|
ב"ה
בית הדין האזורי נתניה
| ||||
| בפני כבוד הדיינים: | ||||
|
הרב מיכאל עמוס הרב שניאור פרדס הרב אריאל ינאי |
אב בית דין דיין דיין |
תיק מספר: | 889100/1 המשך | |
| תאריך: |
ב בניסן התשע"ד
02/04/2014 | |||
| תובע |
פלוני
בא כוח התובע עו"ד אברהם דבירי | |||
| נתבעת |
פלונית
בא כוח הנתבעת עו"ד טליה קופלמן פרדו וטו"ר נפתלי לוי | |||
| הנדון: | גירושין, מזונות, חלוקת רכוש – כריכה | |||
| נושא הדיון: | גירושין, מזונות וחלוקת רכוש בידועים בציבור שערכו הסכם ממון ואח''''כ נישאו כדמו''''י | |||
השמך פסק דין
לתחילת פסק הדין בתיק מספר 889100/1
סתירות בחקירות
בחקירות בית הדין בדיון מתאריך ז' בטבת תשע"ג (20.12.2012) נכתב כדלהלן:
האישה בתחילה לא זוכרת כלל חיבוקים ביניהם, ומשהוכח לפניה "נזכרה" וטענה לפוטומונטאז' ולעידוד נפשי.
בחקירתו של מר [ד' ו'] בדיון מיום 7/4/2013 נכתב כדלהלן:
גם מר [ד' ו'] מכחיש ולא מודה אך לאחר מכן משנוכח בתמונות טוען כי חיבק את האישה שלא תעלה על הפרחים.
יצוין בנוסף שבדרך לריקודים וביציאה מהם אין בהכרח פרחים שניתן לעלות עליהן בטעות.
בהמשך נכתב בפרוטוקול:
מתברר עניין נוסף לפנינו. האיש – מר [ד' ו'] "יודע הכול" על הגב' [פלונית]. הוא איש סודה הנאמן אשר אתו היא משתפת את כל רגשותיה והוא יודע עליה הכול!
שיחות הטלפון
התובע טען בדיונים כי התקיימו שיחות טלפון רבות בין הנתבעת למר [ד' ו'] משמעותית. בסיכומיו צרף את פירוט השיחות ומהן עולה כי מאפריל 2011 ועד מאי 2012 התקיימו שיחות רבות בין השנים. תביעת הגירושין הוגשה רק ביום 29/3/2012. מהפירוט עולה כי השיחות התנהלו בכל ימי השבוע ובכל שעות היממה ולעתים אף בחצות לילה.
פגישה בחניון חשוך
בחקירת החוקר נאמר בין השאר:
בדיון מתאריך 20/12/2012 נאמר בעדותו של הבעל:
בחקירת מר [ד' ו'] בדיון מתאריך 7/4/2013 הודה מר [ד' ו'] בפגישה הנ"ל וכך נאמר בדיון:
סיכום העולה מהחקירות והדיונים
בסיכומו של עניין לפנינו אשת איש הנפגשת לצורך ריקודי־עם עם גבר אחר, יוצאת ונכנסת לריקודי־עם עם הנ"ל מחובקת כחיבוק אוהבים. נפגשת עמו גם מחוץ לריקודי־עם בשמורה, מטיילת במסעדה וגם שם נראים מחובקים. מנהלת עמו שיחות טלפון ומסרונים בכמות גדולה ורבה בכל ימי השבוע ואף בשעות מאוחרות של הלילה. האישה מודה כי הגבר הזר יודע עליה את הכול והיא משתפת אותו בכל עניין ודבר.
מקרה זה הוא מקרה ברור של עוברת על דת יהודית. גם בציבור חילוני אין נהוג להתנהל כפי שנהגו הנטענים במקרה דנן. בהתנהגותה של האישה יש חשש גדול לחששות שלהם ציינו המשנה למלך והב"ש. ומעבר לכך, התנהלות שכזו היא הרס חיי הנישואין ופגיעה חזקה בבעל כאשר אישה הפכה גבר זר לאיש סודה היודע עליה כל דבר ועניין ואשר עמו היא משתפת את כל רגשותיה. עמו היא נפגשת במעטה של ריקודי־עם, בשעות ובזמנים מגוונים הולכת עמו מחובקת ומשוחחת עמו בטלפון ללא גבול ואף מסמסת עמו. מלבד פגישות במקומות חשוכים כמו חניונים. והכול במעטה של ייעוץ ועידוד וענייני עסקים וכדו'. אישה שכזו מאבדת כתובתה וניתן לכפותה להתגרש אם בעלה תובע זאת כבמקרה דנן וכפי שנפסק בשו"ע אבהע"ז סי' קטו. נראה לי בנוסף כי על פניו דינה של האשה כעושה מעשה כיעור וכפי שכתב חברי האב"ד שליט"א להלן.
ביטול ההסכם
מסכים אנכי לדברי חברי הגר"א ינאי שליט"א כי ההסכם כולו עוסק בהסכם חוזי של ידועים־בציבור ולא בהסכם ממון שנכרת לפני נישואין.
מסכים אני שההסכם כולו משולב כיחידה אחת וכפי שנכתב בסיומו כדלהלן:
"הצדדים מצהירים בזה כי כל ההסכמות בהסכם זה הן מקשה אחת ושלובות זו בזו."
כאמור בדברי חברי סעיפים משמעותיים בהסכם אינם רלוונטיים לאחר שהצדדים נישאו ולא ניתן בהודעה בכתב להפקיע את הקשר. לאמור כי עם נישואי הצדדים מתבטלים סעיפים יסודיים של ההסכם בעניין הדרך לניתוק הקשר שבין הצדדים. ומשכך, כל ההסכם לכאורה, בטל משום שילובם של כל סעיפי ההסכם כיחידה אחת.
יש להוסיף כי הצדדים אשר אינם שומרים תורה ומצוות ועל פני הדברים ולפי מה שנאמר בפרוטוקולים רחוקים מכך, ולא זו בלבד אלא שכרתו הסכם על פי חוק כידועים־בציבור, הרי שבסתמא מקבלים עליהם את החוק והפסיקה הקשורים והרלבנטיים להסכם עליו הם חתמו. ולאחר שהפסיקה האזרחית וכפי שחברי האריך לצטט את פסק הדין בעניין זה מביהמ"ש האזרחי כי הסכם ידועים־בציבור בטל כאשר החליטו אלה למסד את הקשר ע"י חופה וקידושין, אזי על דעת כן חתמו על ההסכם. כעין דין "סיטומתא" כמובא בשו"ע חו"מ סי' רא.
בנוסף, נראה לומר לאחר שקבענו ברורות כי האישה שלפנינו היא עוברת על דת יהודית וכופין אותה להתגרש לאחר שיצרה קשר עמוק עם גבר זר, ויש חשש כבד לקשר אינטימי ביניהם ואף בהתנהלותה הרסה את מוסד הנישואין עם בעלה, הרי שישנה לפנינו אומדנא דמוכח שהבעל לא התחייב לזון את אשתו למשך כל ימי חייה אם תתנהל בדרך נלוזה זו תחתיו כאשת איש.
הנה, בסעי' 23 להסכם שנכרת ביניהם נכתב:
ובסעי' 24 להסכם נכתב:
לאמור כי קשר קבוע וממושך עם גבר אחר הוא עילה לביטול המזונות. לא ברורה פרשנות סעיף זה, שכן יש מקום להבין כי כוונת הסעיף היא אם יפקע הקשר לפי בקשתה או אם יפקע הקשר אם תחייה האישה בקשר קבוע וממושך עם גבר אחר.
אם אמנם זו הפרשנות, אזי יש מקום לומר כי התקיים תנאי זה לאור האמור לעיל כי האישה נקשרה בקשר עם גבר אחר עד שנחשבת בשל כך לעוברת על דת יהודית.
אולם גם אם פרשנות הסעיף היא – אף שאם כך אזי מיקום המשפט אינו במקומו – כי הקשר עם גבר זר עוסק לאחר פקיעת הקשר וכי הקשר לא פקע בשל קשר חדש זה, אלא כי לאחר פקיעת הקשר בין הצדדים ולאחר חלות חיוב המזונות יצרה האישה קשר חדש קבוע וממושך עם גבר אחר, אז תיפסק חבות המזונות. כוונת הצדדים העומדת מאחורי סעיף זה היא כי ברגע שהאישה תיצור קשר עם גבר אחר שוב יש מי שידאג למזונותיה. וכמו כן אין הבעל הקודם מתחייב במזונות פרודתו כאשר זו כבר נמצאת בחיקו של גבר חדש.
והנה, לאחר שקבענו כי האישה היא עוברת על דת יהודית עם חשש של זנות וכאמור, בעקבות קשריה עם גבר אחר עוד בהיותה תחת בעלה ובתוך מסגרת הקשר שביניהם, הרי לא יעלה על הדעת שהבעל יתחייב במזונותיה כל ימי חייה לאחר פקיעת הקשר, כאשר כבר תחתיו יצרה קשר שכזה. יש בדבר "אומדנא דמוכח" ו"אנן סהדי".
זאת ועוד, הכוונה העומדת מאחורי סעיף המזונות הוא כי האשה דורשת את ביטחונה הכלכלי אם ייפרדו הצדדים, לאורך חייה ושנותיה. והנה, הבעל טען והאישה הודתה בדיון כי העלימה ממנו כי ברשותה ישנה תכנית חיסכון שבה מפקדים 350,000 ₪. האישה טענה שכסף זה הוא להבטחתה הכלכלית.
והנה, אם נחשב סכום זה לפי 3,500 ₪ לחודש (הסכום שהתחייב הבעל לחודש בהסכם) נמצא כי בסכום זה מסודרת האשה למשך למעלה משמונה שנים. ייתכן מאוד שהבעל לא היה מתחייב לזון את האשה לאחר הפירוד ופקיעת הקשר, לו ידע שיש באמתחתה סכום שכזה. מה עוד שהבעל העביר לאשה כבר 50% מביטוח המנהלים שלו על פי ההסכם וכבר קיבלה זכויות אלו ואחרות.
בעניין ראייתו של חברי הרב ינאי מדברי המהרשד"ם, לדעתי היה אולי מקום לחלק בין המקרה שם למקרה דנן, אולם מכל טעמיו האחרים ומהטעמים שהוספנו נראה כי ההסכם לא ניתן למימוש והרי הוא בטל.
הנה, בשו"ת מהרשד"ם סי' שכז כתב בשאלתו וז"ל:
ובתשובתו כתב:
ובהמשך תשובתו כתב:
והנה, המקרה בתשובת המהרשד"ם עוסק בבני־זוג שברצונם היו חפצים להינשא בחופה וקידושין אלא משום ההכרח ובשל היותם אנוסים, לא עשו כן. ומשום כך, אף שנישאו בנישואין קתוליים על דעת החוק הקתולי, מכל מקום לו היו נישאים לאחר מכן בטורקיה כדת משה וישראל היה בזה אומדן שמבטלים הם את הסכמתם הקודמת לנהוג על פי החוק הקתולי. אולם במקרה דנן עסוקים אנו בבני־זוג יהודים במדינת ישראל שבידם היה להינשא בחופה וקידושין ובכל זאת בחרו מרצונם החופשי להתקשר יחדיו כידועים־בציבור בהסכם חוזי. ואף אמנם שכעבור שנה נישאו כדת משה וישראל עדיין אין אומדנא שביטלו את הסכמם הקודם, מה עוד שלאחר נישואיהם, ביצע הבעל שני סעיפים חשובים מההסכם. כאמור מטעמים אחרים סבור אני כחברי שההסכם בטל, ולו מחמת הספק.
לסיכום: אני מסכים לדברי חברי ומטעמו שאין להוציא ממוחזקות האשה את מה שכבר קיבלה מהבעל, ולו מחמת הספק.
הרב שניאור פרדס
נקדים ונאמר כי תיק זה אינו עוסק בתביעת גירושין עם הכרוך לה כתביעות המובאות לפתחו של בית הדין דבר יום ביומו. זו תביעה של בני־זוג שניהלו מערכת של חיי אישות שלא כדמו"י עם משק בית משותף, עם התחייבויות ממוניות לניהול חייהם במסגרת זו ואף לאחר פירוק מסגרת זו, וכל זאת קודם שנישאו הצדדים כדמו"י, וכל ההסכמות האלו מעוגנות בהסכם בכתב, והצדדים אף אישרו הסכם זה בפני עו"ד ובפני נוטריון, ולאחר זמן הצדדים נישאו כדמו"י, ועתה מונחת בפנינו תביעת גירושין של הבעל שאליה כרך הסכם זה, ועתה יש להכריע בטענת חוסר סמכות שהועלתה ע"י האשה וב"כ בסיכומי הצדדים בתביעת הגירושין ובהסכם זה ובהתחייבויות הממוניות הכתובות בו וכמובן בחיובים שחלו על הצדדים אחר שנישאו.
הרקע לתביעת הגירושין
לטענת הבעל, האשה התחילה להיעדר מהבית לשעות ארוכות וכשנשאלה לפשר היעדרויותיה ענתה כי היא נמצאת בריקודי־עם ובמפגשים חברתיים. עוד הוסיפה כי גם עו"ד [ד' ו'] אשר אותו מכירה מזה שנים רבות אף הוא נמצא בחוגים אלו. לאחר זמן שהתברר לבעל כי אותו גבר אף מסיע אותה ואף מחזיר אותה מריקודים אלו, ביקש הבעל־התובע מאשתו כי עליה לבחור בין קשריה עם מר [ד' ו'] או קשריה אתו. משרבו היעדרויותיה של האשה מעבר לזמן ריקודי־העם, החל התובע לברר את פשר היעדרויותיה וגילה לתדהמתו כי הנתבעת מתרועעת עם מר [ד' ו'] גם מעבר לרחבת הריקודים.
הטענות, העובדות והעדויות
בדיון שהתקיים ביום 20.12.2012 טען הבעל כדלהלן:
אחר שחשד הבעל כי אשתו ממשיכה להיפגש עם אותו גבר זר, שכר את שירותיו של חוקר ואכן החוקר הופיע בפני בית הדין עם צילומים ותמונות וכבר חבריי ציטטו את דבריו ועדותו וכן את כל החקירות שנחקר. על כן אכתוב את סיכומי הדברים אשר אין חולק עליהם.
יש לציין כי בתחילה האשה הכחישה ואף צעקה שקר וכזב, אולם אחר שהראו לה כי תועדו כל מעשיה, נאלצה להודות כי אכן אמת דיבר החוקר.
מדובר באשת איש היוצאת לריקודי־עם אשר רוקדים גם במעגלים וגם בזוגות. לנתבעת יש בן־זוג קבוע – הנטען, מר [ד' ו'] – אשר אותו מכירה שנים רבות, ואשר רוקדת עמו כזוג. הם מגיעים מחובקים כזוג לכל דבר וגם יוצאים מחובקים. הם גם נפגשים גם שלא במסגרת הריקודים. הם נפגשים בטיילת, במסעדה, בשמורת טבע ובכל המקומות הללו הם נראים מחובקים.
תירוצי האשה כי החיבוקים נועדו כדי לתמוך בה, דברים אלו מהבל ימעטו. גם תירוצי הנטען כי כל שיחותיו היו בענייני עסקים ושיחות נפש, מוזרות בעינינו. מי הוא זה אשר נותן ייעוץ עסקי בחניונים אחר חצות לילה במקום חשוך, שלדעתו רק גנבים מסתובבים שם (כך הוא טען בחקירה כשנתפס בחניון בשעה 12 בלילה ע"י הבעל) ?! תשובות אלו תמוהות בלשון המעטה וכל אדם מן היישוב היה מתבייש בתירוצים אלו.
עוד יש להוסיף כי הוגשו לבית הדין פירוטי שיחות בין האשה לבין הנטען, המראות על מאות שיחות שמתנהלות בין הנטען לבין האשה במשך שעות כל היום והלילה ורבות מהן בשעות הקטנות של הלילה וכן בשבתות ובחגים.
טיעוני האשה על מעשיה
א] במהלך כל עדות האשה וחקירתה, האשה או שהכחישה בקול תרועה כי הכול שקר וכזב או שאינה זוכרת. אולם אחר שהציגו בפניה את ההוכחות ואת העובדות לאשורן, נאלצה להודות שאכן היו הדברים.
ב] על כל תמיהה שתמה בית הדין כיצד אשת איש עושה מעשים כאלו, מיד טענה: "אנחנו אנשים חילונים איננו שומרים תורה ומצוות, וכך בחברה שלנו מתנהגים ובטח אתם מכירים ויודעים את זה."
דיון הלכתי בתביעת הגירושין
דין עוברת על דת
הנה דין עוברת על דת מבואר ומפורש בשו"ע ונושאי כליו ובאחרוני זמנינו. עוברת על דת אמור באישה שאיננה נוהגת בדרכי הצניעות או שמכשילה את בעלה במאכלות אסורות או באיסור נידה. כאשר האישה לבדה עוברת על איסורי תורה אך לא מכשילה את בעלה, אין דינה כעוברת על דת. נוסף על כך, כדי להפסיד את האישה מכתובתה כדין עוברת על דת, תידרש התראה בפני שני עדים כשרים ועדות כשרה שהאישה ממשיכה בדרכה הרעה. וכמ"ש מרן (שו"ע, אבן העזר סימן קטו סעיף א):
ובסעיף ד':
החשש בעוברת על דת
הנה חברי הביא את מחלוקת האחרונים האם בעוברת על דת החשש הוא שמא זינתה או שמא תזנה.
הרמב"ם (הלכות סוטה, פ"ב, ה"א) פסק וז"ל:
והמשנה למלך (שם) האריך לבאר את דברי הרמב"ם, משום שהוקשה לו מדוע נוטלת כתובתה, והרי כיוון שנסתרה ונתייחדה הרי היא עוברת על דת, ודינה של זו להפסיד כתובתה, וכמבואר במשנה בכתובות (עב, א): "ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית", והעלה למסקנה כי הטעם שעוברת ע"ד מפסדת כתובתה הוא לא משום חומרת האיסור שעברה, אלא מחשש שמא זינתה, וע"כ ע"י שתיית מי סוטה פשיטא דאינה מפסדת כתובה. אכן זו שבעלה אינו רוצה להשקותה, והיא רוצה לשתות ולברר שהיא טהורה – אינה מפסדת כתובה.
והבית שמואל (סי' קטו, ס"ק א) כתב וז"ל:
ובפתחי תשובה (ס"ק א) כתב ע"ז, וז"ל:
גם הבית מאיר (שם) הסיק כדברי הב"ש, וז"ל:
גם החזון איש בהלכות כתובות (סי' עט, אות כז) חולק על דעת המשנה למלך, וסובר שאין לחוש שמא זינתה בעבר. וז"ל: "מל"מ כו', כיוון שעשתה דבר פריצות אימור זונה היא וזינתה תחתיו. נראה דאין לחוש שזינתה ולהפסידה כתובתה מזה, אלא נראה דלא מתדר ליה באשה כזו שאין הפריצות מקרה אלא תכונה רעה ומביאה לידי זימה, והרי קלקלה האישות שאינו יכול לדור עמה וכו'". מבואר א"כ, שהחזון איש חולק על המשנה למלך.
ונראה כי יסוד שיטתו של החזון איש הוא כעין שיטת הב"ש והב"מ, שהחשש הוא שמא תזנה בעתיד, וכמש"כ בדבריו: "שאין הפריצות מקרה אלא תכונה רעה ומביאה לידי זימה."
נמצא דאיכא פלוגתא בעוברת על דת יהודית אם החשש הוא שמא זינתה או שמא תזנה.
עוברת על דת בזמנינו
כתב חברי הדיין הרב ינאי:
ונראה לענ"ד כי טעם עוברת על דת לפי השיטות דשמא זינתה הרי ברור למה יכול להוציאה אולם לשיטות דס"ל דהחשש הוא שמה תזנה הטעם הוא שאשה כזו לא ניתן לחיות עמה בגלל שבמעשיה גורמת לבעל כל הזמן לחשוד בה ומאבד את האמון בה ושוב לא יוכל להתקיים בה "בטח בה לב בעלה" ובמציאות כזאת לא ניתן לקיים ולנהל בית וכמו שכתב ב"חזון איש "שאין הפריצות מקרה אלא תכונה רעה ומביאה לידי זימה". והרי קלקלה האישות שאינו יכול לדור עמה וכו'". ואם נכונים דברינו, הרי ניתן לומר זאת רק בבני־זוג שהאחד מקפיד על חברו שלא יעשה מעשים כאלו ולכן הוא עושה אותם בסתר ובהיחבא כי חברו מקפיד אולם אם הוא עושה זאת בפרהסיה לעיני כל ואין אחד מקפיד על חברו ואפשר שאף הוא שולח ידיו במעשים כאלו הרי שזה הוא סדר חיים ואין להם כל הפרעה בקיומו וניהולו של הבית זו היא צורת חייהם שבחרו בה ועל כן לא יוכל לבא בטענה כזו כלפי אשתו מאחר שכך בחרו לחיות ולנהל את ביתם כל זמן שאין לו ראיה שאכן היא נאסרה עליו.
ואכן המעיין בכל דברי אחרונים אלו יראה כי כדברינו מוכח מדבריהם וכי כל מה שכתבו זהו דווקא בעושה מעשים אלו בפרהסיא ולא בסתר ובעלה רואה זאת ואינו מקפיד. אולם כאשר האשה עושה זאת בהיחבא פן יראנה בעלה ובעלה מקפיד עליה שלא תעשה מעשים אלו, ודאי שדינה כדין עוברת על דת. וטעמם של דברים שכאשר נעשים מעשים אלו בפרהסיא לעיני כל ובעלה יודע מזה ואינו מוחה הרי זה מעיד על צורת חיים של חברה מסוימת שאינה מקפדת ואינה חוששת לזנות. בכהאי גוונא כתבו האחרונים כי לא נקראת עוברת על דת ואמת וצדקו דבריהם שהרי הכול נעשה בפרהסיא ובעלה רואה ואין פוצה פה ומצפצף. אולם כשהדברים נעשים במסתור ומאחורי גבו של הבעל והבעל מוחה באשה לבל תמשיך בדרך זו והאשה ממשיכה והבעל צריך לקחת שירותיו של משדר חקירות כדי לגלות מעשים אלו הנעשים אחורי גבו והאשה מכחישה ואינה מודה בהם עד אשר מונחות לפניה ההוכחות ואז נאלצת להודות ומעיד החוקר כי הנטען והאשה כשעקב אחריהם כל הזמן ניסו להתחמק ממנו – ודאי דאשה זאת קלקלה את השורה ודינה כדין עוברת על דת גם בזמננו.
ונוכיח סברה מתוך דבריהם שלהם:
בשו"ת ישכיל עבדי (חאה"ע סימן נד) כתב:
ובשו"ת "חלקת יעקב" אבה"ע סי' ו (דן בעניין היתר חדר"ג) כתב:
הנה לך דגם ה"חלקת יעקב " כתב שצריך שתעשה מעשים אלו בידיעת בעלה ואילו בנידון דידן האשה עשתה כל מעשיה בסתר ובהיחבא כדי שבעלה לא ידע ואכן כשנודע לבעלה אסר עליה מפגשים אלו ואעפ"י המשיכה בדרכיה.
ובפסקי־דין של בתיה"ד הרבניים בישראל (ח"ד עמ' 363) כתב:
גם בפד"ר זה מוכח שצריך שידע הבעל ממעשיה ולא שתעשה זה מאחורי גבו של בעלה.
גם בשו"ת דברי ישראל (סימן יח) הביא את דברי ספר שו"ת הים הגדול (סימן פ) שכתב שכאשר הבעל דורש מאשתו שלא תגלה זרועותיה עד בית השחי, והיא אומרת שכך נוהגות רוב הנשים מבנות החדשים, יכול הבעל לעכב אותה מזה, ואם לא תשמע לו ויתרה בה בפני עדים, מפסידה כתובתה ויכול לגרשה בעל כורחה.
אם כן, בנידון דידן, קל־וחומר שעשתה הכול בסתר ובעלה מוחה בידה והיא ממשיכה בדרכיה ודאי שחל עליה דין עוברת על דת.
גם מ"ש חברי בשם הרבנים הראשיים דאז והרב קלמנס, מוכח דדווקא שעשתה מעשיה בפומבי אז לא ניתן לומר עליה כי היא עוברת על דת. וז"ל:
מבואר מדבריהם שעושה מעשים אלא בפומבי, דהיינו, בידיעת בעלה.
דבר כיעור
הרמב"ם (בפרק כד מהלכות אישות הלכ' טו, והובאו דבריו בשו"ע סימן יא סעיף א') כתב וז"ל:
הנה מרן כתב כיוצא בדברים אלו והוסיף הרמ"א לפי ראות עיני הדיינים.
ובפ"ת ס"ק [ו] בתשובת רעק"א סימן צט כתב דמה שהעיד העד שבחצות לילה עמדה ברחוב העיר עם הנחשד אין לדמותו למה שכתב הרמב"ם פרק כד הלכ' טו או שהיו שניהם יוצאים ממקום אפל כמו שכתב רש"ל סימן לג על עדות כזה שראה שהעיד שראה אותה עומדת ביחוד אצל הנחשד באופל בחצי הלילה, והגאונים הרמ"א ז"ל וסיעתו החתומים שם דימו זה לכיעור, והרש"ל כתב על זה דאין זה כיעור לאוסרה על בעלה דבמקום אופל שכתב רמ"א פירושו מקום סתר ומיוחד להסתר שם לעבירה להסתר שם מה שאין כן בנידון זה שהוא בפתח הבית ועוברים ושבים מצוים בעיר הגדולה כולה ושומרים של העיר סובבים על העיר תמיד, אין זה סתר כלל, גם בתשובת המבי"ט סימן רפז' כתב גם כן דבמקום אצל האופל הוא דבאותו מקום אופל לא היה דרך לשום אדם שאינו דר שם לכנס בו דומיא דמעלין זה את זה מן הבור וכיוצא בו, שאין דרך לכנוס לבור וכן נכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות הוא מקום יחוד סתר כיוון שהוא בית מוגף מכל צד ואין שום אדם יכול לכנוס ולראות מה עושים.
ומסיק בפ"ת הגם דדעת רמ"א וסיעתו דעמידתה עם הנחשד בחצות הלילה על פתח ביתה הוי כיעור, מכל מקום כיוון דרש"ל והחכם רבי נפתלי הירץ ראו דבריהם ושניהם נתנבאו בסגנון אחד לדחות דברהם בטוב טעם וכוותיהו כיוון המבי"ט, נראה לי דהכי נקטינן להלכה..."
ועתה נבא לנידון דידן. האשה והנטען, מסתובבים יחד תקופה ארוכה בריקודי־עם ביום ובלילה ואף מחוץ לריקודי־עם מחובקים ומנהלים מאות שיחות עד השעות הקטנות של הלילה, והבעל אשר חושד בהם הוא בעצמו עוקב אחריהם ומוצא אותם בחניון הרכבת בשעה 24:00 בלילה בחניון חשוך בתוך רכב סגור ואולי אף נעול עם אורות מכובים, ויש להבהיר כי בשעה כזאת אין יוצא ואין בא, שהרי כבר רכבות לא מגיעות בשעות אלה (לדעת הבעל אין רכבות שיוצאות אחרי השעה 21.30), ושניהם נכנסו יחד לרכב סגור וחשוך וכשתופס אותם הבעל יחד, אומר הנטען כי חשבתי שמדובר בגנב. אם כן גם הוא מודה שבשעה כזאת אף אחד לא מסתובב בחניון חשוך חוץ מגנבים.
אם כן, בנידון דידן נתקיימו כל התנאים לכל השיטות:
א] הסתתרו במקום חשוך. ב] בשעות הקטנות של הלילה מקום שרק גנבים אמורים להימצא בשעות אלו. ג] סגורים בתוך רכב חשוך. ד] נכנסו יחד ולא בזה אחר זה.
ודאי שאשה זו עשתה דבר כיעור אשר מחייב אותה לקבל גטה ולהפסיד מזונותיה וכתובתה לכל הדעות.
אמת דיבר חברי הרב ינאי במה שכתב בשם רעק"א וז"ל:
תירוצו של הנטען כי הוא רק נותן ייעוץ משפטי מבייש אותו לא רק כעורך־דין אלא כל אדם מן השורה היה נכלם ומתבייש ברמת תירוצים אלו.
לא יעלה על הדעת, גם אם מדובר בחברה חילונית ומתירנית ככל שתהיה, שאדם יסכים שאשתו תצא ותיפגש בקביעות עם אדם זר והולכים מחובקים כזוג לכל דבר ופגישות במסתורין אשר מסתירה אותן מבעלה וכשנחקרת מכחישה קיומן של פגישות אלו ומודה רק אחר שהונחו בפניה הוכחות, וכל זאת ביום ובלילה בחניון חשוך בשעות הקטנות של הלילה ומקום אשר אין איש שם.
עוד כותב חברי הרב ינאי כי בנידון דידן אף אם היה קינוי הרי שסתירה לא הייתה.
ותמה אני על דבריו. הרי מרן כתב בשם הרמב"ם בפרק כד הלכ' לב' מהלכ' אישות:
האם התייחדות ברכב סגור חשוך בחניון חשוך בשעה 24.00 בלילה מקום שבשעות אלו לא עובר אדם, שהרי תנועת הרכבות כבר פסקה, לא מיקרי סתירה?!
טענת מאיס עלי
על טענת מאיס עלי שכתב חברי לא אכנס לגופם של דברים כי די והותר במה שכתבתי כי אשה זו חשובה עוברת על דת, עשתה מעשה כיעור והיא חייבת בקבלת גיטה והפסידה מזונותיה וכתובתה.
אלא שאבהיר את דעתי כי במקום דאיכא מאיס עלי באמתלא מבוררת בצירוף טעמים אחרים מחייבים את האשה בגט, ובנדון דידן אשה זו לא רק שיש טענת מאיס עלי של בעלה בטענה מבוררת, אלא היא עוברת על דת ועשתה מעשה כיעור.
וכבר כתבנו דברינו בזה בתיק מס' 467862/1 וזה עיקר דברינו שם:
הסכם הממון
כפי שכבר כתבנו כי בתחילה הצדדים לא נישאו כדמו"י ועברו לגור יחד כבני־זוג לכל דבר, אולם קודם לזה ערכו ביניהם הסכם אשר בו עיגנו את זכויותיהם הממוניות בזמן היותם חיים יחד וכן לאחר פרידתם, ואת צורת חייהם כבני־זוג וכן את התנאים מתי יכולים להיפרד ואת ההשלכות הממוניות לפירוד כזה שנעשה ע"י אחד מן הצדדים.
ב"כ האשה בסיכומיה העלתה טענה חדשה של חוסר סמכות של בית הדין לדון בהסכם זה. יש לציין כי סיכומי הצדדים נועדו להאיר, לפרש ואף להביא ראיות לטענותיהם אשר נטענו בפני בית הדין, אולם לא ניתן בהגשת סיכומים לפתוח חזית חדשה או להעלות טענות חדשות אשר לא הועלו בפני בית הדין, ולו רק מטעם זה היה ראוי לדחות מטעם זה טענה זו.
ומ"מ חברי הרב ינאי כבר דחה טענה זו בטוב טעם ודעת וזה תורף דבריו:
אדם יכול לחייב עצמו ממון אף שמעיקר הדין פטור
תחילה יש להבהיר כי כל הסכם ממון שנעשה – ולא משנה איך נגדיר הסכם זה בשם זה או בשם אחר – והצדדים קיבלו עליהם הסכם זה ונכתב כדת וכדין, יש לכבד את רצונם כי כל תנאי שבממון קיים, וכמו שכתב הרמב"ם (פרק ב' הלכה ט' מהלכות שכירות): "מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם. וכן מתנה בעל הפיקדון על ש"ח או נושא שכר ושוכר להיות חייבין בכל כשואל. שכל תנאי בממון או בשבועות ממון קיים וא"צ קניין ולא עדים."
וכפי שהצדדים כתבו במבוא להסכם שנכתב ונחתם ב־7.08.2008 ואח"כ נעשה אימות ההסכם אצל נוטריון:
ואעפ"י שמעיקר הדין הוא פטור מכל מקום הוא רצה להתחייב בזה, הרי הוא רשאי וזה לא גרע ממה שכתב הרמב"ם (פרק כה מהלכ' אישות הלכ' ד): "אבל אם נשא אחת מחייבי לאוין והכיר בה, או אחת מחייבי עשה בין הכיר בה בין לא הכיר בה – יש לה כתובה, שחייבי לאוין שהכיר בה, רצה ליזוק בנכסיו."
תוקפו ההלכתי של ההסכם אחר שנישאו כדמו"י
העובדות אשר אין עליהן חולק הן כי הצדדים חיו על פי הסכם זה, עברו לגור יחד, ניהלו את חייהם כזוג לכל דבר ועניין ואף קיימו את הסעיפים הממוניים בהתאם להסכם. הנתבעת מכרה את דירתה וקיבלה 30 אלף דולר מהתובע בהתאם לסעיף 5 להסכם ובינואר 2004 היא קיבלה את זכויותיה בביטוח המנהלים של התובע בהתאם לסעיף 14.
הצדדים הלכו ונישאו אחרי שנה מיום כתיבת הסכם. הם יודעים כי קיים הסכם ממוני ביניהם שחיים על פיו ואף יודעים כי חלק ממנו אינו תואם בלשון המעטה את מה שההלכה והמשפט העברי בעניין הקשר האישי ביניהם וכן ענייני הרכוש כאשר נישאים כדמו"י ובכל זאת אף אחד מהם לא אומר דבר ולא חצי דבר אלא הולכים ומתחתנים כדמו"י וכותבים כתובה ואף לרושם הנישואין לא אומרים דבר, ולא זו בלבד אלא אף אחר שנישאו עוד פועלים על פי הסכם זה. זאת ועוד, בסעיף 3 להסכם כתבו: "הצדדים מצהירים כי יחסיהם ההדדיים מוסדרים ביניהם ע"פ הוראות הסכם זה בלבד ובמקרה של התנגשות בין הוראות ההסכם להוראות כל דין אחר בהווה ובעתיד תגברנה הוראות הסכם זה אלא אם ישנו הצדדים הוראות אלו באמצעות עריכת הסכם חדש בכתב שיאושר ע"י ביהמ"ש או ע"י נוטריון". ושוב חזרו על דברים אלו בסעיף 29 להסכם: "הצדדים מסכמים כי כל שינוי הוראות הסכם זה יעשה בכתב וטעון אישור ביהמ"ש או נוטריון שינוי שלא יעשה לפי הוראות סעיף זה הנו חסר כל תוקף משפטי ואינו מחייב."
על כן נראה בפשטות כי כוונתם בעריכת נישואין כדמו"י לחזק ולהוסיף על ההסכם אשר ביניהם ולא לגרוע ממנו.
אמנם בפרק פקיעת הקשר בסעיפים 16, 17, 18 (האומר: 16 "בכל עת לאחר אישור הסכם זה יהא רשאי מי מבני הזוג אשר ירצה בכך להודיע למשנהו על רצונו בפקיעת הקשר ביניהם וזאת באמצעות משלוח הודעה בכתב של הצד המבקש את פקיעת הקשר למשנהו בה יודיע על רצונו") נכתבו דברים שהם בניגוד גמור למי שנושא אשה כדמו"י ובכל זאת הם מתחתנים כדמו"י, וודאי שהם יודעים זאת, ואף יודעים כי נישואין וגירושין כאן בארץ נידונים על פי המשפט העברי ואף החוק קובע זאת ובהכרח פרק זה של פקיעת הנישואין אשר נכתב בהסכם יכרע וייפול לפני המשפט העברי וההלכה וברוח הדברים של ימים אלו "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה", אם כן מדוע טחו עיניהם מראות זאת ונישאים כדמו"י ואין פוצה פה ואין מצפצף, הרי יש הסכם שמדבר על הדרך לפקיעת הנישואין?
אלא אמור מעתה, ידעו גם ידעו, אלא כוונתם כשעשו נישואין כדמו"י לחזק את הקשר ביניהם שלא יהיה ניתן לפרק נישואין אלו בקלות ואף בחלק הממוני כוונתם להוסיף כגון ירושה מדור ומזונות האלמנה אם הבעל ימות, פדיון אם האשה תיפול בשבי, תשלום כתובה ותוספת כתובה, והחלק הממוני שבהסכם ודאי קיים דכל דבר שבממון קיים כפי שביארנו.
כעין ראיה לדבר שכאשר שני צדדים חלוקים על עניין מסוים ונפרדו ואחד הצדדים חזר לבצע את אותו מעשה הרי ההלכה קובעת כי יש להתייחס למעשה זה כי התנאים לקיום מעשה זה הם כפי שהצד שכנגד רצה, וקל־וחומר אם שני הצדדים התנהלו על פי סדר מסוים ועתה שניהם יחד עושים מעשה, ודאי שכוונתם הוא לא לסתור את מעשיהם הראשונים אלא להוסיף עליהם.
הרמב"ם (פרק כ' מהלכה מכירה הלכה א) פסק:
מוכח מדברי הרמב"ם שאם אדם עשה מעשה הרי הוא עושה אותו על דעת המעשה הקודם שחברו רצה, כיוון שלא פירש דבריו.
אם כן, גם בנידון דידן. שניהם ידעו על קיומו של ההסכם ביניהם ואף ידעו מה מהותו של הסכם שהם הולכים לעשות, בכל זאת הם עושים ונישאים כדמו"י ולא מדברים על זה דבר, ואם כוונתם לבטל הסכם זה, ודאי שהיו לכל הפחות מזכירים זאת, אלא ודאי כוונתם בנישואין כדמו"י להוסיף על ההסכם הראשון כל מה שאפשר להוסיף.
פרשת מנדס ודונה גרציה
הנה לעניות דעתי פרשה זו אינה קשורה לנידון דידן ולמען כי הקורא ידע על מה אנו דנים אעתיק מתוך דברי חברי הרב ינאי את עיקרם של דברים:
לעומתם הביא כי מרן הב"י נקט כי החיוב כלל לא חל. ונבאר כעת את השיטות.
דעת המבי"ט
כותב המבי"ט בתשובתו:
הנה הארכתי בהעתקת דברי המבי"ט למען תראה כי מעולם לא כתב כי נישואין כדמו"י מבטלין הסכם ממון שנעשה בין הצדדים אף אם הסכם זה ותנאים אלו נעשו בשעת הנישואין שנעשו שלא כדמו"י ולא אמרינן דימים ראשונים נפלו ואתם נפלו תנאים שנעשו אז ואם כן קל־וחומר בנידון דידן שהצדדים עשו הסכם ודינו כדין חוזה לכל דבר ופעלו על פי הסכם זה גם אחר שנישאו, ודאי שנישואין כדמו"י לא יבטל הסכם זה אלא להוסיף על ההסכם הראשון כוונתם.
דעת הב"י
ומרן הב"י בספרו "אבקת רוכל" (סימן פ') חלק על המבי"ט ודעתו שהתחייבויות שנעשו בנישואין שלא כדת לא חלו כלל, וז"ל:
ועל דברי המבי"ט תמה הב"י:
מכל זה מבואר כי הנישואין כדמו"י אינם מבטלים את תנאי הממון שעשו ביניהם אם נעשו כדת וכדין.
דעת מהרשד"ם
כתב מהרשד"ם בתשובה (סימן שכז):
מבואר מדברי מהרשד"ם שדעתו כדעת המבי"ט שוודאי זכתה האלמנה במה שכתב לה בנישואין הראשונים אעפ"י שאלו היו נישואין שלא כדמו"י.
אלא שכאן הוסיף מהרשד"ם שאם הייתה נישאת אח"כ כדמו"י היינו יכולים לומר שכל מה שנעשה מקודם לכן בטל והימים הראשונים יפלו דאין לה אלא מנה ק"ק ומה שחידש לה בנישואין השניים שנעשו כדת.
וכאן יש לי ספק מה כוונתו במה שכתב היינו יכולים לומר מדוע לא כתב היינו אומרים דמשמע שוודאי היינו אומרים כן אלא כתב היינו יכולים לומר משמע שהוא מסתפק בזה האם היינו אומרים שהימים הראשונים נופלים או לא.
על כן לא ניתן להביא ראיה מדברי מהרשד"ם ולהחליט כי ס"ל ודאי דנפלו ימים ראשונים ואף אם יתעקש הרוצה לדחוק ולאנוס ולפרש כי ודאי שכוונת מהרשד"ם כי ימים הראשונים נופלים ומה שכתב היינו יכולים לומר כיוון שזה לא היה מעשי כי לא נישאו כדמו"י מכל מקום עדיין יש הבדלים גדולים מהותיים בין מעשה שעליו דיבר מהרשד"ם לנידון דידן כמו שנבאר לקמן.
ומ"מ כיוון דדעת המבי"ט וכן דעת הב"י הן ברורות וס"ל דנישואין כדמו"י לא מבטלים הסכם ממון שנעשה קודם הרי דכוותיהו נקטינן ולא כדברי מהרשד"ם שכתב דבריו כמסתפק.
ההבדלים המהותיים בין נידון דידן לדברי מהרשד"ם
א. מהרשד"ם מדבר שתנאי נישואין כדמו"י יבטלו תנאי נישואין שאינם כדמו"י אולם בנידון דידן מדובר שתנאי נישואין כדמו"י יבטלו תנאים שנעשו בין שני בני־זוג מבלי שעשו כל סוג שהוא של נישואין אלא הסכם ממון שנעשה בין שני צדדים ושניהם חתומים עליו ויש לו תוקף כמו כל חוזה כמו בדיני החוזים.
ב. בנידון של מהרשד"ם הצדדים היו אנוסים בעשיית ההסכם הראשון לכן כשעבר האונס ועשו הסכם חדש יש סברה לומר שכוונתם לבטל את ההסכם הראשון. מה שאין כן בנידון דידן עשו את ההסכם הראשון ברצון ואף פעלו על פי הסכם זה אחר שנישאו כדמו"י.
ג. אצלנו הצדדים פעלו על פי ההסכם הראשון (הבעל העביר כספים וזכויות פנסיה) אף לאחר שנישאו כדמו"י, ואילו חשבו כי ההסכם הראשון בטל מדוע פעלו על פי הסכם זה, אלא ודאי במעשים אלו שגם שאחר שנישאו כדמו"י פעלו על פי ההסכם, הרי בזה גילו דעתם שאין רצונם בביטול ההסכם הראשון, אלא להוסיף עליו ולחזקו.
ד. מהרשד"ם כתב היינו יכולים לומר דהימים הראשונים נפלו ויש לפעול על פי מה שמחייב נישואין כדמו"י. אם כן, גם בנידון דידן אם אתה טוען דימים ראשונים נפלו, הרי אתה צריך לפעול על פי מה שמחייב נישואין כדמו"י, וזה אתה לא עושה אלא הולך לפעול על פי החוק, וזה סותר מינה וביה: אם אנחנו אומרים שכוונתם בנישואין כדמו"י לבטל את ההסכם הראשון וכוונתם לקיים על פי ההסכם האחרון, קרי: כדמו"י, אז מדוע לא תפסוק על פי ההלכה – דהיינו להחליט מה הם נכסי מלוג ומה הם נכסי צאן ברזל ומה הם הפירות וכו' – כי זה ההסכם האחרון.
תוקף הסכם הממון בנידון דידן על פי החוק
הנה ראיתי כי חברי הביא את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים סובול, בזק־רפפורט ומינץ; עמ"ש 26693־04־13) שדן בנקודה זו – בתוקפו של הסכם ממון של ידועים־בציבור כאשר הצדדים נישאו מאוחר יותר כדמו"י. ביהמ"ש בחן את השאלה אם לנוטריון יש סמכות לאשר את הסכם הממון לפי חוק יחסי ממון כאשר הצדדים לא נמצאים "לפני" הנישואין כדרישת החוק, מאחר שהאפשרות שהם יינשאו בעתיד לא עמדה אז על הפרק. נקבע בפסק הדין כי ההסכם לא יזכה למעמד של הסכם ממון על פי חוק יחסי ממון למרות האימות הנוטריוני. לתקופה שלאחר הנישואין הסכם הממון איננו מחייב, אך לתקופה שלפני הנישואין ההסכם מחייב מכוח דיני החוזים ויש לבחון אותו בהתאם לחוק החוזים.
לא אאריך בכל הנטען והנכתב בפסק דין אלא את העיקר הנצרך לנו.
הנה המעיין בפסק דין זה יראה כי בית המשפט ביטל הסכם זה בגלל שתי סיבות. בסעיף 26 להסכם נכתב "לא ראינו מקום לפרט את כל שלל טענותיה של המערערת אחת לאחת ואת תשובות המשיב להן, שכן די בשתיים מטענות הערעור האחת טענת העדר תקפות אימות הנוטריוני שנית הטענה בדבר הפרת הסכם הממון כדי להוביל לקבלת הערעור ולקבלת התביעה לביטול ההסכם".
על שתי טענות אלו יש להשיב:
א. טענה בדבר הפרת הסכם הממון אינה קיימת ואף לא הועלתה ע"י אף אחד מהצדדים, לא בדיונים ולא בכתבי הטענות. נכון הוא כי בעקבות תביעת הגירושין הועלתה הטענה בדבר עוברת על דת ומעשה כיעור אשר בעקבותיהם הפסידה האשה את מזונותיה ונתבטל ההסכם כפי שיבואר לקמן, אבל לא בגלל שהצדדים נישאו כדמו"י.
ב. הטענה בדבר העדר אישור של הסכם זה בבית משפט – טענה זו אכן קיימת גם בפסק דין זה, אולם על הנחה זו של הסכם ממון שעשו שני בני־זוג זמן רב קודם נישואיהם בעוד שהחוק מחייב כי הסכם כזה כדי שייקרא הסכם ממון ולא יתבטל בעקבות נישואין כדמו"י צריך שייעשה סמוך לנישואי הצדדים או עובר לנישואין, על הנחה יש מקרים חריגם שהסכם ממון כזה לא יתבטל.
ובמה דברים אמורים, בפסק דין של בית המשפט העליון בע"מ 7734/0 ובע"מ 8167/0:
ועוד יתר־על־כן, אף כאשר ההסכם כלל לא הוגש לאישור, במקרים בהם התנהגו הצדדים בפועל על פיו ונהנו ממנו, קיימת לעתים – ובהתחשב בנסיבות – מניעות מהעלאת טענה בדבר היעדר אישור. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בפרשה אחרת, בבע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (2006):
רעיון דומה מובע בדברי פרופ' שחר ליפשיץ:
דברים אלה מדברים בעדם, ולטעמי תואמים את השכל הישר וחובת ההגינות."
ולנידון דידן הצדדים פעלו על פי הסכם הועברו כספים מהבעל לידי האשה אחר שנשאו כדמו"י עשו חשבון משותף ונהנו זה מזה וחיו מכספים אלו כבני־זוג.
לכן גם בנידון דידן לא תשמע הטענה כי יש לבטל הסכם זה כי לא אושר בערכאה משפטית.
הסכם הממון בנידון דידן
הנה למרות האמור לעיל מ"מ בנידון דידן יש לבטל את ההסכם ונבאר הדברים.
חדא – הנה, בסעי' 23 להסכם שנכרת ביניהם נכתב:
בסעי' 24 להסכם נכתב:
מבואר בסעיף זה שאם האשה תהיה בקשר עם אדם זר תפסיד את אותם מזונות שהבעל התחייב לתת לה. לכן בנידון דידן שהאשה דינה כדין עוברת על דת ועשתה מעשה כיעור וזה נמשך תקופה ארוכה הרי שזה ודאי עילה להפסידה את המזונות שהתחייב. גם המשך הסעיף אומר "למעט מקרה בו עזיבתה של [פלונית] או פקיעת הקשר ארעה עקב הטרדה של [פלוני] את [פלונית] כי אז לא תאבד [פלונית] את זכאותה למזונות". ומכלל הן אתה למד לאו. משמע שאם הקשר נפקע לא בגלל הבעל אלא בגלל הטרדה של האשה כמו אצלנו, דהוי דינה כעוברת על דת ועושה מעשה כיעור, ודאי שהפסידה את מזונותיה. ודאי לא עלה על דעתו כי אשתו תעשה מעשים אלו ונאלץ לגרשה בגלל מעשיה ולא יכול להמשיך לחיות אתה, ימשיך לשלם לה מזונות, דאדעתא דהכי ודאי לא התחייב.
שנית – עוד יש לומר כי ההתחייבות שהתחייב 3,500 ש"ח לכל ימי חייה הוי התחייבות לדבר שאינו קצוב שהרי מי יודע כמה תחייה, והתחייבות כזאת יש בה ספקות רבים. ידועה המחלוקת המפורסמת, אם יש תוקף להתחייבות בדבר שאינו קצוב. שלפי הרמב"ם היא אינה תקפה, בהלכ' מכירה, יא, טז, ולפי השו"ע היא בת תוקף, שו"ע, חו"מ, סימן ס סעיף ב. וי"א שהשו"ע חשש לכתחילה לשיטת הרמב"ם. וי"א שהמנהג בארץ לחשוש לשיטת הרמב"ם. וי"א שיכול המוחזק לומר קים לי כהרמב"ם. וי"א שהמנהג בארץ בעניין זה כהרמב"ם. על כל אלה עיין בדברי הגר"ע יוסף זצוק"ל שו"ת יביע אומר, ח"ג, חו"מ, ד, שביאר את הדברים בהרחבה תוך ציוני המקורות כדרכו בקודש.
אם כן, יכול הבעל שהוא המוחזק לומר קים לי שהתחייבות בדבר שאינו קצוב אינה תופסת.
סוף דבר העולה מכל הנ"ל
א] האשה דינה כדין עוברת על דת ועושה מעשה כיעור וחייבת בקבלת גטה.
ב] האשה הפסידה מזונותיה וכתובתה.
ג] גם מזונות שהתחייב הבעל לתת אחר הנישואין הפסידה האשה.
ד] מיום הקרע, קרי מיום תביעת הגירושין, ההסכם שעשו הצדדים בטל.
הנלע"ד כתבתי וצור יצילנו משגיאות אמן.
הרב מיכאל עמוס – אב"ד
מסקנות פסק הדין
1. תביעת הגירושין:
לדעת הרוב – תביעת הגירושין של התובע מתקבלת. דין הנתבעת כדין אישה העוברת על דת החייבת בקבלת גט והיא גם הפסידה מזונותיה ומדורה. לדעה זו, דין הנתבעת אף כעושה דבר כיעור.
לדעת המיעוט – אין לנתבעת דין עוברת על דת לחייבה בגט, אך היא הפסידה מזונותיה ומדורה.
נפסק כדעת הרוב.
2. הסכם הממון:
א. לבית הדין יש סמכות שיפוט בנושא הסכם הממון.
ב. בדבר ביטולו של ההסכם חלוקות הדעות:
לדעה אחת: הסכם הממון בטל החל מיום הנישואין אולם כל מה שבוצע מכוחו של ההסכם לאחר הנישואין אין לבטלו וכל צד מוחזק במה שכבר קיבל או תפס. זכויות ממוניות שטרם בוצעו – מבוטלות מכאן ואילך.
לדעה שנייה: הסכם הממון בטל מספק, והמסקנות הנגזרות מכך הן כדעה הראשונה.
לדעה שלישית: ההסכם בטל מיום תביעת הגירושין.
לפי כל הדעות מה שניתן כבר מכוחו של ההסכם – אין להשיב, אך מכאן ואילך אין להסכם תוקף מחייב.
3. בהתאם לאמור, התובע פטור ממזונותיה ומדורה, ומכתובתה (לדעת הרוב) של הנתבעת ועליה להתפנות מדירתו של התובע.
4. מזכירות בית הדין תואיל לקבוע לצדדים מועד לסידור גט.
ניתן ביום ב' בניסן התשע"ד (02/04/2014).
לתחילת פסק הדין בתיק מספר 889100/1
סתירות בחקירות
בחקירות בית הדין בדיון מתאריך ז' בטבת תשע"ג (20.12.2012) נכתב כדלהלן:
"אנו נפגשנו במקרה ב"חצי חינם" ופגשתי אותו, ואמר שראה אותה ב[ס'] בהוד השרון, על כל פנים, פניתי לעו"ד שלי, לקחתי חוקר שיבדוק מה קורה? והוא המשיך לראות שהיא חונה, והיא נוסעת אתו לכל מיני מקומות לרקוד, פעם בפ"ת, פעם למקום אחר, יותר מזה הוא דיווח לי שהיא נסעה מכ"ס, אנו גרים בכ"ס, לבילינסון הוא חיה לה, והם נסעו מהלך כמה דקות לפ"ת לרקוד שם, אפילו שם נפגשו, והוא דיווח לי שבמעקבים שעשה שהם היו נכנסים ויוצאים מחובקים מהריקודים.
האשה: שקר וכזב.
...
האשה: עלילת שווא, שקר וכזב."
"ש: שמעת מה [פלוני] אמר על המפגשים שלך עם [ד' ו']. זה נכון.
ת: זה לא נכון, הקשר של חברים בלבד.
ש: הלכתם מחובקים ביחד.
ת: מה שאני לא זוכרת, הריקודים זה [פלוני].
ש: לא שואל ריקודים, מעבר לריקודים האם יצאת עם [ד' ו'] ויצאתם מחובקים.
ת: לריקודים בלבד, ואם נפגשנו בגלל שהייתי במצוקה, ש[פלוני] איים עלי על תביעת גירושין, והמצב לא היה טוב הוא שימש לי כאזן קשבת וביקשתי ממנו עצה איך אני יכולה להתגבר על העניין הזה, לא רציתי את הגירושין, ו[ד' ו'] כחבר טוב, ואין בינינו יחסים, אני מתביישת איך שאתם מדברים, אני רוצה לבקש, הייתי אשה טובה, הייתה בינינו אהבה טובה, היו לי חיים לא קלים, שמחתי מאוד שיש לי אהבה ואוהבים אותי ואוכל לשקם את חיי, משפחתי חשובה לי, גידלתי לבדי שני ילדים, כשאני עומדת כאן, מה שרוצה זה כלכלי בלבד הוא רוצה לחיות עם אשה אחרת הוא זה שאמר לי לחזור לריקודים ורצה להכשיל אותי, רציתי לרקוד עם [פלוני], וביקשתי ממנו שירקוד אתי, הריקודים נותנים קרן אור.
ש: האם התחבקת אתו או לאו, לא במסגרת הריקודים.
ת: איני זוכרת דבר כזה, הדבר היחיד שיכול להיות שנפגשנו, בשביל לקבל עצה.
ש: התחבקת אתו או לאו.
ת: יכול להיות שרצה לנחם אותי, לעודד אותי, מעבר לזה אין כלום, זה חבר טוב, שליווה אותי שנים.."
...
"נסעת לפ"ת וכשיצאתם מהמכונית בין הכניסה למכונית לאולם הוא הלך איתך מחובק.
ת: לא זוכרת.
ש: תאריך 01/03/2012 הוא לוקח אותך את מחובקת אתו לאולם.
ת: לא זוכר (=לא זוכרת), [ד' ו'] הוא חבר טוב קרוב של 20 שנים הוא ליווה אותי גם בעניינים משפטיים, לא היה לי אף אחד הוא חבר טוב,
ש: כשנסעתם לנתניה לשמורת האירוסים, חנית בסוף [...] והוא אסף אותך.
ת: לא.
ש: מהיכן אסף אותך.
ת: לא זוכרת.
ש: למה לא אסף אותך מהבית,
ת: לא זוכרת, [ד' ו'] חבר טוב של [פלוני],
ש: למה לא בא לקחתך מביתך."
...
"ש: גב' [פלונית]. את רואה אותך פה עם [ד' ו'], שאתם הולכים ל...
ב"כ א: תשיבי אם את שם או לאו.
בית הדין: אל תשיבי.
ת: יכול להיות שעשו פוטומונטאז',
ש: זו את.
ת: כן."
"ש: גב' [פלונית], את ו[ד' ו'].
ת: כן.
ש: את פה.
ת: כן.
ש: זה המשך של אותה תמונה, שניכם מחבקים אחד את השני.
ת: כן נכון. זה הכול בשביל לעודד אותי.
בית הדין: מתי היו התמונות.
ב"כ ב: זה בפולג, הם מחובקים ביום 14/03/2012."
האישה בתחילה לא זוכרת כלל חיבוקים ביניהם, ומשהוכח לפניה "נזכרה" וטענה לפוטומונטאז' ולעידוד נפשי.
בחקירתו של מר [ד' ו'] בדיון מיום 7/4/2013 נכתב כדלהלן:
"ש: עו"ד [ד' ו'], כשאתה מגיש עייף מהלשכה, אתם מגיעים לאולם ריקודים, הולך איתה מחובק מהרכב עד לאולם ריקודים.
ת: לא זוכר, כאשר היא הייתה במצב נפשי לא טוב, רציתי לעודד אותה, אז חיבקתי אותה, כל הזמן מחבקים ונוגעים אחד בשני, זה אצלנו, כך מתנהגים."
...
"ת: שאלתי אותה אם היא מכירה את שמורת האירוסים, והיא אמרה שלא, ירדתי להראות לה את השמורה, ואז הודיע לי עו"ד ד' שיותר מאוחר, ואז אכלנו במסעדת אל־גאוצו, יש לי אישור קבלה.
ש: עו"ד [ד' ו'], אתם נוסעים לשמורת האירוסים, מטיילים בחיק הטבע.
ת: חיפשתי אירוסים, ורציתי להראות לה.
ש: מחובקים.
ת: לא.
ש: תראה הצגתי לה תמונה ביחד איתך.
ת: לא יודע.
ש: אחרי שמורת הטבע, טיילתם בטיילת.
ת: לא. לא הגענו לטיילת, משם ישר למסעדה."
...
"ש: אם היו שיחות עם [פלונית] לא בעניין עבודה.
ת: הקשרים לא רק ענייני עבודה, קשורים למשפחתי, זה ידידות של 20 שנים, לא יודע אם לך יש חברים, זה ידידות ומחליפים כל מיני דברים, כך שאתה שואל אותי עבודה, אולי קרה משהו באותו תאריך, משהו דחוף, לא זוכר מה היה ביום כזה, זה שהיו שיחות אישיות ונפשיות כן, ולכן אני ידיד שלה ועוזר לה עם הקשיים שלה עם הבעל שלה, מה לעשות בשביל זוגיות שלה הוא יתחרט על כך, כדאי לו לחזור אליה, איני יודע מה היא תסכים הוא מפסיד אשה נעדרת, ואסור לשים קץ לנישואין.
ש: זה מתבטא בחיבוק.
ת: בחברה שלנו, זה טבעי לחלוטין.
ש: שמורת האירוסים מחובקים.
ת: לא הודינו בזה אתה אמרת זאת."
...
"ש: אתה מקשר את התמונות שכן אתם.
ת: יכול להיות שכן.
ש: התמונות בשמורת האירוסים.
ת: לא בתוך, זה נמצא על הכביש מעבר לשמורת האירוסים, חיפשתי את הכניסה לשמורת האירוסים.
ש: וגם בשמורת האירוסים הלכתם מחובקים.
ת: שלא תעלה על פרחים.
ש: וכאן.
ת: מחפש את הדרך...יש יד על המצח.
ש: אתה מחבק אותה.
ת: לא.
ש: היא לא מחבקת.
ת: לא.
ש: מר [ד' ו'] באמת, קצת כבוד לעצמך. היא לא מחבקת אותך?
ת: לא אפרש לך את התמונות. מנסה לאן אתה מוביל, מה קרה פה?"
גם מר [ד' ו'] מכחיש ולא מודה אך לאחר מכן משנוכח בתמונות טוען כי חיבק את האישה שלא תעלה על הפרחים.
יצוין בנוסף שבדרך לריקודים וביציאה מהם אין בהכרח פרחים שניתן לעלות עליהן בטעות.
בהמשך נכתב בפרוטוקול:
"בית הדין: שאר העובדות שהלכתם מחובקים.
האשה: הוא עודד אותי לחזק אותי כחבר טוב, של עשרים שנים, יודע עלי הכול.
בית הדין: את מחבקת אותו.
האשה: בשביל להיות מחוזקת, אנו רוקדים, כחילונים, אנו כל הזמן מחובקים, זה חיבוק כמו של אח ואחות, אנו ביחד, זו התנועה הטבעית שלי. אתם בטח יודעים איך רוקדים כזוגות, זה כמו אח ואחות, הייתי במצב נפשי מאוד קשה. הוא כחבר טוב הוא עודד אותי."
מתברר עניין נוסף לפנינו. האיש – מר [ד' ו'] "יודע הכול" על הגב' [פלונית]. הוא איש סודה הנאמן אשר אתו היא משתפת את כל רגשותיה והוא יודע עליה הכול!
שיחות הטלפון
התובע טען בדיונים כי התקיימו שיחות טלפון רבות בין הנתבעת למר [ד' ו'] משמעותית. בסיכומיו צרף את פירוט השיחות ומהן עולה כי מאפריל 2011 ועד מאי 2012 התקיימו שיחות רבות בין השנים. תביעת הגירושין הוגשה רק ביום 29/3/2012. מהפירוט עולה כי השיחות התנהלו בכל ימי השבוע ובכל שעות היממה ולעתים אף בחצות לילה.
פגישה בחניון חשוך
בחקירת החוקר נאמר בין השאר:
"ש: מה עשו ברכב.
ת: חניון חשוך. ה[ס'] פעיל ביום, יש מכוניות מאוד בודדות, תאורה חלשה, זה לא מקום מקורה, לילה ותקופת חורף, חשוך."
בדיון מתאריך 20/12/2012 נאמר בעדותו של הבעל:
"כשאני הטחתי דברים אלו בפניה היא הכחישה זאת, והיא מסתירה ממני, ואמרה לי שזו חברה, על מסרון ששלחה לה חברה, ולקוחה שלא שולחת מסרון, החשדות גברו היא אמרה לי שהיא רוקדת וכל פעם אומרת "בכל מקום אחר"... ולא חפרתי, כששאלתי אותה [ד' ו'] מגיע לריקודים היא אמרה שכמעט לא מגיע, בדצמבר 2011, החשדות גברו, וגיליתי במקרה היא אמרה לי על מקום קבוע ברעננה, ואני רואה שהיא נסעה בסה"כ שני ק"מ, ואין ריקודים בטווח של הבית, התחלתי ללכת בערבים מדי פעם בעיר לחפש את הרכב, עד שגילתי אותו בתחנת הרכבת, הרכבת האחרונה בשעה 21:30, ומצאתי את הרכב חמש או שש פעמים, זה היה בנוב' 2011, ביום 12/01/2012 אני שוב מצאתי את הרכב, חיכיתי ברכב, הם הגיעו, הם היו בתוך הרכב שלו, [ד' ו'] והיא! הם הגיעו למגרש החניה בתחנת הרכבת, יצאתי מן הרכב, ואמרתי מה זה צריך להיות, מה אתם עושים פה לבד, והיא השתקתה לגמרי, הייתה בהלם, והוא אמר שיש עסקים ואנו מנצלים את הדרך לריקודים, זה היה בשעה 12:00 בלילה, לא יודע "איזה עסקים גדולים" שצריך פעמים בשבוע לנסוע ברכב שלו. אחרי שנסע, ולקחתי אותה לבית, זה רבע שעה הליכה, אני ביקשתי ממנו שיגיע אלינו הבית, והוא ניסה לומר שלא יכול, ואמרתי: אני רוצה לדעת מה קורה ביניכם? במקרה שבבית ששמעתי את השיחה, תגידי "מה אתם זוממים מאחורי גבי", לא חששתי על רומן, חשבתי משהו שלא אדע היא אמרה שאתה הטוב ביותר שקרה לי! נחזור לעניין הוא הגיע לבית והסביר שני דברים, הם מנצלים את הנסיעות כדי לטפל ב"עסקים המרובים" שיש לה, (בציניות), ואמר שהם רוקדים יחד והם כבר נוסעים כמה שבועות ביותר אינטנסיביות במכונית שלו כדי לנצל את הזמן ולדבר, ושהם מאוד מצטערים והייתה טעות, ושאלתי למה אתה עושה זה, אתה מבין את המשמעות המשפטית הוא אמר שעדיף שלא תדע, אמר שזה טעות, ולא יקרה יותר, והתחייבו שזה לא יקרה. יפה! הם יצאו מהבית, ואני אחרי שהוא יצא, אמרתי לה שהדבר הזה לא בסדר, לא מוכן את צריכה לבחור ביני לבינו, והיא אמרה שאם יש לה 200,000 ₪ לעבודות, בגלל העבודות, דבר זה לא נראה לי, אני הייתי שותף לשני דברים "פינוי בינוי", והוא לא ייצג אותה, הייתה התייעצות עם הוועד הבית, והוא הצהיר שאינו מבין בזה."
בחקירת מר [ד' ו'] בדיון מתאריך 7/4/2013 הודה מר [ד' ו'] בפגישה הנ"ל וכך נאמר בדיון:
"ש: היה מקרה לפני כשנה ושלושה חודשים, החזרת אותה לתחנת הרכבת, והדלת נפתחה, ושאל מה זה צריך להיות.
ת: המקרה זכור לי, היה מקרה שחזרתי למקום המכונית שלה, ראיתי דמות חשודה, חשבתי שיש גנב, הארתי עם הפנסים הוא יצא מהמכונית והם נסעו ביחד.
ש: שאל מה צריך להיות.
ת: כן."
"ש: הוא ביקש לברר.
ת: כן.
ש: אתה באת.
ת: כן, התארחתי אצלם."
"ש: אם המפגש הזה בשעה 12:00 בלילה, הכול ידידותי, למה צריך שתאמר לו אתה עושה שגיאה.
ת: אתה לא הייתי בפגישה, אתה לא מראה את הדברים הוא שאל אם יש דברים אינטימיים, אני אמרתי שהוא עושה שגיאה, אין שום עניינים.
ש: הוא בא בטענות על זה.
ת: הוא אמר זאת, ואני שכנעתי אותו שאין כלום, וכדי לשמור על זוגיות, וביקשתי אישור לרקוד.
ש: הוא אמר שהוא מתנגד לרקוד ביחידות.
ת: נאמר שאמשיך לרקוד איתה."
"ת: כל מה שהפריע לו שיש בעיה בינו לבין אשתו לחוסר אימון, ושאל אם יש משהו בינינו, אני אמרתי לו שאם לא היינו חשודים, הרי יש כרטיס, אני אמרתי לו אני חוזר כעת מריקודי־עם, תוציא את כל השטויות, אני אמרתי לו אנו הרי ידידים, הוא היה איתי בידידות, עזרתי לו משפטית, גם למשפחתו, היינו מטיילים בהיסטוריה צבאית, היינו בדרום בשדה כלניות, וביקש לצלם אותי עם [פלונית]."
סיכום העולה מהחקירות והדיונים
בסיכומו של עניין לפנינו אשת איש הנפגשת לצורך ריקודי־עם עם גבר אחר, יוצאת ונכנסת לריקודי־עם עם הנ"ל מחובקת כחיבוק אוהבים. נפגשת עמו גם מחוץ לריקודי־עם בשמורה, מטיילת במסעדה וגם שם נראים מחובקים. מנהלת עמו שיחות טלפון ומסרונים בכמות גדולה ורבה בכל ימי השבוע ואף בשעות מאוחרות של הלילה. האישה מודה כי הגבר הזר יודע עליה את הכול והיא משתפת אותו בכל עניין ודבר.
מקרה זה הוא מקרה ברור של עוברת על דת יהודית. גם בציבור חילוני אין נהוג להתנהל כפי שנהגו הנטענים במקרה דנן. בהתנהגותה של האישה יש חשש גדול לחששות שלהם ציינו המשנה למלך והב"ש. ומעבר לכך, התנהלות שכזו היא הרס חיי הנישואין ופגיעה חזקה בבעל כאשר אישה הפכה גבר זר לאיש סודה היודע עליה כל דבר ועניין ואשר עמו היא משתפת את כל רגשותיה. עמו היא נפגשת במעטה של ריקודי־עם, בשעות ובזמנים מגוונים הולכת עמו מחובקת ומשוחחת עמו בטלפון ללא גבול ואף מסמסת עמו. מלבד פגישות במקומות חשוכים כמו חניונים. והכול במעטה של ייעוץ ועידוד וענייני עסקים וכדו'. אישה שכזו מאבדת כתובתה וניתן לכפותה להתגרש אם בעלה תובע זאת כבמקרה דנן וכפי שנפסק בשו"ע אבהע"ז סי' קטו. נראה לי בנוסף כי על פניו דינה של האשה כעושה מעשה כיעור וכפי שכתב חברי האב"ד שליט"א להלן.
ביטול ההסכם
מסכים אנכי לדברי חברי הגר"א ינאי שליט"א כי ההסכם כולו עוסק בהסכם חוזי של ידועים־בציבור ולא בהסכם ממון שנכרת לפני נישואין.
מסכים אני שההסכם כולו משולב כיחידה אחת וכפי שנכתב בסיומו כדלהלן:
"הצדדים מצהירים בזה כי כל ההסכמות בהסכם זה הן מקשה אחת ושלובות זו בזו."
כאמור בדברי חברי סעיפים משמעותיים בהסכם אינם רלוונטיים לאחר שהצדדים נישאו ולא ניתן בהודעה בכתב להפקיע את הקשר. לאמור כי עם נישואי הצדדים מתבטלים סעיפים יסודיים של ההסכם בעניין הדרך לניתוק הקשר שבין הצדדים. ומשכך, כל ההסכם לכאורה, בטל משום שילובם של כל סעיפי ההסכם כיחידה אחת.
יש להוסיף כי הצדדים אשר אינם שומרים תורה ומצוות ועל פני הדברים ולפי מה שנאמר בפרוטוקולים רחוקים מכך, ולא זו בלבד אלא שכרתו הסכם על פי חוק כידועים־בציבור, הרי שבסתמא מקבלים עליהם את החוק והפסיקה הקשורים והרלבנטיים להסכם עליו הם חתמו. ולאחר שהפסיקה האזרחית וכפי שחברי האריך לצטט את פסק הדין בעניין זה מביהמ"ש האזרחי כי הסכם ידועים־בציבור בטל כאשר החליטו אלה למסד את הקשר ע"י חופה וקידושין, אזי על דעת כן חתמו על ההסכם. כעין דין "סיטומתא" כמובא בשו"ע חו"מ סי' רא.
בנוסף, נראה לומר לאחר שקבענו ברורות כי האישה שלפנינו היא עוברת על דת יהודית וכופין אותה להתגרש לאחר שיצרה קשר עמוק עם גבר זר, ויש חשש כבד לקשר אינטימי ביניהם ואף בהתנהלותה הרסה את מוסד הנישואין עם בעלה, הרי שישנה לפנינו אומדנא דמוכח שהבעל לא התחייב לזון את אשתו למשך כל ימי חייה אם תתנהל בדרך נלוזה זו תחתיו כאשת איש.
הנה, בסעי' 23 להסכם שנכרת ביניהם נכתב:
"במידה ויפקע הקשר בין הצדדים, מוסכם כי ממועד פקיעת הקשר תקבל [פלונית] למזונותיה מידי חודש וכו' למשך כל שנות חייה, סכום חודשי בסך 3,500 ₪, סכום זה הוא סכום הבסיס בתוספת הצמדה וכו'."
ובסעי' 24 להסכם נכתב:
"מוסכם על הצדדים כי [פלונית] לא תהא זכאית למזונות המפורטים וכו' אם הקשר בין הצדדים יפקע לפי בקשתה או אם תחייה [פלונית] בקשר קבוע וממושך עם גבר אחר, למעט מקרה בו עזיבתה של [פלונית] או פקיעת הקשר ארעה עקב הטרדה של [פלוני] את [פלונית] כי אז לא תאבד [פלונית] את זכאותה למזונות."
לאמור כי קשר קבוע וממושך עם גבר אחר הוא עילה לביטול המזונות. לא ברורה פרשנות סעיף זה, שכן יש מקום להבין כי כוונת הסעיף היא אם יפקע הקשר לפי בקשתה או אם יפקע הקשר אם תחייה האישה בקשר קבוע וממושך עם גבר אחר.
אם אמנם זו הפרשנות, אזי יש מקום לומר כי התקיים תנאי זה לאור האמור לעיל כי האישה נקשרה בקשר עם גבר אחר עד שנחשבת בשל כך לעוברת על דת יהודית.
אולם גם אם פרשנות הסעיף היא – אף שאם כך אזי מיקום המשפט אינו במקומו – כי הקשר עם גבר זר עוסק לאחר פקיעת הקשר וכי הקשר לא פקע בשל קשר חדש זה, אלא כי לאחר פקיעת הקשר בין הצדדים ולאחר חלות חיוב המזונות יצרה האישה קשר חדש קבוע וממושך עם גבר אחר, אז תיפסק חבות המזונות. כוונת הצדדים העומדת מאחורי סעיף זה היא כי ברגע שהאישה תיצור קשר עם גבר אחר שוב יש מי שידאג למזונותיה. וכמו כן אין הבעל הקודם מתחייב במזונות פרודתו כאשר זו כבר נמצאת בחיקו של גבר חדש.
והנה, לאחר שקבענו כי האישה היא עוברת על דת יהודית עם חשש של זנות וכאמור, בעקבות קשריה עם גבר אחר עוד בהיותה תחת בעלה ובתוך מסגרת הקשר שביניהם, הרי לא יעלה על הדעת שהבעל יתחייב במזונותיה כל ימי חייה לאחר פקיעת הקשר, כאשר כבר תחתיו יצרה קשר שכזה. יש בדבר "אומדנא דמוכח" ו"אנן סהדי".
זאת ועוד, הכוונה העומדת מאחורי סעיף המזונות הוא כי האשה דורשת את ביטחונה הכלכלי אם ייפרדו הצדדים, לאורך חייה ושנותיה. והנה, הבעל טען והאישה הודתה בדיון כי העלימה ממנו כי ברשותה ישנה תכנית חיסכון שבה מפקדים 350,000 ₪. האישה טענה שכסף זה הוא להבטחתה הכלכלית.
והנה, אם נחשב סכום זה לפי 3,500 ₪ לחודש (הסכום שהתחייב הבעל לחודש בהסכם) נמצא כי בסכום זה מסודרת האשה למשך למעלה משמונה שנים. ייתכן מאוד שהבעל לא היה מתחייב לזון את האשה לאחר הפירוד ופקיעת הקשר, לו ידע שיש באמתחתה סכום שכזה. מה עוד שהבעל העביר לאשה כבר 50% מביטוח המנהלים שלו על פי ההסכם וכבר קיבלה זכויות אלו ואחרות.
בעניין ראייתו של חברי הרב ינאי מדברי המהרשד"ם, לדעתי היה אולי מקום לחלק בין המקרה שם למקרה דנן, אולם מכל טעמיו האחרים ומהטעמים שהוספנו נראה כי ההסכם לא ניתן למימוש והרי הוא בטל.
הנה, בשו"ת מהרשד"ם סי' שכז כתב בשאלתו וז"ל:
"אחד מהאנוסות של פורטוגאל נשאת עם רבי אנוס במלכות פורטוגאל ובאותו המלכות יש נימוס מהמלך ומהמלכות מזמנים קדמונים שבכל הנדוניאות אם מעט ואם הרבה תהיינה כשימות הבעל תקח האשה החצי מהנכסים שישאיר אחריו הבעל כמו שנר' מנוסח הנימוס ברור מאוד ועתה מת הבעל בפורטוגאל והאשה לקחה חזקת הנכסים כפי נמוסי המלכות וכפי התנאי שהתנו בשעת הנישואין מסכים לנימוסי המלכות כמו שהוא מבואר בצואה חתום מיד הבעל הנפטר ומיד השופטים מהמדינה והאשה נשארה מוחזקת בנכסים וכו'."
ובתשובתו כתב:
"לע"ד הדין עם האלמנה בשני החלוקת שזכתה בחצי הנכסים שהניח בעלה וגם אם נשאה ונתנה בהן שתטול חצי הריוח אלא שקודם שראיתי לבאר מהיכא תיסק אדעתין לומר שלא זכתה האלמנה בחצי הנכסי' עד שהוצרכו רבני עולם להאריך בזה כי כפי הנראה הדבר היה פשוט מאוד אחר שידוע אפי' לתנוקו' שכל דיני הנישואין הם נדונים ע"פ המנהג וכל הנושא אשה סתם נושא אותה אדעתא לקיים מנהג מקומו וכמ"ש הרמב"ם פ' כ"ג מהלכות אישות וז"ל הנושא אשה סתם כותב ונוהג כמנהג המדינה כו' עד וכל הדברים האלה וכיוצא בהם מנהג המדינה עיקר גדול ועל פיו דנין והוא שיהיה המנהג פשוט בכל המדינה והרשב"א כתב בתשובה דסתמו כפרושו במקום שנהגו ודברים אלו נקראים לשון הדיוט והטור א"ה העתיק לשון הרמב"ם וסתם כדבריו וכ"כ הריב"ש בתשובה והוא דבר כ"כ פשוט וכו'."
ובהמשך תשובתו כתב:
"אלא שנראה לע"ד שכל אלו הפקפוקים הבל המה ואין בהם ממש אחר שהבעל נפטר במקום שנשא אותה ובמקום שהתנה התנאי הנז' דבשלמא אם אחר שנישאו היו באים הבעל ואשתו לטורקיאה והיו עושים נישואין כדת משה וישראל היינו יכולים לומר שכל מה שנעשה מקודם לכן בטל והימים הראשונים יפלו דאין לה אלא מנה ק"ק ומה שחידש לה בנישואין השניים שנעשו כדת אבל עכשו שנפטר הבעל במקום הנישואין הראשונים כבר זכתה שם האשה בחצי הנכסים מצד מנהג ונימוס המלכות וגם מכוח התנאי שהתנו ביניהם כי לא יעלה על הדעת לבטל עתה הזכות שזכתה שם כבר דלא מבעיא אם תפשה והיא מוחזקת בהם אלא אפי' אם הייתה צריכה להוציא מן היורשים היינו מוציאים כיוון שתכף בשעת פטירת הבעל נפלו הנכסים בחזקתה דאל"כ לא שבקת חיי לכל בני האנוסים שבאו משם ונשאו ונתנו אלו עם אלו יחזרו עתה לתבוע אלו מאלו הזכיות והשעבודין שנעשו שם שלא כדין תורה ע"פ מנהג מקומם הא ודאי פשיטא שאינו עולה בדעת אלא על מה שנעש' שם נאמ' מה דעב' עבר מכאן ואילך חושבנא."
והנה, המקרה בתשובת המהרשד"ם עוסק בבני־זוג שברצונם היו חפצים להינשא בחופה וקידושין אלא משום ההכרח ובשל היותם אנוסים, לא עשו כן. ומשום כך, אף שנישאו בנישואין קתוליים על דעת החוק הקתולי, מכל מקום לו היו נישאים לאחר מכן בטורקיה כדת משה וישראל היה בזה אומדן שמבטלים הם את הסכמתם הקודמת לנהוג על פי החוק הקתולי. אולם במקרה דנן עסוקים אנו בבני־זוג יהודים במדינת ישראל שבידם היה להינשא בחופה וקידושין ובכל זאת בחרו מרצונם החופשי להתקשר יחדיו כידועים־בציבור בהסכם חוזי. ואף אמנם שכעבור שנה נישאו כדת משה וישראל עדיין אין אומדנא שביטלו את הסכמם הקודם, מה עוד שלאחר נישואיהם, ביצע הבעל שני סעיפים חשובים מההסכם. כאמור מטעמים אחרים סבור אני כחברי שההסכם בטל, ולו מחמת הספק.
לסיכום: אני מסכים לדברי חברי ומטעמו שאין להוציא ממוחזקות האשה את מה שכבר קיבלה מהבעל, ולו מחמת הספק.
נקדים ונאמר כי תיק זה אינו עוסק בתביעת גירושין עם הכרוך לה כתביעות המובאות לפתחו של בית הדין דבר יום ביומו. זו תביעה של בני־זוג שניהלו מערכת של חיי אישות שלא כדמו"י עם משק בית משותף, עם התחייבויות ממוניות לניהול חייהם במסגרת זו ואף לאחר פירוק מסגרת זו, וכל זאת קודם שנישאו הצדדים כדמו"י, וכל ההסכמות האלו מעוגנות בהסכם בכתב, והצדדים אף אישרו הסכם זה בפני עו"ד ובפני נוטריון, ולאחר זמן הצדדים נישאו כדמו"י, ועתה מונחת בפנינו תביעת גירושין של הבעל שאליה כרך הסכם זה, ועתה יש להכריע בטענת חוסר סמכות שהועלתה ע"י האשה וב"כ בסיכומי הצדדים בתביעת הגירושין ובהסכם זה ובהתחייבויות הממוניות הכתובות בו וכמובן בחיובים שחלו על הצדדים אחר שנישאו.
הרקע לתביעת הגירושין
לטענת הבעל, האשה התחילה להיעדר מהבית לשעות ארוכות וכשנשאלה לפשר היעדרויותיה ענתה כי היא נמצאת בריקודי־עם ובמפגשים חברתיים. עוד הוסיפה כי גם עו"ד [ד' ו'] אשר אותו מכירה מזה שנים רבות אף הוא נמצא בחוגים אלו. לאחר זמן שהתברר לבעל כי אותו גבר אף מסיע אותה ואף מחזיר אותה מריקודים אלו, ביקש הבעל־התובע מאשתו כי עליה לבחור בין קשריה עם מר [ד' ו'] או קשריה אתו. משרבו היעדרויותיה של האשה מעבר לזמן ריקודי־העם, החל התובע לברר את פשר היעדרויותיה וגילה לתדהמתו כי הנתבעת מתרועעת עם מר [ד' ו'] גם מעבר לרחבת הריקודים.
הטענות, העובדות והעדויות
בדיון שהתקיים ביום 20.12.2012 טען הבעל כדלהלן:
"בדצמבר 2011, החשדות גברו, וגילתי במקרה היא אמרה לי על מקום קבוע ברעננה, ואני רואה שהיא נסעה בסה"כ שני ק"מ, ואין ריקודים בטווח של הבית, התחלתי ללכת בערבים מדי פעם בעיר לחפש את הרכב, עד שגילתי אותו בתחנת הרכבת, הרכבת האחרונה בשעה 21:30, ומצאתי את הרכב חמש או שש פעמים, זה היה בנוב' 2011, ביום 12/01/2012 אני שוב מצאתי את הרכב, חיכיתי ברכב, הם הגיעו, הם היו בתוך הרכב שלו, [ד' ו'] והיא הם הגיעו למגרש החניה בתחנת הרכבת, יצאתי מן הרכב, ואמרתי מה זה צריך להיות, מה אתם עושים פה לבד, והיא השתתקה לגמרי, הייתה בהלם, והוא אמר שיש עסקים ואנו מנצלים את הדרך לריקודים, זה היה בשעה 12:00 בלילה, לא יודע "איזה עסקים גדולים" שצריך פעמים בשבוע לנסוע ברכב שלו. אחרי שנסע, ואז לקחתי אותה לבית, ואמרתי לה שזה לא מקובל עלי הקשר בינך לבינו היא אמרה שלא יכולה לוותר, ושהיא תמשיך להיפגש. אמרה שלא מוכנה, אז אמרתי "בחרת בו", לא זוכר בדיוק מה אמרה, לא הסכימה לוותר עליו."
אחר שחשד הבעל כי אשתו ממשיכה להיפגש עם אותו גבר זר, שכר את שירותיו של חוקר ואכן החוקר הופיע בפני בית הדין עם צילומים ותמונות וכבר חבריי ציטטו את דבריו ועדותו וכן את כל החקירות שנחקר. על כן אכתוב את סיכומי הדברים אשר אין חולק עליהם.
יש לציין כי בתחילה האשה הכחישה ואף צעקה שקר וכזב, אולם אחר שהראו לה כי תועדו כל מעשיה, נאלצה להודות כי אכן אמת דיבר החוקר.
מדובר באשת איש היוצאת לריקודי־עם אשר רוקדים גם במעגלים וגם בזוגות. לנתבעת יש בן־זוג קבוע – הנטען, מר [ד' ו'] – אשר אותו מכירה שנים רבות, ואשר רוקדת עמו כזוג. הם מגיעים מחובקים כזוג לכל דבר וגם יוצאים מחובקים. הם גם נפגשים גם שלא במסגרת הריקודים. הם נפגשים בטיילת, במסעדה, בשמורת טבע ובכל המקומות הללו הם נראים מחובקים.
תירוצי האשה כי החיבוקים נועדו כדי לתמוך בה, דברים אלו מהבל ימעטו. גם תירוצי הנטען כי כל שיחותיו היו בענייני עסקים ושיחות נפש, מוזרות בעינינו. מי הוא זה אשר נותן ייעוץ עסקי בחניונים אחר חצות לילה במקום חשוך, שלדעתו רק גנבים מסתובבים שם (כך הוא טען בחקירה כשנתפס בחניון בשעה 12 בלילה ע"י הבעל) ?! תשובות אלו תמוהות בלשון המעטה וכל אדם מן היישוב היה מתבייש בתירוצים אלו.
עוד יש להוסיף כי הוגשו לבית הדין פירוטי שיחות בין האשה לבין הנטען, המראות על מאות שיחות שמתנהלות בין הנטען לבין האשה במשך שעות כל היום והלילה ורבות מהן בשעות הקטנות של הלילה וכן בשבתות ובחגים.
טיעוני האשה על מעשיה
א] במהלך כל עדות האשה וחקירתה, האשה או שהכחישה בקול תרועה כי הכול שקר וכזב או שאינה זוכרת. אולם אחר שהציגו בפניה את ההוכחות ואת העובדות לאשורן, נאלצה להודות שאכן היו הדברים.
ב] על כל תמיהה שתמה בית הדין כיצד אשת איש עושה מעשים כאלו, מיד טענה: "אנחנו אנשים חילונים איננו שומרים תורה ומצוות, וכך בחברה שלנו מתנהגים ובטח אתם מכירים ויודעים את זה."
דיון הלכתי בתביעת הגירושין
דין עוברת על דת
הנה דין עוברת על דת מבואר ומפורש בשו"ע ונושאי כליו ובאחרוני זמנינו. עוברת על דת אמור באישה שאיננה נוהגת בדרכי הצניעות או שמכשילה את בעלה במאכלות אסורות או באיסור נידה. כאשר האישה לבדה עוברת על איסורי תורה אך לא מכשילה את בעלה, אין דינה כעוברת על דת. נוסף על כך, כדי להפסיד את האישה מכתובתה כדין עוברת על דת, תידרש התראה בפני שני עדים כשרים ועדות כשרה שהאישה ממשיכה בדרכה הרעה. וכמ"ש מרן (שו"ע, אבן העזר סימן קטו סעיף א):
"אלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה? שהאכילה את בעלה שאינו מעושר או אחד מכל האיסורים או ששימשתו נידה ונודע לו אחר כך...."
ובסעיף ד':
"איזו היא דת יהודית? הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל ואלו הם הדברים שאם עשתה אחד מהם עברה על דת יהודית יוצאה לשוק או למבוי מפולש או החצר שהרבים בוקעים בו וראשה פרוע... או שטווה ומראה זרועותיה לבני אדם... בכל אלו תצא בלא כתובה אם יש עדים שהתרה בה תחילה ועברה על התראתו אין כופין אותו לגרשה ומכל מקום מצווה עליו שיוציאנה. הגה: ואינה יכולה לעכב על ידו שלא יגרשנה ויכול לגרשה בעל כרחה ואין בזה חרם רבינו גרשום."
החשש בעוברת על דת
הנה חברי הביא את מחלוקת האחרונים האם בעוברת על דת החשש הוא שמא זינתה או שמא תזנה.
הרמב"ם (הלכות סוטה, פ"ב, ה"א) פסק וז"ל:
"אשה שקינא לה ונסתרה, אין כופין אותה לשתות וכו'. וכן אם אמר בעלה איני רוצה להשקותה כו', הרי זו אינה שותה, ונוטלת כתובתה ויוצאה, והיא אסורה עליו לעולם."
והמשנה למלך (שם) האריך לבאר את דברי הרמב"ם, משום שהוקשה לו מדוע נוטלת כתובתה, והרי כיוון שנסתרה ונתייחדה הרי היא עוברת על דת, ודינה של זו להפסיד כתובתה, וכמבואר במשנה בכתובות (עב, א): "ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית", והעלה למסקנה כי הטעם שעוברת ע"ד מפסדת כתובתה הוא לא משום חומרת האיסור שעברה, אלא מחשש שמא זינתה, וע"כ ע"י שתיית מי סוטה פשיטא דאינה מפסדת כתובה. אכן זו שבעלה אינו רוצה להשקותה, והיא רוצה לשתות ולברר שהיא טהורה – אינה מפסדת כתובה.
והבית שמואל (סי' קטו, ס"ק א) כתב וז"ל:
"העוברת על דת משה וכו', הכלל הוא דאינה יוצאת בלא כתובה אא"כ הכשילתו בדבר איסור או כשהיא עוברת על חטא דבנים מתים באותו חטא או אם עשתה דבר פריצות דאז יש לחוש שמא תזנה תחתיו, אבל משום שאר איסור שעשתה אינה יוצאת בלא כתובה וכו'". עכ"ל.
ובפתחי תשובה (ס"ק א) כתב ע"ז, וז"ל:
"ובמשנה למלך פ"ב מהלכות סוטה כתב בזה דשמא זנתה ע"ש, ועמ"ש לקמן ס"ק יא."
גם הבית מאיר (שם) הסיק כדברי הב"ש, וז"ל:
"ודברי הב"ש מסתברים, דיותר יש לחוש שמא תזנה מלשמא זנתה, כמבואר בתוס' גיטין יז ע"ב, ושאר ענייני פריצות יוכיחו, כגון משחקת עם בחורים ומגלה זרועותיה, דודאי עדיין ליכא למיחש לשמא זנתה אלא לשמא תזנה וכו'". עכ"ל.
גם החזון איש בהלכות כתובות (סי' עט, אות כז) חולק על דעת המשנה למלך, וסובר שאין לחוש שמא זינתה בעבר. וז"ל: "מל"מ כו', כיוון שעשתה דבר פריצות אימור זונה היא וזינתה תחתיו. נראה דאין לחוש שזינתה ולהפסידה כתובתה מזה, אלא נראה דלא מתדר ליה באשה כזו שאין הפריצות מקרה אלא תכונה רעה ומביאה לידי זימה, והרי קלקלה האישות שאינו יכול לדור עמה וכו'". מבואר א"כ, שהחזון איש חולק על המשנה למלך.
ונראה כי יסוד שיטתו של החזון איש הוא כעין שיטת הב"ש והב"מ, שהחשש הוא שמא תזנה בעתיד, וכמש"כ בדבריו: "שאין הפריצות מקרה אלא תכונה רעה ומביאה לידי זימה."
נמצא דאיכא פלוגתא בעוברת על דת יהודית אם החשש הוא שמא זינתה או שמא תזנה.
עוברת על דת בזמנינו
כתב חברי הדיין הרב ינאי:
"במספר רב של תשובות ופסקי דין רבניים נקבע שעילה זו קיימת רק בבני־זוג המקיימים אורח חיים דתי ולא בבני־זוג שאינם מקיימים אורח חיים שכזה. כששני בני הזוג אינם שומרים תורה ומצוות, אין כל מקום שבעל יתבע גירושין וידרוש להפסיד את כתובת אשתו למשל בגלל שהיא אינה מכסה את ראשה; הולכת לבריכת שחייה מעורבת, או שאינה מנהלת מטבח כשר – כאשר הבעל עצמו איננו מקפיד על שמירת ההלכה.
כיוצא בזה פסק הרמ"א (קטו, ג) באישה הנודרת ואינה מקיימת (שדינה כעוברת על דת), שאם גם הבעל עובר על שבועותיו ונדריו, אין לראות באשתו כעוברת על דת. ראו שו"ת אגרות משה אבהע"ז ח"א קיד; שו"ת ישכיל עבדי אה"ע חלק ו' נד, וח"ד או"ח ט; שו"ת דובב מישרים ח"א קכד, ב; שו"ת חלקת יעקב אה"ע ו', ד'; שו"ת יביע אומר ח"ג אבה"ע כט, יט; שו"ת ציץ אליעזר חלק ז מח. וכן בפסקי דין רבניים חלק ג 363; חלק ד' 363; חלק ז 135; חלק ח 352; חלק יט 44; "שורת הדין" חלק יג עמוד רס"א ואילך – מהגר"א שינפלד שליט"א; "שורת הדין" חלק טו עמוד שפז, פרק ג' – מאמר נרחב מאת עמיתי הגרש"ז פרדס שליט"א; "עיונים במשפט" אבה"ע סימן מח; "משפטיך ליעקב" חלק ו סימן ד, ועוד."
ונראה לענ"ד כי טעם עוברת על דת לפי השיטות דשמא זינתה הרי ברור למה יכול להוציאה אולם לשיטות דס"ל דהחשש הוא שמה תזנה הטעם הוא שאשה כזו לא ניתן לחיות עמה בגלל שבמעשיה גורמת לבעל כל הזמן לחשוד בה ומאבד את האמון בה ושוב לא יוכל להתקיים בה "בטח בה לב בעלה" ובמציאות כזאת לא ניתן לקיים ולנהל בית וכמו שכתב ב"חזון איש "שאין הפריצות מקרה אלא תכונה רעה ומביאה לידי זימה". והרי קלקלה האישות שאינו יכול לדור עמה וכו'". ואם נכונים דברינו, הרי ניתן לומר זאת רק בבני־זוג שהאחד מקפיד על חברו שלא יעשה מעשים כאלו ולכן הוא עושה אותם בסתר ובהיחבא כי חברו מקפיד אולם אם הוא עושה זאת בפרהסיה לעיני כל ואין אחד מקפיד על חברו ואפשר שאף הוא שולח ידיו במעשים כאלו הרי שזה הוא סדר חיים ואין להם כל הפרעה בקיומו וניהולו של הבית זו היא צורת חייהם שבחרו בה ועל כן לא יוכל לבא בטענה כזו כלפי אשתו מאחר שכך בחרו לחיות ולנהל את ביתם כל זמן שאין לו ראיה שאכן היא נאסרה עליו.
ואכן המעיין בכל דברי אחרונים אלו יראה כי כדברינו מוכח מדבריהם וכי כל מה שכתבו זהו דווקא בעושה מעשים אלו בפרהסיא ולא בסתר ובעלה רואה זאת ואינו מקפיד. אולם כאשר האשה עושה זאת בהיחבא פן יראנה בעלה ובעלה מקפיד עליה שלא תעשה מעשים אלו, ודאי שדינה כדין עוברת על דת. וטעמם של דברים שכאשר נעשים מעשים אלו בפרהסיא לעיני כל ובעלה יודע מזה ואינו מוחה הרי זה מעיד על צורת חיים של חברה מסוימת שאינה מקפדת ואינה חוששת לזנות. בכהאי גוונא כתבו האחרונים כי לא נקראת עוברת על דת ואמת וצדקו דבריהם שהרי הכול נעשה בפרהסיא ובעלה רואה ואין פוצה פה ומצפצף. אולם כשהדברים נעשים במסתור ומאחורי גבו של הבעל והבעל מוחה באשה לבל תמשיך בדרך זו והאשה ממשיכה והבעל צריך לקחת שירותיו של משדר חקירות כדי לגלות מעשים אלו הנעשים אחורי גבו והאשה מכחישה ואינה מודה בהם עד אשר מונחות לפניה ההוכחות ואז נאלצת להודות ומעיד החוקר כי הנטען והאשה כשעקב אחריהם כל הזמן ניסו להתחמק ממנו – ודאי דאשה זאת קלקלה את השורה ודינה כדין עוברת על דת גם בזמננו.
ונוכיח סברה מתוך דבריהם שלהם:
בשו"ת ישכיל עבדי (חאה"ע סימן נד) כתב:
"ועל עסקי עתה אני בא, באשר רצון צדיק לדעת חוו"ד העניה, במה שלצערינו, פשתה המספחת, בבגדי שחץ שלובשים הנשים מכנסי גברים, שזה בבחינת פירצה קוראת לגנב, שמחטיאים הרבים, בבחינת לא תקרב לגלות ערוה, ועינינו רואות וכלות, ואין בידינו למחות, ועלה השאלה לפניו במקרה שהבעל מוחה באשתו, לא ללבוש בגדי שחץ כזאת, ולא רצתה האשה להטות אזן קשבת לדבריו, אם בידו להוציאה, מבחי' עוברת על דת, המפורש באה"ע סי' קט"ו ס"ב והלאה.
ואמנם לענין אי מיקרי זה כעוברת על דת, הנה בכל הנך שמנה מרן ז"ל שם בסי' קט"ו ראשה פרוע ואין עליה רדיד טווה בשוק, וורד כנגד פניה וכו' כדרך העכו"ם הפרוצות, ומראה זרועותיה לבני אדם וכו', הנה כל אלה הם המדברים, באופן שרק הפרוצות נוהגות באלה, ולכן אם נהגה בכך כדרך הפרוצות, דין הוא שמתייחסת כעוברת על דת, מכיון שמנהג כל ישראל הכשרים להיות צנועות בכל אלה, והיא פרצה גדר הצנועים, הרי זה מטיל חשד שיבוא יום שתבגוד בבעלה ולשרך דרכיה כדרך הפרוצות, ולזה על הבעל להקדים תרופה למכה להוציא רשעה מביתו, אם תעמוד במרדה לא להשמע לו להטיב דרכיה.
לא כן בזמננו זה, שלצערינו, פשתה המספחת כמעט ברוב בנות ישראל, גם הכשרות שמתנהגות בביתם בכל עניני טהרת המשפחה כדת וכהלכה, וכן בשאר הענינים שמירת שבת וכדומה, ובכל זאת דבר זה ללבוש מכנסים נחשב בעיניהם כהיתר, באומרם שאדרבה הוא יותר צנוע בזמן עלייתם וירידתם שלא מתגלות שוקיהם וכו', הרי אין זה בבחינת עוברת על דת כדרך הפרוצות, מכיון שלא רק הפרוצות מתנהגות כזאת, ואין כאן ענין של חשש פן תשרך דרכיה ח"ו ותבגוד בבעלה שיצטרך להקדים תרופה למכה להוציאה מביתו."
מבואר מדברי ה"ישכל עבדי" דלא מיקרי עוברת על דת כיון שאינה עושה מעשה שרק הפרוצות עושות שאז יש חשש שמא תשרך דרכיה וח"ו תבגוד.
וא"כ בנידון דידן גם אדם שאינו שומר תורה ומוגדר כאדם חלוני, לא יתן לאשתו ללכת עם אדם מחובקת ביום ובלילה לשמורות טבע (גבעת האירוסים) ולחניונים בלילה ומזהירה שלא תעשה זאת וממשיכה בדרכיה ומוסיפה האשה כי הוא (הנטען) יודע הכל עליה. ודאי ששום אדם, ככל שיהיה חילוני, לא יתן לאשתו להתנהג בדרך זו. מה עוד שאשה זו מכחישה עד אשר מראים ראיות שלא יכלה להכחיש את העובדות והכל היא עושה בסתר.
ובשו"ת "חלקת יעקב" אבה"ע סי' ו (דן בעניין היתר חדר"ג) כתב:
"שם בסי' י', ואף דודאי די"ל בין פשעה ללא פשעה, מ"מ בני"ד כיון דודאי אינה אסורה לבעלה כיון דלא הוי עדי כיעור, ורק משום עוברת ע"ד, צריכין לידע אם כוונתו רצוי', אם לא עשתה מעשי פריצות גם בידיעתו."
הנה לך דגם ה"חלקת יעקב " כתב שצריך שתעשה מעשים אלו בידיעת בעלה ואילו בנידון דידן האשה עשתה כל מעשיה בסתר ובהיחבא כדי שבעלה לא ידע ואכן כשנודע לבעלה אסר עליה מפגשים אלו ואעפ"י המשיכה בדרכיה.
ובפסקי־דין של בתיה"ד הרבניים בישראל (ח"ד עמ' 363) כתב:
"אם האשה עושה מעשי פריצות ועוברת על דת ישראל בידיעת בעלה, אם כן מהיכי תיתי שיהיה נאמן לומר על שאר עניני פריצות שאינו מתרצה לזה ורוצה להפטר מחדר"ג. קיצור הדבר, הדין בעוברת ע"ד הוא רק כשהבעל נודע לאיש חרדי..."
גם בפד"ר זה מוכח שצריך שידע הבעל ממעשיה ולא שתעשה זה מאחורי גבו של בעלה.
גם בשו"ת דברי ישראל (סימן יח) הביא את דברי ספר שו"ת הים הגדול (סימן פ) שכתב שכאשר הבעל דורש מאשתו שלא תגלה זרועותיה עד בית השחי, והיא אומרת שכך נוהגות רוב הנשים מבנות החדשים, יכול הבעל לעכב אותה מזה, ואם לא תשמע לו ויתרה בה בפני עדים, מפסידה כתובתה ויכול לגרשה בעל כורחה.
אם כן, בנידון דידן, קל־וחומר שעשתה הכול בסתר ובעלה מוחה בידה והיא ממשיכה בדרכיה ודאי שחל עליה דין עוברת על דת.
גם מ"ש חברי בשם הרבנים הראשיים דאז והרב קלמנס, מוכח דדווקא שעשתה מעשיה בפומבי אז לא ניתן לומר עליה כי היא עוברת על דת. וז"ל:
"כבר לפני כשבעים שנה, באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית (אוסף ורהפטיג) בעמוד 125 על דעת הרוב (הרבנים הראשיים דאז והרב קלמנס) נכתבו הדברים הבאים:
'לדעת הרוב של בית הדין, אין בהתנהגותה של הנתבעת משום פריצות העלולה לחייב אותה בדין עוברת על דת יהודית. הטיולים שטיילה עם הגבר ג' הרי הם היו ברובם בפומבי... ההליכה שלובת זרוע, הביקורים בבתי קפה עם גבר זר – דברים כאלה אינם לפי מנהגי החברה הנוכחית ולפי ההשקפה הכללית השוררת בזמננו מעשים של פריצות יתר, גם אם הם מראים לפעמים על חוסר טקט ואינם רצויים כשלעצמם. כל ההתנהגות הזו מראה רק על יחסי ידידות, אבל לא על כיעור או פריצות.'"
מבואר מדבריהם שעושה מעשים אלא בפומבי, דהיינו, בידיעת בעלה.
דבר כיעור
הרמב"ם (בפרק כד מהלכות אישות הלכ' טו, והובאו דבריו בשו"ע סימן יא סעיף א') כתב וז"ל:
"כיצד יוצאת משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהייתה שם עבירה אע"פ שאין שם עדות ברורה בזנות. כיצד כגון שהייתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא ונכנסו מיד בשעת יציאתן ומצאו אותה עומדת מעל המיטה והיא לובשת המכנסיים או חוגרת אזורה, או שמצאו רוק לח למעלה מן הכילה, או שהיו יוצאים ממקום אפל, או מעלין זה את זה מן הבור וכיוצא בו... או שראו אותן מנשקין זה את זה או מגפפין זה את זה או שנכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות."
הנה מרן כתב כיוצא בדברים אלו והוסיף הרמ"א לפי ראות עיני הדיינים.
ובפ"ת ס"ק [ו] בתשובת רעק"א סימן צט כתב דמה שהעיד העד שבחצות לילה עמדה ברחוב העיר עם הנחשד אין לדמותו למה שכתב הרמב"ם פרק כד הלכ' טו או שהיו שניהם יוצאים ממקום אפל כמו שכתב רש"ל סימן לג על עדות כזה שראה שהעיד שראה אותה עומדת ביחוד אצל הנחשד באופל בחצי הלילה, והגאונים הרמ"א ז"ל וסיעתו החתומים שם דימו זה לכיעור, והרש"ל כתב על זה דאין זה כיעור לאוסרה על בעלה דבמקום אופל שכתב רמ"א פירושו מקום סתר ומיוחד להסתר שם לעבירה להסתר שם מה שאין כן בנידון זה שהוא בפתח הבית ועוברים ושבים מצוים בעיר הגדולה כולה ושומרים של העיר סובבים על העיר תמיד, אין זה סתר כלל, גם בתשובת המבי"ט סימן רפז' כתב גם כן דבמקום אצל האופל הוא דבאותו מקום אופל לא היה דרך לשום אדם שאינו דר שם לכנס בו דומיא דמעלין זה את זה מן הבור וכיוצא בו, שאין דרך לכנוס לבור וכן נכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות הוא מקום יחוד סתר כיוון שהוא בית מוגף מכל צד ואין שום אדם יכול לכנוס ולראות מה עושים.
ומסיק בפ"ת הגם דדעת רמ"א וסיעתו דעמידתה עם הנחשד בחצות הלילה על פתח ביתה הוי כיעור, מכל מקום כיוון דרש"ל והחכם רבי נפתלי הירץ ראו דבריהם ושניהם נתנבאו בסגנון אחד לדחות דברהם בטוב טעם וכוותיהו כיוון המבי"ט, נראה לי דהכי נקטינן להלכה..."
ועתה נבא לנידון דידן. האשה והנטען, מסתובבים יחד תקופה ארוכה בריקודי־עם ביום ובלילה ואף מחוץ לריקודי־עם מחובקים ומנהלים מאות שיחות עד השעות הקטנות של הלילה, והבעל אשר חושד בהם הוא בעצמו עוקב אחריהם ומוצא אותם בחניון הרכבת בשעה 24:00 בלילה בחניון חשוך בתוך רכב סגור ואולי אף נעול עם אורות מכובים, ויש להבהיר כי בשעה כזאת אין יוצא ואין בא, שהרי כבר רכבות לא מגיעות בשעות אלה (לדעת הבעל אין רכבות שיוצאות אחרי השעה 21.30), ושניהם נכנסו יחד לרכב סגור וחשוך וכשתופס אותם הבעל יחד, אומר הנטען כי חשבתי שמדובר בגנב. אם כן גם הוא מודה שבשעה כזאת אף אחד לא מסתובב בחניון חשוך חוץ מגנבים.
אם כן, בנידון דידן נתקיימו כל התנאים לכל השיטות:
א] הסתתרו במקום חשוך. ב] בשעות הקטנות של הלילה מקום שרק גנבים אמורים להימצא בשעות אלו. ג] סגורים בתוך רכב חשוך. ד] נכנסו יחד ולא בזה אחר זה.
ודאי שאשה זו עשתה דבר כיעור אשר מחייב אותה לקבל גטה ולהפסיד מזונותיה וכתובתה לכל הדעות.
אמת דיבר חברי הרב ינאי במה שכתב בשם רעק"א וז"ל:
בתשובת רעק"א (צט) ביאר את ההבדל בין יחוד (שאינה אוסרת אישה לבעלה) לבין סתירה (האוסרת):
"דנכנסו זה אחר זה היינו דשניהם נכנסו רצופים זה אחר זה וכל אחד נכנס על דעת חברו ונועדו יחדיו לכנוס למקום הזה וניכר דעצת זימה ביניהם, מה שאין כן אם אחד כבר היה שם לעשות צרכיו, ואחר כך נכנס השני לשם הוי רק יחוד בעלמא ולא כיעור."
במקרים של עשיית מעשי כיעור אין נדרשת התראה כדי לגרשה ולהפסידה כתובתה, ואין כל הפרש אם בני הזוג שומרים תורה ומצוות אם לאו. החילוק בין עילות גירושין אלה ברור: כשיש רגליים לדבר על מעשה ניאוף של האישה האוסר אותה לבעלה יש לחשוש שהאישות ביניהם נאסרה והאישה הפסידה את כתובתה. בניגוד לעוברת על דת שצריכה התראה בפני עדים, הרי שבעושה מעשה כיעור אין כל מקום להתראה כי הנידון שם הוא במעשה הניאוף – "שהדברים מראים שהייתה שם עבירה", כלשון הרמב"ם – דהיינו במעשה שכבר נעשה ואסר אותה לבעלה.
תירוצו של הנטען כי הוא רק נותן ייעוץ משפטי מבייש אותו לא רק כעורך־דין אלא כל אדם מן השורה היה נכלם ומתבייש ברמת תירוצים אלו.
לא יעלה על הדעת, גם אם מדובר בחברה חילונית ומתירנית ככל שתהיה, שאדם יסכים שאשתו תצא ותיפגש בקביעות עם אדם זר והולכים מחובקים כזוג לכל דבר ופגישות במסתורין אשר מסתירה אותן מבעלה וכשנחקרת מכחישה קיומן של פגישות אלו ומודה רק אחר שהונחו בפניה הוכחות, וכל זאת ביום ובלילה בחניון חשוך בשעות הקטנות של הלילה ומקום אשר אין איש שם.
עוד כותב חברי הרב ינאי כי בנידון דידן אף אם היה קינוי הרי שסתירה לא הייתה.
ותמה אני על דבריו. הרי מרן כתב בשם הרמב"ם בפרק כד הלכ' לב' מהלכ' אישות:
"אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וראו אותה שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה הרי זו אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה וחייב להוציא וייתן כתובה, ואם הודתה שנסתרה אחר שהתרה בה תצא בלא כתובה."
האם התייחדות ברכב סגור חשוך בחניון חשוך בשעה 24.00 בלילה מקום שבשעות אלו לא עובר אדם, שהרי תנועת הרכבות כבר פסקה, לא מיקרי סתירה?!
טענת מאיס עלי
על טענת מאיס עלי שכתב חברי לא אכנס לגופם של דברים כי די והותר במה שכתבתי כי אשה זו חשובה עוברת על דת, עשתה מעשה כיעור והיא חייבת בקבלת גיטה והפסידה מזונותיה וכתובתה.
אלא שאבהיר את דעתי כי במקום דאיכא מאיס עלי באמתלא מבוררת בצירוף טעמים אחרים מחייבים את האשה בגט, ובנדון דידן אשה זו לא רק שיש טענת מאיס עלי של בעלה בטענה מבוררת, אלא היא עוברת על דת ועשתה מעשה כיעור.
וכבר כתבנו דברינו בזה בתיק מס' 467862/1 וזה עיקר דברינו שם:
"הנה לעניין כפייה בטוענת "מאיס עלי" ואפילו באמתלא מבוררת, קיימא לן דלא כופין וכבר הארכנו בזה בפסק דין רבים.
אולם לעניין חיוב בטענת "מאיס עלי" הוא כשיש עוד טעמים לצרף בהא קיימא לן דמצרפין ומחייבים גט. עיין באוצר הפוסקים סימן עז סעיף ב אות יד עמוד כב ד"ה. ובשו"ת יביע אומר (חלק ג' סימן כ אות לד) כתב ואף שרבים מהפוסקים אינם סוברים כן (שכופים מן הדין או מן התקנה), וגם מרן השו"ע סובר שאין כופין, מכל מקום כשיש עוד צירופים להקל שפיר סמכינן על זה הלכה למעשה.
וכ"כ בפד"ר כרך ח' עמוד 126 פסק דין של הרבנים י. רוזנטל זצ"ל. כרך ט' עמוד 184 פסק דין של הרב ח' ג' צימבליסט שליט"א. פד"ר כרך א' עמוד 38, פסק דין של הרבנים ר' כ"ץ, י' מ' בן־מנחם. כרך ג' עמוד 13 ־12, פסק דין של הרבנים הגאונים י' נסים, ו־ב' זולטי זצ"ל ולהבה"ח הרב י' ש' אלישיב שליט"א (זצ"ל)."
הסכם הממון
כפי שכבר כתבנו כי בתחילה הצדדים לא נישאו כדמו"י ועברו לגור יחד כבני־זוג לכל דבר, אולם קודם לזה ערכו ביניהם הסכם אשר בו עיגנו את זכויותיהם הממוניות בזמן היותם חיים יחד וכן לאחר פרידתם, ואת צורת חייהם כבני־זוג וכן את התנאים מתי יכולים להיפרד ואת ההשלכות הממוניות לפירוד כזה שנעשה ע"י אחד מן הצדדים.
ב"כ האשה בסיכומיה העלתה טענה חדשה של חוסר סמכות של בית הדין לדון בהסכם זה. יש לציין כי סיכומי הצדדים נועדו להאיר, לפרש ואף להביא ראיות לטענותיהם אשר נטענו בפני בית הדין, אולם לא ניתן בהגשת סיכומים לפתוח חזית חדשה או להעלות טענות חדשות אשר לא הועלו בפני בית הדין, ולו רק מטעם זה היה ראוי לדחות מטעם זה טענה זו.
ומ"מ חברי הרב ינאי כבר דחה טענה זו בטוב טעם ודעת וזה תורף דבריו:
"אנו דוחים את טיעוני באי־כוחם של הנתבעת להיעדר סמכותו של בית הדין בנושא זה. עניינו של הסכם הממון עלה מספר פעמים בדיוני ההוכחות ופרקליטי הנתבעת לא הביעו את התנגדותם לסמכות בית הדין בהזדמנות הראשונה שניתנה להם. טענות הצדדים בנושא הסכם הממון מילאו את שלושת דפי הפרוטוקול הראשונים בדיון שנערך ביום כ"א בתמוז תשע"ב (11/7/12). באי־כוחם של הצדדים טענו ארוכות על תוקפו של ההסכם והאישור הנוטריוני שניתן לו, לכאן ולכאן. כך גם בדיון ההוכחות שנערך ביום ז' בטבת תשע"ג (20/12/12) שבו ניתן להיווכח בארבעת דפי הפרוטוקול הראשונים הגדושים בטיעוני באי־כוחם של הצדדים. גם בדיון זה לא הועלתה טענה בדבר היעדר סמכות. בדיון נוסף, שנערך ביום כז בניסן תשע"ג (7/4/13), העיד הנוטריון עורך־הדין מיכאל טאוסיג, שאימת את ההסכם, והוא נחקר על ידי בא־כוחו של התובע. מאחר שבשלושה דיוני הוכחות עסק בית הדין גם בעניינו של הסכם הממון – יש לראות בהעלאת טענת חוסר הסמכות כעת משום ניסיון עקר לעריכת מקצה שיפורים נעדר תום לב, ודינו להידחות."
אדם יכול לחייב עצמו ממון אף שמעיקר הדין פטור
תחילה יש להבהיר כי כל הסכם ממון שנעשה – ולא משנה איך נגדיר הסכם זה בשם זה או בשם אחר – והצדדים קיבלו עליהם הסכם זה ונכתב כדת וכדין, יש לכבד את רצונם כי כל תנאי שבממון קיים, וכמו שכתב הרמב"ם (פרק ב' הלכה ט' מהלכות שכירות): "מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם. וכן מתנה בעל הפיקדון על ש"ח או נושא שכר ושוכר להיות חייבין בכל כשואל. שכל תנאי בממון או בשבועות ממון קיים וא"צ קניין ולא עדים."
וכפי שהצדדים כתבו במבוא להסכם שנכתב ונחתם ב־7.08.2008 ואח"כ נעשה אימות ההסכם אצל נוטריון:
"הואיל והצדדים מעוניינים לעבור לגור יחדיו ולנהל משק בית משותף; והואיל ולכל אחד מהצדדים רכוש שצבר בטרם חתימת הסכם זה והמעבר למגורים המשותפים וברצונם להמשיך ולחיות בהפרדה רכושית לגבי רכוש זה; והואיל והצדדים מעוניינים להסדיר את יחסי הממון ביניהם ויחסים אחרים כמפורט להלן."
ואעפ"י שמעיקר הדין הוא פטור מכל מקום הוא רצה להתחייב בזה, הרי הוא רשאי וזה לא גרע ממה שכתב הרמב"ם (פרק כה מהלכ' אישות הלכ' ד): "אבל אם נשא אחת מחייבי לאוין והכיר בה, או אחת מחייבי עשה בין הכיר בה בין לא הכיר בה – יש לה כתובה, שחייבי לאוין שהכיר בה, רצה ליזוק בנכסיו."
תוקפו ההלכתי של ההסכם אחר שנישאו כדמו"י
העובדות אשר אין עליהן חולק הן כי הצדדים חיו על פי הסכם זה, עברו לגור יחד, ניהלו את חייהם כזוג לכל דבר ועניין ואף קיימו את הסעיפים הממוניים בהתאם להסכם. הנתבעת מכרה את דירתה וקיבלה 30 אלף דולר מהתובע בהתאם לסעיף 5 להסכם ובינואר 2004 היא קיבלה את זכויותיה בביטוח המנהלים של התובע בהתאם לסעיף 14.
הצדדים הלכו ונישאו אחרי שנה מיום כתיבת הסכם. הם יודעים כי קיים הסכם ממוני ביניהם שחיים על פיו ואף יודעים כי חלק ממנו אינו תואם בלשון המעטה את מה שההלכה והמשפט העברי בעניין הקשר האישי ביניהם וכן ענייני הרכוש כאשר נישאים כדמו"י ובכל זאת אף אחד מהם לא אומר דבר ולא חצי דבר אלא הולכים ומתחתנים כדמו"י וכותבים כתובה ואף לרושם הנישואין לא אומרים דבר, ולא זו בלבד אלא אף אחר שנישאו עוד פועלים על פי הסכם זה. זאת ועוד, בסעיף 3 להסכם כתבו: "הצדדים מצהירים כי יחסיהם ההדדיים מוסדרים ביניהם ע"פ הוראות הסכם זה בלבד ובמקרה של התנגשות בין הוראות ההסכם להוראות כל דין אחר בהווה ובעתיד תגברנה הוראות הסכם זה אלא אם ישנו הצדדים הוראות אלו באמצעות עריכת הסכם חדש בכתב שיאושר ע"י ביהמ"ש או ע"י נוטריון". ושוב חזרו על דברים אלו בסעיף 29 להסכם: "הצדדים מסכמים כי כל שינוי הוראות הסכם זה יעשה בכתב וטעון אישור ביהמ"ש או נוטריון שינוי שלא יעשה לפי הוראות סעיף זה הנו חסר כל תוקף משפטי ואינו מחייב."
על כן נראה בפשטות כי כוונתם בעריכת נישואין כדמו"י לחזק ולהוסיף על ההסכם אשר ביניהם ולא לגרוע ממנו.
אמנם בפרק פקיעת הקשר בסעיפים 16, 17, 18 (האומר: 16 "בכל עת לאחר אישור הסכם זה יהא רשאי מי מבני הזוג אשר ירצה בכך להודיע למשנהו על רצונו בפקיעת הקשר ביניהם וזאת באמצעות משלוח הודעה בכתב של הצד המבקש את פקיעת הקשר למשנהו בה יודיע על רצונו") נכתבו דברים שהם בניגוד גמור למי שנושא אשה כדמו"י ובכל זאת הם מתחתנים כדמו"י, וודאי שהם יודעים זאת, ואף יודעים כי נישואין וגירושין כאן בארץ נידונים על פי המשפט העברי ואף החוק קובע זאת ובהכרח פרק זה של פקיעת הנישואין אשר נכתב בהסכם יכרע וייפול לפני המשפט העברי וההלכה וברוח הדברים של ימים אלו "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה", אם כן מדוע טחו עיניהם מראות זאת ונישאים כדמו"י ואין פוצה פה ואין מצפצף, הרי יש הסכם שמדבר על הדרך לפקיעת הנישואין?
אלא אמור מעתה, ידעו גם ידעו, אלא כוונתם כשעשו נישואין כדמו"י לחזק את הקשר ביניהם שלא יהיה ניתן לפרק נישואין אלו בקלות ואף בחלק הממוני כוונתם להוסיף כגון ירושה מדור ומזונות האלמנה אם הבעל ימות, פדיון אם האשה תיפול בשבי, תשלום כתובה ותוספת כתובה, והחלק הממוני שבהסכם ודאי קיים דכל דבר שבממון קיים כפי שביארנו.
כעין ראיה לדבר שכאשר שני צדדים חלוקים על עניין מסוים ונפרדו ואחד הצדדים חזר לבצע את אותו מעשה הרי ההלכה קובעת כי יש להתייחס למעשה זה כי התנאים לקיום מעשה זה הם כפי שהצד שכנגד רצה, וקל־וחומר אם שני הצדדים התנהלו על פי סדר מסוים ועתה שניהם יחד עושים מעשה, ודאי שכוונתם הוא לא לסתור את מעשיהם הראשונים אלא להוסיף עליהם.
הרמב"ם (פרק כ' מהלכה מכירה הלכה א) פסק:
"המבקש לקנות מחברו מקח מוכר אומר במאתים אני מוכר לך והלוקח אומר איני קונה אלא במנה והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ נתקבצו ומשך זה החפץ סתם אם המוכר הוא שתבע את הלוקח ונתן לו החפץ אינו נותן לו אלא מנה ואם הלוקח הוא שבא ומשך זה החפץ סתם חייב ליתן מאתיים."
מוכח מדברי הרמב"ם שאם אדם עשה מעשה הרי הוא עושה אותו על דעת המעשה הקודם שחברו רצה, כיוון שלא פירש דבריו.
אם כן, גם בנידון דידן. שניהם ידעו על קיומו של ההסכם ביניהם ואף ידעו מה מהותו של הסכם שהם הולכים לעשות, בכל זאת הם עושים ונישאים כדמו"י ולא מדברים על זה דבר, ואם כוונתם לבטל הסכם זה, ודאי שהיו לכל הפחות מזכירים זאת, אלא ודאי כוונתם בנישואין כדמו"י להוסיף על ההסכם הראשון כל מה שאפשר להוסיף.
פרשת מנדס ודונה גרציה
הנה לעניות דעתי פרשה זו אינה קשורה לנידון דידן ולמען כי הקורא ידע על מה אנו דנים אעתיק מתוך דברי חברי הרב ינאי את עיקרם של דברים:
בפסק הדין 764411/1 הנ"ל הארכנו בפולמוס ההלכתי הנוקב שהסעיר בשעתו (לפני כארבע מאות שנה) את עולם ההלכה ועסק בירושת העתק של משפחת מנדס. משפחה זו הייתה אחת ממשפחות האנוסים העשירות והמכובדות ביותר בפורטוגל באותה תקופה. הדמות הבולטת במשפחה היה פרנסיסקו מנדס שהחזיק בבעלותו בנק גדול בליסבון עם סניפים במקומות שונים באירופה והפעיל מערך ספנות בין־לאומי. לאחר מותו ירשה את רכושו העצום אלמנתו הצעירה דונה גרציה (לימים הפילנטרופית הידועה ומחדשת היישוב היהודי בטבריה), שהייתה אז כבת עשרים ושש. פרנסיסקו ודונה גרציה חיו בפורטוגל כאנוסים תחת עריצות האינקוויזיציה, ונישואיהם היו נישואין קתוליים ולא נישואין כדמו"י.
השאלה העקרונית שנידונה אז הייתה אם יש להכיר בנישואין קתוליים כ"מנהג המדינה", על השלכותיו הממוניות, או לא. משאלה זו נגזרה שאלה נוספת: גם אם נכיר בנישואין אלה כיוצרים חיובי ממון הדדיים מכוחו של מנהג המדינה – מה הדין אם בני הזוג נישאו לאחר מכן בנישואין כדמו"י – האם ההתחייבויות הקודמות בטלות מכוח הנישואין כדמו"י, או לא. שאלות אלה היו נפוצות מאוד באותה תקופה מאחר שעל פי רוב, כשהאנוסים הגיעו למקום מבטחים וחזרו בגלוי ליהדותם הם גם ערכו ביניהם נישואין נוספים כדמו"י.
באשר לשאלה הראשונה – זו ידועה כ'פרשת מנדס ודונה גרציה'. שאלה זו הופנתה לגדולי הפוסקים שבאותו דור: לרבי יוסף בן לב (המהריב"ל, סלוניקי); לרבי שמואל די מודינה (המהרשד"ם, קושטא); ולרבי משה מטראני ורבי יוסף קארו (המבי"ט וה"בית יוסף", צפת). המהרשד"ם, המהריב"ל והמבי"ט נקטו עמדה נחרצת ולפיה קיימת זכות ירושה לאלמנה בהתאם למנהג המדינה שבו נערכו הנישואין. [...]
לעומתם הביא כי מרן הב"י נקט כי החיוב כלל לא חל. ונבאר כעת את השיטות.
דעת המבי"ט
כותב המבי"ט בתשובתו:
"ונראה התנאים קיימים בין שנידון אותם כדיני הגויים ובין שנדון אותם כדיני ישראל אם כדינהם נידון אותם עתה כשבאו יהיו קיימים התנאים כמו שהם קיים בדיניהם לגויים עצמם דנראה דטעמא דידהו כטעמא דידן כההיא דרב גידל [קידושין ט עמוד ב'] כמה אתה נותן לבתך כו"כ הן הן הדברים הנקנין באמירה ופירש רש"י דבההיא הנאה דמתחתני אהדדי גמרי ומקני אהדדי ואע"ג דבענין עמדו וקדשו והכא ליכא קידושין כלל דקידושין פסולים הוו מה שנותן להם הכומר הטבעת ואפילו בעדים כשרים כמו שכתב ריב"ש בתשובה סימן ו' והרי כפנויה היא אצלו אפ"ה כיון דלדידהו הוו קדושין ונשואין והוי לגרמיהו אשת איש ועונשין הבא עליה הא איכא הנאה דמהני אהדדיה בנמוסיהם והכי נמי אנוסים אלו כיון דנשואין אלו מהני להו דהוי אשתו ואינה יכולה לצאת ממנו ואשניהם רוצים דאין לנישואי הנוצרים גרושין אם כן כשמתנים תנאי ממון בשעת הנשואין גמרי ומקני בההיא הנאה דקא מתהני כדאמרן ואפי כשזכו ובאו לחסות תחת כנפי השכינה דינינן להו לענין ממון כהני תנאי דאתנו אהדדי בשעת נישואיהן, וכתבתינן להו כתובה בהני תנאי, דכיוון דנתקימו התנאים בדינהם בשעת הנישואין כדאמרן, תו לא פקעי מינהו כי אתו לדידן, והוי כגוי שקנה קרקע מגוי חברו בדינהם ובקנינם, אם יש להם שום חק שיתקים הקנין קודם שיתן מעות, ואח"כ נתגירו שניהם, דכיוון דקנה בדינהם קנה, ותו לא פקע קנין מיניה אפילו לא היה קנין לגבי ישראל עם ישראל.
ואע"ג (דגם) [דהך] אנוסים מעיקרא בשעת קנין ישראלים הוו אלא דאניסי בין הגוים, אפי"ה בעודן שם בינהם ניחא להו לענין ממון דלהתקים קנינם ומשאם ומתנם בחוקיהם, כי היכי דלהוי ליהו חנית המשא ומתן, והוי כמנהג קבוע בינהם, ולא גרע מההיא סיטימותה דקני לפום מנהגא (ב"מ עד, א'). וכתב הרב בעל מגיד משנה פ"ז מהלכות מכירה ה"ו בשם הרשב"א ז"ל, ושמענין מינה כי המנהג מבטל הלכה, דכל כיוצא בזה שבכל דבר שבממון על פי המנהג קונים ומקנים, הילכך בכל דבר שנהגו התגרים לקנות קונים. ע"כ. וכמו זה כתוב שם ג"כ בהגהות (שם אות ה). (ובפי"ז) [ובפי"ח] (הי"ב) (וכ"ה) [וכ"ח] (הט"ו) כתב הרמב"ם דבמקום שיש מנהג ידוע הכל כמנהג המדינה. ובחושן המשפט סימן ר"א הביא בשם הרא"ש ז"ל שכתב על ההיא דבסיטימותה, וז"ל, וכיוצא בזה באיזה דבר שנהגו לגמור המקח, כגון במקום שנותן הלוקח פשוט א' למוכר ובזה נגמר המקח. עכ"ל.
ונראה דאפילו בקנין קרקע מהני מנהגא, דהא הוי דבר של ממון. וכתב הרשב"א (הנ"ל) שבכל דבר שבממון על פי המנהג קונין כו'. ואם כן מה לי מטלטלין מה לי קרקעות. ובתרומת הדשן סימן של"ט, השיב על מקום שיש בו מנהג שיוכל המלוה לגוי למכור קרקעו של גוי הלווה למי שירצה, דהאשה אינה יכולה לעכב וכו'. דמשמע דמנהג קנין מהני נמי בקרקע, דהוי כממונו למוכרו, אע"ג דלא קנאו מן הגוי עדיין, שיכול לפדותו קודם מכירה, כדאיתא התם.
והכי נמי בנ"ד כיון שנהגו האנוסים להתנות בשעת הנישואין וניחא להו שיהיו "תנאיהם קיימים כמנהג הגויים, ובזה הוייא אשתו, ואינה יכולה לצאת ממנו, והוי קיים אפי' כי אתו לגבן כדאמרינן, דומייא דקניין דאם קנה קרקע בנימוסיהם ומנהגם הוי קנין אע"ג דלדידן לא הוי קנין, כיון דאינהו נהיגי דקנין הוי קיום כדאמרינן וכד אתו לגבן תו לא פקע קנין, ובתנאי נישואין לא פקעי תנאייהו כדאמרינן, דכיון דנשאה עתה כדת משה וישראל בסתם, ע"ת א' (על תנאי ראשון) נשאר בענין ממון. עכ"ל.
הנה הארכתי בהעתקת דברי המבי"ט למען תראה כי מעולם לא כתב כי נישואין כדמו"י מבטלין הסכם ממון שנעשה בין הצדדים אף אם הסכם זה ותנאים אלו נעשו בשעת הנישואין שנעשו שלא כדמו"י ולא אמרינן דימים ראשונים נפלו ואתם נפלו תנאים שנעשו אז ואם כן קל־וחומר בנידון דידן שהצדדים עשו הסכם ודינו כדין חוזה לכל דבר ופעלו על פי הסכם זה גם אחר שנישאו, ודאי שנישואין כדמו"י לא יבטל הסכם זה אלא להוסיף על ההסכם הראשון כוונתם.
דעת הב"י
ומרן הב"י בספרו "אבקת רוכל" (סימן פ') חלק על המבי"ט ודעתו שהתחייבויות שנעשו בנישואין שלא כדת לא חלו כלל, וז"ל:
"וראשונה אומר כי התנאים שמתנים האנוסים עם האנוסות בשעת נישואין כנימוסי הגויים אין להם קיום כלל ומ"ש המורה כי הם קיימים בין שנדין אותם כדיני הגויים בין שנדין אותם כדינינו אם כדינהם כההיא דרב גידל... ואע"ג דבעינן עמדו וקדשו... והכא ליכא קידושין כלל... ואפי"ה כיוון דלדידהו הוו קידושין והויה לגביהו אשת איש ועונשין הבא עליה הא איכא הנאה דמחתני אהדדי בנימוסיהם וגמרי ומקנו."
ועל דברי המבי"ט תמה הב"י:
"והדברים תמוהים הם לעשות את שאינו זוכה כזוכה שאם אמרו חכמים טענה גמרי ומחתני במקום שיש קידושין גמורים ואף גם זאת הצריכו שיעמדו מתוך אותם דברים ויקדשו ואם לא קידשו עד לאחר זמן לא קנו יאמרו במקום שאין קדושין כלל דאינה אצלו אלא פילגש דכיון דחיתון אין כאן תנאים אין כאן ומ"ש עוד דאפילו כשזכו ובאו לחסות תחת כנפי השכינה דינינן להו לענין הממון כי האי תנאי דאתנו אהדדי בשעת נישואיהם וכתבנין להו כתובה כי הני תנאי... והוי כגוי שקנה קרקע מגוי כדינהם...ונתגיירו שניהם דכיון דקנה בדיניהם קנה ותו לא פקע... אם היו מודים לו שתנאי נישואיהם קיימים לא היה צריך להביא ראיה לומר דכשנתגירו לא פקע דדבר פשוט הוא אבל אעיקרא דדינא פירכא דכיון דקדושין ודנישואין אין כאן תנאי נשואין אין כאן וכל מה שהאריך להביא מההיא דסיטומתא... וממקום שיש מנהג ידוע... אינו ענין לנידון זה כלל דמה ענין מנהגי ממון דקנו אפילו בישראל לתנאי קידושין ונשואין במקום שאין קידושין ונישואין כלל דפשיטא דלא קנו...
ומה לנו ללכת עוד לקראת נחשים הלא תלמוד ערוך הוא בידינו דתנן בסוף פרק הכותב (דף צ' עמוד א') גר שנתגייר הוא ואשתו עמו כתובתה קיימת על מנת כן קיימה ואיתמר עליה בגמ' אמרר"ה לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת אין לה ורב יהודה אמר אפילו תוספת יש לה מיתיבי חידשו נוטלת מה שחידשו תיובתא דרב רב יהודה מתני אטעיתיה הוא סבר כתובתה קיימת אכולה מילתא ע"כ. הא קמאן שאעפ"י שבזמן שנישאו היו גויים והא ודאי כתובתן קיימת אף בתוספת בעודן גויים כשנתגיירו פקע שעבודא והוי למפרע אף לענין ממון כאילו לא היו שם נישואין עד עתה שנתגיירו וקדש ונשא וכל שכן אנוסים אלו שלעולם דין ישראל עליהם אין שם של קידושין ונשואין עליהם אלא על אחת כמה וכמה שאף לענין ממון אין ממשות בתנאי נישואין שלהם וזה פשוט ביותר."
מכל זה מבואר כי הנישואין כדמו"י אינם מבטלים את תנאי הממון שעשו ביניהם אם נעשו כדת וכדין.
דעת מהרשד"ם
כתב מהרשד"ם בתשובה (סימן שכז):
"אלא שנר' לע"ד שכל אלו הפקפוקים הבל המה ואין בהם ממש אחר שהבעל נפטר במקום שנשא אותה ובמקום שהתנה התנאי הנז' דבשלמא אם אחר שנישאו היו באים הבעל ואשתו לטורקיאה והיו עושים נשואין כדת משה וישראל היינו יכולים לומר שכל מה שנעשה מקודם לכן בטל והימים הראשונים יפלו דאין לה אלא מנה ק"ק ומה שחידש לה בנשואין השניים שנעשו כדת אבל עכשו שנפטר הבעל במקום הנשואין הראשונים כבר זכתה שם האשה בחצי הנכסים מצד מנהג ונימוס המלכות וגם מכח התנאי שהתנו ביניהם כי לא יעלה על הדעת לבטל עתה הזכות שזכתה שם כבר דלא מבעיא אם תפשה והיא מוחזקת בהם אלא אפי' אם היתה צריכה להוציא מן היורשים היינו מוציאים כיון שתכף בשעת פטירת הבעל נפלו הנכסים בחזקתה דאל"כ לא שבקת חיי לכל בני האנוסים שבאו משם ונשאו ונתנו אלו עם אלו יחזרו עתה לתבוע אלו מאלו הזכיות והשעבודין שנעשו שם שלא כדין תורה ע"פ מנהג מקומם הא ודאי פשיטא שאינו עולה בדעת אלא על מה שנעש' שם נאמ' מה דעב' עבר מכאן ואילך חושבנא.
וזכר לדבר אני אומר מה ששנינו במסכת חולין (פ' הזרוע והלחיים) נכרי שהיה לו פרה אם עד שלא נתגייר שחטה פטור מן המתנות אם משנתגייר שחטה חייב במתנות הרי שעינינו רואות שגר זה שהוא ישראל כשר עתה ואוכל מתנות כהונה ואין לכהן דין כלל עמו ואפילו תפס אותם הכהן היינו מוציאין אותם מידו מטעם שזכה בהם הגר בשעת שחיטה אעפ"י שבשעת אכילה הוא שעת חיוב מתנות ה"נ אלמנה זו שנשאת לבעלה שם ע"פ מנהגם ותנאם שהתנו ביניהם ונפטר הבעל שם כבר זכתה בחצי הנכסי' מאז ומן הדין הגמור הם שלה והיתה יכול' להוציאם מיד היורשים אם היתה צריכה לכך כיון שתכף בשעת פטירת הבעל זכתה בהם הם שלה בכל מקום שהם וכ"ש אם היא מוחזקת בהם זהו מה שנרא' לי ברור בענין השאלה הראשונה."
מבואר מדברי מהרשד"ם שדעתו כדעת המבי"ט שוודאי זכתה האלמנה במה שכתב לה בנישואין הראשונים אעפ"י שאלו היו נישואין שלא כדמו"י.
אלא שכאן הוסיף מהרשד"ם שאם הייתה נישאת אח"כ כדמו"י היינו יכולים לומר שכל מה שנעשה מקודם לכן בטל והימים הראשונים יפלו דאין לה אלא מנה ק"ק ומה שחידש לה בנישואין השניים שנעשו כדת.
וכאן יש לי ספק מה כוונתו במה שכתב היינו יכולים לומר מדוע לא כתב היינו אומרים דמשמע שוודאי היינו אומרים כן אלא כתב היינו יכולים לומר משמע שהוא מסתפק בזה האם היינו אומרים שהימים הראשונים נופלים או לא.
על כן לא ניתן להביא ראיה מדברי מהרשד"ם ולהחליט כי ס"ל ודאי דנפלו ימים ראשונים ואף אם יתעקש הרוצה לדחוק ולאנוס ולפרש כי ודאי שכוונת מהרשד"ם כי ימים הראשונים נופלים ומה שכתב היינו יכולים לומר כיוון שזה לא היה מעשי כי לא נישאו כדמו"י מכל מקום עדיין יש הבדלים גדולים מהותיים בין מעשה שעליו דיבר מהרשד"ם לנידון דידן כמו שנבאר לקמן.
ומ"מ כיוון דדעת המבי"ט וכן דעת הב"י הן ברורות וס"ל דנישואין כדמו"י לא מבטלים הסכם ממון שנעשה קודם הרי דכוותיהו נקטינן ולא כדברי מהרשד"ם שכתב דבריו כמסתפק.
ההבדלים המהותיים בין נידון דידן לדברי מהרשד"ם
א. מהרשד"ם מדבר שתנאי נישואין כדמו"י יבטלו תנאי נישואין שאינם כדמו"י אולם בנידון דידן מדובר שתנאי נישואין כדמו"י יבטלו תנאים שנעשו בין שני בני־זוג מבלי שעשו כל סוג שהוא של נישואין אלא הסכם ממון שנעשה בין שני צדדים ושניהם חתומים עליו ויש לו תוקף כמו כל חוזה כמו בדיני החוזים.
ב. בנידון של מהרשד"ם הצדדים היו אנוסים בעשיית ההסכם הראשון לכן כשעבר האונס ועשו הסכם חדש יש סברה לומר שכוונתם לבטל את ההסכם הראשון. מה שאין כן בנידון דידן עשו את ההסכם הראשון ברצון ואף פעלו על פי הסכם זה אחר שנישאו כדמו"י.
ג. אצלנו הצדדים פעלו על פי ההסכם הראשון (הבעל העביר כספים וזכויות פנסיה) אף לאחר שנישאו כדמו"י, ואילו חשבו כי ההסכם הראשון בטל מדוע פעלו על פי הסכם זה, אלא ודאי במעשים אלו שגם שאחר שנישאו כדמו"י פעלו על פי ההסכם, הרי בזה גילו דעתם שאין רצונם בביטול ההסכם הראשון, אלא להוסיף עליו ולחזקו.
ד. מהרשד"ם כתב היינו יכולים לומר דהימים הראשונים נפלו ויש לפעול על פי מה שמחייב נישואין כדמו"י. אם כן, גם בנידון דידן אם אתה טוען דימים ראשונים נפלו, הרי אתה צריך לפעול על פי מה שמחייב נישואין כדמו"י, וזה אתה לא עושה אלא הולך לפעול על פי החוק, וזה סותר מינה וביה: אם אנחנו אומרים שכוונתם בנישואין כדמו"י לבטל את ההסכם הראשון וכוונתם לקיים על פי ההסכם האחרון, קרי: כדמו"י, אז מדוע לא תפסוק על פי ההלכה – דהיינו להחליט מה הם נכסי מלוג ומה הם נכסי צאן ברזל ומה הם הפירות וכו' – כי זה ההסכם האחרון.
תוקף הסכם הממון בנידון דידן על פי החוק
הנה ראיתי כי חברי הביא את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים סובול, בזק־רפפורט ומינץ; עמ"ש 26693־04־13) שדן בנקודה זו – בתוקפו של הסכם ממון של ידועים־בציבור כאשר הצדדים נישאו מאוחר יותר כדמו"י. ביהמ"ש בחן את השאלה אם לנוטריון יש סמכות לאשר את הסכם הממון לפי חוק יחסי ממון כאשר הצדדים לא נמצאים "לפני" הנישואין כדרישת החוק, מאחר שהאפשרות שהם יינשאו בעתיד לא עמדה אז על הפרק. נקבע בפסק הדין כי ההסכם לא יזכה למעמד של הסכם ממון על פי חוק יחסי ממון למרות האימות הנוטריוני. לתקופה שלאחר הנישואין הסכם הממון איננו מחייב, אך לתקופה שלפני הנישואין ההסכם מחייב מכוח דיני החוזים ויש לבחון אותו בהתאם לחוק החוזים.
לא אאריך בכל הנטען והנכתב בפסק דין אלא את העיקר הנצרך לנו.
הנה המעיין בפסק דין זה יראה כי בית המשפט ביטל הסכם זה בגלל שתי סיבות. בסעיף 26 להסכם נכתב "לא ראינו מקום לפרט את כל שלל טענותיה של המערערת אחת לאחת ואת תשובות המשיב להן, שכן די בשתיים מטענות הערעור האחת טענת העדר תקפות אימות הנוטריוני שנית הטענה בדבר הפרת הסכם הממון כדי להוביל לקבלת הערעור ולקבלת התביעה לביטול ההסכם".
על שתי טענות אלו יש להשיב:
א. טענה בדבר הפרת הסכם הממון אינה קיימת ואף לא הועלתה ע"י אף אחד מהצדדים, לא בדיונים ולא בכתבי הטענות. נכון הוא כי בעקבות תביעת הגירושין הועלתה הטענה בדבר עוברת על דת ומעשה כיעור אשר בעקבותיהם הפסידה האשה את מזונותיה ונתבטל ההסכם כפי שיבואר לקמן, אבל לא בגלל שהצדדים נישאו כדמו"י.
ב. הטענה בדבר העדר אישור של הסכם זה בבית משפט – טענה זו אכן קיימת גם בפסק דין זה, אולם על הנחה זו של הסכם ממון שעשו שני בני־זוג זמן רב קודם נישואיהם בעוד שהחוק מחייב כי הסכם כזה כדי שייקרא הסכם ממון ולא יתבטל בעקבות נישואין כדמו"י צריך שייעשה סמוך לנישואי הצדדים או עובר לנישואין, על הנחה יש מקרים חריגם שהסכם ממון כזה לא יתבטל.
ובמה דברים אמורים, בפסק דין של בית המשפט העליון בע"מ 7734/0 ובע"מ 8167/0:
"בבואנו לבחון את תוקפו של הסכם ממון, נקודת המוצא הנורמטיבית מצויה בסעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני־זוג, תשל"ג – 1973 הקובע כדלהלן:
אישור ואימות
2. (א) הסכם־ממון טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה... או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג... וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.
(ב) האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו..."
דרישה פורמלית – ושמא פורמליסטית – זו (שאין לה מקבילה ברוב המכריע של החוזים) הוסברה בעבר, כנובעת ממערכת היחסים הייחודית בין בעל ואשה, ובתוצאות העשויות לנבוע מהסכם המחליף למעשה הסדר סטטוטורי.
"בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים, הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק כי אין תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם" (ע"א 4/80 מונק נ' מונק, פ"ד לו (3) 421, 428 – השופט בך; ראו גם ע"א 490/77 נציה נ' נציה, פ"ד לב (2) 621, 624).
אכן, לאו מילתא זוטרתא היא, וההוראה באה להגן על הצדדים להסכם, כדי שלא ייפלו בפח יקוש.
מקובל לומר כי בשאלת מעמדו של הסכם ממון שנחתם על ידי הצדדים אך לא אושר בהתאם להוראות חוק יחסי ממון, קיימות בפסיקה שתי גישות עיקריות – וכך סיכמה את הדברים חברתי השופטת ארבל:
"השאלה האם יש מקום להכיר בתוקפו של הסכם ממון שלא אושר על ידי בית המשפט לא זכתה לתשובה חד־משמעית בפסיקה, ויש לגביה דעות לכאן ולכאן, בתלות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מחד גיסא, יש הסוברים כי אישור המוענק על ידי בית משפט להסכם ממון מהווה תנאי לתקפותו, ומאידך גיסא, יש הרואים באישור זה רובד נוסף להסכם שערכו בני הזוג, אשר לפיו, גם הסכם ממון שלא אושר על ידי בית המשפט, עשוי להיחשב להסכם תקף על פי דיני החוזים (לסקירה ממצה של הגישות בעניין, ראו: נסים שלם יחסי ממון ורכוש – הלכה ומעשה 153־173 (2001))" (בע"מ 4547/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם)).
ברם, אף מבלי להכריע בין הגישות המתוארות, ומבלי לגרוע מהוראת החוק (אליה נשוב), הנה בכל הנוגע להסכם ממון שלא אושר כדין אך הצדדים נהגו לפיו – קיימת דוקטרינה פסיקתית המעניקה לו ככלל תוקף מעשי מכוח עקרון תום הלב, ההשתק והמניעות:
העלאת טענה זו בשלב כה מאוחר היא שימוש בזכות שלא בתום לב... בנסיבות שלפנינו, נעשה שימוש בזכות לטעון את הטענה בדבר אישור בלתי נאות של החוזה על־ידי בית משפט בחוסר תום־לב, ועל־כן דין טענה זו להידחות" (עניין רודן, 194־193 – השופט ד' לוין).
על גישה זו חזרו בתי המשפט במספר הקשרים (ראו בין היתר, רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל־מונד, פ"ד מז (5) 94, 100; ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב (5) 817, 843־842; בג"ץ 8820/07 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי־ אשקלון (לא פורסם); ג' פרוקצ'יה, "הפרת החובה לנהוג בתום לב" הפרקליט ל"ט (תש"ן) 65, 69; אלישבע ברק, "עקרון תום הלב במשפט העבודה" ספר ברנזון (כרך שני, תש"ס) 499, 525־522), ואף אני הבעתי את דעתי לגביו בבע"מ 9126/05 הנזכר:
"לעיצומם של דברים, כשלעצמי מקובלת עלי במישור העקרוני העמדה שהציג בית המשפט לענייני משפחה לפיה לא יוכל צד להסכם ממון חתום שלא הוגש לאישור להישמע בטענה של העדר אישור לאחר שנהנה לאורך זמן מפרות ההסכם."
דברים אלה כרוכים בחובת תום הלב, החופה על המשפט האזרחי הישראלי כולו (ראו סעיפים 12,39 ו־61 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973). גם עתה נתפרסם פסק דין ע"י כבוד השופט רובינשטין י"ד באדר ב התשע"ד (16.3.2014). אחר הפסק דין של המחוזי שניתן ביום יא כסליו תשע"ד 4.11.2013 כותב בית המשפט העליון ופוסק מפורשות כי כאשר בני־זוג התנהלו על פי הסכם ממון זה אחר שנשאו כדמו"י והצדדים נהנו מזה לא תוכל להישמע טענה כי הסכם זה לא אושר וטעם הדבר כי חל לכאורה, השתק בגדרי תום לב, ואף השתק שיפוטי, ונצטט את עיקר הדברים:
"ביחס לטענת המבקשת בדבר תוקפם של הסכמי ממון הכוללים התייחסות לאפשרות של חיים משותפים כידועים־בציבור, אף זו אינה מגלה בנידון דידן מקום להתערבות. אכן, שאלה לא פשוטה היא האם בגדר הסכמי ממון ניתן להתייחס למצב בו יחיו בני הזוג כידועים־בציבור וכיצד. אולם משנקבע עובדתית כי בעת אישורו של הסכם הממון דנא היה בכוונתם של הצדדים לבוא בברית נישואין, אין שאלה זו מצריכה הכרעה כאן, ומכל מקום לכל שיטה עסקינן בעניין תלוי נסיבות במובהק. יתרה מזו, ואולי העיקר, בנסיבות ענייננו, בהן הצדדים נהגו בפועל על פי ההסכם (והמבקשת הפיקה הימנו הנאה), חל לכאורה, השתק בגדרי תום לב, ואף השתק שיפוטי, נוכח נסיבות כריתתו ואישורו של ההסכם (ראו רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים פ"ד נט (6) עמ' 625). לא למותר לציין כי, אף אילו נקבע (וכאמור אין זה המקרה) כי הסכם הממון בין הצדדים אינו תקף, הנה לעתים, ובהתאם לנסיבות, נקט בית משפט זה בגישה לפיה כאשר פעלו הצדדים על פי ההסכם ונהנו מפרותיו, יש להכיר בתוקפו של ההסכם מכוח תום לב ומניעות. כך נקבע בע"א 185/81 רודן נ' רודן, פ"ד (לט) 3 186:
"נראה לי כי במקרה זה מנועה המשיבה מלהעלות טענה זו, בשלב כה מאוחר...לאחר שהיא קיבלה את מה שההסכם העניק לה ובעת שהיא נדרשת לעמוד בנדרש ממנה על פיו...העובדה שהיא נהגה על פי ההסכם במשך 9 שנים מעידה על כך שהיא הכירה בתוקפו, ושאישור בית המשפט המחוזי עמד בדרישותיה והיא חתמה עליו מתוך רצון חופשי...העלאת טענה כזו בשלב כה מאוחר הנה שימוש בזכות שלא בתום לב" (עמ' 192, מפי השופט ד' לוין).
ועוד יתר־על־כן, אף כאשר ההסכם כלל לא הוגש לאישור, במקרים בהם התנהגו הצדדים בפועל על פיו ונהנו ממנו, קיימת לעתים – ובהתחשב בנסיבות – מניעות מהעלאת טענה בדבר היעדר אישור. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בפרשה אחרת, בבע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (2006):
"כשלעצמי מקובלת עלי במישור העקרוני העמדה שהציג בית המשפט לענייני משפחה לפיה לא יוכל צד להסכם ממון חתום שלא הוגש לאישור להישמע בטענה של העדר אישור לאחר שנהנה לאורך זמן מפרות ההסכם."
רעיון דומה מובע בדברי פרופ' שחר ליפשיץ:
"ככלל, נכונות בתי המשפט להגמיש את דרישת האישור ולתת תוקף להסכמי ממון במקרים שבהם החוזה הלוא מאושר החל להתבצע נראית לי ראויה בוודאי שזה המצב כאשר הצד המבקש להתנער כעת מן ההסכם נהנה ממנו בעבר" ("הסדרת החוזה הזוגי במשפט הישראלי: מתווה ראשוני" קרית המשפט ד' 271, עמ' 317)."
דברים אלה מדברים בעדם, ולטעמי תואמים את השכל הישר וחובת ההגינות."
ולנידון דידן הצדדים פעלו על פי הסכם הועברו כספים מהבעל לידי האשה אחר שנשאו כדמו"י עשו חשבון משותף ונהנו זה מזה וחיו מכספים אלו כבני־זוג.
לכן גם בנידון דידן לא תשמע הטענה כי יש לבטל הסכם זה כי לא אושר בערכאה משפטית.
הסכם הממון בנידון דידן
הנה למרות האמור לעיל מ"מ בנידון דידן יש לבטל את ההסכם ונבאר הדברים.
חדא – הנה, בסעי' 23 להסכם שנכרת ביניהם נכתב:
"במידה ויפקע הקשר בין הצדדים, מוסכם כי ממועד פקיעת הקשר תקבל [פלונית] למזונותיה מידי חודש וכו' למשך כל שנות חייה, סכום חדשי בסך 3,500 ₪, סכום זה הוא סכום הבסיס בתוספת הצמדה וכו'."
בסעי' 24 להסכם נכתב:
"מוסכם על הצדדים כי [פלונית] לא תהא זכאית למזונות המפורטים וכו' אם הקשר בין הצדדים יפקע לפי בקשתה או אם תחייה [נראה שצ"ל תהייה] [פלונית] בקשר קבוע וממושך עם גבר אחר, למעט מקרה בו עזיבתה של [פלונית] או פקיעת הקשר ארעה עקב הטרדה של [פלוני] את [פלונית] כי אז לא תאבד [פלונית] את זכאותה למזונות."
מבואר בסעיף זה שאם האשה תהיה בקשר עם אדם זר תפסיד את אותם מזונות שהבעל התחייב לתת לה. לכן בנידון דידן שהאשה דינה כדין עוברת על דת ועשתה מעשה כיעור וזה נמשך תקופה ארוכה הרי שזה ודאי עילה להפסידה את המזונות שהתחייב. גם המשך הסעיף אומר "למעט מקרה בו עזיבתה של [פלונית] או פקיעת הקשר ארעה עקב הטרדה של [פלוני] את [פלונית] כי אז לא תאבד [פלונית] את זכאותה למזונות". ומכלל הן אתה למד לאו. משמע שאם הקשר נפקע לא בגלל הבעל אלא בגלל הטרדה של האשה כמו אצלנו, דהוי דינה כעוברת על דת ועושה מעשה כיעור, ודאי שהפסידה את מזונותיה. ודאי לא עלה על דעתו כי אשתו תעשה מעשים אלו ונאלץ לגרשה בגלל מעשיה ולא יכול להמשיך לחיות אתה, ימשיך לשלם לה מזונות, דאדעתא דהכי ודאי לא התחייב.
שנית – עוד יש לומר כי ההתחייבות שהתחייב 3,500 ש"ח לכל ימי חייה הוי התחייבות לדבר שאינו קצוב שהרי מי יודע כמה תחייה, והתחייבות כזאת יש בה ספקות רבים. ידועה המחלוקת המפורסמת, אם יש תוקף להתחייבות בדבר שאינו קצוב. שלפי הרמב"ם היא אינה תקפה, בהלכ' מכירה, יא, טז, ולפי השו"ע היא בת תוקף, שו"ע, חו"מ, סימן ס סעיף ב. וי"א שהשו"ע חשש לכתחילה לשיטת הרמב"ם. וי"א שהמנהג בארץ לחשוש לשיטת הרמב"ם. וי"א שיכול המוחזק לומר קים לי כהרמב"ם. וי"א שהמנהג בארץ בעניין זה כהרמב"ם. על כל אלה עיין בדברי הגר"ע יוסף זצוק"ל שו"ת יביע אומר, ח"ג, חו"מ, ד, שביאר את הדברים בהרחבה תוך ציוני המקורות כדרכו בקודש.
אם כן, יכול הבעל שהוא המוחזק לומר קים לי שהתחייבות בדבר שאינו קצוב אינה תופסת.
סוף דבר העולה מכל הנ"ל
א] האשה דינה כדין עוברת על דת ועושה מעשה כיעור וחייבת בקבלת גטה.
ב] האשה הפסידה מזונותיה וכתובתה.
ג] גם מזונות שהתחייב הבעל לתת אחר הנישואין הפסידה האשה.
ד] מיום הקרע, קרי מיום תביעת הגירושין, ההסכם שעשו הצדדים בטל.
הנלע"ד כתבתי וצור יצילנו משגיאות אמן.
מסקנות פסק הדין
1. תביעת הגירושין:
לדעת הרוב – תביעת הגירושין של התובע מתקבלת. דין הנתבעת כדין אישה העוברת על דת החייבת בקבלת גט והיא גם הפסידה מזונותיה ומדורה. לדעה זו, דין הנתבעת אף כעושה דבר כיעור.
לדעת המיעוט – אין לנתבעת דין עוברת על דת לחייבה בגט, אך היא הפסידה מזונותיה ומדורה.
נפסק כדעת הרוב.
2. הסכם הממון:
א. לבית הדין יש סמכות שיפוט בנושא הסכם הממון.
ב. בדבר ביטולו של ההסכם חלוקות הדעות:
לדעה אחת: הסכם הממון בטל החל מיום הנישואין אולם כל מה שבוצע מכוחו של ההסכם לאחר הנישואין אין לבטלו וכל צד מוחזק במה שכבר קיבל או תפס. זכויות ממוניות שטרם בוצעו – מבוטלות מכאן ואילך.
לדעה שנייה: הסכם הממון בטל מספק, והמסקנות הנגזרות מכך הן כדעה הראשונה.
לדעה שלישית: ההסכם בטל מיום תביעת הגירושין.
לפי כל הדעות מה שניתן כבר מכוחו של ההסכם – אין להשיב, אך מכאן ואילך אין להסכם תוקף מחייב.
3. בהתאם לאמור, התובע פטור ממזונותיה ומדורה, ומכתובתה (לדעת הרוב) של הנתבעת ועליה להתפנות מדירתו של התובע.
4. מזכירות בית הדין תואיל לקבוע לצדדים מועד לסידור גט.
ניתן ביום ב' בניסן התשע"ד (02/04/2014).
| הרב מיכאל עמוס – אב"ד | הרב שניאור פרדס | הרב אריאל ינאי |
לתחילת פסק הדין בתיק מספר 889100/1