עניינו של פסק הדין שלפנינו בתביעת הגירושין והכתובה שהגישה המבקשת.

תיאור העובדות
הצדדים נישאו ביום כ' אב תשס"ב (29.7.02) ומנישואי הצדדים נולדו שני ילדיהם המשותפים.

לדברי המבקשת, כבר מראשית חיי הנישואין סבלה מאלימות קשה אף לנגד עיני הילדים, וכתוצאה מהאלימות טופלה לא פעם בבית החולים. לדבריה כל ריב הסתיים בסליחה והבטחה כי אכן זו הפעם האחרונה, דבר שלא קרה.

במהלך שנת 2004 המבקשת אזרה עוז לראשונה להתלונן על אלימות הבעל, ואכן הבעל התחייב להיטיב את מעשיו. למרות האמור המשיך הבעל לנהוג באלימות, ולפיכך ביום כ"א חשון תשס"ט (19.11.08) הגישה כנגדו את תלונתה השנייה. תלונה בה הודה והורשע הבעל, וביום י"ט סיון תש"ע (1.6.10) נגזר דינו לששה חודשי מאסר־על־תנאי.

למרות זאת, הבעל לא הצליח להיגמל מהרגלו ואף נקט באלימות כלפי הילדים המשותפים. ביום כ"ב חשון תשע"ב (19.11.11) המשיב איים על הבת בגיל שמונה באמצעות חגורה, וכאשר האם ניסתה להגן על הבת עורר הדבר את זעמו של הבעל שהחל לשבור חפצים ולהשמיע איומים קשים כלפי הסובבים. בעקבות זאת הגישה המבקשת את תלונתה השלישית והבעל נעצר.

ביום י' טבת תשע"ב (5.1.12) שוחרר הבעל בתנאים מגבילים, אך למצער הבעל הפר את ההגבלות. בגזר הדין מיום כ"ה תשרי תשע"ג (11.10.12) נקבע כי הבעל ירצה עשרים ושמונה חודשי מאסר כולל המאסר־על־תנאי.

כיום האשה מסרבת לכל אפשרות שלום בית. לדבריה מהניסיון המר אותו חוותה בעבר אין לה כל אמון עוד בבעלה ואינה מוכנה לסכן עוד את עצמה. לדבריה 'עדיף להתאבד ולא לחיות אתו' (שורה 170 לפרוטוקול מיום 2.5.13).

ב"כ המבקשת ציין עוד כי הבעל סירב לתת כספים לאשתו לכלכלת הבית, העלים כספים משותפים, ואף מזונות שנפסקו בערכאה אחרת אינם משולמים.

מנגד טען המשיב כי מעולם לא הכה את אשתו (שורה 53 לפרוטוקול מיום ג' שבט תשע"ג 14.1.13). לדבריו האשה היא אלימה ונהגה בו בזלזול ובאלימות מילולית, ואף שפכה עליו בעבר רותחין. גם הודאתו בעבר הייתה רק על איומים ואלימות מילולית הדדית. לדבריו כיום הוא יודע להתמודד עם אלימות האשה, ומאמין הוא שהאישה תשתנה ולכן מבקש הוא לשקם את חיי הנישואין. עם זאת הוסיף כי אם לא יחול שינוי בהתנהגות האשה ייזום הוא את הגירושין.

ב"כ המבקש ציין כי גם מאסרו של הבעל הוא מחמת שהכה את ילדיו ולא מחמת שהכה את אשתו. עוד הוסיף כי אם האשה תפגוש את בעלה שלושה מפגשים במתחם הכלא לאחר שנתיים שבהם לא נפגשו, והבעל לא יצליח לשכנעה לשקם את חיי הנישואין או אז ינהלו משא ומתן לגירושין. האשה סירבה להצעה אך בעצת ב"כ התרצתה למבוקש כדי לזרז את סיום ההליכים.

הצדדים הופיעו שוב ביום כ"ב אייר תשע"ג (2.5.13) והמבקשת חזרה על טענותיה. לדבריה גם במפגשים עם בעלה בבית האסורים שִחְזרה את מהלך חייהם וסבלה, ובקשה מבעלה להתגרש. מאידך גיסא המשיב טען כי המפגשים היו בנוכחות משמר בית הסוהר באופן שמנע ממנו לשכנעה לשלום בית, ובכל מקרה אינו מסכים להתגרש.

הבעל עוד הוסיף כי להרביץ לאשה אין זה קו אדום, 'ככה חונכתי גם אבא שלי הרביץ לאימא שלי והרביץ לי, פה בישראל זה לא מקובל...' (שורה 80 לפרוטוקול מיום כ"ב אייר תשע"ג 2.5.13). לדבריו הסכמתו בעבר להתגרש לאחר המפגשים בבית האסורים הייתה רק במידה והיו המפגשים מתנהלים כסדרם.

ב"כ הבעל הוסיף כי יש לתת לבעל הזדמנות חוזרת להוכיח את עצמו ואם לא – 'צריך לקיים הוכחות ונסחוב את זה עוד שנה שנתיים' (שורה 150 לפרוטוקול).

דיון והכרעה
כאמור, הבעל הורשע בהתאם להודאתו באלימות ותקיפת המתלוננת. מגזר הדין עולה כי המבקש נהג להטיל חיתתו על בני משפחתו, וכילה זעמו במבקשת ובילדיו הרכים בשנים. ניתנה למשיב הזדמנות להיטיב דרכיו, אך הוא סיכל זאת במו ידיו ורמס ברגל גסה את תנאי השחרור.

אלימות הבעל החוזרת ונשנית גם בתקופה בה ריחף על ראשו מאסר־על־תנאי, מלמדת כי הבעל הפגין זלזול בוטה באשתו וילדיו ולא השכיל לתקן את דרכיו. בגזר הדין צוין גם כי האלימות החוזרת של הבעל מורה שהבעת הצער שהביע בעבר נותרה מהשפה ולחוץ.

הן אמת שהבעל הצהיר כיום כי כבר הבין ולמד לשנות את דרכיו ולוקח הוא אחריות על מעשיו. אכן, מאחר וכבר בעבר הצהיר כן פעמיים ובכל זאת לא שב אפו וחזר לסורו, לא ניתן להכריח את האשה להאמין לו.

זאת ועוד, הבעל הצהיר כי אם אשתו תופיע בשערי בית הכלא ועדיין תעמוד בדרישתה לגירושין לא יעמוד בדרכה. כאמור, אף שהאשה סירבה להיפגש עמו מחוסר אמון ורצון לשיקום הנישואין, אך בעצת בא־כוחה נעתרה למבוקש. גם לאחר המפגשים הבעל לא הצליח לשכנע את האשה לשוב לשלום בית, והאשה התבצרה בעמדתה ועומדת על בקשתה להתגרש.

ומעתה מה מאוד תמהנו מראו'ת הודעת ב"כ המבקש כי למרות שהאשה הופיעה בשערי הכלא, אך מאחר והצהירה בעת המפגשים שברצונה להתגרש ולפיכך 'נחשב הדבר כאילו לא הגיעה כלל למפגשים ולא קיימה כלל את החלטות בית הדין'.

דבר זה לא ניתן כלל להיאמר וקל־וחומר להיכתב, שהרי המפגשים בבית הסוהר נקבעו לבקשת המבקש ולמרות סירובה של האשה לבחון כל ניסיון של שלום בית. בהתאם לכך היה על הבעל להפעיל את כל כושר שכנועו כדי להניא את האשה מעמדתה לגירושין ולפייסה על העבר כדי שתתרצה לבחון יחד את שיקום חיי הנישואין. האשה התאמצה להופיע בשערי הכלא למרות הטרחה הרבה שבדבר וכפי שציינה בבקשותיה, ומאחר שהבעל לא הצליח לדבר אל לבה אין לו להלין אלא על עצמו.

כאמור, לדברי האשה סבלה מנחת זרועו של הבעל במהלך השנים פעמים מספר, ואף לאחר הגשת כמה תלונות וגזר הדין מיום י"ט סיון תש"ע (1.6.10) המטיל על הבעל מאסר־על־תנאי, בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה, ולפיכך נקבע ביום כ"ה תשרי תשע"ג (11.10.12) כי הבעל ירצה עשרים ושמונה חודשי מאסר.

אף שהבעל טען כי מעולם לא הכה את אשתו, והודאתו בעבר היא רק על איומים ואלימות מילולית הדדית, אך בית הדין התרשם במקצת כי הבעל היה גם אלים כלפי אשתו, שהרי הודה בפה מלא כי 'להרביץ לאשה אין זה קו אדום, ככה חונכתי, גם אבא שלי הרביץ לאימא שלי והרביץ לי, פה בישראל זה לא מקובל... '.

והנה בטענתו זו כי להרביץ לאשה אין זה קו אדום, גילה טפח וכיסה טפחיים, כי מהאלימות שהורגל בה סבלה אף אשתו ולא רק הילדים המשותפים כטענת ב"כ הבעל, ואדרבה הבעל בטענה זו ללמד על עצמו יצא, והדבר מלמד על התנהלותו הכללית של הבעל, ולב יודע מרת נפשו.

וכתב בשו"ת הרמב"ן (והוא בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קב) זה לשונו:

אין לבעל להכות ולענות אשתו דלחיים ניתנה ולא לצער. ואדרבה צריך לכבדה יותר מגופו.. וגוערים אותו ומייסרין ומודיעין שאם יכה שלא כדין שיהא חייב להוציא וליתן כתובה. שאפילו על שאר דברים שאין לה כל כך צער, כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה או אפילו שלא תשאל נפה וכברה מחברותיה או שלא תשאיל להם הוא מוציא ונותן כתובה. כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה.

ודברי הרמב"ן הובאו גם בבית יוסף (סו"ס עד) והוסיף שהמכה את אשתו עובר בשני לאוין כשם שעובר המכה את חבירו, וכמו שכתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג אות עז).

וכתב עוד הבית יוסף (סימן קנד):

מצאתי בתשובת רבינו שמחה שכתב: כל בן ברית חייב לכבד את אשתו יותר מגופו... והמכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חברו, דבחברו אינו חייב בכבודו, ובאשתו חייב בכבודה ודרך הגוים בכך. אבל חלילה וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת והעושה יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי...ואם היא רוצה לצאת יוציא ויתן כתובה... ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום שאם יוסיף להכותה ולבזותה אנו מסכימים להיות מנודה ויעשוהו ע"י גוים לתת גט או עשה מה שישראל אומרים לך (גיטין פח:).

ואפילו לשמואל שאמר בפרק המדיר (עז.) האומר איני זן ואיני מפרנס, עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון, הני מילי במזונות שיש תקנה בידינו לירד לנכסיו ולזון אותה, אבל להכותה ולבזותה שענייה זו מסורה בידו ואין בידינו לעשות תקנה לדבר אפילו שמואל מודה... ואפילו קיבלה עליה יכולה לומר איני יכולה לקבל שהן הכאות שאין להם קצבה.

וכן כתב בהגהות אשר"י (פרק המניח את הכד סימן י) בשם אור זרוע (ח"ג פסקי בבא קמא סימן קסא) שאסור לאדם להכות את אשתו וגם חייב בנזקיה אם הזיקה, ואם הוא רגיל תמיד להכותה ולבזותה ברבים כופין אותו להוציא וליתן כתובה וכן השיב רבינו שמחה שיעשוהו על ידי גוים עשה מה שישראל אומרין לך עכ"ל.

ומכל מקום סיים שם הבית יוסף נראה לי שאין לסמוך על דברי ספר אגודה ורבינו שמחה ואור זרוע לכפות להוציא על דבריהם, כיוון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים עכת"ד.

אמנם בדרכי משה (אבן העזר סימן קנד) העיר על הבית יוסף וכתב:

איני רואה בזה דבריו כלל דכדאי הם הגאונים לסמוך עליהם כל שכן שהרמב"ן ומהר"ם הסכימו בתשובותיהן בענין הכאת אשתו והביאו ראיות ברורות לדבריהם, גם הסברא מסכמת עמהן. ומה שלא הוזכרו בדברי הפוסקים אפשר לומר שהיה פשוט בעיניהם וקל וחומר הוא מהאומר איני זן ואיני מפרנס וכמו שהורה בתשובה הנ"ל, ואף שלא היו בנמצא בימי הפוסקים הראשונים ולכן לא הוזכרו ולכן אין לדחות דברים ברורים בקש.

ומכל מקום נראה דטוב שלא לכופו ליתן גט אלא בדרך זה להחרימו או לתופסו בידי גוים או בשוטים שלא להכותה או שיוציא ויתן גט ובדרך זה לא מיקרי כפייה על הגט רק לקיים מה שמחויב לעשות עכת"ד.

ולפי דרכנו למדנו שנחלקו בדבר הבית יוסף והדרכי משה על אודות בעל המכה את אשתו אם כופין אותו לגרש, שלדעת הבית יוסף אין כופין אותו אך לדעת הדרכי משה יש לכופו לגרש. ומכל מקום עד כאן לא נחלקו אלא לגבי כפייה בגט, אך לדברי הכול הבעל חייב לגרש את אשתו כי אינה יכולה לדור עמו בכפיפה אחת שהרי אין אדם דר עם נחש, והאשה לחיים ניתנה ולא לצער.

ופסק הרמ"א בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קנד סעיף ג):

איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד בית דין לייסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה, ולהשביעו שלא יעשה עוד. ואם אינו ציית לדברי הבית דין יש אומרים שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם.

ואף שהרמ"א כתב כן רק בשם יש אומרים, כך מנהג בתי הדין אשר שמענו ונדעם וכפי שנעשה מעשה בפסקי דין רבניים (חלק יא עמוד 328 פסק דין מיום ו' טבת תש"ם בהרכב הדיינים מר"ן הראש"ל הרב עובדיה יוסף, והרבנים בצלאל זולטי ושאול ישראלי זצוק"ל ערעור שהתקבל על פס"ד בית הדין בתל אביב מיום ג' טבת תשל"ט) שכתבו:

ואף על פי שבלשון הרמ"א נאמרה ההלכה בלשון יש אומרים לפנינו פסקו של הרמב"ן, ולא מצאנו מי שחולק עליו. אי לזאת אנו פוסקים... הבעל חייב לגרש את אשתו.

והלום מצאתי לגר"ד אוחיון בספרו חיי דוד, (סימן חי) שהאריך בזה, וכתב שבדברי הראשונים לא הוזכר כלל שצריך להתרות במכה את אשתו, ומה שכתבו שיש להחרימו ולנדותו ולהלקותו היינו דווקא כאשר האשה מוכנה להמשיך לחיות עמו, אך כאשר מבקשת להתגרש ואומרת אי־אפשי לסבול המכות אין לחייבה לסמוך על הבטחותיו כי ייטיב את דרכיו וחייב לגרש מיד. ואם מסרב מחרימים אותו או מכים אותו בשוטים שלא להכותה או אומרים לו חייב אתה להוציא וליתן כתובה. ורק אם עדיין אוחז בדרך עיקש ומסרב לגרש, אז ניתן לכופו בשוטים ממש ולכפייה זו צריך התראה, אבל לענין חיוב בגט אין צריך התראה.

וכן מדוקדק בדברי הרמ"א שרק אחר שהביא דעת היש אומרים שכופים אותו להוציא הוסיף ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתיים, ומוכח שהתראה זו היא רק לגבי הכפייה בגט, אך לעניין חיוב בגט אין צריך התראה, והרי זה כמבואר עכת"ד.

והנה, ב"כ הבעל נאחז בסב'ך בטענה שאף אילו היה הבעל מכה את אשתו אין לחייבו בגירושין מחמת המכות, שהרי כתב הרמ"א שצריך להתרות בו תחילה כי יחדל ממעשיו דבר שלא היה בנדון דידן.

אכן, לאור האמור יד הדוחה נטויה, שהרי בדברי הראשונים לא הוזכרה כלל התראה, ואף הרמ"א שהצריך התראה היינו דווקא לעניין כפייה בגט אך החיוב בגט הוא חיוב גמור מצד עצמו אף ללא התראה.

זאת ועוד, מאחר והבעל כבר הוזהר על ידי השלטונות שלא להכות את אשתו, ואף שקיבל זאת על עצמו חזר לסורו, ואף המאסר־על־תנאי שריחף על ראשו לא הרתיעו, ולא עוד אלא שהפר גם את צו ההרחקה שכנגדו, והרי הוא מותרה ועומד, ומשכך יש לראות זאת כעובר על ההתראה.

ובשו"ת נושא האפוד (סימן לב אות ז) כתב דאפילו במקום שצריך התראה, לא בעינן התראת בית דין, ונימוקו עמו שהרי גם בעוברת־על־דת דבעי התראה סגי בהתראת הבעל וכמבואר בשולחן ערוך (סימן קטו סעיף א) שכתב גבי העוברת־על־דת יהודית, 'בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו' ומבואר דסגי בהתראת הבעל ואין צריך התראת בית דין, עכת"ד.

וכן יש ללמוד מדברי רבנו הגר"א על דברי הרמ"א הנזכרים שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים, שציין בקצרה (אות יא) דלא גרע מעוברת־על־דת ע"ש. ומעתה יש לומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון, וכשם שבעוברת־על־דת אין צריך התראת בית דין, הכא נמי במכה אשתו אין צריך התראת בית דין.

ואף אמנם שב"כ המשיב ציין לפסקי דין רבניים (חלק ג עמוד 346 פסק דין מיום טו' חשון תשי"ט בבית הדין האזורי ירושלים בהרכב הדיינים א' י' ולדנברג, ע' יוסף, י' קאפח) שלא חייבו בגט לבעל המכה, אמנם הרואה יראה שאין משם כל ראיה שהרי כתבו להדיא שאין לחייבו על פי דין לגרש מאחר ולא הוכח כן רק על מקרה אחד בלבד, ובפי הבעל אמתלא ברורה מחמת התנהגות האשה ברבים ע"ש. ואין זה ענין כלל לנדון דידן ש'ם האשה המוכה, על שילשים ועל ריבעים.

ועל כורחך לחלק כן שהרי מרן הראש"ל זצ"ל ישב בדין בשני המקרים, ואלמלא שנחלק כן נמצא לכאורה שה'ן נסתר מחמתו, אכן, לאור האמור יש לומר ששני פסקי הדין עולים בקנה אחד כפתור ופרח, ודברי מרן זצ"ל צדקו יחדיו, כמבואר.

וכן פסקו גם בבית הדין בחיפה (פסק דין מיום ז' אייר תשס"ז 25.4.07 תיק מספר 029260601־21־1) שבעל המכה לאשתו חייב לגרשה לאלתר. וכיוצא בזה נפסק גם בבית הדין באשדוד (פסק דין מיום כ"ו תשרי תשס"ג 2.10.02 תיק מספר 023746407־21־1).

והנה, הבעל וב"כ טענו בכתב ובעל פה כי האשה הייתה אלימה הן כלפיו והן כלפי הילדים המשותפים, זלזלה בו ברבים, ואף שפכה עליו כוס של חמין. ב"כ הוסיף 'אני מוכן שבית הדין יצא מנקודת הנחה כי הייתה אלימות הדדית' (שורה 163 לפרוטוקול מיום כ"ב אייר תשע"ג 2.5.13). אולם למרות כל זאת טוען הבעל אהבתי את אשתי, לא אצא כצאת המכים.

בית הדין העיר למשיב וב"כ כי טענותיהם הם טענות גירושין ולא טענות שלום־בית, ואדרבה לדבריהם הם היו צריכים לבקש את הגירושין, ולא ברור מדוע חפץ הבעל לשוב אל האשה ולהתענות תחת ידה.

הבעל גם הצהיר לפני למעלה משנה (בדיון מיום ג' שבט תשע"ג 14.1.14) כי אם לא יצליח לשכנע את אשתו לשלום בית יסכים להתגרש, וכי אם לא יחול שינוי בהתנהגות האשה ייזום הוא את הגירושין.

אולם למרות פסק הזמן שחלף והמפגשים שהתקיימו בבית האסורים, לא הצליח הבעל לשכנע את אשתו כי היטיב את דרכיו, ומשכך נראה כי הבעל חייב לגרש את אשתו.

והנה ב"כ המשיב הוסיף כי גם אם בית הדין יחליט על חיוב בגט, בכל מקרה אין לחייב את הבעל כיום בגט בטרם הוסדרו מזונות הילדים, ובטרם תבע הבעל את פירוק השיתוף.

אמנם מאחר ומזונות הילדים נדונים בערכאה אחרת, ובפני בית הדין אין כל תביעה לפירוק שיתוף, אין מקום לעכב את סדור הגט עד סיום ההליכים בין הצדדים, שאינם נדונים כלל בפני בית הדין.

המבקשת תבעה גם את כתובתה, אך הכתובה עצמה לא הוצגה עד כה לבית הדין. מתיאור חייהם המשותפים נראה כי טוב לשניהם להיפרד בהקדם. בית הדין ממליץ למבקשת לוותר על כתובתה אם הבעל יסכים להתגרש ביום שיקבע, מאחר ואף לבעל טענות הדדיות כלפיה, וזאת מבלי להזדקק לגופן של טענות.

בהעדר הסכמה, על המבקשת להציג את הכתובה לעיון בית הדין, ולאחר מכן יחליט בית הדין בהתאם.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלקמן:

א. הבעל חייב לגרש את אשתו.

ב. על המזכירות לזמן את הצדדים לסדור גט בהתאם לנהלים.

ג. אם הבעל יסכים להתגרש ביום שייקבע, בית הדין ממליץ למבקשת למחול על כתובתה.

מותר לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת הפרטים המזהים.

ניתן ביום ב' באדר ב התשע"ד (04/03/2014).