הצדדים הנ"ל נישאו זל"ז לפני שנתיים, בערך. ילדים לא נולדו להם.

לטענות התובעת, כפי שהרצתה אותן במרוכז בכתב תביעתה, כבר כשבועיים אחרי נישואיהם נתגלו סימני אי־הבנה בינה לבין בעלה־הנתבע. וכבר קרוב מיד לאחרי הנישואין, וגם אחרי כן כמה פעמים, נאלצה לעזוב את מקום המגורים המשותף לה עם בעלה.

במשך הזמן ניסתה פעמים אחדות לשוב לבעלה (5–6 פעמים), אך הכול היה ללא הועיל, כי לא הייתה יכולה לסבול את התנהגותו האכזרית אליה. לבסוף עזבה אותו לגמרי, כאשר גם איים עליה ברצח.

על יסוד כל זה דורשת לחייבו לתת לה גט כריתות ולשלם לה 200 ל"י חודשית למזונותיה.

בשעת הדיון בנדון הוסיפה לטעון, שבעלה נשפט וישב במאסר משך שבע שנים בגלל רצח אשה ושהיא שונאת אותו ומפחדת לגור אתו בכלל איומי הרצח שהשמיעם נגדה כנ"ל.

הבעל הכחיש את ההאשמות שהוטחו כלפיו וטען, שנהפוך הוא, היינו שהתנהג עם אשתו בכל ההגינות הדרושה.

בקשר לרצח האשה, כנזכר בטענות אשתו נגדו, טען, שהדבר קרה מתוך שאביו עלה עם ידידתו ארצה, בהשאירו את אמו בחו"ל ועי"כ אמו נספתה שם בשנות השואה וההשמדה. אז קם והרג את אהובת אביו. נשפט רק לשנה וקיבל חנינה לפני תום מועד עונשו. אשתו ידעה על כל הדבר מלפני נישואיה אתו כי העניין התפרסם והיה לשיחה בפי כול. גם טען, שאשתו אינה זכאית לקבל ממנו מזונות, בהיות והיא עובדת ומשתכרת.

כעד מצד האשה נשמעו דברי [ח' א'], בעל הבית שבו גרו הצדדים, ואחרי שהוזהר כדין העיד על מקרה בואה של התובעת לדירתה באחד הלילות (בערך בשעה 11:30 – 12:00 בלילה), ולמרות דפיקותיה על דלת חדרם וגם למרות הימצאו של הבעל בתוך החדר, זה האחרון לא פתח לה, עד שלבסוף היא עזבה את המקום והלכה ללון במקום אחר.

אחרי שהאשה הלכה והעד המשיך לדפוק על דלתו של הבעל פתח לו הבעל סוף־סוף, ולשאלתו של העד, מדוע לא פתח לדפיקות אשתו, ענה לו, כי לא שמע את דפיקותיה באשר שכבר היה ישן.

הלאה העיד, שבכל יתר הזמן שהצדדים גרו אצלו לא שמע כל ריב ביניהם.

על כל שאר הטענות וההאשמות לא הובאו כל עדויות והוכחות בפנינו.

בכל זאת מצאנו לנכון, ביום י"א חשון תשט"ז, על יסוד כל מה שנטען והושמע בנדון, לתת לצדדים ארכה של חודש ימים, כדי שבמשך זמן זה ינהלו מו"מ ביניהם לסידורו הסופי של עניינם – או לשלום או לגט.

ואחרי שהצדדים בחודש הנזכר לא עשו כפי שהוטל עליהם נתנו לבעל ארכה נוספת של חודשיים, שבה הטלנו עליו לנסות להשיב את לב אשתו אליו.

אולם גם תקופה נוספת זו לא הביאה לכל שינו בעמדת האשה, אשר החליטה לא לשוב לבעלה – ויהי מה.

בית דיננו קבע לכן תאריך למתן פסק דין מצדו, והחל לעבור בפעם נוספת בעיון על כל החומר שהצטבר בתיקם המשפטי של המתדיינים.

בעיון זה מצאנו וקבענו, כי לאור טענותיה של האשה נגד בעלה על איומים ברצח וכו' אשר הוכחשו על ידו רק באופן סתמי וכללי, וגם לאור כל יתר החומר שבתיק, ובפרט לאור מה שקרה בעברו של הבעל, אין לראות בה אשה המורדת בבעלה.

כמו כן מצאנו ונוכחנו לדעת, שלאור הניסיונות הרבים להשלים אשר כולן נכשלו, אפסה כל תקווה לגשר על התהום שנפער בין בני הזוג.

ולכן החלטנו ופסקנו:

כי עליהם להתגרש בגט פיטורין כדת בתוך זמן בית דין של שלושים יום.

הוצאות המשפט חלות על שני הצדדים בחלקים שווים והמשלם זכאי לגבות החצי מהצד השני.

ניתן בנוכחות הצדדים ביום י"ח אייר תשט"ז (29/4/56).




על פסק הדין הוגש ערעור בתיק (רבני גדול) ‏ער/תשטז/108‏ (כ"ז אדר א' תשי"ז (28.2.1957)).