לפנינו ערעור וערעור שכנגד על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב מיום כ"א במרחשוון תשע"ג (6.11.2012), וזה לשונה:

מסקנת הדברים: לאור הטענות הקשות של האשה בדבר מחלתו הנפשית של הבעל, והצדדים לא חיים יחד כשש שנים, הבעל הביע את הסכמתו לגירושין, ונקודות המחלוקת ביניהם הן חלוקת הדירה והסדרי ראיית הילדים, בית הדין פוסק כדלהלן:

א. הבעל חייב לתת גט לאשתו בהקדם האפשרי.

ב. המזכירות תפתח תיק לסדור גט שליחות, ועל הבעל להופיע ביום הדיון לסידור הגט.

ג. הואיל והצדדים קיבלו עליהם את פסק דין של בד"צ הרב קרליץ שליט"א, חלוקת דירת הצדדים ברח' [...] תהיה בהתאם לפסק דין הנ"ל, ועל פיו חלקה של האשה בדירה הוא 20%.

ד. בית הדין נותן לצדדים ארכה של ששה חודשים למכירת הדירה, ואם בתוך זמן זה לא תימכר הדירה, ימונו ב"כ הצדדים כונסי נכסים למכירתה.

ה. הואיל והבעל גר בדירה, עליו לשלם לאשה דמי שכירות עבור חלקה בדירה סך של 700 ₪ לחדש החל מיום מתן הגט עד למכירת הדירה.

ו. הבעל ישלם לאשה את עיקר כתובתה 4,800 ₪. סכום זה יקוזז מחלקו של הבעל בעת מכירת הדירה.

ז. הבעל ישלם מזונות עבור שני ילדיו סך של 2,000 ₪ לחודש צמוד למדד יוקר המחיה במשק.

ח. הבעל יעביר את הסכום הנ"ל, וכן את דמי השכירות כאמור בסעיף ה, לחשבון האשה כל 20 לחודש לועזי.

ט. האב רשאי לראות את ילדיו באנגליה בתיאום עם האשה.

י. על האם להביא את הילדים לארץ פעם בשנה לביקור אצל האב בתיאום עם האב.

יא. עלות ביקור הילדים בארץ, כולל כרטיסי טיסה, מדורם וכלכלתם, יחולו על שני הצדדים בשווה.

ב"כ האשה טען בפנינו בין היתר: היא [הדירה] הייתה רשומה ע"ש שניהם בטאבו, אין מחלוקת שהאיש הילך עליה אימים... הוא הודה... שישן עם סכין ליד מיטתו בחדר השינה... והוא רצה שתלך לרב קרליץ ואמר לה ע"ז את חותמת. והכריח אותה לחתום על ההסכם... כשהבעל נתן הגט זה היה ללא תנאים כאשר ידע שערעור תלוי ועומד, התיק גם לא הותנה שאין לצדדים טענות זע"ז, ולא הותנה בגט שלא נגיש ערעור, וא"א לבוא ולומר עכשיו שנתן הגט ע"ד זה שלא יוגש ערעור. לגבי המזונות, 2000 ₪ לשני ילדים זה מעט, עולה לאשה הרבה כסף להחזיק את הילדים וודאי באנגליה. עוד נושא בערעור זה הדירה, יש להם דירה בבני ברק ולשלם לאשה 700 ₪ דמי שכירות זה מצחיק.

בכתב הערעור הוסיף ב"כ האשה וערער על כך שבית הדין האזורי פטר את הבעל מתוספת כתובה, לאור תביעת האישה לחייב את הבעל בגירושין. וכן על כך שבית הדין השית על האשה השתתפות בהוצאות הבאת הילדים לארץ לצורך הסדרי ראייה עם הבעל. וכן על כך שבית הדין לא חייב את הבעל בדמי שימוש עבור השנים שלפני סידור הגט.

ב"כ האיש משיבה: בטאבו רשומים 66 אחוז לאשה ו־33 אחוז להוריו, בפועל הוריו שילמו את מלא הסכום בדירה הדירה עלתה 187,300 יורו אבא של דוד העביר 162,000 יורו, החשבון המשותף שרובו של הבעל העביר 27,000 יורו. זאת אומרת, את ה־100 אחוז נתן צד הבעל. מכיוון שרצו לעשות את המקסימום לגבי המיסוי בעצת עו"ד העדיפו ש־66 אחוז יהיה רשום ע"ש האשה, ובא אבא של הבעל ואמר לא מוכן לתת לך 66 אחוז, אולי חצי ממה שיצא מחשבון המשותף של הצדדים. כל הסיפור עם הסכין לא היה קשור לאיומים ולא קשור לרב קרליץ, שם היא קיבלה עוד 20 אחוז, וזה לא היה בלחץ, אם נלך לפי ההשקעה מגיע לה רק 15 אחוז מהדירה אבל בתומת ליבם אמרו נתנו לך 20 אחוז אז ניתן לך את זה, ולומר שהוא דורש 50 אחוז מהדירה זו הטעיה... על המזונות אני חושבת שלא צריך לשלם לה גם לא 2000 ₪, מכיוון שהמזונות נקבעו על דעת שיהיה לו קשר עם הילדים, אם לא יהיו הסדרי ראיה מסודרים... יש קהילה שלימה שעוטפת את האשה ולא נותנת לו לראות את הילדים, רק עם שוט שלא תקבל מזונות זה יכול לעזור... דמי השימוש נקבעו לפי חלקה בדירה, גם ה־20 אחוז שיש לה זה יותר מידי.

בכתב הערעור שכנגד הוסיף ב"כ האיש וערער על חיובו של הבעל בכתובה וטען שלאור זאת שהאשה עזבה את הבעל עם הילדים, יש לפוטרו מתשלום כתובתה.

בהקשר זה טען שבית הדין האזורי הזדרז לקבוע שלבעל בעיה נפשית, ובשל כך קיבל למעשה את תביעת הגירושין של האשה, וחייב את הבעל בכתובתה.

לאחר העיון בכל החומר שבתיק נראה לבית הדין לפסוק כדלהלן:

א. הסכם חלוקה הדירה ותשלום דמי שימוש
לאחר העיון במכלול החומר שבתיק לא נראה לי לבטל הסכם החלוקה בדירה שנחתם בבית דין של הרה"ג נסים קרליץ, מאחר שלא ידוע שהופעל על האשה איזה אונס ישיר כלשהו לתת מחלקה בדירה לאשה. ובאשר לטענה שהייתה שוררת אוירה עכורה של ריב ומדון במגורים המשותפים, ואיומים מוסווים שישן עם סכין ליד מיטתו בחדר השינה, מחובתה של האשה למסור גילוי דעת או מודעה בזמן נתינת המתנה.

עיין בספר אהל יצחק לר' יצחק בונאן שכתב (אהל ס"ב) כדהלן:

כתב הטור סי' קי"ח בשם הרא"ש ז"ל על אשה שמחלה כתובתה לבעלה והיא טוענת שעשתה המחילה מפני שהיה מגזים לה לגרשה דאין זה טענת אונס וכו' ועוד שאין האונס ידוע דלא מסרה מודעא ע"ש והרב מש"ל ז"ל בפי"ז מה' אישות כתב שמהרי"ק ז"ל בשורש (קפ"ג) למד מדברי הרא"ש ז"ל אלו שסובר דאף במתנה בתלויה ויהיב צריך מסירת מודעה במקצת בצוותא דסברי הכי ותמה עליו מדברי הרא"ש בפסקיו בפ' חוקת שכתב בדברי התוס' דכל שידוע בעדים שאנוס אין צריך מסירת מודעה במתנה ע"ש ותמהני דהרואה בדברי מוהרי"ק ז"ל יראה דמעולם לא למד מדברי הרא"ש ז"ל דברים אלו ולא בא ללמד מדברי הרא"ש אלו אלא למ"ש לעיל מזה דהיכא דאין האונס ידוע דהוי גזים דברים בעלמא ונתקיים המעשה שעל זה הביא דברי הרא"ש ז"ל שכתב דהכא לא חשיב אונס ידוע במה שהיה מגזים עליה לגרשה לעניין שתתבטל המחילה ההיא ולכך צריך מסירת מודעה כיוון שאין האונס ידוע בעדים ולאו כל כמינה לומר אנוסה הייתי כיוון דלא מסרה מודעה ואמור דחזרה בה וכמ"ש הרב מוהרימ"ט ז"ל ומש"ל ז"ל ע"ש וכן מבואר עוד ממ"ש מוהריק"ו ז"ל וז"ל דמתוך טעם ב' שכתב ואין האונס ידוע וכו' לא חשיב אונס ידוע במה שהיה מגזים לגרשה וכו' ע"ש דמשמע דאי הוה חשיב אונס ידוע הכי נמי דבטלה המחילה ההיא אע"ג דלא מסרה מודעה.

ודון מיניה ואוקי באתרין, שלא בהכרח האווירה בבית בנוסף לאיום המוסווה שהייתה סכין ליד מיטתו גרמו לאשה למחול כשלא מסרה מודעה או גילוי דעת, בדומה לקטטות וגיזומים שמשני צדדים – לא מתבטלת המחילה, שלא נחשב אונס, ושהיה עליה למסור מודעה או גילוי דעת כמ"ש הרב המחבר הנ"ל, וגדולה מזו מצאנו שאפילו היה אונס ממשי ולא רק גיזום ואיום מוסווה כל שהאונס אינו ישיר למתן מתנה אינו נחשב אונס גם לגבי מתנה.

עיין שולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן רה סעי' יב:

באיזה אונס אמרו שהוא מבטל המקח, באונס דאתי ליה מאחריני; אבל באונס דאתי ליה מנפשיה, כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות, לא. ואפילו באונס דאתי ליה מאחריני, לב] דווקא שאנסוהו למכור, אבל לא אנסוהו למכור, אלא ליתן מעות, ומחמת שלא היו לו המעות הוצרך למכור, לא הוי אונסא, וזביניה זביני. (וכל זה מיירי באנסוהו למכור, דאמרינן אגב אונסיה גמר ומקני; אבל אנסוהו לקנות אינו קניין) (ב"י בשם עיטור).

ויש להניח שה"ה במתנה או מתן גט שנחשב כמתנה כל שהאונס הוא עקיף לא נחשב אונס.

לא אכחד שלפי הנראה התשב"ץ חולק על כך והסתפק במקרה מעין זה, וז"ל בח"א סי' א:

"ויש אונס אחר אע"פ שהוא אונסא דאחריני אינו אונס בגופו כגון שגזלה אשתו ממנו ממון ואינה רוצה להחזיר עד שיגרשנה ואינו יכול לכופה בדין להחזירו אליו או מפחידתו להפסידו ממון והרי זאת האשה כופה את בעלה לגרשה כפיית ממון. זה העניין אני מסתפק בו אם הוא כפייה והוי גט מעושה אם לא."

אלא שדברי התשב"ץ שנויים במחלוקת, עיין ספר כתונת יוסף ושות בני אברהם שהביאו דברי הריב"ש שחולק עליו והרבה פוסקים שדנו בנושא אונס עקיף [וכן עיין בשות המבי"ט ושו"ת שמחת כהן ופד"ר שדנו בדין אונס עקיף], ועל כל פנים בנידוננו, שלא היה אונס ממשי ואולי איום מוסווה לדברי המערערת, יש לומר שהמתנה קיימת בשים לב שלא מסרה האשה שום מודעה או גילוי דעת, משכך שהמתנה קיימת.

ובאשר לתביעת דמי שימוש. לאור דחית הערעור בעניין חלוקת הדירה, אין לאשה זכות ביותר מחמישית מהדירה, והסך שנפסק, מתאים לחלקה של אשה בדירה. ובאשר לטענה שיש לחייב את הבעל בדמי שימוש טרם הגירושין, לאור העובדה שהאשה היא זו שעזבה את הבית עם הילדים, אין מקום לחייב דמי שימוש טרם הגט, והערעור נדחה גם בעניין הזה.

ב. כתובה ותוספת
בית הדין פטר את הבעל בתשלום תוספת הכתובה, לפי דעת ר"ח, שהובאה באחרונים ריש סי' קנד, שכאשר האשה תובעת שיחייבו את הבעל בגט בגלל מום שבו, אין לה תוספת כתובה. לא נשמעה טענה שמצדיקה התערבות בית הדין הגדול בעניין זה, ולפיכך הערעור בעניין תוספת הכתובה נדחה.

בעניין עיקר כתובה. הבעל טוען שבית הדין הזדרז לקבוע מסמרות בעניין מצבו הנפשי. ואולם מעיון בפסק הדין עולה, שהבעל הודה שהיו לו בעיות שגרמו לתגובות קשות יותר מהמקובל אצל אנשים נורמליים, טענתו הייתה שלאחר שעבר טיפול התרפא, וכעת הוא בריא לחלוטין. ועל זאת כתב בית הדין, שיש חשש שמא תפרוץ המחלה שוב, והפנה לדברי הח"מ בסי' קיז.

ובאשר לסכום כתובה, בית הדין האזורי פסק כי יש להעמיד גובה הסכום על שמיניתו בשים לב שהמדובר בזוג ספרדי והתחשיב נמדד לפי כסף מדינה ולא צורי.

לאור האמור יש לדחות הערעור גם בעניין הכתובה ותוספת הכתובה.

ג. מזונות הילדים והשתתפות בהוצאות ביקורים
באשר לערעור הבעל בעניין המזונות, נראה שיש לדחותו מאחר שלא נראה שיש לקשור עניין המזונות בעניין ביקור הילדים בהיעדר ביקורים ובחוסר לחם, ומה גם שהילדים אינם אשמים בהיעדר הביקורים, והבו לן דלא לוסיף על הדין "אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות" [שו"ע אבע"ז סימן פ"ב] שמדובר במשמורת ולא בביקורים, וגם שם נראה שהמדובר רק כשהמשמורת אצל האב היא לטובת הבן, וכשהאם מסוגלת לפרנסו אחרת מחויב האב מדין צדקה לפרנסו ולא יהיה הבן נתון לחסדי הקהל. ובאשר לערעור הנגדי להגדלת מזונות, נראה שלטובת הילדים שהנושא יבחן שוב בבית הדין האזורי עם התקדמות הביקורים.

ובאשר להשתתפות בהוצאות ביקורים, כעולה מפסק הדין האשה היא זו שעזבה את בית הצדדים, והיגרה לארץ אחרת, כאשר לבעל יש זכות להתנגד לכך [עי' באה"ט סי' ע"א], ולאור זאת, צדק בית הדין שחייב את האשה להשתתף בהוצאות הנחוצות להבאת הילדים לביקורים אצל האב.

הרב ציון אלגרבלי

אני מסכים לכל מה שכב' ידידי הגר"צ נר"ו. מאידך גיסא בעניין סכום הכתובה נראה לי בקחתנו את כל מכלול העניינים יש לקבוע סכום כתובה בינוני והוא סך 10,000 ₪.

הרב ציון בוארון

עברתי על מה שכתבו עמיתי הגאון הרב ציון אלגרבלי שליט"א והגאון הרב ציון בוארון שליט"א.

ואכתוב את דעתי בעניינים דלעיל:

א. ברור לי שאשה החותמת על הסכם גירושין כאשר היא ישנה עם בעל מעורער בנפשו, שישן עם סכין מתחת לכרית שלו, והבעל דורש ממנה שתחתום על הסכם גירושין שבו נאמר שהיא מוותרת על חלקים מהדירה השייכים לה, ודאי שזה ויתור ונתינת ממון מחמת אונס והנתינה והוויתור בטלים ולא צריך למסור מודעה על כך. ובמקרה שלנו הבעל הודה שכך היו הדברים, שהוא היה ישן לידה כאשר סכין נמצא מתחת לכרית שלו, וכן עולה גם מדברי הגאון הרב ציון אלגרבלי (שהייתה הודאה שהבעל ישן עם האשה בחדר כאשר יש לו סכין מתחת לכרית שלו) במה שכתב לעיל בקטע המתחיל כתב הטור, ובקטע שאח"כ. ועל כן ההסכם שהאשה נתנה חלקים מהדירה שהיה שייך לה הנתינה בטלה.

נבהיר עוד כי אף אם נאמר שיש ספק אם הנתינה שלה הייתה מרצון, הנתינה בטלה, כיוון שחלקים מהדירה רשומים בטאבו על שם האשה, ואנו באים להוציא ממנה ועל כן כשיש ספק אם נתנה מרצון, צריך בירור גמור שאמנם נתנה מרצון.

ואף שיש לומר שחלקים מהדירה שוויתרה, הם חלקים שקיבלה במתנה מהורי בעלה, מ"מ מאחר שקיבלה במתנה הרי שחלקים אלו היו שלה, וכאשר ברור שחתמה על ההסכם מחמת אונס והייתה מאוימת, נתינתה לבעלה בטלה. נוסף על כך בית הדין האזורי לא בירר כלל איזה חלק מהדירה שהיה רשום על שם האשה נקנה בכספי הורי הבעל, ויש בין הצדדים מחלוקת בעניין זה. וגם טענת הבעל שחלקים מהדירה שנרשמה ע"ש האשה היו מחמת שרצו להרוויח בתשלום מסים, ולא כדי לתת לה מתנה, עניין זה לא נתברר ולא נדון כלל, והצדדים לא טענו והביאו ראיות לדבריהם.

נ"ל שראוי שבית הדין האזורי יקיים דיון והצדדים יביאו את ראיותיהם מאלו כספים נקנתה דירת הצדדים, ומדוע נרשם על שם האשה החלק שנרשם על שמה. ולאחר שיובהר דבר זה, בית הדין ישקול שוב אם לקיים את ההסכם שהצדדים אישרו בבית הדין של הגאון הרב נסים קרליץ.

לגבי כשרות הגט, הנה האשה ערערה בפני בית הדין בתל אביב על ההסכם שנעשה בבית דינו של הגאון הרב נסים קרליץ, בית הדין בתל אביב אישר את ההסכם בפסק דין וחייב את הבעל להתגרש, בלי כל קשר להסכם הגירושין. ידוע שעל פסק דין ניתן להגיש ערעור, והבעל נתן את הגט ללא תנאים, הרי שאין לערער על כשרות הגט.

ב. לגבי תוספת הכתובה כתב הגאון הרב ציון אלגרבלי לעיל:

בית הדין פטר את הבעל בתשלום תוספת הכתובה, לפי דעת ר"ח, שהובאה באחרונים ריש סי' קנ"ד, שכאשר האשה תובעת שיחייבו את הבעל בגט בגלל מום שבו, אין לה תוספת כתובה. לא נשמעה טענה שמצדיקה התערבות בית הדין הגדול בעניין זה, ולפיכך הערעור בעניין תוספת הכתובה נדחה.

ואכתוב דעתי בעניין זה השו"ע בהלכות גיטין סימן קנ"ד סעיף א' כתב וז"ל: "אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה: מי שנולד לו ריח הפה או ריח החוטם."

ובעניין תוספת כתובה כתב הב"ש שם ס"ק א' שאין להן כמו בשהתה עמו עשר שנים, והיא כופה אותו להוציא.

הנה בשהתה עמו עשר שנים והיא דורשת להתגרש נחלקו ר"ת ור"ח, שדעת ר"ת שיש לה תוספת, ודעת ר' חננאל שאין לה תוספת. והמרדכי ביבמות כתב שר"י הסכים לדעת ר"ת, והרי"ף ביבמות הביא את דברי ר"ח והסתפק בדבר וכתב שמספק אין להוציא ממון. והשו"ע בסעי' ו' פסק כר"ח, ונ"ל שפסק כן דהוי ספיקא דדינא ואין להוציא מהמוחזק מספק.

ובעניין המקרים המדוברים בהן בסעי' זה, הב"ש כתב שאין להן תוספת כתובה. ועיין בעניין זה בפד"ר ח"א (בפסק דין המתחיל בעמ' ר"א) וכן בפד"ר ח"ה (בפסק דין המתחיל בעמ' רל"ט), (וע"ע ח"ד עמ' רנ"ז וח"ח עמוד רע"א) כתבו שיש מחלוקת ראשונים בדעת ר"ח אם יש להן תוספת כתובה. דיש שסוברים שדינה כדין באה מחמת טענה, ויש חולקים וסוברים שרק בשהתה עשר שנים ובאה מחמת טענה אין לה תוספת, דהיות ויכולה לשבת עם בעלה אמרינן כדי למיפק לא כתב לה, אבל כשאינה יכולה לשבת עמו משום שאינה יכולה לסבול את ריח הפה וכו' הרי שהיא אנוסה לצאת, ואמרינן נסתחפה שדהו וחייב לתת לה עיקר ותוספת ואף שהיא כופה אותו להוציאה.

ונ"ל שכן עיקר כי בדברים הללו אמרינן נסתחפה שדהו כי היא אינה יכולה לסובלו (כ"כ בפסקי הרי"ד בכתובות שם), משא"כ בבאה מחמת טענה דיש לה בעל שיכולה לחיות עמו, והיא באה מחמת טענה, שרוצה בן להישען עליו במקרה זה אמרינן דכדי למשקל ולמיפק לא כתב לה, וכן מדויק בראשונים שבריח הפה לא כתבו שאין לה תוספת, ולא מצאתי מפורש מי שכתב שאין לה תוספת. ומצאתי מפורש בבעל העיטור שפסק כר"ח וכתב שבריח הפה יש לה תוספת, עיין בדבריו ערך מרד שער ג ופד"ר לא ראו דבריו.

וע"ש בפד"ר שציינתי לעיל שהוכיחו מתשובת הריצב"א (בתוס' סוף נדרים) שגם סובר כדעת בעל העיטור בדברי ר"ח. ובפד"ר שם דייקו מתשובת הרא"ש (כלל מ"ג סי' ה') שסובר שכאשר הבעל אנוס והאשה כופה אותו להוציא שאין לה תוספת כתובה. ברם הרא"ש דיבר שם באדם שלא היה לו גבורת אנשים מתחילת הנישואין. ויש לומר שרק במקרה זה סובר הרא"ש שאין לאשה תוספת כיוון שמתחילת הנישואין היה מקולקל ובזה יש סברא לומר שכדי שימצא שאין לו גבורת אנשים לא כתב לה. ולא במקרה שהסברא אומרת שנסתחפה שדהו. מ"מ בפד"ר שם מבואר שדעת ר' האי גאון והריצב"א שגם במקרה זה היה ראוי שיהיה לה תוספת. (ודעת הריצב"א שאין לזו תוספת כיוון שלדעתו יש ספק להלכה שמא חיבת ביאה קונה ולזו לא הייתה חיבת ביאה.)

ברם במרדכי בכתובות ריש פרק אע"פ סי' קע"ז משמע שלשיטת ר"ח בריח הפה אין לה תוספת, אולם במרדכי ביבמות פרק הבא על יבמתו סי' נ"ו משמע שלאלו שבסוף פרק המדיר יש להן תוספת. וז"ל המרדכי שם:

"ההיא דאתאי לקמיה דרב נחמן וכו' כי ההיא ודאי כייפינן ואיכא למימר דלא דמי להנהו דכתובות דקא חשיב דכופין אותם להוציא דאל"כ אימאי לא חשיב להא דבאה מחמת טענה גביהן, פר"ח דהא דמשמע הכא דכייפינן להוציא ויש לה כתובה דווקא מנה ומאתים אבל תוספת לא יהיב לה דאדעתא דהכי לא הוסיף לה, דתימא ליה אפקא. וכו'

ונראה שכוונת המרדכי דתחילה הקשה מדוע לא מנו במשנה בסוף המדיר בואלו שכופין להוציא, גם אשה שבאה מחמת טענה שכופין את בעלה לגרשה, וע"כ תירץ שלפי ר"ח לא דמי כיוון שלאלו שנמנו בסוף פרק המדיר יש תוספת כתובה, ולבאה מחמת טענה אין תוספת כתובה. הרי להדיא שלנשים שנמנו בסוף פרק המדיר יש תוספת כתובה.

והנה מה שסתם הב"ש שלנשים שנמנו סוף פרק המדיר שאין להן תוספת כתובה, לעיל ביארתי שרוב הראשונים אינם סוברים כן, וראשונים אלו לא היו לפני הב"ש שהרי לא הביאם. ועתה הראה לי הרב יצחק קרמר שליט"א שכ"כ החזו"א בהלכות כתובות סי' ס"ט ס"ק כ"ב.

ולכן נ"ל העיקר להלכה שנשים היכולות לחייב את בעליהן גט הדומות לבעל שיש לו ריח הפה, יש להן עיקר כתובה ותוספת כתובה, ואשה זו שאנו דנים בה בעלה היה חולה נפש ויש לדמותה לאשה המחייבת את בעלה שייתן גט מחמת שאינה יכולה לחיות עמו כבעל שיש לו ריח הפה דיש לה עיקר כתובה ותוספת כתובה.

כתובת האשה הוכנסה לתיק ומתברר שהיא כתובה אשכנזית ובו התחייב הבעל מאתים זוזים דחזי ליכי מדאורייתא שמשקלם בכסף 960 גרם כסף, ובנוסף לכך הוא התחייב מאתים זקוקים כסף.

בספרי בכורי גשן ח"א סימן י"ט (ומאמר זה הודפס גם בשורת הדין ח"ד עמ' קי"א) ביארתי בהרחבה שמאתים זקוקים כסף משקלם 40,000 גרם כסף. ונ"ל שבמקומות שנהוג לכתוב רק מאתיים זקוקים כסף זה כתובת האשה וערכם כיום לפי מחיר הכסף בבורסה בלונדון (2.4 ₪ לגרם) 96,000 ₪ וזה סכום ראוי להתחייב בכתובת אשה שלא תהה קלה בעיניו להוציאה.

דא עקא שכנראה שבני הזוג שאנו דנים בעניינם הם מהעדה הספרדית, ואצלם התחייבות הכתובה אשכנזית היא מעיקרה בטעות. ונבאר: א. מה שכתבו דחזי ליכי מדאורייתא הוא טעות כי בני ספרד פסקו שעיקר הוא מאתיים דינרי מדינה שמשקלם 120 גרם כסף. ב. ולגבי הזקוקים התחייבותם לא חלה כלל. ואבאר דכבר כתב הב"י בהלכות כתובות בסוף סי' ס"ו שהחתן צריך לדעת מהו מתחייב בכתובתו, ואם החתן טוען שהוא עם הארץ ולא ידע מה התחייב, לא מקבלים את דבריו, שוודאי שהעדים הודיעו לו בעת החתימה על הכתובה, מהו הסכום שהוא מתחייב. ולגבי התחייבות זקוקים ודאי שהעדים לא יכלו להודיעו. אמנם לבני אשכנז דבר זה אינו טענה כיוון שהוא מתחייב את מאתים זקוקים לפי מנהג עדתו, וכוונתו להתחייב מה שהוא חייב בגין מאתיים זקוקים אלו כפי מנהג עדתו, אבל לבני ספרד אין לומר דבר זה כלל כיוון שאין להם מנהג להתחייב זקוקים.

מכל מקום אין לדחות את הסברא שיש לומר שבדיעבד החתן התחייב כמנהג האשכנזים, דכיוון שיש מנהג חשוב בעדה בישראל שמתחייבים באופן זה, וסכום זה אינו סכום מופרז, ואם היינו מודיעים אותו ודאי שהיה מסכים, דאם לא כן הרי שהיה שרוי עם אשתו בלא כתובה, שהמאתיים זוזים שמתחייבים הספרדים אין בהם כלל משום שלא תהא קלה לגרשה, ולא מצאנו מי שמתחייב רק מאתיים זוזים מדינה. ועוד שיש לומר שסמך והתחייב כפי מה שכתב הרב שהזמינו לערוך הקידושין וסמך עליו על הסכום שיכתוב בכתובתו.

ונעיר שאם הני הזוג הם חסידי חב"ד אף שהם מבני ספרד התחייבות הבעל בזקוקים תקפה כמו לבני אשכנז, היות והם קיבלו עליהם מנהג האשכנזים בעניין זה.

ברם נראה שמאחר שהבעל התחייב כתובה כדי שלא תהא קלה בעניו להוציאה, והתחייב את הסכום בזקוקים, מ"מ נראה שחלה עליו התחייבות כתובה כפי הסכום הקטן שנהוג שבני עדתו מתחייבים ולא פחות מ־50,000 ₪, (ויש לומר שלא ניתן לפחות מהסכום שנהגו הכול להתחייב מידי דהוי 400 זוזים שנהגו הכוהנים להתחייב שכוהן אינו יכול לפחות בהם, והפוחת ביאתו ביאת זנות) והצדדים נישאו בצרפת כנראה שמתחייבים סכום הרבה יותר גדול. מכל הספקות העולים בעניין הכתובה נ"ל שיש לחייבו ארבעים אלף ₪ עבור עיקר כתובה ותוספת כתובה.

ועוד נראה שכאשר נדע מה החלק שמגיע לאשה בדירה, נוכל לפשר ולפסוק סכום כסף אחד שיהיה פרשה לגבי כל הספיקות הקיימות בתביעות שבין הצדדים.

ג. בעניין מזונות הילדים נ"ל שאם האם אינה מקיימת את הסדרי ביקורי הילדים כפי שהורה בית הדין האזורי, הרי שבית הדין האזורי לפי ראות עיניו יכול להפחית להפחית את המזונות כדי לאלץ את האם לקיים את הביקורים, ובוודאי שכן ראוי לנהוג לגבי ילדים שהם למעלה מבני שש שנים, ולטענה שהילדים זקוקים למזונות, הדבר נכון, אלא אם האם תדע שאם לא תביא את הילדים לביקורים היא תצטרך לזונם בעצמה, הרי שלא יחסר להם מזונות, דאו שתקיים את פסק הדין לביקורים, או שהיא תמצא דרך לזון אותם.

הרב נחום גורטלר

הואיל ובעניין שווי מאתים זקוקים יש מחלוקת, אי לכך אני נשאר בדעתי בדבר סכום של 10,000 ₪.

הרב ציון בוארון

והלכה כדעת הרוב:

א. הסכם הגירושין שחתמו הצדדים תקף.

ב. לגבי כתובה, האשה תגבה 10,000 עשרת אלפים ₪.

ג. לגבי מזונות הילדים אין להפחית את מזונות הילדים מחמת שהאם לא קיימה את הוראות בית הדין בעניין הביקורים

מותר לפרסם אחרי השמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום כ"ט באדר ב' התשע"ד (31.3.2014).