בפני בית הדין תביעת גירושין שהוגשה על ידי הבעל, ובתביעה זו נכרכו תביעות נוספות לרבות תביעה לחלוקת הרכוש. מצד האשה הוגשה תביעה לתשלום הכתובה.

ביום ג' אדר תשע"ג (13/02/2013) ניתנה החלטה לחיוב האשה בגירושין, מהטעמים המפורטים באותה החלטה, אך באותה החלטה לא נקבע שנשללה זכאות האשה לתשלום הכתובה.

בעקבות החלטה קודמת מיום ל' כסלו תשע"ד (03/12/2013), התקבלו סיכומי טענות הצדדים ביחס לזכאות האשה לתשלום הכתובה, וכעת לאחר העיון בחומר שבפנינו, להלן פסק הדין בתביעה זו.

נפתח בנקודה משמעותית המשליכה על זכאות האשה לכתובה, והיא – בדיון הראשון שהתקיים בין הצדדים, דיון מיום כ"ג חשון תשע"ב (20/11/2011), לאחר שבית הדין שמע את הטענות ההדדיות משני הצדדים, בית הדין התרה בכל אחד מהצדדים, ולהלן מפרוטוקול הדיון:

"בית הדין מבהיר ומזהיר את הצדדים, שבמידה ואחד הצדדים יקלל או יכה, זה לכשעצמו יהווה עילה לגירושין ולחיוב גט, וייתכן גם שזה יוביל להפסד כתובה."

בעקבות התראה זו עלינו לבחון, האם עקב התנהגות האשה, המפורטת להלן, התקיימה עילה שיש בה כדי להביא לשלילת זכאות האשה בתשלום הכתובה, כמבוקש על ידי הבעל.

בדיון מיום כ"ט תמוז תשע"ג (07/07/2013) הבעל טען שלמרות ההתראה האשה נהגה להשפילו בכינויי גנאי, וכן ציין לאירוע מסוים שבו האשה התפרצה כנגדו בעת שהותו בבית הספר שבו הוא מלמד וביזתה אותו בפרהסיה בנוכחות תלמידיו.

לאחר אותו אירוע, בדיון מיום ב' שבט תשע"ג (13/01/2013), התקיים בירור ביחס להתרחשות הנ"ל בבית הספר, ובאותו דיון הבעל טען:

"כשעבדתי ב... היא באה לבית הספר ואמרה ליד הילדים אני אשרוף אותך. בצפת היא אמרה לתלמידים: יש לכם רב מפלצת."

להלן מפרוטוקול הדיון ביחס לגרסת האשה על אודות אותו אירוע:

"בית הדין לאשה: מה היה המקרה בת"ת?

האשה: אני הייתי אחרי לידה ואחרי לילה שלא ישנתי עם התינוקת, נרדמתי ולא התעוררתי בבוקר. לא הספקתי לשלוח את הילדים בהסעות, שמעתי שהוא חזר לבית. הוא נכנס לחדר של הבן הגדול הוא אמר לו תתפלל חזק שיושיע אותך, איזה אימא יש לך. הוא יצא מהבית והשאיר אותי לבד עם הילדים והלך.

בית הדין: ומה קרה אחר כך? האשה: לקחתי את הילד לת"ת, הייתי כולי נסערת, נכנסתי לכיתה ואמרתי לו, אתה מתעלל בנשים, אתה כמו מפלצת."

גם בדיון האחרון האשה הבהירה את אותו אירוע, ולהלן מפרוטוקול הדיון:

"האשה: הוא עשה הכול להוציא אותי מדעתי. הוא התעלל בי נפשית ומילולית. הוא גרם לי להתמודד בגידול שלושה ילדים לבד. הוא היה נעלם ויוצא, עושה הכול להמאיס ולעשות מממני שבר כלי, והוא הצליח.

בית הדין: אולי אפשר היה להבין שכשהוא בבית ובתגובה למעשה כזה או אחר את צעקת או התפרצת עליו. אבל לעשות מעשה, כשזה לא בשעת כעס ובתגובה מידית למשהו, אלא אחרי זמן ללכת לת"ת?

האשה: הייתי בדרך, וזו היה התפרצות של התמוטטות, אני אשה אחרי לידה. זה לא פשוט.

בית הדין: כמה זמן אחרי הלידה זה היה?

האשה: שבועיים הוא עשה הכול לגרום לי להתמוטטות, והוא הצליח. אני לא מכחישה שזה קרה. אמרתי בת"ת שהוא מתעלל בנשים, שזה תת רמה הכי בזויה בבני אדם לעשות כזה דבר לאשה.

בית הדין: מדוע אתם סבורים שהאשה לא זכאית לכתובתה?

ב"כ הבעל: לאור התנהגותה. בית הדין התרה בה בדיון הראשון שהיא לא תכה ולא תקלל, והיא לא מפסיקה לא לקלל ולא להכות. יש לבעל הודעות אס-אם-אס איך שהיא מקללת. זאת אשה שבאה לת"ת לבזות אותו. היא לא מרשה גם שהוא יראה את הילדה הקטנה. האם אבא לא אמור לדעת שנולדה לו בת? זה רק מראה את ההתנהלות של האשה. השכנה הודיעה לו שנולדה לו בת. לאשה כזו מגיע כתובה? ב"כ הבעל מציגה לבית הדין הודעות ששלחה האשה לפלאפון של הבעל.

ביה"ד: האם את רשמת לו "פלגמט רשע"? האשה: כן, אחרי שהוא כתב לי דברים. ב"כ האשה מציגה לבית הדין הודעות ששלח הבעל לאשה.

בית הדין לאשה: האם הכינוי שלו בטלפון שלך זה "סטרא אחרא"?

האשה: כן.

בית הדין: ממתי זה הכינוי? הבעל: מתמיד.

האשה: מהרגע שהוא זנח, שבר וניסה לעשוק אותי ולמרר אותי.

בית הדין: ממתי זה החל?

האשה: מזמן ההיריון...

בית הדין לב"כ האשה: האם לאור האמור, ולאחר שבית הדין הזהיר את האשה שלא תקלל, והיא המשיכה בכל מיני ביטויים, היא לא מפסידה את כתובתה?

ב"כ האשה: לא. זה ניסוחים הדדיים, כשהוא מכנה אותה במילות גנאי היא משיבה לו.

הבעל: איפה כיניתי אותה, תראי לי כזה דבר.

ב"כ האשה: כשהוא אומר לה תכניסי אצבע לגרון זה יעזור לך להקיא.

הבעל: כי היא אמרה שבא לה להקיא אמרתי לה שזה יעזור לה."

דיון
אירוע שבו האשה קיללה את בעלה, שאירע לאחר התראה, יכול להביא לחיובה בגירושין ללא כתובה, כמבואר בשו"ע אה"ע סי' קט"ו סעיף ד'. בפד"ר ח"א עמ' 338, בפסק דין מהרבנים נ"ע, הגר"י עדס, הגרי"ש אלישיב והגרי"ב ז'ולטי, ביארו את יסוד הדין בעוברת על דת, וז"ל:

"עיקר הטעם של עוברת על דת הוא לא משום מעשה העבירה, אלא משום דבמעשיה היא גורמת להפרעה ולקלקול בחיי המשפחה התקינים בינה לבין בעלה."

בפסק דין שכתבנו בתיק אחר, והתפרסם בספר "עטרת דבורה" ח"א סי' מט, הרחבנו את היריעה לבסס ביאור זה והבאנו מקורות נוספים, מהם עולה שהלכה זו של "עוברת על דת", שורשה נעוץ בכך שאירע מצב שהאשה עברה על דת, ובמעשיה היא מונעת את האפשרות להמשיך בעתיד בחיים משותפים עם בעלה.

עוד יצוין למש"כ בספר דברי מלכיאל חלק ג' סי' קמה ביחס להלכה של הפסד כתובה בגין עילה זו שהאשה מקללת את בעלה, וז"ל:

"הכא הוי דבר שפרוצים בו רבים הרבה יותר מבנדרים. ואף אם יתרה בה, תחשוב שהם דברי גוזמא ואין הדין כן. ולענ"ד אין לדון דין זה בעתים הללו רק כשיתרו בה על פי בית דין שהדין שיוציאה בעל כרחה בלי כתובה", עכ"ל.

לכן בנידון דנן שההתראה הייתה מטעם בית הדין, בדיון שהתקיים במעמד שני הצדדים, הרי שזו התראה ראויה, שלאחריה תידון כעוברת על דת אם חזרה וקללה את בעלה, וכפסיקת השו"ע אה"ע סי' קטו ס"ד.

כאמור, האשה המקללת את בעלה תידון כ"עוברת על דת", אך זאת בתנאי שאירוע זה נעשה ללא פרובוקציה מצד בן הזוג.

עיין תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' ק"ב, שהביא הב"י אה"ע סוף סי' עד, שבתוך דבריו כתב: "אם מקללתו חנם, הדין עמו, שהרי מן היוצאות שלא בכתובה היא". וכן פסק הרמ"א אה"ע סי' קנ"ד ס"ג: "ואם היא מקללתו חנם, יוצאת בלא כתובה". אבל כשהקללה באה בתגובה למעשה בעייתי מצדו, הגם שבכל מקרה אין הצדקה לקלל, למרות זאת ביחס לנסיבות אלו לא נאמרה ההלכה "תצא שלא בכתובה".

וכן בספר לחם רב (לבעל הלחם משנה) סי' נב כתב:

"אפשר דאם הוא מכה אותה ומצערה הרבה, דאין להפסיד כתובתה בשביל כך, דאין אדם נתפס על צערו, ומשום דמצער לה יצאה ממחיצתה ואין להפסידה. ומוכח כן לכאורה, מלשון הרמב"ן שהבאתי דאמר אם מקללתו חנם הדין עמו... אבל אם אינו חנם אלא לסיבה אין להפסידה בשביל כך."

והביאו בבאר היטב סי' קט"ו ס"ק יד.

הסברה נותנת כן, מאחר שכאמור, הלכה זו ביסודה נקבעה מפני שהבעל רשאי לטעון שלא ניתן לדור עם אשה המקללת או עם אשה אלימה, ולכן טענתו מתקבלת, מכיוון שהבעל מבקש לדור עמה בשלום ובכבוד, אך האשה בהתנהגותה האלימה או בהיותה מקללת אינה מאפשרת את שלום-הבית. אבל כשהבעל מייצר פרובוקציות ובנסיבות אלו ובתגובה ספונטנית האשה נפלה להתנהגות מסוג כזה, אין זו ראיה והוכחה שגם בשגרת החיים היומיומיים בבית, לא ניתן לדור עמה. עדיין התנהגות מסוג זה, אינה משקפת נאמנה כיצד האשה תנהג עמו בביתו בשגרה הרגילה ובלא פרובוקציה מצדו.

במה דברים אמורים, בנסיבות שתוך כדי אירוע שלילי מטעם הבעל ובאותו מעמד, וכתגובה ישירה למעשיו של הבעל האשה נהגה באלימות פיזית או מילולית. שאם לא נאמר כן, לעולם האשה תוכל לתרץ את התנהגותה ותצדיק את הקללות בכך שלפני זמן הבעל נהג עמה שלא כהוגן. ומאחר שאין צדיק בארץ וכו' נפל פיתא בבירא. אלא מסתבר מאוד שאם אירוע הקללות התרחש שלא כתגובה מידית למעשה שלילי חמור של בעל, דוגמת הנידון בתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' קב, שכתוצאה מתנהגות אלימה של הבעל האשה השיבה בקללה, אלא מתוך שיקול דעת להענישו על אירוע שלילי מצידו שהיה במועד אחר ובלא זיקה ישירה למעשה הנוכחי של האשה – האירוע נכלל בהלכה הנזכרת הפסוקה בסי' קטו ס"ד.

בנידון דנן כפי המתואר, גם אם אכן באותו בוקר נשוא האירוע הנזכר, הבעל התייחס לאשתו בדרך שאינו ראויה, התבטא באופן שלילי, לא התחשב במצבה לאחר הלידה ובא בטרוניה כנגדה שלא עלה בידה לעמוד במשימה לשלוח את הילדים להסעות ללימודים – הרי שההתפרצות המתוארת של האשה לא הייתה באותו מעמד אלא לאחר פרק זמן ובמקום אחר, במקום עבודתו של הבעל, כשבאותו אירוע האשה התפרצה כנגד בעלה לרבות בכינויי גנאי ובלא שקדמה כל פרובוקציה מצד הבעל, ובאותו מעמד התנהגותה המתוארת נעשתה מתוך שיקול דעת לפגוע בבעלה. לפי האמור, לא על נסיבות כאלו כתבו הפוסקים הנזכרים שלא לדון אותה כעוברת על דת.

על כן, מאחר שאין חולק שהאשה ביזתה את הבעל בנוכחות תלמידיו בבית הספר וכינתה אותו "מפלצת", זו קללה שיש בה הכפשה, והיא מהווה עילה להפסד כתובה.

מלבד זאת, יצוין כי נוכחנו שהאשה התבטאה כלפי בעלה בזלזול ובכינויי גנאי, ובטלפון הנייד שלה, במקום לרשום את שמו ליד מספר הטלפון שלו רשמה את שמו: "סטרא אחרא", וכששלחה לו הודעות וקבלה ממנו הודעות, זהו השם שקבעה לבעלה ונרשם בקביעות ביחס לנמען של ההודעות ממנה אליו או כשהוא שולח הודעות אליה. לכאורה, נראה כי גם התנהלות מהסוג הזה, דינה כמקללתו, בהיותה מבטאת התנהגות המשבשת את האפשרות לחיים תקינים ביניהם. בנוסף, הוצג בפנינו עותק מהודעת האשה לבעלה שבה האשה כינתה את בעלה "פלגמט רשע", ולא התבררה פרובוקציה מצדו שקדמה לכך.

אמנם בכך לא התקיימו הנסיבות של "מקללתו בפניו", ואכן יש לדון אם בהודעות כתובות שהבעל מקבל מאשתו באמצעות הטלפון, כאמור, תידון כמקללתו בפניו.

אימתי מפסידה כתובתה
האם דווקא מקללת יולדיו
הלכה זו שהמקללת דינה כעוברת על דת, במסכת כתובות דף עב עמוד ב': "אבא שאול אומר: אף המקללת יולדיו בפניו... אמר רבה דאמרה ליה ניכליה אריא לסבא באפי בריה."

אמנם בגמרא נקטו "מקללת יולדיו בפניו", משמע דווקא מקללת אביו ולא במקללת בעלה, אך כתב בשיטה מקובצת (שם):

"והא דאמרינן במקללת יולדיו, כל שכן לבעל גופיה בפניו שהדין נותן שהיא יוצאת שלא בכתובה ותו לא מידי. הרא"ה ז"ל".

וכן בתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' קב, וכן בתשובת הריטב"א סי' סי' מא (שיובא להלן) בתוך דבריו הזכיר בחדא מחתא ביחס להלכה זו "מקללתו או מקללת יולדיו בפניו."

וכן פסק הרמ"א סי' קט"ו ס"ד. ועיין בבית מאיר סי' קטו (שם) שהעלה שכן דעת מהר"ם מרוטנבורג שבהגהות מיימוניות פכ"ד מאישות אות ג'.

אמנם הבית יוסף בסי' קטו כתב בלשון זו:

"כתוב בתשובות להרמב"ן (במיוחסות) סימן ק"ב אם מקללתו חנם הדין עמו דהא מקללת בעלה בפניו מן היוצאות שלא בכתובה היא. ואיני יודע זו מנין לו ואפשר שהוא לומד כן בקל וחומר ממקללת יולדיו בפניו. וקל וחומר פריכא הוא, דאיכא למימר שאני מקללת יולדיו בפניו דחמור כיבוד האב, ועוד דאם כן לא הוה משתמיט חד מהפוסקים לומר כן", עכ"ל הב"י.

אך בתשובת לחם רב סי' נ"ב כתב על התשובות המיוחסות לרמב"ן, וז"ל:

"נראה שלמדו מק"ו דמקללת יולדיו בפניו, ואף על גב שהרב ב"י ז"ל תמה עליו, אין לדחות דברי התשובה ההיא כיוון שלא מצינו בשאר הפוסקים שחלקו עליה בפירוש", והביאו כנסת הגדולה סי' קטו הגהות ב"י ס"ק יד. וכאמור, כן כתב הרא"ה ק"ו זה, וכן דעת הריטב"א ומהר"ם אליבא דהבית מאיר. וכן כתב התפארת ישראל על המשניות במסכת כתובות.

בשו"ע סי' קטו ס"ג, הבית יוסף לא הביא מקללת בעלה, אלא רק מקללת יולדיו, אך מאחר שהרמ"א ובתשובת לחם רב ובתשובת מהריט"ץ סי' קסב פסקו כדעת תשובות המיוחסות לרמב"ן וכן כתבו הרא"ה והריטב"א בפשיטות, וכן הסכים הב"ש ס"ק טז, נראה שלדינא אין חילוק, וכל שכן הדין במקללת בעלה.

וכן בשו"ת שופריה דיעקב חלק א' סי' נד כתב:

"אעפ"י שהרב ב"י גמגם בה, אחר שנתברר לנו טעם אחר לדבריו. וגם הרב ב"י עצמו לא פסק להדייא דלא כוותיה. ומור"ם ז"ל החזיקה וקבעה בשני מקומות בלשון מוסכם, הכי נקיטינן. ונראה שכן המנהג הפשוט כדברי רמב"ן ז"ל דפסק מור"ם כותיה דאפילו במקללת לבעל בפניו יוצאה שלא בכתובה. וכ"פ מהריט"ץ בתשובה סי' קס"ב כדברי הרמב"ן ז"ל ע"ש", עכ"ל. והסכים עמו בתשובת הגם שאול ח"א סי' סב. וכן בספר מימר חיים (לרבי חיים מודעי ז"ל) ח"ב אה"ע סי' מח הביא את דברי הרא"ה, והעלה:

"נמצא הדין דין אמת דאשה המקללת את בעלה בפניו יוצאה, ואם התרה בה יוצאה שלא בכתובה בלי ספק."

וכן בספר עמודי משפט להרב אבישי טהרני שליט"א סי' י' שהביא עוד פוסקים רבים הסבורים כן, ובאר הטעם שגם הקהילות שקבלו עליהם פסיקת מרן הב"י, ינהגו כן, עי"ש.

האם דווקא מקללת בשם
עיין בפת"ש סי' קטו סק"י שהביא דעה הסוברת שדווקא במקללת בשם נידונת כעוברת על דת, ולפי דעה זו אינה נעשית עוברת על דת אלא כשעברה על איסור חמור, וחומרתו מתבטאת בכך שהעובר על איסור זה חייב מלקות, דהיינו קללה בשם או כינוי. ולפי דעה זו, בנידון דנן לא תידון כעוברת עת דת. אך הפת"ש נשאר בצ"ע על דעה זו. ואכן בשטמ"ק (כתובות עב:) מפורש דלא בעניין שתקלל בשם או בכינוי. בשטמ"ק כתב:

"וז"ל תלמידי רבינו יונה... ואפילו לא קללה אותו בשם ולא בכינוי, תצא שלא בכתובה, כיוון שהפקירה עצמה ולא חששה לכבוד חמיה ואישה."

וכן בשו"ת חבצלת השרון חלק אה"ע סי' ה' כתב:

"מה שהביא דברי הגאון מבריסק שהובא בפת"ש בסי' קט"ו דדין מקללת הוא רק בשם או בכינוי, לא חזי לאיצטרופי כלל לדעתי, דהרי מפורש להיפך בשטמ"ק כתובות (דף עב:) ד"ה ורש"י, בשם תלמידי רבינו יונה שכתבו להדיא דאפילו לא קיללה אותו בשם או בכינוי תצא שלא בכתובה עיי"ש. וגם משמעות כל הפוסקים הוא כן, דלא בעינן שם או כינוי."

האם כינוי גנאי דינו כקללה
יש לדון האם בנידון דנן נידונת כמקללת המפסידה כתובה. עלינו לברר אימתי מקללת דינה כעוברת על דת המפסידה את זכותה לכתובה – האם דווקא בקללה כהגדרתה בשו"ע חו"מ סי' כז, שהיא בכלל האיסור של "לא תקלל חרש", שבדבריו המקלל מייחל לפגיעה פיסית במקולל, וכמשמעות הגמ' שהביאה דוגמה להלכה זו: "דאמרה ליה ניכליה אריא לסבא"; או גם כשמכנה את בעלה בפניו בכינויי גנאי כ"מפלצת" ו"סטרא אחרא", דינה כמקללת.

לכאורה, יש להביא ראיה מסוגיית הגמרא שאין במקללת איסור דאורייתא. בסוגיא מסכת (כתובות דף עב עמוד א') הקשו "איזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע. ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב ופרע את ראש האשה, ותנא דבי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש", וכו'. הרי שאילו היה במעשה זה איסור דאורייתא לא היה נכלל בגדר "דת יהודית" אלא "דת משה".

ואמנם האדר"ת ז"ל בספרו תשובה מיראה על הרמב"ם הלכות סנהדרין פרק כו כתב:

"וראיתי בעברי בפתחי תשובה אהע"ז סי' קט"ו דמייתי בשם הגרא"ל מבריסק ז"ל דמקללת דמתניתין שם היינו במקללת בשם, וכהא דמקלל לוקה, והוא ז"ל הקשה מהא דניכליה אריא לסבא ונדחק... אבל הא קשיא לי דלדבריו תיפוק לי' משום דת משה דאסור מדאורייתא ובלאו, ויש ליישב בדוחק, ומיהו אף בלא שם ג"כ עוברת על דת משה, דהא איסורא איכא בכל עניין כדמשמע לשון הר"מ ז"ל, וי"ל בוודאי מדאורייתא דלא גרע משאר חצי שיעור דאסור מן התורה, וא"כ י"ל דהו"ל ג"כ עוברת על דת משה דהא בראשה פרוע נמי ליכא לא לאו ולא עשה ומ"מ קשיא לי' עוברת על דת משה עיין שם, וצ"ע בזה דמשמע קצת דאין איסור דאורייתא בלא שם."

וכן במנחת חינוך מצווה סט סק"ד כתב "אבל בלא שם ובלא כינוי נראה דאפילו איסורא ליכא", עיי"ש שבאר הלכה זו.

לפי דרכו של המנחת חנוך, בפד"ר חלק ה' עמוד 294, בפסק דין בית הדין הגדול בהרכב הדיינים נ"ע, הג"ר יעקב עדס, הגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי, כתבו בלשון זו:

"בפ"ת סי' קט"ו סק"י כתוב: – שמעתי... דדוקא מקללת בשם או בכינוי... ברם, בתלמידי ר"י, הובאו דבריו בשטמ"ק כתובות ע"ה, מבואר להדיא דדינה כעוברת על דת גם כשהיא מקללת בלא שם וכינוי: – ואפילו לא קללה אותו בשם ולא בכינוי תצא שלא בכתובה כיון שהפקירה עצמה ולא חששה לכבוד חמיה ואישה. והנה בחו"מ סי' כ"ז כתוב: – אם לא היתה שם התראה או שקלל בלא שם ובלא כינוי או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר אל יהיה פלוני ברוך לד' אינו לוקה אבל איסורא איכא. ובמנחת חנוך סי' ס"ט נאמר: – בר"מ אין מבואר דבר זה דיש איסור בדבר ובטור כתב דאיכא איסורא, ובבד"ה כתב דמשמע לי' בפלוגתת ר"מ ורבנן במשנה היא לענין חיוב אבל לענין איסור אליבא דכו"ע אסור, ולפ"ז דוקא באל יהי' ברוך... אבל בלא שם ובלא כינוי נראה דאפילו איסורא ליכא...אבל בלא שם איני יודע מנלן דאיסור יש וצ"ע. עכ"פ זה נראה פשוט במקרה והיא מקללת בלא שם ובלא כינוי, אף דלפי האמור דינה כעוברת על דת, אבל יסוד ההלכה הזאת הוא לא משום לתא דאיסורא נגעו בה. אלא הטעם הוא כמ"ש רבינו יונה הנ"ל מכיון שהפקירה עצמה ולא חששה לכבוד חמיה ואישה, לכן תצא שלא בכתובה. וא"כ נראה דבגוונא דא כולי עלמא מודו דבלא התראה אין להרשות לבעל לגרשה בע"כ."

הרי מבואר דפשיטא להם בפסק דין זה שיסוד ההלכה של עוברת על דת אינו מפני האיסור שבקללה, אלא מכיוון שהתנהגה בהתנהגות הפוגעת בבעלה.

נראה להביא ראיה לשיטה זו שיסוד ההלכה הזאת הוא לא משום ליתא דאיסורא, מתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' קב שהביא הב"י הנזכר, לאחר שקבע בתשובה זו שהמקללת בעלה מפסידה כתובתה, כתב:

"וקרוב בעיני הדבר, שאם ידוע שהוא מכה אותה שלא כדרך בנות ישראל ההגונות, ר"ל שמתמיד להכותה, שאין נאמן לטעון שהיא גורמת, שהיא מקללתו בפניו. דלאו כל כמיניה לאחזוקה בפרוצה. וכעניין שאמרו פרק המדיר (דף ע"א:) ע"מ שלא תלך לבית המשתה, יוציא ויתן כתובה, מפני שנועל דלת בפניה. ואם היה טוען: משום דבר אחר, רשאי. ואמר עלה בגמרא מאי דבר אחר, אמר רב יהודה אמר שמואל: מחמת בני אדם פרוצים המצויין שם. אמר רב אשי: לא אמרן אלא דאתחזק. אבל לא אתחזק, לאו כל כמיניה לאחזוקי אינשי בפריצי."

הרי מבואר שיסוד הטעם להפסד הכתובה מפני שבכך האשה עושה מעשה של פריצות, ובלא ראיה אינו נאמן להחזיקה בפרוצה. ואם מחמת איסורא אתינן עלה, היה נוקט בלשונו שאינו נאמן להחזיקה כעוברת עבירה, ומביא הראיה ממסכת שבועות דף מו ע"ב.

וכן בחי' חתם סופר על מסכת כתובות דף עב עמוד א' כתב: "הנה במתני' קחשיב שני עניינים, א' דברים איסורים, ושנית ענייני פריצות, או קטט כגון מקללת יולדיו", עכ"ל. הרי שיסוד הטעם במקללת נובע מפני שמביאה לקטטה בינה לבעלה.

לפי זה, ולאחר שהפוסקים דחו את הדעה שדווקא במקללת בשם תצא בלא כתובה, הרי הוכרע שדין המקללת אינו מפני האיסור שבקללה, אלא מפני הקלקול בחיים המשותפים שהקללה גורמת, יתבארו דברי הרמב"ם בפירוש המשניות במסכת כתובות פרק ז' משנה ו', שכתב: "ומקללת יולדיו בפניו, שמקללת אבי בעלה בפני בעלה באיזה אופן שיהיה מן הקללה והחירוף". וכן בפירוש ר' עובדיה מברטנורא כתב: "ומקללת יולדיו בפניו – מקללת ומחרפת אבי בעלה בפני בעלה". הרי שלאו דווקא קללה, אלא ה"ה באיזה אופן מן הקללה והחירוף.

ואמנם בספר תורות אמת (להרב המלאך רפאל בירדוגו ז"ל) על אה"ע סי' קטו ס"ד כתב:

"אם חרפתו כגון אם אמרה לו רשע בן רשע, צ"ע אם איקרי קללה. דפשט קללה הוא שאומרת יקרה לו כך, כמ"ש בגמ' לכליה לסבא. ונראה פשוט דגם החרפות האלו, רשע ממזר וכו' קללות הם. וכן בלשון בני אדם נקראות קללות. ק"ו הוא מהא דכתבה הג"ה אשה שגיזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו גוים להורגו מקרייא עוברת על דת וכו'. וגם בלשון הנביאים קרי לחירופין קללות, והוא קללני קללה וכו' ולא היו אלא חרפות."

הגם שדבריו מתקבלים על יסוד דברי הרמב"ם ור"ע מברטנורא, אך צ"ע בראיה שכתב מדברי הגהות מיימוניות, שהחומרה שנמצאה במעשיה היא האיום להורגו או לפגוע בו, אך אין ראיה שביזוי של כינויי גנאי יגרום לדונה כעוברת על דת. וכן עולה מתשובת נודע ביהודה תניינא אה"ע סי' פט (שהביא בפת"ש אה"ע סי' קטו ס"ק יז) שכתב בלשון זו:

"האיש טען שאשתו הוציאה עליו קול שמזנה עם זכרים במשכב זכור, ומחמת זה טוען שהפסידה כתובתה, ושאל מעלתו אם יתברר הדבר שהאשה אמרה זה אם תצא בלא כתובה. ורצה לדמות זה למה שמובא בהגהות מיימוניות פרק כ"ד מאישות אשה שהביאה ריק אחד רוצח לגזם לבעלה להורגו אם יעשה דבר לאשתו וכן פסק רמ"א בסי' קט"ו סעיף ד' בהג"ה שהיא נקראת עוברת על דת. הנה אין הנידון דומה כי שם הביאה רוצח לגזם להורגו, וכן רמ"א כתב שרוצית לשכור כותים להורגו, אבל זו אף אם אמרה על בעלה שעובר עבירה זו, לא אמרה שרצונה להביאו במשפט הערכאות על זה לגרום להורגו. הגע בעצמך בדיניהם אם האיש יש לו אשה והוא מזנה עם אחרת אפילו פנויה חייב מיתה, וא"כ אשה שתוך המריבה אמרה לבעלה שהוא רועה זונות, נימא שאבדה כתובה ולא שבקת חיי לנשים", עכ"ל הנודע ביהודה.

הרי שהיה פשוט לנודע ביהודה שאין ללמוד ק"ו ממקללת יולדיו, אלא דומיא דהמבואר בהגה"מ והרמ"א, שבעקבות דבריה הבעל מאויים ומצוי בסיכון לגופו. אך אין ללמוד מהלכה זו ק"ו למקרים אחרים שבהם האשה ביזתה את בעלה בהוצאת שם רע כגון בנידון שבתשובת הנודע ביהודה.

אך עיקר דברי הרב תורות אמת מסתברים, מפני קלקול החיים המשותפים והחציפות שיש בדברים אלו כמו שיש בקללה, גם בלא האיסור של "לא תקלל חרש".

וכן דעת הגאון רבי שלמה דוד כהנא ז"ל (שהיה ראב"ד ווארשא עד מלחמת העולם השנייה) הובאה תשובתו בספר שביבי אש עמ' ק"צ, וז"ל:

"נ"ל לומר דפירושו של המקללת אינו דווקא בהוציאה קללה מפיה, אלא גם בשמחרפת כמ"ש הרע"ב בפירוש מקללת ומחרפת. וכמו שמצינו בשמעי בן גרא שקילל את דוד באמרו צא איש הדמים, וכן פירש"י בשמואל א' ג' פסוק יג כל קללה לשון קלות ובזיון הוא."

וכן להדיא בשו"ת פעולת צדיק, חלק ב', סי' כז, כתב:

"שאלה: המקללת אבי בעלה בפני בעלה דקי"ל שיוצאה בלא כתובה אחר שיתרה בה ותעבור על התראתו, אי בעינן שתקללנו בשם וכענין הכתוב בש"ע ח"מ סי' כ"ז או אפי' בלא שם, ואי בעינן ג"כ דוקא קללה או אם ה"ה חירוף וגדוף. תשובה: הכא לא בעינן שתקללנו בשם, וההיא דח"מ סי' כ"ז לענין מלקות איתניא, ותדע דהרי סתמא קתני פ"ז דכתובות [דף ע"ב] המקללת יולדיו בפניו. ולשאלה השנית כבר פירשו הרמב"ם שם בפי' המשנה דלאו דוקא קללה אלא ה"ה חירוף וגדוף באיזה אופן מהקללה או החירוף יע"ש וכ"כ רבי עובדיה שם. ונראה שלמדו כן מהגמ' [שם] דאיתא התם אמר רבא דאמרה ליה ניכליה אריא לסבא באפי בריה עכ"ל. משמע בהדיא דלאו דוקא קללה", עכ"ל.

אמנם בשו"ת שופריה דיעקב חלק א' בתשובה הנזכרת, סי' נד, התייחס לדברי הרמב"ם בפיהמ"ש, ומבואר בדבריו שכוונת הרמב"ם רק להוסיף קללה בלא שם, אך לא כל ביזוי אחר. וז"ל:

"על הספק השני נראה פשוט דלא בעינן קללה בשם או בכינוי דדוקא לענין מיתה או מלקות הוא דבעי' הכי. ולהדייא כתב הרמב"ם ז"ל שם בסוף הלכות סנהדרין דין ה' אעפ"י שאינו לוקה עד שיתרו בו ועד שיקלל בשם או בכינוי אם חרף ת"ח מנדין אותו ואם חירף עם הארץ עונשין הדיינין בדבר כפי מה שהשעה צריכה לכך כפי המחרף ולפי זה שנתחרף ע"כ. וא"כ ודאי דמתקרייא לפחות עוברת על דת יהודית אפי' אם מקללת בלא שם וכינוי כיון שיש בדבר עונש וכמ"ש. וכן נראה מדמנו לה בהדי עוברת על דת יהודית ולא בהדי עוברת על דת משה, ש"מ דבקללה שאין בה לאו איירי דאל"כ עוברת על ד"מ היא. וכן נראה מהגמ' דמפרש רבה שהקללה היא ניכול ארייא לסבא. ולא נקט קללה בשם למחי רחמנא לסבא משמע דלא בעי קללה בשם. וכן מפרש להדייא בפי' המשניות להרמב"ם וז"ל ומקללת יולדיו בפניו שמקללת אבי בעלה בפני בעלה באיזה צד יהיה מין הקללה והחירוף עכ"ל. הוסיף והחירוף לומר אפילו לא קללה בשם. וכדקאמר בגמ' ניכול ארייא וכו' שכל שלא קללה בשם, נקרא חירוף וכמ"ש בדבריו שהעתקנו בהלכות סנהדרין", עכ"ל.

הרי שבאר דמש"כ הרמב"ם והרע"ב חירוף, היינו קללה, אך אינה בשם, ואין כוונתם לביזוי בשמות גנאי.

אך דברי הרב שופריה דיעקב צ"ע כי מדברי הרמב"ם במשנה תורה מצינו בכמה מקומות שנקט בפשיטות לשון חירוף על ביזוי, גם כשאינה קללה, כגון – בהלכות דעות פרק ו' הלכה ה' כתב הרמב"ם:

"כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך, ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה, ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חבירו והמחרפו אף על פי שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא", עכ"ל.

משמע שבמחרפו אינו עובר על איסור, ואילו החירוף היינו קללה שלא בשם, היה בכך איסור לא תקלל חרש, אליבא כמה פוסקים שהוא מהתורה גם אם אינו בשם.

וכן עולה מדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק יט הלכה כ' במש"כ:

"ולמה בודק בנשים בלבד מפני שהאנשים כל עת שיריבו זה עם זה יחרף את חבירו בפסול שיש בייחוסו, ואילו היה שם פסול היה נשמע, אבל הנשים אין מחרפות ביוחסין."

וכן משמע בהלכות תלמוד תורה פרק ז' הלכה יג שכתב: "וכן היה דרך חסידים הראשונים שומעים חרפתם ואינן משיבין ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים לו."

ובהלכות תשובה פרק ז' הלכה ח':

"בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר, אם חרפו אותן הכסילים במעשיהם הראשונים ואמרו להן אמש היית עושה כך וכך ואמש היית אומר כך וכך, אל ירגישו להן אלא שומעין ושמחים ויודעין שזו זכות להם, שכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהן זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת."

על כן, נראה בדעת הרמב"ם והרע"ב בפירוש המשניות כפי שבארו בשו"ת פעולת צדיק והגאון רש"ד כהנא ז"ל, שגם חירוף שאינו קללה, בכלל עוברת על דת. וזאת מאחר שהטעם בהלכה זו הוא כפי שהתבאר לעיל בשני פסקי דין של בית הדין הגדול מהרבנים נ"ע, הגר"י עדס הגרי"ש אלישיב והגרי"ב ז'ולטי, בפד"ר ח"א ובפד"ר חלק ה', שכתבו: "יסוד ההלכה הזאת הוא לא משום לתא דאיסורא נגעו בה", אלא "משום דבמעשיה היא גורמת להיפרעה ולקלקול בחיי המשפחה התקינים בינה לבין בעלה."

וכן עיין בבית מאיר אה"ע סי' קטו ס"ד שנראה שלפי דרכו יסוד הדין אינו מפני האיסור, אלא מפני הפגיעה בבעל. אמנם מדברי הריטב"א בתשובה לכאורה, משמע שמקללת דווקא, ואין די בביזוי אחר כדי להפסידה כתובתה. בסי' מא כתב הריטב"א:

"איני רואה בכל המכתבים האלו שום עדות מזה באשה הזאת כי אם מפני שנתרעם הבעל ממנה שהייתה מחרפת ומגדפת אותו כשבאת אליו, והאפוטרופוס הזה סבור שיש בכלל חירוף וגידוף בין מקללתו או מקללת יולדיו בפניו, מה שאין כן במשמע, דהא נמי הבו דלא לוסיף עלה", עכ"ל.

(אך אין בפנינו תיאור מדויק של הדברים שנאמרו באותו נידון, וכן לא הוכח שם שאכן הדברים נאמרו על ידה, אם כן נראה כי ביחס לשאלה שבפנינו דעת הריטב"א בתשובה לא התבררה.)

ובספר לחם רב סי' נב נשאל כדלהלן:

"ראובן שאשתו מתקוטטת עמו מדי יום ביומו ומקללת ומחרפת אותו בפניו גם לאביו ואמו היא מקללת כמה קללות נמרצות, ובכלל החירופים והגידופים היא אומרת לו ששוכב עם בתו נשואה ועם כלתו".

ובתשובתו כתב:

"במשנה הוזכר סתם, המקללת יולדיו בפניו... אבל שאר הביזויים הנזכרים בשאלה שעושה היא לו, ודאי דראוי ליסרה ולנדותה ולהחרימה על כך, דהיא חייבת בכבוד בעלה... אבל מ"מ אינם מספיקין להפסידה כתובתה כיון דלא הוזכרו במשנה."

דברי הלחם רב הובאו בכנסת הגדולה אה"ע סי' קטו הגהות הטור ס"ק יא, והוא כתב בלשון זו:

"ודוקא מקללת יולדיו בפניו וכל השנויים כאן מפסדת כתובה אבל שאר בזויין שלא הוזכרו במשנה, אע"פ שמצירתו אינה מפסדת כתובתה. הרב אברהם די בוטון סי' נב."

וכן בספר נחפה בכסף ח"ב אה"ע סי' יב כתב:

"צריך שתהיה על מגן, ושתהיה מקללת דוקא כמ"ש ליכול אריא לסבא באפיה בריה, ולא שאר ביזיונות, כמבואר כל זה בתשובת הרב לחם רב סי' נב, והזכירו כנה"ג בסי' קט"ו."

וכן בתשובת חבצלת השרון הנזכרת לעיל, לאחר שבאר שדינה כעוברת על דת גם אם קללה בלא שם, כתב: "אבל עכ"פ קללה ממש בעי, ולא בזיון בעלמא."

לכאורה יש להביא ראיה שאין דין ביזוי הבעל כדין מקללתו ממה שנאמר במדרש בראשית רבה פרשה יז בלשון זו:

"אעשה לו עזר כנגדו, אם זכה עזר ואם לאו כנגדו, אמר רבי יהושע בר נחמיה אם זכה כאשתו של רבי חנינא בר חכינאי, ואם לאו כאשתו של רבי יוסי הגלילי, רבי יוסי הוה ליה אנתתא בישא, והות ברתא דאחתיה, והות בזית ליה קדם תלמידוי, אמרין תלמידיו שבקא להדא אנתתא בישא דליתא מיקרך, אמר להון פורנא רב עלי, לית בידי מה אשבוק לה... א"ל רבי שבוקא ההיא אנתתא מינך, דלית היא עבדא ליקרתך, א"ל פורנא רב עלי ולית בי מה אשבוק לה, א"ל אנן יהבינן לה פורנא ושבקית מינך, עבדון ליה כן פסק לה פורנא, ושבק יתה מיניה ואסבון יתיה איתתא אחרא טבא מינה".

הרי למרות שאשתו של רבי יוסי הגלילי ביזתה אותו בפני תלמידיו, לא היה ניתן לגרשה בלא שישלם לה מלוא כתובתה, ומשמעות הדברים שהמניעה לא הייתה עקב העדר התראה, שאם הייתה מועילה התראה, היה מתרה בה ומונע את המשך הביזוי, אלא משמע שלא נמצא פתרון מכיוון שהיה ברור שאין במעשיה עילה להפסד הכתובה.

אך אין הכרח שבאותו נידון אשתו של ר"י הגלילי כינתה אותו בכינויי גנאי, וייתכן שהיה ביזוי בדרך אחרת. אמנם ייתכן שמש"כ בתשובת לחם רב, והאחרונים הנזכרים שהלכו בדרכו, היינו כשהאשה מייחסת לבעלה מעשים שפלים, בלי לכנותו בכינויי גנאי, שאינה בכלל עוברת על דת. משא"כ כשהיא מגדירה את בעלה "רשע" או "ממזר", כגון הנידון בספר תורות אמת, וכיוצ"ב שבדבריה היא קובעת את מעמדו כאדם נקלה, עיין גמ' קידושין דף כח. "הקורא לחברו עבד... ממזר... רשע". אבל אם האשה אינה מתייחסת למעמדו אלא למעשיו, זהו ביזוי בלבד, אך אינו חמור ככינוי גנאי הנזכרים. ייתכן שגם תשובת הריטב"א איירי בכה"ג, ועל פי דרך זו אין הכרח שהריטב"א והלחם רב הלכו בשיטה אחרת משיטת הרמב"ם והרע"ב, אף שאין הכרח בחילוק זה.

והנה בבית הדין בפתח תקווה בפסק דין שניתן ביום ט"ז אלול תשס"ה (20/9/2005, תיק מספר: 2–64–1370) ביחס לאשה שכינתה את בעלה בכינוי גנאי כגון "חמור", וכן עשתה מעשים אחרים להציק לבעל, כתבו בדעת הרוב לשלול את כתובתה. ובארו הטעם:
"מדין עוברת על דת, הרמ"א בסי' קטו סעיף ד' כתב ואשה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להורגו אם יעשה לה דבר מקרי עוברת על דת ומקורו בהגהות מימוניות ומטעם דלא גרע ממקללת יולדיו בפניו וכן כתב הגאון באות יח. ועיין בפסקי דין רבניים חלק א' עמ' 338 שמבאר הטעם שעיקר הטעם של עוברת ע"ד הוא לא משום מעשה העבירה אלא משום דבמעשיה היא גורמת להפרעה ולקלקול בחיי המשפחה התקינים בינה לבין בעלה. וא"כ בנידון דידן מעשיה של האשה הם גורמים קלקול בחיי המשפחה", עכ"ל.
ובדעת המיעוט בפסק הדין הנזכר כתב שאין עילה להפסד כתובה מאחר שאינה נידונת כמקללת, אף שיש להגדירה כאשה רעה שמצווה לגרשה. והביאו ממסכת עירובין דף מא ע"ב באשה רעה וכתובתה מרובה, הרי שאשה רעה המציקה לבעלה, אך מוכנה להמשיך ולחיות עמו בשלום אינה מפסידה דמי כתובתה, כל עוד אינה בכלל מקללת כפשוטו.

לפי המבואר לעיל, אמנם כאמור לעיל יש לדחות את ראיית דעת הרוב מדינו של הגהות מיימוניות, אך הלכה זו שכתבו יש לה בית אב בפיהמ"ש לרמב"ם והרע"ב, וכאמור ייתכן שהרב לחם רב והאחרונים שהביאוהו לא יחלקו ביחס לביזוי של כינויי גנאי מכפישים. על כן, מאחר שברמב"ם וברע"ב מפורש דקללה לאו דווקא, אלא גם בחירוף אחר נחשבת כעוברת על דת, והיינו כשהיא מכנה אותו בכינויי גנאי, לרבות בכינויי הגנאי המפורטים לעיל, וכן פסקו בספר תורות אמת ובשו"ת פעולת צדיק והגאון רש"ד כהנא ז"ל ראב"ד ווארשא, הכי נקטינן.

מסקנת הדברים
התנהגות האשה כמתואר לעיל ראויה לגינוי ודינה כמקללת בעלה. ומאחר שהאירוע בבית הספר בנוכחות תלמידיו של הבעל אירע לאחר התראה, דינה כ"עוברת על דת" שנשללה זכאותה לתשלום הכתובה.

מזכירות בית הדין תקבע לצדדים מועד להשלמת ההליך בסידור הגט. וכן יושלם ההליך לחלוקת הרכוש, לאחר שתוגש בקשה מתאימה.

מותר לפרסם את פסק הדין באמצעות הנהלת בתי הדין לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ו' בניסן התשע"ד (06/04/2014).

הרב אוריאל לביא – אב"ד

הרב חיים בזק

הרב יוסף יגודה

---

---