בפנינו תביעת הגרוש לקבל את חלקו בדירה הרשומה ע"ש גרושתו.

העובדות
להלן תמצית טענות הצדדים כפי שהובאו בסיכומים שהגישו לבית הדין.

א. בני הזוג נישאו זל"ז ביום כ"ח בסיון תשמ"ט. לאשה היו אלה נישואין שניים לאחר גירושיה ואילו הבעל היה רווק, בחור אמריקאי שהגיע ללמוד בישיבה בא"י.

ב. בתנאים שנערכו, הובטחה לבני הזוג דירה ע"י הוריה, כנהוג וכמקובל במשפחת האשה.

ג. הצדדים קיבלו למגורים את הדירה ברחוב [א'] בירושלים שהייתה רשומה ע"ש אם האשה עוד טרם התארסו.

ד. בני הזוג לא רשמו את הדירה ע"ש שניהם והדירה נרשמה ע"ש האם של המבקשת.

ה. למיטב ידיעתו של התובע, הדירה ברח' [א'] נקנתה בסך של 70,000 דולר.

ו. בדירה זו השקיע התובע, סך של 5200 דולר בשיפוץ – 7.4% מסך ערך הדירה.

ז. בשנת 93' מכרו את הדירה ב[א'] בסך 151,000 דולר וקנו את הדירה ברח' [ק'] בסך 159,000 דולר אשר רשומה כולה ע"ש האשה.

ח. נלקחה משכנתא בסך 8,000 דולר על שם האשה לכיסוי הפער בין הדירות.

ט. בדירה החדשה השקיע הגרוש, לדבריו, סכום של 37,000 דולר.

טענות הגרוש
א. לטענת הגרוש, הסיבה שהמשכנתא לא נרשמה על שמו היא משום שהיה באותה תקופה במעמד של תייר והבנקים הערימו קשיים רבים בקבלת המשכנתא. האשה טוענת כי לא זאת בלבד הסיבה, אלא גם החשש שמא יתגרשו.

ב. לטענת הגרוש, רק הוא שילם את המשכנתא.

ג. הגרוש השקיע בנכסי חמותו (הדירה הראשונה ברחוב [א']) ומכיוון שנכסי חמותו לא מוגדרים נכסי מלוג יש לו דין של יורד ברשות לשדה חבירו בשדה העשויה ליטע ששמין לו כדין שתלי העיר ואומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה.

ד. הגרוש מביא סיוע לדבריו מדברי הנתיבות בסי' שו סק"ד שאומן קונה בשבח קרקע להוכיח שיש לו זכות בקרקע עצמה.

ה. מאחר שבכספי הדירה השנייה כלולים כספים השייכים לו כתוצאה מהשבח שהשביח בדירה הראשונה, עליו לקבלם. בדירה הראשונה השקיע 7.4% מהערך שלה ועל כן עליו לקבל אותו יחס בדירה השנייה. בהנחה שהדירה השנייה שווה היום 580,000 דולר עליו לקבל 42,920 אלף דולר.

ו. הגרוש, למעשה, שותף בנכסי האשה. ומגיע לו את חלקו הנ"ל. כמבואר בנתה"מ קעו ס"ק נז שבשותף אם התכוון על דעת שניהם חייב בהוצאות כדין יורד.

ז. 8,000 דולר שפרע בכך את המשכנתא של האשה היו חלק מהתמורה של הדירה השנייה. נמצא שבנוסף לחלקו מהדירה הראשונה, מגיע לגרוש עוד 8,000 דולר.

ח. גם אם נאמר שהדירה השנייה היא לגמרי נכסי מלוג של האשה שהדין הוא שמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, אך כאן הכספים השייכים לו מהדירה הראשונה באין כאחת עם רכישת הדירה שהיא נכסי מלוג ועל כן מגיע לו את חלקו בדירה הראשונה, כי לא הוציא הוצאות על נכסי אשתו שעוד לא באו.

ט. מאחר שהמרפסת והחלל שבנה בדירה השנייה לא רשומים כחלק מהדירה מאחר שנבנו ללא אישור אין זה נחשב שהוציא הוצאות על נכסי אשתו.

טענות הגרושה
א. מעולם לא הובטח לגרוש כי יקבל מחצית מדירת המגורים אלא רק לדאוג למגוריהם וכך אמנם נעשה.

ב. הדירה נרשמה ע"ש האשה מכיוון שכל הכספים היו של משפחתה וגם משום החשש שהיא תתגרש שוב, לאור העובדה כי כבר התגרשה בעבר ולא רצתה לתת מתנת חינם.

ג. הדירה החדשה ברח' [ק'] רשומה ע"ש האשה בלבד ושייכת רק לה.

ד. הגרוש מעולם לא ביקש כי הדירה תירשם על שמו מה שמוכיח כי אין לו ולא הובטח לו חלק בדירה.

ה. בשנים הראשונות האשה היא זו שפרעה את המשכנתא רק לאחר כמה שנים הגרוש פרע את היתרה.

ו. עם קבלת כספי המשכנתא הכסף הופך להיות של האשה בלבד שכן מלוה להוצאה ניתנה. אם כן כספי המשכנתא הם כספי האשה גם אם חלק נפרע אח"כ ע"י הבעל. הדירה נקנתה מכספה של האשה בלבד ומכספי הלוואה שקיבלה לבדה.

ז. בבד"ר פוסקים שהולכים לפי הרישום אא"כ הייתה הוכחה לסיבה אחרת שבגינה רשמו את הנכס ע"ש צד אחד ולא ע"ש שניהם. במקרה זה לא הייתה סיבה או הוכחה לשינוי הרישום ע"ש האישה בלבד ולכן הדירה של האשה בלבד.

ח. טענות הבעל שהשקיע בשתי הדירות לא הוכחו.

ט. גם לו היה מוכיח, יורד לשדה חברו לא מקבל זכות בגוף השבח אלא מגיע לו סכום כסף בסכום השבח שיצר.

י. מה שהביא מהנתה"מ בסי' שו סק"ד אינו רלבנטי, מאחר שבסק"ג מבואר שאומן קונה בשבח כלי שייך לגבי הסברא שהאומן לא מקנה את השבח על דעת שיחויב בנזקי השבח. והנתה"מ מוסיף שהנכס שייך לבעליו.

יא. אין לגרוש זכות כיורד בנכסי חמותו, הן משום שלא השקיע בהם כלל אלא ההשקעה באה מכספה של האשה והן משום שעד כמה שמגיע לו, כספו הושקע בדירת האשה ומה שהוציא הוציא.

יב. אם יש לו תביעה היא צריכה להיות כלפי חמותו על שירד לנכסיה.

יג. מה שטוען הגרוש כי המרפסת והחלל נבנו ללא רישיון ולכן אין הם נחשבים לדירת האשה, מדוע אם כן הם שייכים לו שעה שאין שום זכות באותם המקרקעין. ברור שכיוון שההוספה צמודה לדירה, הרי היא חלק מהדירה ומה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל.

דיון והכרעה
דעה א'
לאחר העיון בחומר שבתיק, בפרוטוקולים ובסיכומי הצדדים, נראה לבית הדין שיש לדחות את תביעת הבעל לשעבר.

ראשית, לא נראה לבית הדין, ואף הגרוש לא טען כן, ועכ"פ לא הוכיח, שבשעת האירוסין הייתה התחייבות כלשהי מצד הורי האשה לתת להם דירה ולרושמה ע"ש הצדדים. ההתחייבות הייתה לתת לבני הזוג קורת גג והבטחה זו קוימה. מה עוד שלאשה אלו נישואין שניים ולפי הרבה פוסקים לא אמרינן את דברי רב גידל בכתובות קב ע"ב "עמדו וקידשו הן הן הדברים הנקנים באמירה", בפרט כשיש הפסק של תקופה ארוכה בין השידוך לנישואין.

שנית, כל הבניין שבנה ב"כ הבעל לשעבר בסיכומיו לפיו יש לגרוש דין יורד לשדה חבירו בנכסי חמותו (הדירה הראשונה) וממילא ההשקעה השבח שנוצרו גלומים בדירה החדשה שקנו ועל כן מבקש בה אחוזים לפי השקעתו אינו נכון.

דין יורד לשדה חבירו הוזכר בשו"ע חושן משפט סי' שעה. אף לא אחד מסעיפי הסימן או הנושאי כלים אומר שעצם ההשבחה בנכסי חבירו מקנה למשביח מעמד של שותף בגוף הקרקע. היורד לשדה חבירו אינו מקבל זכויות בגוף הקרקע אלא זהו חוב ממון חיצוני שנוצר לבעל השדה עקב השקעתו של היורד.

יתרה מכך, הרי לא הוא האומן אלא הגרוש וגרושתו שכרו את הפועלים שישפצו את הדירה של אם האשה והגרוש שילם להם את שכרם על חוב עבודתם ואין זה אומר שהבעל זכה בשבח כאשר השבח הוא בדירת אם האשה, ולכל היותר יכול לתבוע הוצאות.

כמו כן אף אם יש לבעל לשעבר טענה של יורד היא אינה יכולה להיות מכוונת כלפי האשה. שכן, אמנם האשה קיבלה את דירת אמה במתנה אך כל זמן שהדירה רשומה ע"ש האם התביעה צריכה להיות מכוונת כלפי האם. אמנם האם נפטרה, ואם כן עליו לתבוע את היורשים של החוב שנוצר בגין ירידתו של הבעל לשעבר לנכסי חמותו. יתכבד הבעל לשעבר ויתבע מאבי האשה לשעבר את שהשקיע בנכס, אך אין לו זכות ממונית כלשהי בגוף הנכס ולא תביעה ממונית כלפי אשתו.

גם מה שהביא ב"כ הבעל לשעבר ראיה מדברי הנתיבות בסי' שו סק"ד שכתב שגם בקרקע אומן קונה בשבח קרקע, יש לדחות.

ראשית, הנתיבות אומר זאת למ"ד שאומן קונה בשבח כלי אומן קונה גם בשבח קרקע. אך לדינא כידוע דין זה הוא ספיקא דדינא כמו שפסק שם בש"ך בסק"א.

עוד יש לומר, שדין זה שאומן קונה בשבח כלי הוא רק כאשר האומן גרם נזק לכלי שיצר ובקרקע מדובר ששכרו לעשות תיקון בבית והוא קלקל, כפי שכתב הנתה"מ עצמו בסק"ד, אך אם יצר כלי או בנה בקרקע ולא קלקל או עשה נזק למה שיצר או בנה, בזה לכו"ע השבח מגיע אך ורק לבעל הבית ולא למשביח. סברא זאת ביאר, הנתה"מ עצמו בסק"ג:

"דהא אדעתא דבעה"ב אשבח ולא אמרו אומן קונה רק לעניין שאם הזיקו שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב עצמו בתשלומי נזקו וכו' ולפי"ז בוודאי דאינו יכול האומן לאוסרו על הבעה"ב כשפורע לו דכל זמן שלא קילקל שבחא דבעה"ב."

כלומר, סברתו של הנתה"מ, שאמרה בדעת הרא"ש והרשב"א שכל הנידון אם אומן קונה בשבח כלי או לא הוא רק במקום שהאומן הזיק אך כשאין נזק כל פעולתו של האומן היא כדי שחומר הגלם שנתן לו בעה"ב יושבח כתוצאה מהאומנות שלו וממילא הוא מקנה את השבח לבעה"ב ולא מתכוון שיהיה לו חלק בו. דין זה נכון גם לגבי קרקע שכל זמן שמשביח הנכס לא גרם לנזק אין כל צורך לדון על השבח ובוודאי שאין לראות בו שותף בגוף הנכס. כל זאת בפרט כאשר השבח הוא בקרקע של בעה"ב הוא קונה מיד את השבח ולפי מה שכתב הנתה"מ כל הדין של אומן קונה בשבח כלי הוא רק שעבוד לגבי שכרו וכאן שאין חיוב שכר לבעל, שהרי מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, ליכא אפילו שעבוד בכה"ג. זאת בנוסף לאמור לעיל שאין דין אומן קונה בשבח כלי כאשר הגרוש והגרושה שכרו פועלים ושילמו את חוב עבודתם.

גם למ"ד אומן קונה בשבח כלי אין הוא קונה את גוף הכלי אלא רק את שבח הכלי, כפי שהביא הקצה"ח שם בסק"ד. בדבר זה נחלקו מהר"ש הלוי חו"מ סי' ד והתרוה"ד בסי' שט. לדעת מהר"ש הלוי קונה את גוף הכלי והוכח כן מהדין שהנותן כסף לגוי לתקן לו כלי אין הכלי צריך טבילה. אם אין לאומן זכות בגוף הכלי אלא רק בשבח מהיכי תיתי לומר שחייב בטבילה שנצטרך לפוטרו, ע"כ שיש לאומן זכות בגוף הכלי ועוד, שהלשון מוכחת "אומן קונה בשבח כלי" – משמע את הכלי עם השבח אחרת היה צריך לומר אומן קונה שבח הכלי. אך הקצה"ח מביא שתרוה"ד סובר שקונה את השבח בלבד וכך גם דעתו של הקצות עצמו.

זאת ועוד: בשו"ת בית יצחק יור"ד ח"ב קו"א סי' ה סובר שבקרקע לא אמרינן שאומן קונה בשבח קרקע. עיין גם בדברי הגר"ש שקאפ בבא בתרא סי' ד אות ז בשם גיסו בעל הבית שלמה שגם סובר שלא אמרינן בקרקע שאומן קונה. ובשו"ת עין יצחק לגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל אה"ע סי' עו ענף ד וענף ז דן בזה.

הבעל לשעבר לא הוכיח את טענתו כי לא ניתן היה לקחת משכנתא על שמו וגם את ההוצאות, לטענתו, שהשקיע בנכסי האשה ואמה לא הוכיח.

לפיכך מכל הני טעמא, אין לבעל לשעבר זכויות כלשהן במקרקעין הנובעות מתשלום חלק מהמשכנתא שזה רק פירעון חוב לבנק בלבד, בפרט שהבעל נהנה מכך שהשתמש בדירה לטובתו.

בספר פתחי חושן הביא את תשובת הרא"ש שכאשר אדם משקיע בשדה חבירו לטובת עצמו אין דין יורד לנכסי חבירו שלא ברשות אף בשדה העשויה ליטע. במקרה דידן הבעל נהנה מכל השקעותיו בכך שגר בדירת אשתו ונהנה מכל השקעות אשתו ואין טענת יורד בכה"ג.

אך יש לחלק שכאן עשה עבור שניהם ובמקרה כזה כתב הרמ"א בחו"מ סי' רסד שצריך לשלם לו את ההנאה ויש לחלק זאת למחצה בגין מה שהשקיע באופן שמגיע לו סך 3,000 דולר בלבד, בפרט שנהנה כמה שנים ומה שהוציא על נכסי אשתו הוציא ומה שאכל אכל. כמו כן כאן הגירושין היו בהסכמה כאשר הצדדים היו פרודים כמה שנים וישנו הדין של מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל.

לגבי ההרחבה, אין לשלם לבעל לשעבר סכום כלשהו. זאת משום שההרחבה היא הוצאה על נכסים שמתחברים לדירת האשה לשעבר ואין זה נכסי הפקר כי ההרחבה היא רק תוספת לדירה ואין נפק"מ אם משפץ בתוך הדירה או שמרחיב כלפי חוץ, וכמ"ש הח"מ בסימן פח ס"ק יא דאפילו בנה פלטרין על הקרקע ונהנה אמרינן מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, בכל מקרה זהו שבח של הדירה העיקרית, אך מ"מ משום ועשית הישר והטוב מן הראוי לתת לבעל לשעבר פיצוי כלשהו.

לגבי בקשת הבעל לשעבר למינוי אקטואר. עפ"י ההלכה אין מקום לאיזון משאבים לפי דו"ח אקטואר וכל הזכויות שהיא קיבלה הן עפ"י ההלכה מאחר שהאשה לשעבר הייתה המפרנסת. לדעת הרבה פוסקים במצב כזה לא מגיע לו את מעשה ידיה, בפרט מעשה ידיים של הוראה שלדעת כמה פוסקים הם מעשי ידיים שע"י הדחק ואין מוציאין מידה כמו שהביא הבית שמואל בשם הב"ח. לפיכך בית הדין מוצא מדין פשרה שהאשה תשלם לבעל על חשבון כל תביעותיו כפשרה סך של עשרת אלפים דולר, בפרט כאשר יש הכחשה על ההשקעות של הבעל.

הפסיקה המקובלת בבתי הדין הרבניים היא כי הרישום הוא הוכחה לבעלותו של הרשום בנכס אא"כ הצד שאינו רשום יוכיח מדוע שמו נעדר מהרישום.

לאור הנ"ל, מאחר שמדובר בנכס הרשום ע"ש האשה יש לראות דין זה כבעל שהוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו שהדין הוא שמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואין לו בהם כל זכות ותביעה ממונית כלשהי, הן על הוצאות שהוציא והן בגוף הנכס. בפרט כאשר האשה מוחזקת ובא להוציא ממנה מאחר שלכמה פוסקים לא מגיע לו זכויות כל עיקר והמוציא מחבירו עליו הראיה והאשה יכולה לומר קים לי כפוסקים הללו וזאת בנוסף למה שהתבאר לעיל.

דעה ב'
בפנינו להכריע בנושא הרכוש שבין בני הזוג שהסכימו להתגרש זה מזה בג"פ ביום ו' בשבט תשע"ג (17.1.2013) ואח"כ בית הדין יקיים דיון בנושא הרכוש ויפסוק. ואכן ביום י"ג שבט ע"ג (24/1/13) התקיים דיון ממצה בנושא הרכוש ובו טען הגרוש הגם שהדירה הראשונה הייתה רשומה ע"ש אם האשה מ"מ הובטח לו בתנאים כי אבי האשה ייתן דירה כנהוג וכמו שאבי האשה אכן נתן דירה לכל ילדיו ולא טרחו לרשום הדירה גם על שם הבעל בגין הוצאות רישום והעברה וע"כ טוען לבעלות למחצית הדירה. לחילופין טוען שהוא השקיע בדירה זו לפני מכירתה סך של 5,200 $ (ולפי ערך הדירה אז כ־ 70,000 $) חלקו בדירה יחסית ע"פ השקעתו היא 7.4% מערך דירה זו.

הצדדים גרו בדירה זו שהיא ברח' [א'] משנת 88 עד שנת 93. בשנת 93 מכרו דירה זו בסך 151,000 $ ורכשו דירה אחרת ברח' [ק'] בסך 159,000 אשר נרשמה ע"ש האשה בלבד. ולקחו סך של 8,000 $ משכנתא להשלמת מחיר רכישת הדירה השנייה. ולטענת הבעל הוא פרע המשכנתא. לטענת האשה הוא פרע רק חלק ממנה בסוף.

כמו כן הבעל טען שבדירה השנייה שנרשמה ע"ש האשה הוא השקיע 8,000 $ לבניית מחסן ועוד 5,000 $ לבניית חדר ו־4,000 $ לבניית מרפסת ו־10,000 $ לבניית חלל בשטח של 30 מטר ועוד 7,000 $ לבניית חלל זה גם עלה 4,940 ש"ח ועוד 2,260 $ וגם שילם מס רכישה בסך 4,300 $ והגם הובלות הוא שילם והוא לא טוען לזכויות של האשה בפנסיה ומקום עבודותיה אלא שדורש מחצית הדירה הגם שרשומה ע"ש האשה בלבד וכפי שהובטח לו ומה שלא נרשמה גם על שמו נאמר לו כיוון שהוא תייר יערימו קשיים למתן המשכנתא.

לעומתו טוענת האשה שהדירה הובטחה רק לשם מגורים ואת זה קיבלו ומעולם לא ביקש הבעל שהדירה תירשם על שמו, גם הכספים שאמר הבעל שהשקיע הם מכספים שלה והיא מוכנה לתת לבעל מחצית מכל הכספים שהוא טוען שהשקיע בדירה השנייה. לגבי השקעתו בדירה הראשונה עליו לפנות ולתבוע את בעלת הדירה או יורשיה.

והנה לפני שנבוא להכריע צריך לברר מספר נקודות.

א. אם התחייבות לזכות מגורים לבעל משנה את ההלכה ואין זה נכסי מלוג של אשתו שאמרו בזה שבעל שהוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, אם אכל אפי' כגרוגרת דרך כבוד, והוא מהמשנה כתובות עט' עמ' ושו"ע אבה"ז סי' פח' סעיף ז'.

ב. עוד יש לברר בדין זה שמה שאמרו שאם אכן הבעל הפסיד ההוצאות שהוציא כנכסי מלוג של אשתו אמרו דווקא כמגרשה מדעתו וכ"כ הרי"ף וכן פסק השו"ע סי' פ"ח סעיף ט' או ה"ה אם תבעה האשה גט וע"פ הדין ניתן לכוף אותו הרי הוא כאילו גירש אותה מרצונו וכמש"כ בב"ש משלטי גיבורים. ובנידון שלנו שהייתה תביעה לגירושין מצד האשה שלא התבררה אם אכן יש לכופו ובית הדין הציע כי יתגרשו ואח"כ בית הדין ידון ויכריע בנושא הדירה הבעל יאמר שרצונו שבית הדין ידון בנושא הרכוש כאילו עדיין לא גירשתי ולא הפסיד מה שהוציא בנכסי מלוג.

ג. עוד יש לעיין, גם אם נאמר שיש לדירה השנייה הרשומה על שם האשה בלבד דין נכסי מלוג שלה, מ"מ כל מה שהבעל השקיע בדירה הראשונה שהייתה רשומה על שם אם האשה בלבד, ודאי לא הפסיד השקעתו כדין שותף, ואם נמכרה דירה זו בהסכמת כולם והלכו בהסכמה ורכשו דירה והוסיפו גם משכנתא על שם שניהם בטרם תירשם הדירה ע"ש האשה בלבד ודאי שיש לבעל חלקו המגיע לו בהשקעתו בדירה הראשונה ומחצית משכנתא בחלק היחסי בדירה זו גם אם לא נרשמה חלקו היחסי.

וא"כ יש לעיין גם אם השקיע בדירה השנייה שהיא ע"ש האשה בלבד, ייתכן בכה"ג אכן סהדי שהוא משקיע בדירה זו ע"מ להגדיל חלקו (ולו הקטן) שיש לו בדירה ובזה לא אמרו מה שאכל אכל ומה שהוא הוציא.

ד. גם צריך לברר אם הבעל אכל ונהנה מהשקעתו בחלל בסך 17,000 $. או עדיין לא נהנה כלל.

לאחר העיון נראה שלבעל ישנה זכות בדירה הראשונה בשיעור מסוים.

דהנה ודאי שא"א להוציא 50% מהדירה עבור הבעל בטענה שהדירה הבטיחו לתת לזוג בטרם הנישואין שהרי גם הבטיחו אין הכרח לתת להם ממש מתנה אלא זכות מגורים בלבד וגם אם יבואו עדים א"א להוציא מיד האשה והראייה שלא העבירו זה על שם בני הזוג. והבעל לא עמד ודרש שזה יעשה כפי שהתחייבו וגם אחרי שדירה זו שהייתה רשומה ע"ש אם האשה נמכרה ונרכשה דירה אחרת ע"ש האשה בלבד הבעל לא עמד לרשום מחצית על שמו כך שא"א ודאי להוציא מידה.

אולם על הסכום שהשקיע מכספו בסך 5,200 $ שזה מהווה לטענתו 7.4% מערך הדירה שהייתה שווה אז כ־70,000, על סכום זה האשה אומרת שחלק מכספים שלה אך טוענת שגם אם זה מכספו שיתבע יורשי האם וזה לא עניינה שהשביח בנכס צד ג', היות והיה מקום והטיל עליו שבועה שאכן השקיע סכום זה ובית הדין לא משביעים, מכוח הפשרה שמגיע לו 2/3 מתוך הסכום שטוען שהשקיע וזה מהווה כ־5% מהדירה הקודמת.

ואחרי שבני הזוג מכרו דירה זו כש־5% רכושו של הבעל והלכו ורכשו בזה דירה אחרת שהשקיעו כסף זה ולקחה משכנתא בסך 8,000 $ שחלקה האשה מודה שהבעל שילם, א"כ הרי כשותפין שרכשו דירה זו ולפי החישוב תוספת 4,000 $ מהווה עוד 0.25% השקעה בדירה השנייה זה הבעל בטרם תירשם על שמה (החישוב הוא שהדירה השנייה נרכשה בסך כ־ 160,000 $ אחוז אחד 16,000 $ והם לקחו משכנתא בסך 8,000 $ שזה חצי אחוז מערך הדירה ולבעל מגיע רבע אחוז) א"כ הגענו לחישוב כי לבעל מגיע בדירה השנייה השקעה שלו סך 5.25%.

וא"כ בעת רכישת הדירה השנייה בטרם תירשם ע"ש האשה לבעל יש לו דין שותף כיורד לשדה חברו ברשות ואפי' נטע שדה שאינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על העליונה שאם הייתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה, ואם השבח יותר נוטל השבח. וכמו שפסק השו"ע בחו"מ סי' שע"ה סעיף ד' ע"ש. וכאן הרי השבח יותר מן ההוצאה ונוטל השבח ופשוט הוא.

ואחרי שדירה השנייה נרשמה ע"ש האשה בלבד בחלקה הגדול אז לכאורה דינה כנסי מלוג מאותו רגע וההשקעות של הבעל בדירה השנייה יש להם דין אחר.

שהרי הלכה היא באבן העזר סי' פ"ח סעיף ז' והוא מהמשנה כתובות עט' ע"ב ושם בדף פ' כלישנא בתרא שבעל שהוציא הוצאות על נ"מ של אשתו, אם אכל אפי' גרוגרת אחת דרך כבוד כדרך איש בביתו או אכל כדינר שלא בדרך כבוד מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, אבל אם לא אכל כשיעור הנ"ל שמין כמה השביח, אם השבח יותר על ההוצאה ישבע בנקיטת חפץ ונוטל מה שהוציא ואם ההוצאה יותר אין לו אלא כשיעור השבח בשבועה ומה שאמרו הבעל שהוציא הוצאות על נ"מ של אשתו. אפי' אם ההוצאות ניכרין כגון שבנה פלטרין על קרקע נ"מ ודר בו זמן מועט, מה שבנה בנה וכ"כ המרדכי והביאו הח"מ שם.

והנה יש לעיין שכל הדין שהבעל שהוציא על נ"מ של אשתו ואכל כגרוגרת בדרך כבוד שהדין מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא ואפי' בנה מגדלים זה רק בכל הקרקע ובכל הנכסים שלה אבל אם קרקע זו מעיקרא היא בשותפות הגם שרובה 95% זה נ"מ של האשה מ"מ כיוון שיש לבעל 5־1/4% בהשקעה אולי בכה"ג א"א לומר שמה שהבעל השקיע בנ"מ שלה אין לו דבר שיש לומר שהשקיע והוסיף על חלקו שיש לו בדירה ובהשקעתו. ונראה שמילתא דמסתברא היא.

ועוד, כיוון שהבעל לדעתו סבר שהדירה שייכת לו 50% ולא ידע שכולה נכסי מלוג של אשתו ואילו היה יודע שכך לא היה משקיע בנכסי מלוג שלה ע"מ להפסיד השקעתו ובזה לא אמרו כשהוציא הוצאותיו בטעות.

ויש להוסיף שגם אם לבעל ישנה זכות מגורים וזה התחייבו לו וגם האשה מודה בכה"ג שבעת התנאים שהתחייבו לו מגורים וא"כ י"ל דבשעת הנישואין הוי כמכר דבלי זה לא היה מסכים להינשא וכמ"ש הח"מ והט"ז בסי' קט' סעיף ד' לחלק בין נותן מתנה בשעת מותו לנותן מתנה בשעת הנישואין אם זה כמכר או כמתנה. ולפ"ז כיוון שזכותו של הבעל למגורים בדין מכר בזה אין לומר שמה שהוציא הוציא בנכסים ומה שאכל אכל אלא ודאי שלא הפסיד השקעתו לפחות אם לא נוטל. גם יש להעיר בנידון דידן שהאשה תבעה גירושין והבעל רצה שלום־בית והסכימו להתגרש ואח"כ בית הדין ידון בנושא הרכוש, אולי דעתו של הבעל שבית הדין ידון בזה כאילו עדיין לא התגרשו. ובכה"ג אם הבעל היה יודע שלא יקבל 50% מהדירה או לחילופין יפסיד גם השקעותיו ודאי לא היה מתגרש אלא א"כ היה הדין שצריך לכופו וכמ"ש הב"ש בסי' פ"ח ס"ק י' הנ"ל, וא"כ לא הפסיד השקעותיו בנכסי מלוג שלה.

אח"כ ראיתי מש"כ ידידי הגאון הרב דיין א' שליט"א ודעתו שאין לבעל דין שותף וכתב שבכל סי' שע"ה בחו"מ בדין היורד לתוך שדה חבירו ברשות ושלא ברשות לא נזכר שיש לו דין שותף ליורד והגם שיש לו השכר בירד ברשות מ"מ זה לא עושה אותו לשותף אלא שכר זה הוא חוב על בעל השדה או בעל הדירה.

ולענ"ד הרי השבח שהשביח ביורד ברשות בנידון שלנו מגיע לבעל עד יום מכירת הדירה הראשונה.

ומשמכרו דירה זו ובהסכמה רכשו דירה אחרת הרי ודאי לא יעלה על הדעת שהשבח שהשביח בהשקעותיו בדירה הראשונה יהיה רק כחוב והלוואה לדורות שלזה ודאי הבעל לא היה מסכים אלא הסברה נותנת שגם האשה הסכימה שלפחות בשבח המגיע לבעל בחלקו היחסית יהיו שותפים ברכישת הדירה השנייה כל אחד לפי השקעתו.

ומטעם זה כל השקעתו של הבעל בדירה השנייה בתוספות ובשיפוץ הכול עשה להגדיל חלקו בשותפות ולא נאמר לו ע"י האשה שהכול נעשה כהלואה בלבד. שאם האשה אומרת לו כך קרוב לודאי שלא היה מסכים להשקיע בדירתה והכל רק על מנת להנות מהמגורים זכות שיש לו עוד מהתנאים שעשו בניהם גם לדעת האשה.

לפ"ז בנידון שלנו בעל זה יהיה דינו כבעל שירד בנכסי מלוג של אשתו קטנה שבה עשו תקנה כמבואר בסוף סי' פ"ח באהע"ז או כל שותף שיש לו חלק בה דינם כיורד ברשות ושמין להם וידם על העליונה,

דאם ההוצאה יותר נוטלים ההוצאה, ואם השבח יותר נוטלים השבח, וכאן השבח יותר שהרי הדירה השביחה מכח זה יותר מההוצאה וכמבואר בחו"מ בסי' שע"ה סעיף ה'.

וכן כתב הרמ"א בחו"מ סי' קע"ח בסופו דשותף הוי כיורד ברשות, ולעניין אם השבח יותר על ההוצאה ונוטל השבח לכו"ע. ועיין בסמ"ע שם ס"ק ח'.

וכעת באשר להשקעותיו בדירה השנייה בסך 8,000 $ לבניית המחסן ועוד 5,000 $ לבניית חדר ועוד 4,000 $ לבניית מרפסת ו־10,000 $ לבניית חלל בשטח של 30 מטר ועוד 7,000 דולר לבנייתו של חלל זה ומס רכישה ששילם בסך 4,300 $ ועוד בסך 2,260 $ ותיווך בסך 4,940 ₪, סה"כ כ־ 42,000 $.

סכום זה טוען הבעל לשעבר שהשקיע מכספו בבית בנוסף להשקעתו של 5.25% מחלקו בדירה הראשונה.

ואם ערך הדירה כיום כ־580,000 $ הרי שיש לו עוד כ־8.5% נוספים על 5.25% הנ"ל סה"כ מגיע לו 14% מהדירה. וע"כ לדעתי ע"פ דין יש לפסוק גם כפשרה הקרובה לדין שהבעל יקבל מערך הדירה הרשומה ע"ש האשה סך 14% וזה ייעשה ע"פ שמאי מומחה.

שאר הזכויות האחרות – כל צד יישאר בזכויותיו.

לאחר כתיבת דברים אלה, הגיעו לבית הדין עדויות בכתב של שני העדים שהיו בתנאים מצד הבעל ונשלחו לתגובת הצד השני והתקבלה תגובתם ביום י' בטבת. אך מהעיון בהם מתעורר ספק גדול אם אכן לא הובטח לבעל לא רק זכות מגורים אלא מתנה גמורה של הדירה לזוג. שהרי לשאלת אחד העדים ח.פ את הרב שך זצ"ל שהיו אצלו בתנאים, היכן יגורו הזוג? ותשובת הרב [ק'] אבי הכלה הייתה בזה"ל "ב"ה כל הילדים שלי מסודרים ואנחנו בעז"ה דואגים שלאף אחד לא יהיה חסר דבר."

גם העד השני נ.ו כתב שהוא היה הר"מ של הבעל בבחרותו, "בחור אמריקאי ששהה בארץ ללא הורים. ישבנו אצל הרב שך זצ"ל והוא הסביר שצריך להגן על האינטרסים של הבחור ובהעדר הוריו הזמין אותי לעמוד במקום אביו כדי שנסדר את התנאים. אני זוכר שהמחותן הבטיח דירה. תמצית זיכרון הדברים נכתבו בשני העתקים ע"י הרב [ק'] הוא חתם מצד הכלה ואני חתמתי מצד החתן ואני זוכר שמסרתי העתק שלו לחתן". ע"כ דברי העד.

הנה לכאורה מעדות זו הסבירות גדולה שאכן הבטיחו דירה לחתן כמו שמבטיחים היום בעדה האשכנזית שלא רק למגורים ובפרט אם הרב, אבי הכלה אמר שכל הילדים שלי מסודרים ואנחנו דואגים שלאף אחד לא יחסר, ואם אכן כל ילדיו אכן קיבלו דירה ולא רק למגורים, מדוע שלגבי זוג זה תהיה הכוונה רק למגורים. גם אם חשש שהזיווג לא יעלה יפה מ"מ אחרי שנים רבות שהם נשואים ונולדו להם ילדים ברור שהכוונה לא רק למגורים אלא דירה שלהם ממש.

זאת ועוד, אילו היה יודע הבעל כי הדירה הובטחה לו רק למגורים לא היה משקיע כסף מצדו בדירה זו שהרי אין לו בה דבר.

גם אחרי מכירתה של הדירה הראשונה שהייתה ע"ש אם הכלה, נרשמה הדירה השנייה ע"ש האשה, הרי שאכן הייתה העברה כפי שהייתה התחייבות לזוג לקבל דירה.

אלא שהשאלה הגדולה, מדוע לא עמד הבעל שהדירה תירשם גם על שמו. לטענתו, נאמר לו שבגין קבלת המשכנתא לא יוכל לרשום על שמו כתושב חוץ ולא התעקש על כך.

והנה השאלה כאן, אם אכן הייתה הבטחה לדירה לבני הזוג ועצם החתימה על התנאים (הגם שאינם ולא נמצאו), ישנם שני עדים או לפחות עד אחד שאכן נכתבו ונחתמו התנאים עפ"י ההסכמות הנ"ל וחתימות אלה מהוות קניין סיטומתא מלבד הדברים הנקנים באמירה בשעת האירוסין ואם כן יש סברא גדולה יותר לומר כאן שאכן הייתה התחייבות מצד הורי הכלה מכיוון שהייתה גרושה והחתן היה בחור שבזה התרצה להינשא לה.

אולם מן הראוי היה שאבי הכלה שיחי' יכתוב לבית הדין מה אכן הובטח לבחור בעת התנאים, אם רק זכות מגורים או דירה ממש. ואם לא ניתן לברר מה הייתה דעתו, אולם לפי השמועה אינו בר הכי לשאול דעתו וא"כ הרי שיש לחייב את האשה לתת לבעל 2/3 מתוך 50%, חלקו שטוען שמגיע לו וזאת מדין פשרה ובתוך זה כלול גם ה־14% שהגעתי אליהם לפי החשבון דלעיל שאכן מגיע לבעל לשעבר. זאת לאור דברי המשנה בשבועות מב ע"ב ובב"מ נו ע"א וברמב"ם ריש פ"ה מטוען ונטען והטור בסימן צה והשו"ע שם בסעיף א שאין נשבעין נשבעין על הקרקעות דבר תורה, מ"מ שבועה דרבנן משביעין, וכמו שמסיים שם השו"ע ששבועת היסת וגילגול, נשבעין. וכתב הסמ"ע סק"ז דה"ה שבועת המשנה כגון שבועת השותפין או שבועת הנוטלין. הרי שבנידון דידן חייבת האשה שבועת היסת ומכיוון שהיום לא משביעים אלא מטילים פשרה על כן מן הראוי לחייב את האשה בסכום הנ"ל.

דעה ג'
בפני בית הדין התקיים דיון בעניינם של בני הזוג שקיבלו דירה שהייתה רשומה על שם אם האשה מהורי האשה במועד נישואיהם, בני הזוג לא העבירו את הדירה על שמם לאחר הנישואין. כמה שנים לאחר הנישואין בני הזוג מכרו את הדירה הראשונה וקנו דירה חילופית שנרשמה על שם האשה בלבד. בני הזוג התגרשו, והבעל תובע לקבל מחצית מהדירה, ולחילופין, תובע לקבל את דמי השקעתו בדירה.

לטענת הבעל הוא השקיע בשיפוץ של הדירה הראשונה ושל הדירה השנייה. כמו כן נלקחה משכנתא על סך של 8,000 דולר ע"ש האשה [זה הפער בסכום שווי הדירה הראשונה לדירה השנייה] שגם כן שולמה במהלך חייהם המשותפים, ולדבריו היא שולמה על ידו בלבד.

לדבריו, הדירה הראשונה נשארה רשומה על שם אם האשה מכיוון שלא רצו להעביר את הבעלות על שם בני הזוג בגלל ההוצאות שהיה נדרש מהם. והדירה השנייה נרשמה על שם האשה בלבד בגלל שהוא היה במעמד של תייר והבנקים הערימו עליו קשיים בקבלת המשכנתא. וטוען כי היות שבמשא ומתן שנערך בין הצדדים במועד השידוך הובטח לו ע"י הורי האשה שייתנו לו דירה אזי ברור שהדירה שייכת לו גם בלי רישום על שמו.

מוסיף הבעל לטעון כי אם בית הדין לא יקבל את טענתו בדבר שותפות מלאה עם האשה בדירה אזי מכל מקום יש לקבל את תביעתו לקבל את דמי השיפוץ של הדירה הראשונה בגלל היותו "יורד לתוך שדה חברו", שהרי ירד והשקיע בבית הראשון שהיה רשום על שם חמותו. על פי החישוב שערך, הדירה הראשונה במועד הנישואין הייתה שווה סך של 70,000 $ והוא השקיע סך של 5,200 $ שזה 7.4% מהערך הכללי של הדירה ולפיכך מגיע לו לפחות 7.4% מערך הדירה הראשונה בדירה השנייה.

לטענתו, גם מהדירה השנייה מגיע לו לפחות סך של 8,000 $ בגלל ששילם את דמי המשכנתא, ועוד הוצאות של קניית הדירה השנייה [מס רכישה, תיווך, עו"ד, שיפוץ ראשוני ודמי הובלה]. כיוון שלטענתו לגבי ההוצאות שהוצאו על ידו בעת קניית הדירה לא קיים הדין ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל". לגבי דמי השיפוץ שהשקיע בדירת האשה שרשומה על שמה מודה הבעל כי אינם מגיעים לו היות שאם יקבע כי אין לו בעלות בדירה אזי הדירה נחשבת כנכסי מלוג ובזה קיים הדין ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל". אולם הוא דורש את דמי החדר הנוסף שנבנה על ידו ודמי המחסן שנרכש כעבור ארבע שנים מעת כניסתם לדירה השנייה, ודמי המרפסת והחלל שנבנו ללא היתר חוקי בדירה השנייה.

לעומתו טוענת האשה כי הדירה נרשמה על שמה בלבד מכיוון שלא הובטח מעולם לבעלה כי הדירה תירשם על שמו ושהוא יהיה שותף בדירה.

לדברי האשה, אין לקבל את טענת הבעל כי הדירה השנייה נרשמה על שמה בלבד בכדי לקבל את המשכנתא מהבנק, שהרי ברור כי הייתה יכולה לקבל את המשכנתא בסך של 8,000 $ גם אם רק מחצית הדירה בלבד הייתה רשומה על שמה.

מוסיף ב"כ האשה וטוען כי גם אם אכן במועד הנישואין התחייבו הורי האשה לתת דירה לבני הזוג, הרי בפועל זה לא בוצע, וכיום אין החובה על צד האשה לבצע חוב זה כפי שפסק הרמ"א באבהע"ז סי' נ"ג ס"ב כדעת ר"ת שאב שפסק מעות לבתו ומתה אחר שכנסה הבעל לא זכה בהם הבעל אם עדיין לא הגיעו לידו, כיוון שאבי האשה לא התחייב במעות אא"כ תיהנה בזה האשה. והוא הדין כאן שבני הזוג התגרשו אין הבעל יכול לתבוע את ביצועה של ההתחייבות.

האשה הכחישה כי הבעל השקיע בשיפוץ הדירות.

לדבריה, גם אם הבעל השקיע בשיפוץ הדירה מגיע לו רק דמי ההשקעה ואינו נהפך לבעלים בדירה.

זאת ועוד, גם הדירה הראשונה הייתה של האשה רק הייתה רשומה על שם אמה, ולפיכך גם לגבי דירה זו חל הכלל ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל". ומלבד זאת, אפילו אם נאמר שהבעל השקיע בדירה הראשונה הרי כל דמי השקעתו הועברו לרכישת הדירה השנייה ובזה ודאי קיים הכלל ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל".

הטענות הנ"ל של האשה הן גם לגבי דמי המרפסת והחלל שנבנו ללא היתר חוקי בדירה השנייה. מפני שלדבריה זה השקעה בדירה ובקרקע שלה.

בנוגע לדמי המשכנתא, טוענת האשה כי בתחילה היא שילמה את המשכנתא ורק לאחר כמה שנים הבעל שילם את היתרה.

דיון והכרעה
הבעל לא הצליח להוכיח כי הורי האשה הבטיחו במועד הנישואין כי יקבל דירה שתהיה בבעלותו.

אולם אם היה מצליח להוכיח את טענתו, ברור כי אין לפטור את הורי האשה על פי מה שטען ב"כ האשה היות שבפועל זה לא בוצע, וכיום אין חובה על צד האשה לבצע חוב זה על פי פסק הרמ"א באבהע"ז סי' נ"ג ס"ב כדעת ר"ת שאב שפסק מעות לבתו ומתה אחר שכנסה הבעל לא זכה בהם הבעל אם עדיין לא הגיעו לידו, כיוון שאבי האשה לא התחייב בכך אא"כ תהנה בזה האשה. והוא הדין בנידוננו שבני הזוג התגרשו אין הבעל יכול לתבוע את ביצועה של ההתחייבות. מפני ששם הטעם הוא שיש אומדנא שעל דעת זה לא התחייב האב במתן הנדוניא וכלשונו של ה"ערוך השלחן" "שכשעדיין לא סילק האב הנדוניא ומתה הבת לא זכה הבעל גם מדין התורה, מטעם דאומדנא גדולה היא שזה שפסק האב לבתו או לחתנו אינו אלא כשתהנה בתו מזה, והיינו כשבאו המעות לידו ואיכא ריוח ביתא, אבל כל זמן שלא באו ליד הבעל לא זכה בהן הבעל דעל דעת כן לא התחייב עצמו". ובנידוננו האשה נהנתה מהנכס ואף נרשם על שמה ואין אומדנא כי הבעל לא התחייב על דעת זה. יתרה מזו, נראה כי כל דברי ר"ת אינם אמורים אלא במי שנתחייב נדוניא לבתו שהבעל ישתמש בזה כדין נכסי מלוג ונכסי צ"ב, ולא בכדי שהבעל יהיה בעלים גמור על הנדוניא, שבזה אמרינן כיוון שהאב התחייב לתת את הנכס לבעלותה של בתו יש אומדנא כי לא התחייב לתת את הנדוניא באופן שבתו לא תהנה כלל מהנכס. אולם כאשר האב התחייב לתת נכס באופן שיהיה קניינו של הבעל, לא קיימת אומדנא זו, שהרי הנתינה היא לבעל – החתן ולא לאשה – הבת.

והנה, מן הפוסקים נראה כי התחייבות רגילה למתן נדוניא בנישואין אינה התחייבות למתן קנייני באופן שלבן הזוג האחר תהיה בעלות גמורה על הנכס, עיין בשו"ע אבהע"ז סי' ס"ו בסעיף י"א. כי אם התחייבות למתן נכסים לבעלות בן הזוג מהצד של ההורים הנותנים שיהיה בו זכויות שימוש לבן הזוג השני. כמו נכסי צאן ברזל וכו'. כן מוכח מדברי המהרי"ק בשורש פ"א דחיוב הנדוניא הוא עבור הבת ולא עבור החתן אפילו כשנתחייב והשתעבד לחתן. עיי"ש היטב. ומה שכתב הרמ"א באבהע"ז סי' נ"ב בשם המהר"י ווייל סי' קל"ו ד"מי שפסק לתת לבתו ואחר כך אומר שנתן לבתו לא מהני אלא צריך לתת לזוג", אין כוונתו שבהבטחה לנדוניא מונחת גם התחייבות קניינית שמחצית מהנדוניא תהיה בבעלותו של הבעל, אלא כוונתו היא שהאב התחייב לתת נדוניא לשימושו של החתן ולכן צריך ליתן לו ולא נפטר במה שנותן לבת. ועיין בתשובת בית אפרים אבהע"ז סי' ס"ג מש"כ בזה בארוכה.

ובמשנה למלך פ"ו מזכיה ומתנה ה"א הביא תשובות מהר"י הלוי ומהר"ש הלוי עיי"ש באריכות, מהם עולה כי חיוב שהתחייב אבי הבת על מנת להכתיבו בכתובה הוא חוב ליתן לאשה נכסי צאן ברזל שיהיו שייכים לאשה ולבעל יש רק זכות שימוש בנכס כדין נכסי צ"ב. ומה שהתחייב למשודך בתורת מתנה הוא חוב גמור על מנת שיהיו הנכסים שייכים לבעל באופן מוחלט. ויש לדון, מה הדין באופן שלא כתבו זאת בכתובה שמזה יהיה מוכח שהחוב הוא ליתן את הנדוניא לבעלות האשה בלבד ולבעל לא יהיה כי אם זכות שימוש כדין נכסי צ"ב, ומאידך גיסא, גם לא נכתב ולא נאמר בהסכם בין הצדדים במועד השידוך שההתחייבות של הנדוניא היא ליתן לבעל בתורת מתנה, האם בסתמא זהו חוב של נתינת נדוניא לבעלותו של הבעל כמתנה או שמא זה רק חוב ליתן את הנדוניא לבעלות האשה ולבעל יהיה רק זכות שימוש.

ונראה כי בקהילות שנוהגים לפרט את כל דמי ונכסי הנדוניא שהכניסה האשה במועד הנישואין בכתובה, אזי כשלא נכתב כן, יש מקום להוכיח כי מתן הנדוניא היה לשם נתינת מתנה גמורה לבעלותו של הבעל. אולם באופן שלא נהגו לכתוב זאת בכתובה אין הוכחה על כך ובסתמא זה רק חיוב ליתן נדוניא שתהיה בבעלותה הממונית של האשה ולבעל יהיה רק זכות שימוש כדין נכסי צ"ב. ועל כן בכתובה המקובלת בציבור יוצאי אשכנז שלא נהגו לפרט בה את כל הנכסים שהאשה הכניסה במועד הנישואין, וכותבים בכתובה נוסח קבוע ש"האשה הכניסה נדוניא בסך של מאתיים זקוקים", אזי בסתמא אין זו נתינה לבעלותו הקניינית של הבעל כי אם נתינה לבעלות האשה שיש בה זכות שימוש לבעל כדין נכסי צ"ב.

אלא שיש לדון בטענתו של הבעל כי כיום המנהג הוא שכאשר הורים מתחייבים לתת דירה, כשהם קונים אותה הם רושמים על שם שני בני הזוג, וכיום מקובלת הפסיקה שכאשר הדירה נקנתה ע"י אחד מהורי הצדדים ונרשמה בספרי האחוזה על שם שני בני הזוג שהדירה מוחזקת בבעלות שני בני הזוג [עיין היטב בפד"ר ט"ז עמ' 246 ואילך שם מבואר היטב הטעם לפסיקה זו] ועל כן בזמננו אם אחד מהורי הצדדים התחייב לתת דירה לבני הזוג לאחר זמן יבוא ויטען כי לא התחייב כי אם לשם מגורים ולא על דעת שהדירה תירשם גם על שם החתן או הכלה, לא יקבלו את טענתו מכיוון שהמנהג כיום לרשום את הדירה על שמם של שני בני הזוג. ואם כן בנידוננו כיוון שכך התחייבו הורי האשה הגם שלא נרשמה הדירה על שמו של הבעל כי אם על שמה של האשה, מכל מקום יש ליתן לו חלק בדירה בגלל ההתחייבות. ויש לכאורה סמך לטענה זו ממש"כ בפד"ר א' עמ' 116, וז"ל:

"כי פשוט הדבר שבכגון דא, בשאלת כוונת הרישום יש לקבוע לפי הנוהג הרגיל בדרך העולם בכל זמן וזמן, וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש וביחוד דירה למגורים על שם שני בני הזוג במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש... לכן אין לבטל בזמן הזה רישום המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו מתוך ספיקות אולי לא הייתה הכונה למתנה."

ונראה בזה כי גם אם נדון זה היה בא לפנינו כשבני הזוג היו חיים יחדיו והבעל היה דורש מהורי האשה ליתן לו חלק בדירה ולרשמו על שמו, בית הדין לא היה מחייב את ההורים לרושמה גם על שמו בכדי שגם הוא יהיה בעלים על הדירה. מפני שלדינא נראה כי גם כשהדירה נרשמה על שם שני בני הזוג אין זה ברור כי כוונת ההורים הייתה שהדירה תהיה בבעלותם של שני בני הזוג, מפני שיש כאלו שלא חושבים כך [עיין מש"כ בפד"ר ט"ז עמ' 217] אלא אינם אומרים וכותבים זאת במפורש במועד התחייבות הנדוניא מפני שרוב האנשים סבורים שאין זה ראוי להעלות עניין זה בזמן הנישואין, וד"ל. ולמעשה נראה כי יש שחושבים לתת במתנה לצד השני ויש שאינם חושבים כך אלא שלא מדברים על זה בפירוש וכנ"ל. ולכן קשה להוציא את הרכוש מחזקת בעלותו של בן הזוג השני כאשר הדירה רשומה גם על שמו מפני שהוא מוחזק, אולם כאשר הנכס לא נרשם על שמו ותובע שיירשם הנכס על שמו ושיהיה בבעלותו אין לקבל את תביעתו ולהוציא ממון בגלל ההתחייבות שבנישואין דהמוציא מחברו עליו הראיה.

ואין לומר כי מעשה כתיבת הדירה על שם שני בני הזוג מהווה כנתינה גמורה של הדירה לשניהם, והיות שכאמור אין אומדנא ברורה שבליבו ובלב כל אדם כי אין ההורים מתכוונים למתנה גמורה ממילא תיחשב אומדנא זו כדברים שבלב. וכמ"ש הרא"ש בב"ב פ"ט סי' כ"ג לגבי הספק בגמ' בשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ועמד אם חוזר משום האומדנא דלא הקדיש על דעת שיעמוד, דלדינא אין מבטלין ההקדש כיוון "שאין מבטלין מעשיו אלא היכא דבריר לן אומדנא", וביאר הקצוה"ח בסי' ר"נ סק"ה דדווקא על ידי אומדנא ברורה ניתן לבטל מתנה ולא בספק אומדנא כיוון דהוי דברים שבלב. [באמת הרא"ש שם משווה את הדין הנזכר לדין קודם, דשכיב מרע שכתב את נכסיו לאחר ולא ידוע שיש לו עוד נכסים אין מבטלין את המתנה כשעמד דחיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר. ושם בסי' כ"א כתב הרא"ש שאין מבטלין את מעשיו כי אם על ידי אומדנא ברורה, ושם אין זה עניין של דברים שבלב שהרי אם אין לו נכסים במקום אחר אזי הוי אומדנא ברורה שניתן לבטל על ידה את המתנה, אלא שיש ספק מציאותי אם יש לו עוד נכסים אחרים, ואם אין לו נכסים במקום אחר אזי ניתן להוכיח את האומדנא בבירור. ועל־כורחך דהכוונה בזה היא שאין לבטל מעשה קניין על ידי ספק אומדנא דאין ספק מוציא מידי ודאי. ועיין היטב בעליות דרבינו יונה שם. ועל דרך זה יש לפרש את דברי הרא"ש בספק הנ"ל בשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ועמד אם חוזר משום האומדנא דלא הקדיש על דעת שיעמוד, דלדינא אין מבטלין ההקדש כיוון "שאין מבטלין מעשיו אלא היכא דבריר לן אומדנא". אבל מ"מ ודאי דדברי הקצוה"ח נכונים לדינא] אם כן לכאורה גם בנידוננו אין לבטל את המתנה והרישום על ידי ספק אומדנא.

אולם ברור כי יש לחלק בין המקרים, דבאופן שאדם נתן מתנה גמורה ויש ספק בקיומו של תנאי המבטל את המעשה, אין לבטל את המעשה בגלל ספק אומדנא, דחשיב דברים שבלב. [עיין בתשובת הרשב"א סי' תתקע"ב, הובא בב"י סי' כ"ט וסי' מ"ו] אבל כשיש ספק האם ברישום על שם שני הצדדים נתכווין הנותן ליתן במתנה גמורה או שרשם על שם שני הצדדים לכבוד בעלמא אין הדבר נחשב כדברים שבלב כי אם ספק גמור בכוונתו של הנותן. ויש להוכיח כן מדברי המחנה אפרים הל' צדקה סי' ד' שכתב להעיר על הרא"ש בפ' מי שמת שם דלכאורה הספק בשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ועמד אם חוזר הוא אם נתן מתנה מהיום או מתנה שיחול לאחר מיתה, ובזה אין אנו מבטלין מעשיו ע"י ספק אומדנא כיוון דזה גופא הספק איזה מעשה הוא עשה. ולכן פירש דשכיב מרע שהקדיש את כל נכסיו הווי מעשה נתינה מהיום בוודאי וספק אם יש תנאי אם ימות המבטל את המעשה. עיי"ש. ומבואר, שכאשר יש ספק מה נתכוון לעשות במעשה אין זה דברים שבלב ומפרשים את המעשה אף בספק אומדנא.

ועוד נראה כי אף אם כשנרשמה הדירה על שם שני בני הזוג שאמרנו כי קשה להוציאה מבן הזוג שמצידו לא שולם ממון, מכל מקום נראה כי לאור האמור גם בזה יש לעשות פשרה בעניין לפי ראות עיני הדיינים.

[בנוגע לפשרה האמורה, נראה להעיר כי יש לחלק באופן עשיית הפשרה בין אם נקנתה הדירה על ידי בני הזוג והם אלו שניהלו את המשא ומתן וחתמו על חוזה המכירה מהקבלן, לבין אם הורי בני הזוג שנתנו המעות הם אלו שהיו מעורבים בהליך הקנייה מול מוכר הדירה שכמובן ידע שהם משלמי המעות. שכאשר נקנתה הדירה על ידי בני הזוג והם אלו שניהלו את המשא ומתן וחתמו על חוזה המכירה מהקבלן והדירה נרשמה על שמם, אלא ששולמה על ידי הורי אחד הצדדים, יש לדון כי כיוון שבני הזוג קנו את הדירה אזי לכאורה מצד הקבלן־המוכר, מעשה קניין הדירה נפעל על דעתם של שני בני הזוג ולא רק לאחד מהם. ואף שאם היה סיכום מפורש בין בני הזוג שהדירה תירשם על שם שניהם אולם היא תהיה שייכת לאחד מהם אין זה מהווה חיסרון בקניין במה שהמוכר לא ידע את זה שהרי קיי"ל כרבי יוחנן שלא אמרינן "וכי מי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות" כפי שנפסק בשו"ע חו"מ סי' קפ"ג ס"ה, והעיקר תלוי בדעת הקונה ודעת המוכר אינה משנה בעניין כמ"ש הרשב"א שם וכפי שנתבאר בפד"ר ט"ז עמ' 242. אולם כאשר לא דיברו על כך בפירוש אזי ייתכן שכל אחד משני בני הזוג חשב אחרת בזמן מעשה הקניין, דהיינו, בן הזוג שמצדו ניתנו המעות חשב לקנות רק לעצמו או עכ"פ חשב לקנות על פי מה שהוריו נותני המעות חושבים, ובן הזוג שמצדו לא ניתנו מעות חשב גם כן לקנות חלק מהדירה לעצמו. וממילא הבית נקנה לו כיוון שנרשם על שמו וחשב לקנותה לעצמו. ועל פי זה יש לעשות פשרה רק במעות שניתנו בעת המכירה, ואם נתייקרה הדירה אזי הפער שבין המעות שניתנו בעת המכירה לשווי הדירה בזמן הגירושין שייך גם לבן הזוג שמצדו לא ניתנו מעות. ועיין פד"ר ד' עמ' 266. אבל נראה שאם הורי בני הזוג שנתנו המעות היו מעורבים בהליך הקנייה מול מוכר הדירה שידע שהם שילמו המעות אזי ברור שהמכירה נעשתה על דעתם למי שדעתם רוצה שיקנה את הדירה, וממילא יש לחשב את כל ערך הדירה לעניין הפשרה].

לאור האמור, אין להוציא ממון מהורי האשה בגלל התחייבותם לתת דירה לבני הזוג כל עוד לא העבירו דירה על שם שני בני הזוג כי אם ממון לדירה עבור מגורי בני הזוג, אולם הם אינם חייבים להעביר דירה לבעלותם המוחלטת של שני בני הזוג.

על פי האמור, טענתו של הבעל אינה קיימת כי אם לעניין קבלת דמי השקעתו בדירות.

לפני שנדון בטענת הבעל הנזכרת יש להבהיר כי טענתו של ב"כ הבעל כי הוא זכה בחלק מסוים מהקרקע כפי האחוזים שהשביח מפני ש"אומן קונה בשבח כלי", אין לה מקום כלל כי לדינא השו"ע פסק דלא אמרינן אומן קונה בשבח כלי, ולדעת הש"ך בסי' ש"ו סק"א הוי ספק. ואף שלטענת הבעל הוא שילם את כספי ההשקעה ובזה כתב הנתיבות בסק"ג שאם הוסיף האומן משלו לא נקנה השבח לבעה"ב והשבח שייך לאומן. אולם הטעם בזה כתב הנתיבות שם כיוון ש"אין אדם זוכה בשלו לאחר וגם אם מקנה לו על ידי אחר הרי כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה". וכאן הרי לא הוסיף הבעל נופך משלו כי אם שילם לבעל מלאכה והוציא הוצאות עבור שבח שמישהו אחר עשה, ואין כל בעיה שהאשה תקנה את גוף ההשקעה על ידי אחר שהרי גוף השבח אינו של הבעל. ועל כן הנדון אם השבח שייך לבעל – שבמקרה זה הוא נחשב לאומן תלוי בנדון הכללי אם אומן קונה בשבח כלי. וכאמור, להלכה נפסק שאין אומן קונה בשבח כלי או עכ"פ הוי ספק.

ובאמת גם אם אמרינן דלהלכה "אומן קונה בשבח כלי" בקרקעות [הנתיבות בסק"ד ס"ל הכי, אולם עיין בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב קו"א סי' ה' שס"ל שאין אומן קונה בשבח כלי בקרקעות, ועיין בשיעורי הגר"ש שקופ ב"ב סי' ד' אות ז' מש"כ בשם גיסו ה"בית שלמה" ובשו"ת עין יצחק אהע"ז סי' ע"ו ענפים ד' וז'] אין זה לעניין דהאומן נעשה שותף בקרקע בגלל השבחתו כי אם נפקא מינא לעניין כמה צריך לשלם כשהשביח האומן והזיק וכמ"ש בחידושי הרשב"א בבבא קמא דף צח ע"ב ד"ה מאי טעמא אומן קונה בשבח כלי. וז"ל:

"כלומר אומן קונה בשבח כלי ואף כל שבחו ובשקלקלו לאחר שהשביחו, לפי שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב את עצמו בתשלומי נזקו. וכן דעתו ג"כ להשביחו לעצמו ולקנות בו כנגד שכרו אע"פ שלא קלקלו, אבל לכ"ע בשלא קלקל אינו קונה כל שבחו שעל דעת שיהא שבח של כלי לבעלים הוא מתקנו ומשביחו."

ועיין היטב בקצוה"ח סי' ש"ו סק"ד ובנתיבות ס"ק ג' ו – ד'. ובחזו"א חו"מ סי' כ"ב סק"ו מש"כ בזה בדעת הגר"א. ובאגרות משה או"ח ח"ד סי' נ"ד.

[הן אמנם בדברי משפט סי' ש"ו סק"ב הביא את דברי הש"ך בסי' קכ"ו ס"ק ע"ו שכתב בשם הריטב"א בקדושין מ"ח ע"ב שאומן העושה מלאכה בחפץ ונאנס הכלי משתלם מן הבעלים. וכתב בדברי משפט שנדון זה תלוי אם אומן קונה בשבח כלי אם לאו, דלמ"ד אומן קונה בשבח כלי ודאי דהוי בעלים על החפץ ואינו מקבל מעות עד שיתן את גוף החפץ לבעלים. ותלה נדון זה אם הא דאומן קונה בשבח כלי הפירוש הוא שהוא בעלים גמור על החפץ, ודייק דהכי ס"ל לרש"י בקדושין והרא"ש בב"ק, אולם לדעת הרשב"א אינו אלא קניין משכון ועל כן מיד נתחייב לו הבעלים בחוב זה. ועיין ש"ך סי' ע"ב סק"ט ובתשובת עין יצחק אבהע"ז ח"א סי' ע"ו אות יג. אם כן נראה כי למ"ד אומן קונה בשבח כלי יש דעה כי האומן נחשב כבעלים גמור על מה שהשביח בחפץ. ועל פי זה לטענת הבעל הוא נחשב כבעלים גמור על כל פנים כל עוד לא סילקוהו במעות ואם כן מגיע לו תשלום כפי ערך השבח ביום התביעה. אולם לא באתי אלא לעורר המעיין בזה, כיוון שקיי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי, ואף למ"ד אומן קונה בשבח כלי להרבה מפרשים אין זה קניין גמור.]

אם כן כאמור, בנידוננו הבעל השקיע בדירת האשה ותביעתו היא לקבל את דמי השקעתו.

ולכאורה אם הנכס הראשון היה של האשה אזי על כך נאמר הדין ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל". אולם אם הנכס היה של חמותו אם כן תביעתו כיום היא כלפי חמיו [חמותו נפטרה] שהרי חל עליו חיוב של ממון כלפיו [אין בזה נפ"מ אם בהשבחתו את הנכס הוא נחשב כבעלים גמור על מה שהשביח או שיש לו בנכס רק קניין שעבוד כעין משכון או שבכלל אין אומן קונה בשבח כלי, דמכל מקום יש לו תביעה כלפי חמיו].

ומה שטען ב"כ האשה כי גם אם נקבל את טענת הבעל כי השקיע בדירה הראשונה שהייתה רשומה על שם חמותו הרי כל דמי השקעתו הועברו לרכישת הדירה השנייה ובזה כאמור קיים הכלל ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל". נראה כי אין מקום לטענה זו, שהרי אם לחמותו נוצר חוב כלפיו בזמן שהשקיע בנכס אזי ההשקעה בדירה השנייה נעשתה מנכסי האשה ונשאר חוב ממון של חמותו כלפיו.

ולמעשה יש להסתפק במציאות שלפנינו, כיוון שיש רגליים לדבר שהדירה הראשונה ניתנה לאשה לגמרי ורק נשארה רשומה על שם אם האשה מפני סיבות צדדיות, וממילא חל כאן הדין ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל".

אולם במה שהבעל שילם דמי משכנתא עבור הדירה, נראה בפשיטות כי אין זה נחשב כהוצאות להשבחת הדירה שבזה יש דין ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל". אלא תשלום חובה של האשה לבנק, ומגיע לבעל תשלום זה מדין פורע חובו של חברו "מדעתו" שבזה קיי"ל שחייב הלווה לשלם לו. אולם יש לברר האם אכן הבעל שילם את דמי המשכנתא מכספו או שמא זה היה מנכסי האשה שעבדה והרוויחה כל השנים וייתכן שהממון שהרוויחה נחשב כמעשה ידים שעל ידי הדחק שלדינא אין להוציאו ממנה.

כמו כן אם יתברר כי הבעל שילם הוצאות של קניית הדירה השנייה, היינו, מס רכישה, תיווך, עו"ד, ודמי הובלה. אזי לגבי ההוצאות הללו שהוצאו על ידו בעת קניית הדירה אין דין של "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" כיוון שממון זה אינו בגוף הבית וברור כי על זה לא תיקנו ד"מה שהוציא הוציא וכו'."

גם בנוגע להשקעת הבעל בדירה השנייה, שכאמור לעיל לטענתו על ידו נבנה חדר נוסף ותובע גם כן דמי מחסן שנרכש כעבור ארבע שנים מעת כניסתם לדירה השנייה, ודמי מרפסת וחלל שנבנו ללא היתר חוקי בדירה השנייה. נראה כי ההוצאות עבור החדר נוסף והמרפסת והחלל שנבנו כתוספת בדירת האשה, נחשבות כהוצאות השבחת נכסי מלוג שלה שבזה קיי"ל "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל", אולם לעניין המחסן שכל עוד לא נקנה הוא לא היה בכלל רכושה של האשה אזי כפי שכתבנו לעיל בהוצאות אלו שהוצאו על ידו בעת קניית המחסן לא קיים הדין ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" כיוון שזה היה ממון שבכלל לא היה שלה והוא קנה לה בממונו.

העולה מן האמור כי דמי המשכנתא ששולמו בעת קניית הדירה השנייה אם אכן שולמו רק מממונו של הבעל, ואם אכן שולמו על ידי הבעל הוצאות בעת קניית הדירה השנייה, היינו, מס רכישה, תיווך, עו"ד, ודמי הובלה, יש לחייב בכך את האשה. וגם יש לחייב את האשה לשלם לבעל כמה ששילם עבור קניית המחסן כיוון שזה לא היה לפני הקנייה חלק מדירת האשה, בשונה מהחדר הנוסף והמרפסת והחלל שנבנו כתוספת בדירת האשה, שהשטח היה כבר לפני כן מסונף לדירה, וכשנבנה לאחר מכן נעשה כהשבחה בדירה.

כמו כן יש לפשר בנוגע להוצאות השקעת הבעל בדירה הראשונה שלא ברור אם היא הייתה בבעלות האשה או שהייתה בבעלות אמה של האשה. [גם לא כ"כ ברור האם הייתה התחייבות במועד הנישואין מצד האשה כלפי הבעל שיקבל דירה לבעלותו.]

לאור האמור, ומפני דרכי שלום מציע בית הדין כי הבעל יקבל סך של 10,000 $ מן האשה עבור כלל תביעותיו, לבד מדמי המחסן שאם האשה תודה שהבעל קנה זאת מכספו אזי עליה להשיב לו את כל דמי המחסן.

העולה מן האמור
א. הבעל לשעבר אינו זכאי לקבל את חלקו שהשקיע בדירה הרשומה ע"ש אשתו. סעיף זה לדעת הרוב. לדעת המיעוט מגיע לבעל לשעבר 2/3 של 50% של ערך הדירה.

ב. בקשר לזכויות האחרות, כל צד יישאר בזכויות הרשומות על שמו.

ג. לגבי המרפסת והחלל שהבעל בנה מכספו, אעפ"י שמדינא גם על זה חל הדין שמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, מאחר שגם הוא נהנה מזה עד לגירושין, מ"מ על האשה לשעבר לתת לבעל לשעבר סך של 10,000 דולר כפשרה על כל תביעותיו למרות שכפי האמור אין בטענותיו כדי לחייב בכל תביעותיו.

ד. ניתן לפרסם פסק דין זה בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ט"ז בטבת התשע"ד (19/12/2013).