בתיק המונח בפני בית הדין, השקיע בית הדין את כל מרצו וכוחו, בין במישור המשפטי־הלכתי ובין במישור הליכי גישור, וכל זאת כדי להביא את התיק לסיומו, ואולי אף משום המצב המיוחד של המתדיינים בתיק זה.

בית הדין הפגין אורך רוח במשך מספר רב של דיונים ארוכים, כאשר לכל אורך הדרך העדיף בית הדין להביא את הצדדים להסכמות לשביעות רצון שני הצדדים. אך למגינת לבו של בית הדין, הצעות בית הדין, שבמעמד הדיון כמעט והתקבלו ע"י שני הצדדים, בסמוך לצאתם מבית הדין נדחו, אולי משום ששעו לעצתם של משיאי עצה שבוודאי חשבו שדחיית ההצעות יהיו לטובת הצד שלימינו עומדים.

אמנם טבעה של פשרה שצד אחד מפסיד במשהו, אך יש לזכור שגם מרוויח במשהו. לפיכך, בד בבד עם החלטת בית הדין, מזכיר בית הדין לצדדים ולב"כ כי בתיק מונחות כמה הצעות אשר בידם לאמץ את אחת מהן או לחילופין לשלב בין ההצעות, ולסיים את המציאות העגומה שנתונים בה שני הצדדים אשר לנוכח מצבם המיוחד זקוקים לעזרת הסובבים אותם.

בתיק ניתנו מספר רב של החלטות, אך ההחלטה העיקרית היא החלטת בית הדין מיום ה' בטבת תשע"ג (18.12.2012) בה חייב בית הדין את האשה לקבל גט מבעלה. בית הדין ציין בהחלטתו כי "למעשה אין אנו עוסקים עתה בדין כפייה רק בדין חיוב".

למגינת לבו של בית הדין, החלטה זו לא כובדה על ידי האשה עד עצם היום הזה.

לאמיתו של דבר, התנהלות האשה הייתה צפויה ובית הדין לא רואה בכך חידוש. שהרי עמדת האשה מתחילת הדיונים הייתה ברורה לבית הדין, שעל אף שגם רצונה בגירושין, מכל מקום סירובה לקבל גט היה נעוץ בהשגת מקצה שיפורים במישור הממוני, להתיש את הבעל כדי לזכות בהצעתם הראשונית, דירת שלושה חדרים לאשה, וכפי שכבר ציין זאת בית הדין בהרחבה בהחלטתו מתאריך 18/12/12. לפיכך כל עוד לא תקבל את מבוקשה, לא תקבל את הגט.

עתה משנדחו כל הצעות בית הדין על ידי מי מהצדדים לחילופין, והאשה מצדה אינה מקיימת את החלטת בית הדין אשר חויבה בה לקבל גט, על בית הדין לתת החלטתו בנידון כפיית האשה לקבל גט מבעלה, כהמשך להחלטת בית הדין המחייב את האשה לקבל גט.

יש לציין כי בית הדין בהחלטתו מתאריך 18/12/12 כבר הרחיב בתיאור מצב הצדדים, ובפרט בתיאור מצבה של האשה הנדרש לצורך מתן החלטה גם לחיוב וגם לכפיית גט.

עיקר טענת הבעל היא שאשתו אינה יכולה לתפקד כאשה רגילה מפאת רמתה השכלית. בהתאם לכך, גם אינה יכולה לטפל בילדי הצדדים באופן עצמאי וזקוקה לעזרת אמה. הבעל סבל את המצב עד לידתו של הבן השני כאשר מצבה של האשה הלך והחמיר עד שהאשה עזבה את בית הצדדים לבית הוריה.

טענת הבעל לחייב את אשתו לקבל גט על בסיס בעיה נפשית, לכאורה אינה טענה בנידון דידן, שהרי הבעל ומשפחתו ידעו ממצבה גם לפני הנישואין, וזו הסיבה ששני הצדדים השתדכו.

בית הדין התייחס לטענה זו בהחלטתו מתאריך 18/12/12 וקבע כי בבעיה נפשית לאורך זמן, לא אמרינן סבר וקיבל, ונמצא כי טענת הבעל אף בנידון דידן היא טענה קבילה.

אלא שלכאורה, יש בנידון דידן גם משום טענת מחילה מצד הבעל. שהרי אף לאחר הנישואין כאשר הבעל כבר עמד על מצבה הנפשי של אשתו, המשיך לחיות עמה חיי אישות. ומבואר בשו"ע אהע"ז סימן קיז סעי' ט וסעי' י, שבבא עליה שוב אינו יכול לטעון טענת מומים.

גם לטענה זו התייחס בית הדין בהחלטתו הנ"ל, והביא משו"ת אור גדול סימן ה, דאנן סהדי שבשביל האונס מחל, דמאי הוי ליה למעבד, (ועוד עיין פד"ר ח"א עמ' 11), וז"ל:

"מה שיש לפקפק... יען כי שהה עמה זמן מרובה מאוד וא"כ הרי מבואר באהע"ז סי' קי"ז דאינו יכול לטעון טענת מומין דחזקה שידע ונתפייס... לדידן בזה"ז דאיכא חדר"ג לגרש בע"כ ומלישא אחרת.. דאם היה רוצה לגרשה משנודע לו, לא יכול לגרשה בלי היתר בית הדין, ומי יימר דמזדקקי בי דינא... וידוע הוא כמה הרפתקאות של צער ועינוי נצרך לסבול בעתים הללו עד שיוכל לגרשה בעל־כורחה או לישא אחרת עפ"י היתר בית דין אף היכא דהדין עמו, א"כ אין לך אונס גדול מזה.. א"כ אף אם נימא מדשהה עמה מחל... אנן סהדי דבשביל האונס מחל דמאי הוי לי למיעבד ותליוהו ויהיב כשידעינן באונסיה אינו כלום כמבואר בחו"מ סי' רמ"ב אף בלא מודעה", עכ"ל.

ועוד י"ל, דטענת סבר וקיבל כאשר הבעל המשיך לחיות עם אשתו ולראות בכך מחילה וויתור, שייכת רק במום קבוע ויציב בלא שינוי והרעה, אבל כאשר המחלה הולכת ומתפתחת ומצבה של האשה הורע, אין לומר סבר וקיבל, משום שכל שיש שינוי לרעה יכול הבעל לטעון שעתה במצב החדש שהורע אינו יכול לקבל.

וכן כתב בשו"ת המבי"ט ח"ג סימן ריב, וז"ל: "וטענה טובה היא בנד"ד שאינה יכולה לסבול עתה שנתחזק עליו חולי זה."

וכ"כ בשו"ת ברכת רצה סימן קיט, וכ"כ בשו"ת דברי חיים ח"א אהע"ז סימן נא, וז"ל: "אבל בנד"ד שעשוי להשתנות... ועתה הכביד עליה חוליה... איכא למימר דלא שייך מחל אלא מה שעיניו רואות." וכ"כ בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קיט סעי' ג, ובשו"ת הרי בשמים מה"ת סי' עב ביחס לחולי השוטה, וע"ע פד"ר ח"ז עמ' 217–218.

אלא שהח"מ, אהע"ז סי' קיז סעי"ק יט, כתב, שבנכפית (מחלת הנפילה) אינה מועילה טענת מחילה משום שיש סכנה בדבר. אם כן, בנידון דידן שאין בו משום סכנה יש טענת מחילה מצד הבעל דסבר וקיבל.

ואף שהמהרי"ק, שורש קז, כתב, שגם בשאר מומים היה מקום לומר שלא תועיל מחילה ויוכל לגרשה בעל־כורחה בטענה שחשב שיוכל לסבול את מומי אשתו ונוכח שאי אפשר לו לסבול יותר, מכל מקום גם המהרי"ק מסיק שם שמשום חומר חדר"ג אין לגרש את האשה בעל־כורחה אם שהה עם אשתו אחר שכבר נודע לו על המום.

גם החתם סופר, בתשובות החת"ס אהע"ז סימן קטז, כתב, שבזמנינו שאין סכנה למחלת נכפית יש לחוש לדעת הראבי"ה דאין כופין בגט.

אלא שהנה בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' א, דן שם, באיש הטוען שאין דעתו סובלת להיות עם אשתו אשר חלתה במחלה, ומדבריו עולה כי המדד אם יש סכנה בכך אם לאו, זהו דווקא כאשר חלה הבעל משום דאשה בכל דהו ניחא לה, ואם רק אין סכנה לה, מפני המום אפשר דניחא לה. אבל כאשר האשה חלתה, המדד הוא, האם בידו של הבעל לסבול את עצם מומה אם לאו, ונמצא דנידון החת"ס הוא רק אם הבעל חלה.

וכן הוא בב"ש, אהע"ז סי' קנד סעי"ק ט, שהעיר שם על דעת הי"א ברמ"א דאין כופין בנכפה משום דאין במחלה זו סכנה, ובכל זאת כתב שבאשה לכולי עלמא הוי מום. ונמצא, שבאשה אינו תלוי בצד סכנה שבדבר אלא בטענת חוסר יכולת הבעל לסבול את אשתו במצב זה.

וע"ע בשו"ת הגרע"א מה"ת סי' עד, המוכיח בדברי הרא"ש דלא תלוי דין נכפה בסכנה, ואינו דומה בעל שחלה לאשה שחלתה, שבאשה ודאי הוי מום גדול.

וע"ע בפד"ר ח"ב עמ' 134–136.

ומאחר שהוכחנו שדין חולי הנכפה באשה שחלתה הוא מכוח טענת הבעל שלא יכול לסבול את האשה בגלל מומה, השאלה העומדת בפני בית הדין בנד"ד היא, האם דווקא בחולי הנ"ל יש מקום לטענה זו או שמא בכל חולי יש מקום לטענת הבעל שאינו יכול לסובלה.

ובעקבות כך, האם דברי השו"ת אגודת אזוב, אהע"ז סי' כב סעי' כא, שכתב שבמום דוגמת חולי הנכפה, שהוא מום גדול עד שמפאת המום עצמו הדין נותן לגרשה על־כורחה מפני שאין הדעת סובלתו, ומילתא דפשיטא שאין סברא כלל לומר שמפני שסבל איזה זמן ומחל לשעתו, שיתחייב לסבול עוד כל ימי חייו ולהוסיף עוד מחילה על מחילה, האם דברים אלו שייכים בנידון דידן עד שנאמר שאף שמחל בתחילה על מצבה של אשתו מכל מקום אינו נדרש לסבול כל ימיו.

נראה לבית הדין ביחס לנדון דידן, שיש מקום לומר שכל הנאמר לעיל אינו אלא במום הדומה למחלת הנכפית שיש בה השפעות גופניות הגורמות לריחוק הבעל מאשתו, ולא דומה לנידון המונח בפנינו שהמדובר הוא באשה מסודרת אשר הופעתה מעידה עליה, על אף מצבה הנפשי.

ואף שכתב הרא"ש, בשו"ת הרא"ש כלל מב, וז"ל: "... דאלו נולד מום זה באיש אין אנו אומרים יכפוה להיות אצלו, אלא כופין אותו להוציא ויתן כתובה, ואם נולד באשה יכפוהו להיות אצלה ולפרנסה? השתא באיש שאינו מוציא אלא לרצונו כופין אותו להוציא ויתן כתובה אם נולדו בו מומין, אשה שמתגרשת בעל־כורחה לא כל שכן... שלא עלתה על לבו (של רבינו גרשום) על כיוצא בזה לעגן האיש לבטלו מפו"ר." – מכל מקום, כל זה בטענת מאיסה עלי במישור המומים הגופניים המוגדרים כמום גדול, ואילו בתיק המונח בפנינו אין כאן טענת מום באשה המשפיע על המישור הגופני אלא במישור הנפשי שגם היה ידוע לבעל מתחילה, לפחות בחלקו.

חילוק זה מבואר ברמ"א אהע"ז סי' קיז סעיף יא, שכתב על דברי המחבר שם העוסק בנודע לו שאשתו נכפית, וז"ל הרמ"א שם:

"ודווקא במום גדול כזה שאלו היה באיש היו כופין לגרש מדין התלמוד ולא תיקן רבינו גרשום שתהא האשה עדיפה מאיש (תשו' הרא"ש כלל מב), אבל שאר מומין אינו יכול לגרשה בעל־כורחה, אבל מכל מקום אין כופין אותו להיות עמה מאחר דמאיסה עליו ורוצה לגרש ולתת כתובתה (מהרי"ק שורש כז)."

ועי"ש בח"מ סעי"ק כב ובב"ש סעי"ק כד דבשאר מומין גם לפי הרא"ש חייב בשאר וכסות ופטור מעונה בלבד.

וכן בשו"ת נודע ביהודה, מה"ת אהע"ז סימן קד, הדן שם באחד שאשתו חלתה במוחה ונמנעה ממנה על ידי כן להלוך בחוץ, ורצה בעלה, בהסתמך על דברי הרא"ש בנכפית, לגרשה או למנוע ממנה שאר כסות ועונה, כתב שם לבסוף שאין כל דמיון בין נושא השאלה שנשאל עליה לבין דברי הרא"ש, מאחר שאשתו אף שחלתה במוחה ראויה היא לחיי אישות לכה"פ מזמן לזמן, ואין לכך כל השוואה בין דינה לדין הנכפית המהווה לדעת הרא"ש סכנה בשביל בעלה ולכל הפחות מום גופני כפי שכתבנו לעיל.

לפיכך, אם יש לדון בתיק המונח בפנינו, הרי זה מדין טענת מאוסה עלי בטענה מבוררת והניכרת לבית הדין, ולא מדין מומים.

דהנה מדברי התוס' כתובות דף סג: ד"ה אבל עולה כי הנאמנות באשה הטוענת על בעלה מאיס עלי היא רק כאשר תפסיד את כתובתה כי אין לך הוכחה גדולה מזו שאמת בפיה. וא"כ, בבעל הטוען על אשתו מאוסה עלי, דאין כל הפסד ממון בטענה זו, אין כל ערך לטענה זו. לפיכך, חייבת טענת מאוסה עלי מצד הבעל, להיות מבוררת וניכרת לבית הדין.

ובשו"ת הרמ"א סימן צו, כתב שגם לדעת הרמב"ם, הל' אישות פרק יד ה"ח, דאשה שאמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו, כופין אותו לשעתו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה, כל זה אינו אלא דווקא כאשר בעלה תבע אותה לדין בטענה שנמנעת מחיי אישות והאשה טוענת מאוס עלי, אבל אם האשה היא היוזמת לתבוע את בעלה בטענת מאוס עלי, לא נאמנת האשה לטעון מאוס עלי דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר. ומדייק הרמ"א את דינו מלשון הרמב"ם, שכתב: "האשה שמנעה בעלה מתשמיש המיטה היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו... ", הרי שטענתה נטענת על ידה לא ביוזמתה, אלא רק כתשובה לשאלה ששואלים אותה. נמצא שדווקא בכה"ג נאמנת ולא כאשר היא עצמה יזמה את טענתה.

אם כן, בנידון דידן, שהבעל פנה מיוזמתו לבית הדין בתביעה לגירושין על סמך טענת מאיסה עלי, לא תהיה לו נאמנות. ולכל הפחות כדי שתהיה לו נאמנות צריך הבעל לברר את טענתו בטענה מבוררת וניכרת.

והנה ביחס לעצם הטענה דמאיסה עלי, דעת הרמב"ם בהלכות אישות פי"ד ה"ח היא שאשה שטענה שבעלה מאוס עליה ואינה יכולה להבעל לו, כופין את בעלה לגרשה שאינה כשבוית חרב שתבעל לשנוא לה. והרא"ש, כתובות פ"ה סי' לד, מביא את דעת הרמב"ם וכתב שכן גם דעת הרשב"ם. ובשו"ת המיוחסות לרמב"ן סי' קלח, כתב שהאומרת מאיס עלי אינה צריכה לתת אמתלא לדבריה.

והחולקים על דעת הרמב"ם ופוסקים שאין לכפות את הבעל למתן גט בטוענת מאיס עלי הם ר"ת ור"י.

וכתב בשו"ת הרא"ש, כלל מג סי' ו, וז"ל:

"ואע"פ שרבינו משה (הרמב"ם) כתב דכי אמרה מאיס עלי כופין להוציא, ר"ת ור"י חולקים עליו. וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, למה נכניס ראשינו בין ההרים גדולים ולעשות גט מעושה שלא כדין ולהתיר אשת איש."

וע"ע תוס', כתובות דף סג:, שהקשו מדוע לא נחוש שמא עיניה נתנה באחר. וע"ע ב"י אהע"ז סי' עז.

והשו"ע, אהע"ז סי' עז סעי' ב,פוסק, וז"ל:

"... אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, אם רצה הבעל לגרשה... ", דאין כופין את הבעל אם אמרה מאיס עלי ורק אם רצה מגרשה."

ובח"מ שם סעי"ק ה' כתב, וז"ל: "ודלא כדעת הרשב"ם והרמב"ם דבטענת מאיס עלי כופין אותו לגרש, ועיין במגיד משנה פי"ד מהל' אישות על דברי הרמב"ם דאין נוהגין כמותו ואף אם נישאה בגט של כפיה תצא." וכן הוא בב"ש שם סעי"ק ז.

וז"ל המגיד משנה הל' אישות פי"ד הל' ח:

"... וכבר פשטה הוראה הזאת בכל ארצותינו שלא כדברי רבינו בזה, שאין כופין את האיש לגרש, ולא עוד אלא שאפילו שהיה הדין כדבריו היה ראוי לגדור בזה משום פרוצות ומפני קלקול הדור שלא תהיה אשה נותנת עיניה באחר ומפקעת עצמה מבעלה, כל שכן שהם ז"ל הכריחו והוכיחו שאין כופין אותו מן הדין."

ובשו"ת התשב"ץ, ח"א סי' כה (חוט המשולש), כתב, שאפילו במקומות שנהגו כהרמב"ם, מכל מקום בדין זה של מאיס עלי לא נהגו כן משום ערוה החמורה.

וע"ע בפד"ר ח"ג עמ' 202.

אלא שבאוצר הפוסקים, ח"א סי' י אות עג, הביא בשם הפוסקים, שאף שאין אנו פוסקים כהרמב"ם באשה הטוענת מאיס עלי, בבעל הטוען מאיסה עלי כן כופין את האשה לקבל גט. והטעם הוא שרק את הבעל לא כופין מחשש גט מעושה שהוא פסול מן התורה, אבל לכפות אשה לקבל גט שאין בו איסור מן התורה שהרי מדאורייתא אשה מתגרשת בעל־כורחה, ורק רבינו גרשום גזר שלא יגרש הבעל את אשתו בעל־כורחה, במקום שהבעל טוען מאוסה עלי ואין חשש פסול בגט, כופין את האשה לקבל גט.

וע"ע בשדי חמד, מערכת אישות סימן ב אות טז בשם הצמח צדק, ובספר בני אהובה על הרמב"ם פי"ד מהלכות אישות ה"ח.

ורבים הם הפוסקים שכתבו דזה אינו אלא באמתלא מבוררת, עיין רמ"א סימן עז סעי' ג, שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' צג ושו"ת אפרקסתא דעניא סי' רעה.

אלא שבשו"ת אפרקסתא דעניא סי' רעד, הביא את קושיית האחרונים על עצם הסברא של הבני אהובה והצ"צ שיש להקל בכפית האשה לקבל גט בטענת הבעל דמאיסה עליו יותר מאשר בכפיית הבעל למתן גט בטענת האשה דמאיס עליה, דאדרבה, דווקא באשה הטוענת מאיס עלי היה מקום לחייב את הבעל בגט יותר מאשר באיש הטוען מאיסה עלי. משום שבאשה הטוענת מאיס עלי יש חשש שמא תלך לזנות וירבו ממזרים בישראל, ועוד, שבנשים לא חיישינן כל כך שתאמר מאיס עלי דבכל דהו ניחא לה. לעומת זאת, אם תועיל טענת הבעל דמאיסה עליו, לגרש את האשה בעל־כורחה, לא הנחת בת לאברהם אבינו שתשב תחת בעלה כי ייתן עיניו באחרת ויטען שהנוכחית מאיסה עליו.

וכמו כן שם בסי' רעו מהגאון מטארנאפאל, שכיוון שהבעל לא מפסיד מאומה מטענת מאיסה עלי, על־כורחך יש חשש שמא יטען טענה זו בסתמא כדי לסיים את מערכת נישואיו ומה הועיל רבינו גרשום בתקנתו.

כאשר האשה טוענת מאוס עלי בטענה מבוררת, כתב בשו"ת הרשב"ש סי' צג, וז"ל:

"בזה, אפילו האומרים שלא לכוף לגרש בטוענת מאיס עלי, יודו שכופין לגרש. שמה שאמרו (הכוונה לתוס' כתובות סג:) שלא לכוף מחשש שמא עיניה נתנה באחר, בזו, אם הדבר מפורסם... נסתלקה חששא זו."

אלא שהרשב"ש סיים שם את דבריו, וז"ל:

"... והעולה מזה הוא... ואם נותנת אמתלא לדבריה... בזו הוא קרוב לדון שכופין לגרש, אלא שלענין מעשה לא הייתי מיקל בכך."

ובשו"ת דברי מלכיאל, ח"ג סי' קמה, כתב, וז"ל:

"... ומצד שמאוסה עליו גם כן אין לדון, דבאשה, מבואר בפוסקים בסימן עז, דבעינן טעם מבורר כגון מחמת חולי... וגם שיהיה הבירור בעדים... וכן כתב הנודע ביהודה, מהדו"ק אהע"ז סי' פד, שאין נאמן לומר ששנואה לו להתיר לו לגרשה בע"כ, דאם כן כל אחד יאמר ששנואה לו אשתו ובטלה תקנת רבינו גרשום מאור הגולה. ואף הרא"ש לא התיר לגרש בע"כ רק בנכפית שהוא מום גדול, וכ"כ בתשובה כלל מב להדיא, והובא ברמ"א סוס"י קיז, שאף אם יש בה מומים וטוען שמאוסה עליו בשביל זה, אין כופין אותה לקבל גט, ורק אין כופין אותו להיות עמה כיוון דמאיסה עליו, עי"ש. וכ"כ בישועות יעקב, סי' עז סעי' ג, שאם טוען מאיס עלי ויש לו טעם מבורר, אין יכול לגרשה בעל־כורחה, רק יכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה... וכ"כ המהרי"ק בשורש קז, בטוען מאיסה כשיש בה מום שטענתו מבוררת לפנינו, מכל מקום אסור לגרשה בעל־כורחה ורק אין לכופו להיות עמה, עי"ש."

ודברי הישועות יעקב הובאו גם בפתחי תשובה, אהע"ז סי' עז סעי"ק ב, וז"ל:

"אמנם אם טען מאיסה היא עלי ויש לו טעם מבורר, אף שאין הדין נותן לגרשה בעל־כורחה מטעם זה, מכל מקום יוכל למנוע ממנה מזונות עד שתקבל גט פיטורין."

נמצא מכל האמור, שיש די בפוסקים הסוברים שיש אף לכפות את האשה לקבל גט, בכדי לחייב את האשה בגט, אבל אין די בכדי לכפות עליה גט משום כל הפוסקים הסבורים שאין לכפות את האשה לקבל גט בכהאי גוונא.

מה עוד, שבנידון דידן, בדיון שהתקיים לבירור טענות הבעל לכפיית גט לא טען הבעל טענה מבוררת על סיבת היות אשתו מאוסה בעיניו היום, יותר מאשר ידיעתו על מצבה בשעת הנישואין, מלבד עצם התמשכות הבעיה לאורך זמן. הבעל אף לא טען על כך שאשתו מאוסה בעיניו, אלא טען במישור דיני הנידה כאשר ב"כ האשה טען שהמצב היה הפוך והבעל הוא זה שלא שמר בלשון המעטה על דיני הנידה. גם ב"כ הבעל לא הוסיף מעבר למה שבית הדין כתב בהחלטת בית הדין לחיוב הגט.

לפיכך מחליט בית הדין כי אין לכפות גט על האשה בתיק המונח בפנינו, ודי בפסיקת בית הדין המחייבת בגט. בהתאם לאמור, בוודאי שאין לחייב את הבעל להיות עם אשתו ובידו למנוע מהאשה מזונות עד שתקבל גט פיטורין כהחלטת בית הדין.

הואיל וכן יש לדון עתה, האם הטלת קנס ממוני על האשה הוא בגדר כפייה ואונס.

במישור דיני ממונות כגון מכר, אונס ממון נחשב לאונס, ומקורו ברמ"א, חו"מ סי' רה סעי' ז.

וביחס לגט, דעת רוב הפוסקים שאין הבעל נחשב למגרש מרצונו כאשר אנסוהו באונס ממון.

ואם כן, לכאורה הוא הדין באשה, וכפי שהשווה ביניהם הרמ"א ביחס לכפייה במומים, אהע"ז סי' קיז סעי' יא עפ"י תשו' הרא"ש כלל מב, אף שבבעל הוא מדין גט מעושה אשר פסולו מדאורייתא ובאשה אינו אלא מתקנת רבינו גרשום שלא לגרש אשה בעל־כורחה, וכפי סברת הדברי מלכיאל, הובא כאן לעיל, דאם לא כן בטלה תקנת רבינו גרשום.

אלא שהפתחי תשובה, אהע"ז סי' קלד סעי"ק יא, הביא את דברי התשב"ץ, ח"א סי' א, המסתפק בזה. ובשו"ת מהרש"ך, ח"א סי' סז, הבין בדברי התשב"ץ ששיטתו היא שאונס ממון לא הוי אונס, אף שהוא נגד כל דברי הראשונים והאחרונים שהובאו בספר גט מעושה פ"ג סעי' א.

ויש מהאחרונים שכתבו, ששיטת רבינו ירוחם, נתיב כד סוף ח"א, היא שאונס ממון לא הוי אונס לגבי גט. וכן כתב בספר מכתב מאליהו ש"ז סי' כב ובשו"ת צמח צדק החדש סי' סב סעי"ק ג. וע"ע, בשיטת רבינו ירוחם בשו"ת בית אפרים מהדו"ת אהע"ז סי' עג.

ובשו"ת אגרות משה אהע"ז סי' קלז, כתב, שגם שיטת רבינו תם היא שאונס ממון לא הוי אונס לגבי גט. ומקורו מדברי המהרי"ק שורש קלה, שהביא את שיטת ר"ת שאף במקום שאין כופין לגט בכל זאת מותר לפסוק הרחקות כנגד הבעל. וכתב המהרי"ק שהסיבה שר"ת התיר "הרחקות" אף במקום שאין כופין לגט, היא שבזה אין כפייה שהרי אם ירצה הבעל ימצא לו מקום אחר וימלט עצמו מן הנידוי. ובהתאם לדברי המהרי"ק, הסיק האגרות משה, שגם אונס ממון לא הוי אונס בגט, משום שגם כאן קיימת סברת המהרי"ק בשיטת ר"ת שבידו להחליט לשלם את קנס הממון ולא לתת גט, ואם בכל זאת החליט הבעל לתת גט הרי זה נחשב גט מרצונו שבידו היה להימלט מן הכפייה.

ובכך ייתן בית הדין לכאורה מענה לבקשת ב"כ הבעל, שבית הדין יפחית מחלקה של האשה בדירת הצדדים בדרך בררה, שבידה להימלט מן הכפייה לגט ע"י "תשלום הקנס" דהיינו הפחתת חלקה בדירה כאמור, ולא תקבל את הגט, ואם בכל זאת תקבל את הגט הרי זה מרצונה.

אלא שבספר גט מעושה, העלה שני ספקות ביחס לדברי האגרות משה: א. לא מצאנו בספרי הפוסקים שיטת ר"ת החולקת על שיטת הראשונים דס"ל דאונס ממון הוי אונס; ב. דהמהרי"ק עצמו פסק שאונס ממון הוי אונס אף שפסק כהרחקות דר"ת, המוכיח שאין לדמות אונס ממון לסברת הרחקות דר"ת.

נמצא, שהטלת קנסות וחיובי ממון להפעלת לחץ על הבעל למתן גט ו/או על האשה לקבל גט היא בבחינת כפייה, ובמקום שאין כופין בגט, כמו כן אין מקום להטלת קנסות ממוניות להשגת הגט. בין באיש בין באשה, אלא שביחס לאשה הלכתית הוא יותר קל, מפני שאיסורו מכוח תקנת רבינו גרשום הגם שמדאורייתא אשה מתגרשת אף בעל־כורחה, ובבעל פסול הגט מדאורייתא מדין גט מעושה.

וביחס לאיומים להטלת קנס, פוסק השו"ע, חו"מ סי' רה סעי' ז, וז"ל: "אחד האונס... או שהפחידו בדבר שאפשר לו לעשות... הרי זה אונס", וכתב הרמ"א שם וז"ל: "מיהו יש חולקין וס"ל דאם הפחידו לאו כלום הוא, דעביד איניש דגזים ולא עביד (מהרי"ק שורש קעו)."

ובמהרי"ק שהוא מקור דברי הרמ"א כתב, שכן דעת הראבי"ה. ובספר מכתב מאליהו ש"ז סי' יח, הוכיח מדברי התוס' והרא"ש במסכ' בבא בתרא כשיטת הראבי"ה. אלא שבשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' טו, כתב, וז"ל: "דמאחר דכולהו הני רבוותא אשר המה עמודי ההוראה הכין סבירא להו, להם שומעין... ואם יחיד חולק כאשר כתב המהרי"ק אין שומעין לו."

ובשו"ת הראנ"ח ח"א סי' מב, כתב, שאף שהמהרי"ק הקל בהפחדה ואיומים בלבד, זהו רק לגבי ממון, אבל באיסורין יש להחמיר. ובשו"ת שם אריה סי' צד, כתב דיש להחמיר בגט מספק. והדברים לוקטו מספר גט מעושה שמסיק שם בפ"י סעי' א, שאף שבדיני ממונות נחלקו בזה הפוסקים האם נחשב הדבר לאונס, אולם לגבי איסורים וכן לגבי גט כתבו הפוסקים שיש להחמיר. והביא שם (הערה 2) שהריטב"א גיטין נה:, המאירי פ"ט דגיטין והריב"ש החדשות סי' לב, כתבו לגבי גט, שאם הפחידוהו הוי בכלל גט מעושה.

וע"ע שו"ת הרשב"א ח"ב סי' רעו, דהוא הדין לבית דין המאיימים.

לפיכך בנידון דידן, בהתאם לאמור לעיל בדיני כפייה במומין ובדיני כפייה בכלל, לא מצא בית הדין בטענות הבעל אלא בכדי חיוב האשה בגט ולא בכדי כפיית האשה בגט. על כן, מחליט בית הדין כי אין גם מקום להטיל על האשה קנס ממוני עד שתתרצה לקבל את הגט מבעלה.

אמנם, לכאורה, יש מקום להטיל על האשה קנס ממוני בגין ביזיון בית הדין על אי ציות להחלטת בית הדין המחייבת את האשה בקבלת גט, אלא שכיוון שגם קנס זה ניתן בהקשר להחלטת בית הדין ביחס לחיוב האשה בגט, נמצא דגם קנס זה כלול בהגדרת כפיית בית הדין למתן גט, וכמו שכתב בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' טו, וז"ל: "... כיוון דזוזי לא תלי בגירושין, הלכך אומדנא דמוכח דבעקיפין אתי עלה, ואע"ג דאין מזכירין הגט, בכל זאת הוי אונס."

עם האמור, הואיל ובית הדין חייב את האשה בגט, יש להטיל על האשה הרחקות דר"ת. לפיכך, יש להטיל על האשה את צווי ההגבלה בהתאם להלכה ולחוק.

אלא שהאשה כאן, ממילא יחסית מוגבלת. אין היא מחזיקה ברישיון נהיגה או חשבון בנק אשר הגבלתו יכול להצר את צעדיה, ואם נטיל הגבלה על החשבון בנק הרי זה יפגע אך ורק בילדי הצדדים. לפיכך, יש מקום להטיל צו הגבלה על חשבון הבנק למעט דמי מזונות הילדים וקיצבת הביטו"ל.

נמצא כי מימוש החלטת בית הדין המחייבת את האשה בקבלת גט, תלוי במידת הציית דינא של האשה. ובנידון דידן, הואיל והצדדים חיים בנפרד מזה זמן רב ואין סיכוי לחזרתם לשלו"ב, בפרט שגם האשה אינה מעוניינת בשלו"ב אלא אך ורק בשיפור תנאיה הממוניים, מוצא בית הדין לנכון לצטט מדברי הגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום, ח"ב סי' קיב, וז"ל:

"בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לביה"ד שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים וכו', וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להינקם זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות וכו' פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה, וכדי להינקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים, עתידין ליתן את הדין... והנני נותן קצבה וזמן לדבר, באם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו מתווכי השלום ואין להם תקנה, ימתין עד זמן ח"י חודשים, ואם בינם לשמים נראה לבית הדין שאין תקוה לשים שלום ביניהם, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני."

לפיכך חייבת האשה לקבל גט מבעלה. בית הדין יקבע מועד לק"ש וס"ג כאשר האשה תודיע לבית הדין כי תקבל את גיטה בהתאם להחלטת בית הדין.

בעקבות החלטת בית הדין לחייב את האשה בגט, מחליט בית הדין כי יש לפרק את השיתוף הממוני בין הצדדים. על כן, דירת הצדדים תימכר ותחולק בין הצדדים שווה בשווה לאחר סילוק החובות הרובצים על הדירה. בית הדין נותן לצדדים שלושה חדשים לבצע את מכירת הדירה בכוחות עצמם. אם הצדדים לא יצליחו למכור את הדירה עד למועד הנ"ל, ימנה בית הדין כונס נכסים למכירת הדירה.

כמו"כ יקבע בית הדין מועד לדיון לשמיעת טענת האשה וב"כ בנידון מחסן דירת הצדדים הראשונה שנמכרה מכבר, ובבירור התמורה הכספית שהתקבלה ממכירת המחסן, אם היה מחסן. ואף שהבעל כבר טען את טענותיו בנדון, מכל מקום כיוון שב"כ האשה טוען שיש לו ראיות והוכחות נוספות שלא היו במעמד הדיון בנדון, יאפשר בית הדין לב"כ האשה להביא את ראיותיו והוכחותיו.

על אף האמור, סבור בית הדין כי אין האשה יכולה מצד אחד לזלזל בהחלטות בית הדין ולא לקיימן ומצד שני לבקש את סעד בית הדין לטענותיה. לפיכך, ראשית על האשה לקיים את החלטת בית הדין המחייב אותה בקבלת גט מבעלה, ורק לאחר מכן יקבע בית הדין מועד לדיון כאמור לעיל.

אם האשה תודיע לבית הדין כי תקבל את הגט לאחר שיתקיים דיון בנידון המחסן והרכוש, יבוא בית הדין לקראת האשה ויקיים דיון בטרם סידור הגט, והחלטה בנידון תינתן לאחר מסירת הגט. והסיבה לכך ברורה כי אם בית הדין ייתן את החלטתו בטרם סידור הגט וזו לא תהיה לשביעות רצונה של האשה, יש חשש שהאשה תמשיך בסירובה לקיים את החלטת בית הדין המחייב אותה בגט.

לפיכך על האשה לקיים את החלטת בית הדין לקבל גט מבעלה, ובד בבד ימוצה עד תום בירור זכויותיה של האשה ברכוש הצדדים, זכות יסודית ובסיסית העומדת לאשה.

לאחר שתתקבל בפני בית הדין הודעת האשה, ימשיך בית הדין את הטיפול בתיק.

הרב יגאל לרר

אני מצטרף לפס"ד של יו"ר ההרכב הגאון רבי יגאל לרר שליט"א.

הרב מנחם הגר

עניינו של פסק הדין שלפנינו בבקשת המבקש להטיל צווי הגבלה על המשיבה.

תיאור העובדות
הצדדים נישאו ביום י"ד אלול תשס"ג (11.9.03) ומנישואי הצדדים נולדו שני ילדיהם המשותפים.

המבקש הגיש ביום ו' אלול תש"ע (23.8.10) תביעת גירושין, ולאחר דיונים רבים קבע בית הדין בהחלטה מפורטת מיום ה' טבת תשע"ג (18.12.12) כי האשה חייבת להתגרש.

בית הדין ציין בהחלטה בהתאם לתסקירים המונחים על שולחנו כי המשיבה אינה יכולה לתפקד כאשה רגילה כלל ועיקר, אינה יודעת מה מתרחש מסביבותיה ואינה מסוגלת לטפל לבדה בילדים המשותפים. מצבה של המשיבה הוסיף והחמיר עד שכאשר ילדה בפעם השנייה, עזבה והלכה לבית הוריה.

בהחלטה נקבע כי אף שבמום שבגוף שייך לומר סבר וקיבל, אך במום נפשי אין בכוחו של אדם לסבול לאורך ימים ושנים, ובפרט במחלה שהולכת ומתחזקת כאשר החולי מטפ'ס ועולה (עירובין כא.), וכמבואר בשו"ת המביט (חלק ג סימן ריב) ובשו"ת הרי בשמים (ח"ב סימן עב). וכן עשו מעשה בפסקי דין רבניים (חלק ז עמוד 217) ושכן העלו גם בשו"ת אמרי יושר (חלק ב סימן קיט) ובשו"ת דברי חיים (חלק א אבן העזר סימן א) ולפיכך המשיבה חייבת להתגרש.

על החלטת בית הדין הנזכרת הוגש ערעור, אך הערעור נדחה במדוכ'ה בהחלטה מיום כ"ט תמוז תשע"ג (7.7.13) ובית הדין הגדול שנה ופיר'ש זאת בהחלטה נוספת מיום כ"ו חשון תשע"ד (30.10.13).

למרות כל זאת עדיין המשיבה מסרבת להתגרש אלא אם כן תקבל דירת שלושה חדרים באלעד (שורה 30 לפרוטוקול מיום י"ט אלול תשע"ב 6.9.12). משכך הם פני הדברים, נדרש בית הדין להחלטה שלפנינו על אודות הטלת צווי הגבלה.

דיון והכרעה
כאמור הצדדים עוברים ושבים בבית הדין מזה כארבע שנים, שבמהלכם גם אינם מתגוררים יחד וכל המפגשים ביניהם אינם אלא במסדרונות בית הדין. בית הדין כבר קבע כי האשה חייבת להתגרש בנסיבות הנזכרות, וכי התנגדותה לגירושין אינה אלא כדי להשיג את מבוקשה בדירה ראויה.

זאת ועוד, המשיבה סירבה לאפשר את כניסת המבקש לבית המגורים (פרוטוקול מיום כ' אייר תשע"א 24/5/11 שורות 106–119) ואף ניסתה להפליל את המבקש במעשים אשר לא ייעשו אף שידעה כי טענותיה אינם נכונות כלל (פרוטוקול מיום י"ט אלול תשע"ב 6.9.12 שורות 245–253).

אמור מעתה כי התנגדותה לגירושין אינה מחמת שמבקשת היא שלום־בית שהרי לא עשתה דבר לשם כך, ואדרבה נהפוך הוא במעשיה הנזכרים, וכל סירובה אינו אלא להשיג מקצה שיפורים.

לאור האמור בית הדין התרשם מטענות המבקש כי אשתו מאוסה עליו בטענה מבוררת, וכפי שנקבע בהחלטה הנזכרת. וכתב רבנו הרשב"א בתשובה (במיוחסות לרמב"ן סימן קלח) האומרת מאיס עלי אינה צריכה לתת טעם ואמתלא לדבריה, מפני מה הוא מאוס בעיניה. לפי שכשם שהדעות במאכל, כך הדעות באנשים ונשים. וזו שאומרת שהוא מאוס בעיניה, ואינה רוצה בו ובכתובתו, שומעין לה ע"ש.

והרשב"א שנה ופיר'ש כן גם בחלק א (סימן תקעג) וכן מבואר גם בתוספות רי"ד (כתובות סד.) שכתב פעמים אשה מואסת בבעל ואף על פי שאין שום מום ניכר בו, וזה דומה לאדם שאינו יכול לאכול מאכל הנתעב לו ע"ש.

ומבואר בדבריהם שהטוענת מאיס עלי אינה צריכה לתת טעם לדבריה (וזה שלא כדברי הרב המגיד, פרק יד מהלכות אישות הלכה ח, והביאו הבית יוסף, סימן עז, ובמק"א הארכתי). ודון מינה דהוא הדין במקום שהבעל הוא הטוען מאיסה עלי שאינו צריך לתת אמתלא לדבריו, ובפרט כאשר נתן אמתלא לטענתו.

וכתב בשו"ת היכל יצחק (אבן העזר א סימן ב) דמאיס עלי הוא לא רק ענין של שנאה, אלא בחילה נפשית להיבעל לגוף זה, והוא סוד מסודות הנפש, ובזמננו חכמי הרופאים גילו מחלה הידועה בשם מחלת המגע והיינו שמסיבה שאי אפשר להתחקות על טיבה, בן אדם נפשו סולדת מלנגוע בבן אדם ידוע או בחפץ ידוע וזה יש לו מקום באשה נשואה לבעלה... ע"ש. (והובא גם בפד"ר חלק יא עמוד 204 ועוד).

ובמשי'ם חפשי בספרי רבותינו מצאתי באוצר הפוסקים (סימן א סקע"ג אות טז) שכתבו בשם הרב באר משה (קונטרס בנין ירושלים אות י) שכאשר הבעל טוען שאשתו מאוסה עליו וברור הדבר שאי אפשר לו לגור עמה, יש להתיר לו לגרשה אף בעל־כורחה דבכהאי גוונא לא גזר רבנו גרשון שיהיה מעוגן כל ימיו. וכן כתב גם בפרדס רימונים (דף קיד) בשם הרב בני אהובה (פרק יד מהלכות אישות הלכה טו).

והביא ראיה לדבר, מדברי הרמ"א (יורה דעה סימן רכח סעיף כ) שכתב, האומרת מאיס עלי חייב להוציא ע"ש. וכתב הגר"א (סקנ"ג) שכן הוא דעת הרמב"ם, וכן מבואר בש"ך (סקנ"ו) ע"ש.

ומעתה יש לומר דאף שרבים לוחמים בדין זה, וסברי מרנן שאין כופין את הבעל לגרש את אשתו בטענת מאיס עלי, היינו דווקא כאשר האשה היא הטוענת מאיס עלי דבזה אין לכוף את הבעל לגרשה דהוה ספיקא דאורייתא וחשש גט מעושה שלא כדין הוא. אבל כאשר הבעל הוא הטוען שהאשה מאוסה עליו וחפץ לגרש את אשתו בטענה זו, מאחר דמדינא יכול לגרשה גם בעל־כורחה כמבואר בסימן קיט (סעיף ו) אף שרבנו גרשון החמיר שלא לגרש אשה שלא מדעתה, לענין זה יודו גם החולקים על הרמב"ם שיכול לגרשה בעל־כורחה בטענה זו ע"ש.

וכן מבואר בדברי המהרש"ם (חלק ג סימן צג) שכתב בזה הלשון:

והרי שיטת הרמב"ם דבטוענת מאיס עלי כופין לגרש ואני מצאתי בא"ז הגדול (ח"א בשו"ת שבסופו סימן תשנד) תשובת הרב ישעיה להא"ז שפסק כהרמב"ם ובתשובת מהר"ח א"ז (סימן קנה) מבואר שכן פסק מהר"ם כמ"פ ועשה מעשה בטוענת מאיס באמתלא... ועל כל פנים חזינן דהרמב"ם לאו יחידאה הוא, אלא דהרא"ש כתב מי יכניס את עצמו לפלוגתא דרבוותא לעשות גט מעושה שלא כדין והובא גם בטור אבן העזר (סימן עז) מכל מקום לענין חרם דרבינו גרשון דלשיטת כמה פוסקים הוא רק דרבנן פשיטא דיש לצרף שיטת הרמב"ם ושאר פוסקים דלא גרע כוח האיש מכח האשה כמו שכתב בתשובת הרא"ש (כלל מב) ואם כן בדטוען מאיסה עלי מהראוי להתיר לגרש בעל־כורחה ועל כל פנים בדאיכא אמתלא מבוררת.

וכיוצא בזה מבואר גם בשו"ת דברי חיים (אבן העזר ח"א סימן מח) דטענת מאוסה עלי סברא טובה היא ויכול להוציאה בעל־כורחה ע"ש. וכן הסכים בשו"ת תירוש ויצהר (סימן עו) מפי ספרים ומפי סופרים רבים ע"ש. וכן כתבו גם בפסקי דין רבניים (חלק ט עמוד 216) בכיוצא בזה כי עשרות פוסקים סוברים דבטענת מאוסה עלי באמתלא מבוררת יכול לגרשה בעל־כורחה, וכפי שהובאו דבריהם גם באוצר הפוסקים (אבן העזר סימן א סעיף י סקט"ז) ע"ש.

וכן יש ללמוד גם מפסק דין בית הדין הגדול (פד"ר חלק ז עמוד 111 בהרכב הדיינים הגר"י ניסים הגר"ב ז'ולטי והגרי"ש אלישיב זצ"ל) שתקנת רבנו גרשון שלא לגרש את האשה בעל־כורחה, היינו רק כאשר האשה מעוניינת בהמשך הנישואין מאחר שאינה יכולה להיפרד מבעל נעוריה והיא ממתינה ומצפה לשובו.

אבל כאשר האשה אינה מעוניינת בבעלה, ולא נשאר לה שום יחס חיובי וקשר נפשי לבעלה, ואם כך, הרי ההסבר היחידי שיש לתת לסירובה של האשה לקבל את גיטה הוא לכאורה רק נקמנות גרידא, בחינת תמות נפשי עם פלשתים ותו לא, וניחא לה שהמצב הבלתי נורמלי יימשך לעולמים וירעו שניהם עד שיסתאבו, ויש לדון אם תקנת רבנו גרשון לא לגרש בניגוד לרצון האשה כוללת גם מקרה כעין זה, ומסתברא שלא על כגון זה תיקן רבנו גרשון ז"ל ע"ש.

ובאוצר הפוסקים (שם) ציינו שכיוצא בזה מבואר גם בשו"ת חבצלת השרון (סימן ו) ובשמן המשחה (סימן קנא). וכן מבואר בדברי הגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום (אבן העזר סימן א) שכתב, דבטענת מאוסה כופין אותה להתגרש בעל־כורחה אף לאחר תקנת רבנו גרשון, דלא גרע מאשה הטוענת מאיס עלי לדעת הרמב"ם, ולא יהיה כוח האשה אחר תקנת רבנו גרשון יפה מכח האיש שכופין אותו לגרש, וספיקא מיהא איכא אי גזר רבנו גרשון בכהאי גוונא, ואפילו אי נימא שרבנו גרשון גזר גם בזה, מכל מקום לדעת רבים איסור חרם דרבנו גרשון בזמן הזה הוא רק דרבנן מצד המנהג, וספק במנהג דרבנן לקולא ע"ש.

הן אמת שהרב אבן יקרה (חלק ג סימן כד) פקפק בזה שהרי אי נימא דכל הטוען מאוסה בטענה מבוררת יוכל לגרשה גם בעל־כורחה מה הועיל רבנו גרשון בתקנתו שלא יגרשנה בעל־כורחה, והרי לעולם יוכל לטעון שמאוסה לו ולגרשה, אלא על־כורחך דטענת מאוסה מהני רק שלא יחשב כמורד, ולא מהני שיוכל לגרשה בעל־כורחה.

אמנם בחבצלת השרון (שם) כתב, דשפיר מהני תקנת רבנו גרשון שאם הבעל יאמר שהאשה מאוסה עליו, והדבר שקר הוא, דבזה חל עליו חרם דרבנו גרשון, ואיסורא ודאי לא יעשה הבעל לטעון מאוסה עלי בחינם ע"ש.

ואפשר דאף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שהרי מבואר בשולחן ערוך (סימן קיט סעיף ו) יכול לגרשה בלא דעתה והוסיף הרמ"א אפילו אין לו לשלם לה הכתובה ונדונייתה אינה יכולה לעכב משום זה הגירושין, אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה ע"ש.

וכתב הרב השואל בחיים ושלום (שם) שברור הדבר שאינה יכולה לעכב את גיטה עד שישלם לה כתובתה, שהרי אם דל הוא ואין ידו משגת בוודאי אנוס הוא, ואונס רחמנא פטריה, ואם לא תתרצה לקבל את גיטה איך יקיים מצות קונו ולא יחטא בהרהורי עברה, וכי משום עניותא יהיה מעוגן כל הימים, ישב בדד וידום, ללא תורה, ללא חומה, ללא טובה, בוודאי אין הדעת סובלו כי דיה לצרת עניותא בשעתה.

והגם דאיכא למיחש, שכל אדם יטען שאין בידו לפרוע את הכתובה, ונמצא תקנת הכתובה בטלה, שהרי אמרינן בכתובות (לט:) טעמא מאי תקינו רבנן כתובה? כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ע"ש. ומעתה בטלה התקנה ותהיה קלה בעיניו להוציאה ביודעו שאין מתן הכתובה מעכב את הגירושין, מכל מקום לא חיישינן להכי דודאי לא נחשדו ישראל לבטל תקנת הכתובה בטענה זו ע"ש.

ודון מינה ואוקי באתרין. דהכא נמי לא חיישינן שיטען הבעל טענת שקר שהאשה מאוסה עליו כדי לגרשה בעל־כורחה, שהרי אם הבעל יטען טענת מאוסה, והדבר שקר הוא, מיד חל עליו חרם דרבנו גרשון, ואיסורא ודאי לא יעשה הבעל לטעון מאוסה עלי בחינם, ובפרט בנדון זה שיש רגלים לדבר לטענת הבעל כי אשתו מאוסה עליו.

וכל הני מילי כתבתי מבלי להזדקק לטענת המום שנטען כלפי המשיבה, ומבלי להיכנס לעובי הקורה אם המבקש ידע מזה בתחילה או לא כי אם לפי מצב הצדדים כיום דגבה טורא בינייהו (חולין ז:) ובנסיבות הנזכרות הדבר ברור כי לא ישובו עוד לחיות יחד.

עם זאת לא אמנע מלציין לדברי הגליא מסכת (קונטרס אחרון סימן ה הובא בפתחי תשובה סימן לט סק"ה) שרק לענין איסור אשת איש החמירו שמקודשת אף בטענת מום, אבל לא לענין חרם דרבנו גרשון וכן מוכח בבית יוסף... ע"ש.

הן אמת שהרמ"א (סימן קיז סעיף יא) כתב שדווקא בנכפית מצי לגרשה בעל־כורחה, אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרשה בעל־כורחה ע"ש. אבל בשו"ת אור גדול (סימן ה סוף אות ב) כתב שמקור דברי הרמ"א הוא המהרי"ק, ושם מיירי דווקא בידע מהמום מתחילה ומחל, אבל כשלא ידע זאת מתחילה יכול לגרשה גם בעל־כורחה, והוכח יוכיח זאת באריכות רבה ע"ש.

והוסיף שם (אות יב) שאף אם שהה עד השתא אין בזה כל מחילה על טענתו וזה לשונו:

לדידן בזמן הזה דאיכא חרם דרבנו גרשון לגרש בעל־כורחה או לישא אחרת... ואנוס הוא בתקנת חז"ל ואנן ידעינן באונסיה דאם היה רוצה לגרש משנודע לו, לא יוכל לגרשה בלי היתר בית דין ומי יימר דמזדקקי ליה בי דינא... וידוע הוא אשר כמה וכמה הרפתקאות של צער ועינוי נצרך לסבול בעתים הללו עד שיוכל לגרשה בעל־כורחה או לישא אחרת על פי היתר בית דין אף היכא דהדין עמו, אם כן אין לך אונס גדול מזה והאונס קמן ואנן ידעינן באונסיה אם כן אף אם נימא מדשהה עמה מחל מכל מקום... אנן סהדי דבשביל האונס מחל דמאי הוי לי למיעבד... ע"ש.

ולפי דרכנו למדנו שאף אם המבקש ידע מתחילה על מצבה של המשיבה אך מלבד שיש לחלק בין מום שבגוף למום נפשי, ואפשר שלא ידע לתהות על קנקנו וטיבו של החולי בפרט בחולי המטפ'ס ועולה וכנזכר בהחלטת בית הדין, עוד בה שאף לגופה של טענה אין כאן כל מחילה דאנן ידעינן באונסיה דמאי הוי לי למיעבד, וכמבואר.

ובלאו הכי כבר התבאר שמאחר שמזה כארבע שנים שהמשיבה מאוסה על בעלה, ובית הדין התרשם כי הצדדים לא ישובו עוד לחיים משותפים, לפיכך יש לסמוך על הפוסקים דבטענת מאיסה עלי יכול להוציאה אף בעל־כורחה וכמבואר בפסקי דין רבניים (חלק ט עמוד 216), וכפי שהובאו דבריהם גם באוצר הפוסקים (אבן העזר סימן א סעיף י סקט"ז) וכדבר האמור.

וכיוצא בזה פסק גם בשו"ת שמע שלמה (חלק ה סימן כא), וציין שם לפסקי דין רבניים (חלק ט עמוד 150 כצ"ל) שחייבו את האשה לקבל גט בטענה זו. והוסיף עוד, שרבנו גרשון לא החרים כלל בנשתטת משום שאין כוח בבן אדם לדור עם השוטים. וזיל בתר טעמא דהוא הדין נמי בכל מקום שברור לבית הדין כי לא ישובו עוד לדור יחד, ואינם יכולים לדור יחד דבזה נמי לא גזר רבנו גרשון ושכן מבואר באוצר הפוסקים (סימן א סעיף י אות טז) בשם האמרי יושר (חלק ב סימן קיט) דרבנו גרשון התנה שאם יראו טעם מבורר יתירו את החרם.

ושם ציין גם למה שכתב עוד (בחלק א סימן א אות ט) שבמקום שמניעת שאר וכסות לא מרתיעה את האשה, אין בידינו כוח שיכול להתיר את הבעל מכבלי אשתו ולכך יש לסמוך על הפוסקים שבמאיס עלי באמתלא מבוררת יכול לגרשה גם בעל־כורחה כמבואר באוצר הפוסקים (סימן א סקט"ז) ובפסקי דין רבניים (חלק ט עמוד 216) ע"ש.

והנה בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ו סימן צו) חידש כי במקום שבית הדין הורה לאדם לגרש את אשתו, אף שאינו מאותם שמותר לכפותם, אם הבעל יסרב לקיים את פסק הדין ניתן להענישו בגופו (כגון על ידי מאסר) עד שיקיים את פסק הדין.

וביאר שם טעמא וזה לשונו:

דמאחר וכל אדם מחוייב לשמוע דברי בית הדין ככל אשר יורוהו... שעל זה נאמר 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'... וזה הסר מדבריהם ודאי הוא מצד יצר הרע המסית אותו לעבור על דברי תורה, אם כן כאשר כופין אותו לכבד דברי הבית דין, הרי הכפיה היא לשם קיום המצוה של לא תסור.

ואף שמזה נמשך כפיית הגט, מכיון שאין ענין הכפיה ישירות על הגט אלא לשם קיום מצוה אחרת שהוא כבוד דברי הבית דין וזה שייך בכל ענין ולאו דוקא בעניני גירושין לא מקרי גט מעושה מכיון שנתינת הגט בא לכפר על הפרת דברי בית הדין ועל זילותא דינא דברי דינא ע"ש.

ואף שלא מצאנו שהתקבלו דבריו למעשה, אפשר דהיינו גבי חיוב האיש לגרש ומשום חשש גט מעושה מה שאין כן כאשר האשה חייבת להתגרש שכל החשש הוא רק משום חרם דרבנו גרשון אפשר דשפיר דמי לסמוך על דבריו וכשם שחילקו כן הפוסקים גבי טענת מאיס עלי הנזכרת לעיל.

ואף אי נימא שלא ניתן לסמוך על דברי הרב ישכיל עבדי כלל, ואין כל חילוק בין חיוב האיש להתגרש לחיוב האשה להתגרש, מכל מקום על פי דרכנו למדנו את גודל החיוב המוטל על המשיבה לציית להכרעת בית הדין כי חייבת היא להתגרש.

סיכומם של דברים, כבר לפני שנה ומחצה אמר בית הדין את דברו כי המשיבה חייבת להתגרש. פסק הדין אומץ גם על ידי בית הדין הגדול, אך למרות זאת טרם התבצע מחמת התנגדות המשיבה, ומשכך אין מנוס מלהטיל עליה צווי הגבלה.

והנה בהחלטה מיום כ"א שבט תשע"ד (22.1.14) קבע בית הדין כי מאחר שהמשיבה אינה מקיימת את פסק הדין ומעגנת את בעלה שלא כדין לפיכך מחליט בית הדין לקנוס את המשיבה בסך של 300 ₪ לקופת המדינה, בעבור כל יום שהיא מסרבת לקבל את גטה. עוד נקבע שם כי פסק הדין ייכנס לתוקפו מתום חודש ימים, ביום כ"ב אדר א' (22.2.14).

הן אמת כי כיוצא בזה נפסק גם בעבר בבית הדין דידן בפסק דין מיום א' ניסן תשס"ח (תיק 7467־68־1 בהרכב הדיינים ש' פופוביץ, מ' אוחנונא, ד' מלכא שליט"א) בו חייב בית הדין את המשיבה בסך של 400 ₪ ליום בגין אי ציות לפסק הדין. פסק דין זה אושר אף בבית הדין הגדול ביום י"ז אלול תשס"ח (17.9.08 תיק 1524־53־1 בהרכב הדיינים הרב ש. דיכובסקי ע. בר שלום צ. בוארון שליט"א) ופסקי הדין פורסמו בשורת הדין (חלק טז עמודים תד–תיא).

גם בית הדין בירושלים בפסק דין מיום ז' שבט תשע"ד (8.1.14 תיק 833543/1 בהרכב הדיינים א' שיינפלד, א' אברג'ל, מ' טולדנו שליט"א) נשען על החלטות בית הדין הנזכרות וחייב את המשיבה בסך של 500 ₪ ליום, עד שתסכים לקבל את גיטה.

אמנם בית הדין דידן נהג עם המשיבה לפנים משורת הדין ובמקום לאכוף את ההחלטה הנזכרת המשיך לגשר בין הצדדים כדי שהצדדים יתגרשו בהסכמה, אך למרבה הצער ללא הצלחה. עם זאת מאחר שלדעת הרוב אין לחייב כל קנס (ושלא כהחלטת בה"ד מיום כ"א שבט תשע"ד 22.1.14), לפיכך לעת עתה בדעת מיעוט לא אקבע מסמרות בדבר.

עם זאת, בשלב זה בית הדין מטיל על המשיבה את כל צווי הגבלה המנויים בחוק בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין תשנ"ה – 1955 סעיפים 2 (1) (2) (6)) המונעים מהמשיבה לצאת מן הארץ, ולהחזיק ולפעול בחשבון הבנק, וזאת עד שתודיע לבית הדין כי מסכימה היא לקיים את פסק הדין ולהתגרש בהתאם.

מאחר שבנדון זה רוב ככל צווי ההגבלה אינם רלוונטיים למשיבה, לפיכך בית הדין אינו נמנע מהטלת ההגבלה הנזכרת על חשבון הבנק של המשיבה מאחר שנראה כי זו ההגבלה היחידה בנסיבות הענין, העשויה לגרום לקיום פסק הדין.

הגם אמנם שבכך נמצא כי בית הדין מגביל את מרחב הפעולה של המשיבה, אך מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם מההגבלה בה נמצא המבקש מזה זמן רב כאשר המשיבה מסרבת לקיים את פסק הדין, ואדרבה המפתח בידה של המשיבה לקיים את פסק הדין ובכך להסיר לאלתר את המגבלה הכובלת אותה.

מאחר שזה כשנה וחצי שאין האשה מקיימת את החלטות בית הדין, והדבר ידוע כי בית הדין אינו נותן סעד למאן דלא ציית דינא וכמבואר בגמרא (סנהדרין כט.) בני חמוה דמר עוקבא אתו לקמיה לדינא אמר להו פסילנא לכו לדינא... משום 'דלא צייתינהו לדינא', וראה עוד מש"כ בשורת הדין בנדון זה (חלק יב שפז–שפט) ולפיכך אין מקום לכל דיון בגין טענות המשיבה או בקשותיה בכתב, וזאת עד לאחר סידור הגט בפועל.

עם זאת, בית הדין סבור כי למרות המאמצים הרבים שהושקעו בתיק כדי שהצדדים יתגרשו בהסכמה, עדיין יש מקום להמשיך להשפיע על המשיבה כי מוטב להתגרש בהסכמה.

לצורך כך בית הדין יזמן את המשיבה יחד עם ב"כ לתאריך שייקבע בנפרד. עם הניסיון לא יעלה יפה, הרי שהמשיבה וב"כ יוזמנו בכל שבוע לדיון בבית הדין. מזכות המבקש להימנע מלהופיע בדיונים אלו, ובמידה והמשיבה תתרצה להתגרש יקבע מועד מוקדם לסדור הגט.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלקמן:

א. בהתאם לחוק בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין התשנ"ה–1955) ועל פי הדברים שבוארו לעיל בית הדין מגביל בצו הגבלה זה את זכויות המשיבה מהדברים הבאים:

1. שלא לצאת מהארץ.

2. לקבל או להחזיק דרכון ישראלי.

3. לפתוח או להחזיק חשבון בנק או למשוך שיקים מחשבון בנק בדרך של קביעה כי הוא לקוח מוגבל מיוחד, כמשמעותו בחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א–1981.

ב. צווי ההגבלה טעונים אישור של כבוד נשיא בית הדין הגדול שליט"א, ויפקעו עם סדור הגט.

ג. על המזכירות לעדכן את כל הגורמים הרלוונטיים בהגבלות אלו.

ד. בשלב זה אין לדון כלל בבקשות המוגשות בכתב, וכן אין לקבוע כל דיון בטענות המשיבה, וזאת עד לאחר סידור הגט.

ה. על המזכירות לזמן את המשיבה וב"כ בתום שבוע ימים. במידה והמשיבה תתבצר בדעתה תוזמן יחד עם ב"כ מידי שבוע כדי שהצדדים יתגרשו בהסכמה.

ו. עד להחלטה אחרת, מזכות המבקש להימנע מלהופיע בדיונים אלו.

ז. בית הדין קורא למשיבה לקיים את החלטת בית הדין בהקדם, לטובתם ושלוות נפשם של הצדדים.

הרב אברהם מאיר שלוש

בהתאם לאמור לעיל בדיני כפייה במומין ובדיני כפייה בכלל, לא מצא בית הדין בטענות הבעל אלא בכדי חיוב האשה בגט ולא בכדי כפיית האשה בגט.

לפיכך מחליט בית הדין כי אין לכפות גט על האשה בתיק המונח בפנינו, ודי בפסיקת בית הדין המחייבת בגט. בהתאם לאמור, בוודאי שאין לחייב את הבעל להיות עם אשתו ובידו למנוע מהאשה מזונות עד שתקבל גט פיטורין כהחלטת בית הדין.

על כן, מחליט בית הדין כדלקמן:

א. אין מקום להטיל על האשה קנס ממוני עד שתתרצה לקבל את הגט מבעלה או קנס ממוני בגין ביזיון בית הדין על אי־ציות להחלטת בית הדין המחייבת את האשה בקבלת גט, כיוון שגם קנס זה ניתן בהקשר להחלטת בית הדין ביחס לחיוב האשה בגט, נמצא דגם קנס זה כלול בהגדרת כפיית בית הדין למתן גט.

ב. עם האמור, הואיל ובית הדין חייב את האשה בגט, מחליט בית הדין להטיל על האשה צווי הגבלה לפי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין תשנ"ה 1995) סעיפים 2 (1) ו־ 2 (2) לחוק. וכן לפי סעיף 2 (6) לחוק, הגבלת חשבון בנק למעט סכום מזונות הילדים וקצבת ביטו"ל.

ג. בית הדין יקבע מועד לק"ש וס"ג כאשר האשה תודיע לבית הדין כי תקבל את גטה בהתאם להחלטת בית הדין.

ד. בית הדין מחליט כי יש לפרק את השיתוף הממוני בין הצדדים. על כן, דירת הצדדים תימכר ותחולק בין הצדדים שווה בשווה לאחר סילוק החובות הרובצים על הדירה. בית הדין נותן לצדדים שלושה חדשים לבצע את מכירת הדירה בכוחות עצמם. אם הצדדים לא יצליחו למכור את הדירה עד למועד הנ"ל, ימנה בית הדין כונס נכסים למכירת הדירה.

ה. בית הדין יקבע מועד לדיון לשמיעת טענת האשה וב"כ בנידון מחסן דירת הצדדים הראשונה שנמכרה מכבר, ובבירור התמורה הכספית שהתקבלה ממכירת המחסן, אם היה מחסן. ואף שהבעל כבר טען את טענותיו בנדון, מכל מקום כיוון שב"כ האשה טוען שיש לו ראיות והוכחות נוספות שלא היו במעמד הדיון בנדון, יאפשר בית הדין לב"כ האשה להביא את ראיותיו והוכחותיו.

על אף האמור, סבור בית הדין כי אין האשה יכולה מצד אחד לזלזל בהחלטות בית הדין ולא לקיימן ומצד שני לבקש את סעד בית הדין לטענותיה. לפיכך, ראשית על האשה לקיים את החלטת בית הדין המחייב אותה בקבלת גט מבעלה, ורק לאחר מכן יקבע בית הדין מועד לדיון כאמור לעיל.

לפיכך על האשה לקיים את החלטת בית הדין לקבל גט מבעלה, ולאחר מכן ימוצה עד תום בירור זכויותיה של האשה ברכוש הצדדים, זכות יסודית ובסיסית העומדת לאשה.

ו. לאחר שתתקבל בפני בית הדין הודעת האשה, ימשיך בית הדין את הטיפול בתיק.

ז. עם האמור, הודיע ב"כ האשה במעמד הדיון כי פני האשה למו"מ להסכמות על בסיס הצעת בית הדין האחרונה, ועל אף עמדתה בנושא קבלת הגט, כפי המפורט בפרוטוקול הדיון, תסכים לקבל את הגט מבעלה לאחר שיגיעו להסכמות בשאר הנושאים.

לפיכך סבור בית הדין כי עם האמור לעיל המחייב את האשה בקבלת גט, על הצדדים לפנות להליך גישור כדי לסיים את התיק בהסכמות.

מותר לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ד בסיון התשע"ד (12/06/2014).