמע שבא לפני רבא ותבעו שאינו מבקש ממנו רק אגר נטירה, ולמה לא פסק לו רבא יותר, והיה לו לחשוב שרבינא אינו יודע שהלכה כרב הונא, ואי הוה ידע הוי תבעו יותר. אלא ודאי כיוון שיכול להיות שרבינא ג"כ יודע ההלכה ומוותר נגדו [אין] לפסוק יותר . עכ"ל.

והתומים גם כתב כהש"ך דאם הדיין אינו יודע אם התובע מוחל על שאר התביעה, או דשמא התובע אינו יודע את הדין ולכן אין הוא תובע את מלוא הסכום, המגיע לו על פי הדין, דאסור לדיין לפסוק יותר ממה שהתובע תובע, דשמא התובע יודע את הדין ומחל על השאר. אלא שחילק וכתב שכן הדין רק בתלמיד חכם, אבל בעם הארץ אמרינן שמן הסתם אינו יודע את הדין, ומוטל על הדיין לומר לתובע כמה הוא זכאי לתבוע על פי הדין. וכתב התומים שבת"ח אם פסק הדיין שהנתבע חייב לשלם כל מה שהתובע היה ראוי לתבוע, דאם התובע גבה את כל מה שהדיין פסק אי אפשר להוציא ממנו אם הוא טוען שלא מחל אלא שלא ידע את הדין, אבל אם התובע לא גבה יכול הנתבע לומר לא אשלם אלא מה שתבעת כיוון שעל השאר מחלת.

והתומים [סק"ח] תירץ, את הגמרא מדאמרו בש"ס [שם] אתא לקמיה דרבא, ולא אמר אתו לקמיה דרבא, משמע דרוניא בעצמו אתא לקמיה דרבא, ואמר לו רבא שייתן לו הדבר מועט שרוצה, דאי לא, פירוש שיבוא רבינא לפניו ויתבע יותר, יפסוק לו כפי שיתבע, דהלכה דחייב ליתן לו החצי מכפי מה שגדר, ומזה הוכיח הרמ"א דינו, מדלא אמר לרוניא שהוא גזל בידו אף שרבינא תובע ממנו בפחות, אלא ודאי דתולין במחילה. והנה פשטות הגמ' אינה כפשט זה, ובתוס' מבואר שלא פירשו כן.

והנה גם על הפירוש של הש"ך קשה הקושיא של הכפות תמרים, (סוכה דף ל"ד ע"ב ד"ה כתבו עוד ובריש בתרא) שמתוס' לא משמע כדבריו, דהתוס' כתבו שרבא יכל לחייב את רוניא יותר ממה שרבינא תבע. והכפות תמרים פירש את דברי הרמ"א כהש"ך שתובע שתובע פחות מדינו הרי שמחל על השאר. ואת דברי התוס' ביאר שרבא לא איים על רוניא, אלא שאמר לו שראוי שישלם לרבינא מה שתובעו כיוון שמצד הדין ההלכה כר' הונא אליבא דר' יוסי שהוא חייב לשלם מחצית מעלות הכותל. וכתב הכפות תמרים שאם יש לדיין ספק אם התובע יודע את הדין ואינו תובע את מלוא תביעתו משום שמחל על השאר, או שייתכן שהתובע אינו יודע את הדין, מוטל על הדיין לחקור בדבר ואם מתברר לו שהתובע אינו יודע את הדין, ומשום כך אינו תובע את כל התביעה, מוטל על הדיין לומר לתובע את הדין.

(ג) ובנתיבות המשפט ס"ק א הקשה על הש"ך והתומים וז"ל:

וקשה הדבר טובא, דמאי שנא מהא דב"מ דף ס"ג [ע"ב] דכשהוא בכדי שהדעת טועה לא תלינן במחילה ומתנה רק בטעות, ואין לך בכדי שהדעת טועה יותר מדין תורה בזמן הזה שנתמעטו הלבבות, ומכל שכן בעם הארץ שאינו יודע בשום דין. והרב לא חילק כלל בין תלמיד חכם לעם הארץ. ויותר תמוהין דברי הסמ"ע [שם] שסובר דאפילו ודאי טעה בדין הוי מחילה, והוא תמוה מהא דבבא מציעא (ס"ג) [ס"ו ע"ב], דשם מסיק דרק בזביני מחילה בטעות הוי מחילה, מטעם שכתבו התוספות [ד"ה התם], דניחא ליה למיקם בהימנותא, או מטעם שכתב הרא"ש שם [פ"ה סי' ל"ב] דבמקום שהוא יודע בודאי שנותן את שלו לחבירו שיהיה של חבירו, אף שהוא מחמת טעות בדין, שאם היה יודע הדין היה חוזר בו, הוי מחילה, אבל באונאה שאינו יודע כלל אם נותן לו את שלו, לא הוי מחילה מטעם דלא ידע דמחיל, ואם כן הכא נמי ממש להא דמי, דמה לי אם טועה בשווי המקח וסובר שהוא של חבירו מחמת המקח, או שסובר שהוא של חבירו מחמת שטועה בדין, כיון שאינו יודע אם יש לו דבר ביד חבירו כלל. וכו'.

ועל כן כתב הנתיבות וז"ל:

לכן נראה לפי עניות דעתי, דדוקא במקום שלפי הדין הוי גזל תחת ידו אם אינו מחזירו, ודאי דחייב להחזיר, וגזל הוא תחת ידו כשאינו מחזירו, ואף שחבירו אינו תובעו תלינן בטעות שאין לך בכדי שהדעת טועה יותר מדין, ודוקא בהא דרוניא ורבינא [ב"ב ה' ע"א] במקיף את חבירו בגדר, דשם אם יתחייב ליתן לו כפי מה שגדר הרי יהיה הגדר החצי של רוניא כיון שפרע לו החצי, מה שאין כן כשלא ישלם לו רק אגר נטירא, לא יהיה לו חלק בכותל. והנה הנימוקי יוסף ריש בבא בתרא [ג' ע"א מדפי הרי"ף] במתני' דסמך לו כותל אחר דמגלגלין עליו את הכל, כתב וזה לשונו, ואם תאמר במה קנאו דמחייבין אותו, וי"ל לפי שבנאו על מקום שניהם היה בדעתו שיזכה לו חצירו כשירצה, ע"ש. ולפי זה לא היה רוניא מתחייב ליתן לרבינא רק כשנתכוין לכך מתחילה. וכן לפי מה שכתב הרמב"ן בחידושיו דף ד' במתניתין דהמקיף את חבירו, שהחיוב הוא מטעם יורד לשדה חבירו שלא ברשות. והש"ך בסימן שצ"א סק"ב כתב, דהיורד לשדה חבירו אינו חייב כי אם כשנתכוין להשביח לחבירו, ע"ש. ולפי זה אף אם היה רבינא טועה בדין מעיקרא ולא נתכוין להקנות לרוניא הכותל כשירצה, בענין שכתב הנימוקי יוסף כנ"ל, אין רוניא מתחייב לשלם לרבינא, ואפילו אם היה רבינא מתכוין להקנות הכותל לרוניא כשישלם, מכל מקום כל זמן שאין רבינא תובע לרוניא לשלם לו בעד חצי הכותל, אין שום גזל תחת יד רוניא, כי הרי כל זמן שאין רוניא משלם לרבינא הרי הגדר הכל של רבינא, ואין לרוניא חלק בהגדר עד שמשלם, ובזה ודאי דאין הבית דין מחוייבים להודיע לרבינא דיכול לכפותו לרוניא למכור לו חצי הגדר, כיון שכל זמן שאין כופהו אינו מתחייב לו וליכא גזל תחת ידו. עכ"ל.

והנה לפי דברי הנתיבות גם צריך לפרש את הגמ' שרבינא לא סיפר לרבא, שתבעו תחילה שישלם לו מחצית מהגדר, ופירוש זה קשה. ועוד קשה שבתוס' מבואר שרבא איים על רוניא שיחייבו כר' הונא אליבא דר' יוסי, ומבואר בדבריהם שאיים עליו כדין, ולפי דברי הנתיבות רבא איים על רוניא שלא כדין, שהרי רבינא לא גילה דעתו שרוצה שלרוניא יהיה חלק בגדר.

והנה הנתיבות ביאר את הנהגתו של רבא במקרה של רבינא ורוניא, אולם לדבריו דברי הרמ"א קשים, כיוון שהרמ"א כתב דינו בהלכות דיינים כיצד צריכים דיינים לנהוג במקרה שתובע תובע פחות מהמגיע לו על פי דין, ולפי הנתיבות אין זו הוראה כללית, אלא רק הוראה לדיין כיצד לנהוג במקרה שהיה לרבינא עם רוניא. ולפי זה ודאי שהרמ"א לא התכוון לדברי הנתיבות.

(ד) וע"כ נראה לי שהריב"ש והרמ"א לדבר אחד התכוונו, דהשאלה שנשאל הריב"ש (סי' רכ"ז) הייתה בשנים שירשו בית ולא היו יכולים לגור בו יחד, והתובע טען שאינו יכול לגור בבית יחד עם שותפו, ועל כן תבע או שישכירו את הבית ויתחלקו בשכר, או שכל אחד מהם יגור בבית שנה. והדיין שם פסק שישכירו את הבית ויתחלקו בשכירות, ועל כך כתב הריב"ש שהדיין טעה בדין והדין חוזר, שמאחר שהתובע נתן לנתבע לבחור אחת משתי האפשרויות אין הדיין יכול לפסוק ולחייב את הנתבע יותר ממה שהתובע תבע, ואע"פ שאם התובע היה דורש שהדיין יפסוק כדין, דהדין הוא כפי שפסק הדיין, מ"מ כשהתובע נתן לנתבע לבחור אחת משני אפשרויות היה אסור לדיין לפסוק יותר ממה שתבע התובע.

ונ"ל שהפירוש בדברי הריב"ש ששנים שבאו לדין מצווה על הדיין לנסות לפשר ביניהם , אך אם הוא יודע את הדין אסור לו לפשר ביניהם (והשו"ע פסק שגם אם הדיין יודע את הדין הוא יכול לעשות פשרה לפני הפסק דין), והנה הדין הוא שאסור לדיין לפשר אבל אחרים יכולים לעשות פשרה. והנה במקרה של הריב"ש התובע נתן לנתבע אחת משני אפשרויות הרי שרצה לילך לטובת הנתבע והציע לו פשרה, דאין לומר שהתובע לא ידע את הדין ולכן הציע אחת משתי אפשרויות, דאם היה כן התובע היה תובע דינו והדיין היה פוסק, ואז לא היה יוצא נפסד, אלא ודאי שרצה לבוא לקראת הנתבע מדרך פשרה, ועל כך כתב הריב"ש שהדיין טעה בדין וחוזר דכיוון שהתובע הציע פשרה אסור לדיין לבטל הפשרה ולפסוק דין. דהיות ואחר יכול לעשות פשרה ביניהם גם בעת שהדיין יודע את הדין, וכאן שהתובע הציע פשרה הוי כנכנס אחר ביניהם והציע פשרה דאסור לדיין לבטל הפשרה ולעשות דין.

ונ"ל שעל דין זה הביא הרמ"א ראיה לדברי הריב"ש מהמקרה של רוניא. שכנראה שרבינא סיפר לרבא את ההצעות שנתן לרוניא, דאו שיקנה מחצית הכותל או שישלם דמי קנים בזול, או שישלם לו דמי שמירה, ולכן רבא לא יכל לפסוק שרוניא ישלם כדין מחצית מעלות הכותל. ונראה שרבינא הסכים לעשות פשרה במקרה שרוניא ישלם מרצונו את הסכום הנמוך שהציע לו, אולם על דעת שלא ירצה לשלם מרצונו, ובית דין יצטרכו לכוף את הנתבע לשלם רבינא לא הציע את הפשרה. וזה ביאור דברי התוס' שרבא לא איים על רוניא דבר שאינו חייב בדין. ורבא אמר לו שאם לא ישלם מרצונו דמי שמירה, יחייבו כדין לשלם מחצית הכותל. ונראה שמה שכתבו התוס' שרבא לא חייב את רוניא את דמי הכותל משום דרבינא כבר התפייס, אין הכוונה שרבינא מחל על הסכום הגדול יותר, אלא דהסכים שאם רוניא ישלם מיד את הסכום הנמוך לפי הוראת בית דין הוא לא ידרוש ממנו הסכום הגדול יותר.

ולפי זה במקום שהדיין רואה שהנתבע אינו תובע יותר משום שהוא טועה בדין, הרי הדיין חייב לומר לתובע שיכול לתבוע כפי הדין, ונראה שאם הדיין מסופק בדבר אם התובע מחל על מה שאינו תובע, או שאינו תובע יותר משום שאינו יודע את הדין, דהדיין צריך לנהוג כפי שכתב הכפות תמרים שמוטל עליו לחקור ולברר אם התובע טועה בדין, או שמא מחל על מה שלא תבע. ואע"פ שהרמ"א קיצר נראה שסמך על מה שכתב בדרכי משה שמקור הדין בריב"ש ובדברי הגמ' בב"ב.

ונ"ל להביא ראיה לדברי מדברי הדרכי משה שבסי' י"ז כתב וז"ל:

גרסינן בגמ' פר' קמא דב"ב רוניא אקפיה רבינא ואמר לו הב לי אגר נטירותא לא יהב ליה אתא לקמיה דרבא וכו' נראה ללמוד מזה דאם בעל דין תבע לחברו בדבר מועט וראה הדיין שחייב לו יותר ע"פ הדין, שא"צ לפסוק לו רק כפי מה שתבעו, ואם פסק לו יותר ממה שתבעו הוה טעות בדין והדין חוזר, וכ"כ בר ששת בתשובותיו סימן רכ"ז, וכתבתי לקמן סי' כ"ה. עכ"ל.

ובסי' כ"ה כתב וז"ל:

כתב הריב"ש סי' רכ"ז ראוי לסתור דינם מפני שלא עיינו בתביעות ראובן ונתנו לו יותר ממה שתבע ואע"פ שהיה יכול לחזור בו קודם גמר דין מ"מ מאחר ולא חזר בו היה להם לפסוק אלא כפי מה שתבע. עכ"ל.

למדנו מדברי הרמ"א שרבינא לא מחל אלא הציע פשרה והיה יכול לחזור בו, ולפ"ז מובן מדוע רבא איים על רוניא שאם לא ייתן לרבינא הסכום הנמוך, יפסוק שחייב לשלם מחצית מדמי הכותל, דתובע המציע פשרה אינו מוחל על תביעתו הגבוהה יותר. ומ"מ מדברי הרמ"א עולה שלא דיבר כלל במקרה שיש לומר שהתובע טועה בדין. ולמעשה הסמ"ע בסוף דבריו כתב פירוש זה בדברי הרמ"א שבסוף ס"ק כ"ו כתב וז"ל:

א"נ גם מצד הדין, דכיון דאינו רוצה ליתן הפחות, הו"ל כאילו לא תבעו בפחות אלא באו לפני דיינים ופוסקים לו כדיניה, ודו"ק: עכ"ל.

ברם מאחר שבית הדין האזורי לא בירר אם מגיע לאשה כתובתה, על כן בית הדין האזורי יקיים דיון אחד, יזמין את הצדדים לדיון, ובו יברר אם מגיע לאשה כתובה. אם יתברר שמגיע לאשה כתובתה הרי שהערעור נדחה. ובמידה ויראה לבית הדין האזורי שמה שפסקו לאשה, אין בו לכסות את גם את כתובתה, או פיצוי הראוי למקרה זה, יוכלו לפסוק ולחייב את הבעל לשעבר בהתאם.

מסקנה
א. תובע שתבע את הנתבע שישלם לו פחות ממה שהנתבע חייב על פי דין. אם ניכר לדיינים שהתובע תבע פחות מהמגיע לו, משום שאינו יודע את הדין. לא אמרינן במקרה זה שמחילה בטעות הויא מחילה, והדיינים צריכים לומר לתובע שזכותו לתבוע את אשר הוא זכאי לקבל על פי דין. וכן כתב בעל הכפות תמרים.

ב. אם לא ידוע לדיינים אם התובע יודע את הדין או אינו יודע את הדין, צריכים הדיינים לחקור בדבר, ואם נראה להם שהתובע תבע פחות משום שאינו יודע את הדין, צריכים הדיינים לנהוג כאמור באות א'. וכן עולה מדברי הכפות תמרים והנתיבות. וכן סובר גם התומים אלא שכתב שכן צריך לנהוג רק כשהתובע הוא עם הארץ.

ג. אם התובע תבע פחות מהמגיע לו מחמת שרצה להתפשר עם הנתבע, ובית הדין פסק את הסכום המגיע לתובע על פי דין, הוי טעו בדבר משנה והדין חוזר. ונ"ל שזה הדין שפסקו הריב"ש והרמ"א בסי' י"ז.

ד. במקרה שנראה לבית הדין שהתובע אינו תובע את הנתבע שישלם את כל המגיע לו על פי דין, משום שאינו רוצה שלנתבע יהיו כל הזכויות המוקנות לו אם ישלם את כל הסכום המגיע לתובע, בית הדין אינו יכול לחייב את הנתבע יותר ממה שהתובע תובע. וכגון שהתובע גדר בינו ובין שכנו, ותבע שהנתבע ישלם לו דמי שמירה בלבד, דהבית דין אסור להם לחייב את הנתבע שישלם לתובע מחצית מעלות הגדר. כן עולה מדברי הנתיבות. ברם נ"ל שאם התובע לא ידע שמצד הדין הנתבע חייב לשלם לו מחצית מהגדר ולכן לא תבע אותו בכך, זכותו בכל עת לתובע את הנתבע שישלם מחצית הגדר, ואמנם כשהנתבע ישלם הוא יקנה את מחצית הגדר. והראיה לכך ממקיף וניקף, והשדה של הניקף הייתה פנימית, והמקיף הקיף שדהו וע"י כך הוקפה גם השדה הפנימית, דזכותו של המקיף לתבוע את הניקף שישלם לו מחצית מעלות הגדר (באופן יחסי ממה שהפנימי נהנה מהגדר), ואע"פ שבשעה שהמקיף גדר לא זכה הפנימי במחצית מהגדר. דכדי שהמקיף יוכל לדרוש שהניקף ישלם לו מחצית מעלות הגדר, אין צורך שהניקף יזכה במחצית הגדר עם בנייתה.

העולה מהמבואר לעיל שאם תובע לא תבע תביעה מסוימת כיוון שסבר שבכלל מה שיקבל בתביעתו ישולם לו גם עבור תביעה אחרת, הרי שוודאי שלא מחל על התביעה האחרת, ואם בית הדין נוכח מתוך הדברים שעלו בדיונים שהתובע לא יקבל את מה שסבר שיקבל בתביעתו המקורית, הרי שבית הדין יכול לחייב את הנתבע מה שחייב על פי דין.

ברם מאחר שבית הדין לא בירר אם לאשה זו מגיעה כתובה, על כן בית הדין האזורי יקבע מועד לדיון יזמין את הבעל לשעבר, יקיים דיון אחד תחילה ויברר אם לאשה זו מגיעה כתובה. במידה והבעל לא יופיע לדיון, בית הדין ישמע את טענות הצדדים בעניין הכתובה במעמד האשה בא כוחה, וב"כ הבעל. בית הדין לא יודיע לשם מה נועד הדיון כדי שהצדדים לא ילמדו לשקר.

הרב נחום שמואל גורטלר

סיכום
הערעור נדחה באופן שאין להתערב בשיקולי בית הדין במה שפסק.

לדעת הרב נ' גורטלר, יש לברר את עניין הכתובה כאמור לעיל.

נפסק כדעת הרוב, שהערעור נדחה בלי קשר לכתובה.

מותר לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת שמות המתדיינים.

ניתן ביום ה' בשבט תשע"ד (6.1.2014).



1. הש"ך בס"ק ב' רצה לומר שהרמ"ה שממנו לקוח דין זה יכול לסבור כר' ירוחם הסובר שכאשר שליח קונה במעותיו חפץ למשלח דצריך להודיע למוכר שקונה עבור משלחו, והטעם שצריך להודיע לו דמן הסתם המוכר מקנה רק לבעל המעות. וביאר הש"ך שכאן מדובר שראובן ביקש משמעון שילוה לו מעות ויקנה עבורו, ולכן נחשב שראובן נותן את המעות, ולכן כאן השליח אינו צריך להודיע למוכר שקונה עבור ראובן.

ברם הש"מ ב"ק דף ק"ב ע"ב הביא את לשון הרמ"ה בפירושו לסוגיא, ומפורש בדבריו שחולק על ר' ירוחם שכתב שם שפוסקים כר' אבהו דשליחותיה קא עביד. ובזה נדחים גם דברי הקצוה"ח בס"ק ד' בשיטת הרמ"ה.

2. ומה שכתב הסמ"ע שמדובר שהשליח מיחד מעות אחרות, ולכן הוא יכול להשתמש במעות המשלח. נ"ל שאין בזה להתיר לשליח להשתמש במעות המשלח, ואם הוא משתמש במעות המשלח הוי כגוזל את מעותיו, דמאחר והמשלח רוצה לקנות במעותיו, לא מועיל יחוד כדי שהשליח יוכל להשתמש במעות המשלח בעל כורחו.

3. והנתיבות באר שכוונת הסמ"ע לדברי הקצוה"ח, שמחילה בטעות הויא מחילה. ונראה כוונתו שעצם זה שרבינא לא תבע את רוניא שישלם לו דמי מחצית הגדר מחל לו על כך. והקצוה"ח גם כתב שרבינא מחל, אלא שפירש שהמחילה היתה באופן אחר. וזה לשונו סימן י"ז ס"ק ג:

וכן בעובדא דרבינא כיון שבשעה שעשה הגדר על מקום שניהם הרי היה בדעתו לזכות מקום החצר את הגדר, וכמ"ש בנימוק"י פ"ק דבתרא (ג, א בדפי הרי"ף) גבי סמך לו כותל אחר דמגלגלין עליו את הכל ז"ל, וא"ת במה קנאו דמחייבין אותו, וי"ל לפי שבנאו על מקום שניהם היה בדעתו שיזכה לו חצירו כשירצה ע"ש, וא"כ כיון דרבינא רצה אגר נטירא א"כ כבר מחל לו את שלו כיון שיודע שהאבנים הם שלו ובשעה שבנה רצה לזכות לו בדמי אגר נטירא א"כ מחילה בטעות הוי מחילה. עכ"ל.

ולפי המתבאר לעיל באות ד' גם הרמב"ן וגם הנ"י ביארו את דין המקיף לאו דוקא שבנה את הגדר בינו ובין הניקף, וא"כ לא שייך לומר שמלכתחילה הוא לא הקנה לרוניא את מחצית הגדר. ולקמן העתקתי מה שכתב הנתיבות על דברי הקצוה"ח, וע"ע מה שכתבתי בספרי בכו"ג חלק ב' סי' כ"ו ענף ו' בביאור השיטות מתי אמרינן מחילה בטעות הויא מחילה, והעולה משם דכאן לא אמרינן מחילה בטעות הויא מחילה, דלכל השיטות שם המוחל בטעות מחילתו חלה, רק כאשר יש אומד שלמוחל היה ענין ורצון שתחול המחילה, משום שהוא רוצה ליקום בהמנותיה.

4. וזה לשון התוס' בדף ה עמוד א:

ואי לא דאיננא לך כרב הונא אליבא דר' יוסי - קצת היה נראה שלא להפחידו היה אומר כן מדלא קאמר ואי לא מגבינא לאפדנא מינך או מחינא לך בסילואה דלא מבע דמא וכו' הכא נראה דהכי ס"ל, כדפירש רש"י, ועוד מדקאמר ליה זיל פייסיה במאי דאיפייס משמע דמן הדין היה לו יותר אם לא בשביל שכבר נתפייס.

5. וקצות החושן ס"ק ג כתב על דברי הש"ך וז"ל:

ובש"ך (סקט"ו) האריך והעלה בזה דמיירי בסתמא דהיינו שלא נודע מאיזה טעם ויתר, אבל כשידוע לב"ד שטעה בדין הו"ל מחילה בטעות.

וכוונתו לומר שהש"ך חולק על הסמ"ע , וסובר שאן מחילה בטעות לא הויא מחילה, אלא שמספק אנו תולים שמאחר ולא תבע את כל המגיע לו היה לו סיבה למחול ברצון.

6. ולמדו מפסוקים שמצוה לעשות פשרה, דשנינו סנהדרין דף ו עמוד ב:

רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע שנאמר (זכריה ח') אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם והלא במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זה ביצוע וכן בדוד הוא אומר (שמואל ב' ח') ויהי דוד עושה משפט וצדקה והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה וצדקה אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע". עד כאן מהגמ' בסנהדרין.