בית הדין הוציא פסק דין בתיק הגירושין, ואלו היו מסקנותיו:

"לאור האמור לעיל בית הדין פוסק:

1. הבעל [פלוני] חייב לתת גט לאשתו [פלונית].

2. המזכירות תזמין את הצדדים לסידור גט עם הוראות לתאריך י"ח סיון תשע"ד 16.6.2014 בשעה 8:45.

3. ענייני הממון וחלוקת הרכוש ידונו בבית הדין לאחר סידור הגט."

במועד שנקבע לסידור גט הודיעה באת־כוח הבעל שהבעל מסרב לתת גט כיוון שהוגש ערעור על פסק הדין שחייבו לתת גט לאשה.

בפסק הדין דלעיל נאמר: "ענייני הממון וחלוקת הרכוש יידונו בבית הדין לאחר סידור הגט."

פִסְקה זו נכתבה בהנחה שהבעל ייתן גט לאשה במועד שיקבע. אולם בית הדין מבהיר כי הדיונים בחלוקת הרכוש, וחלוקת הרכוש יתבצעו גם אם הבעל יסרב לתת גט לאשה. והטעם לכך שאשה הגרה בנפרד מבעלה למעלה משנים־עשר חודש וטוענת שהבעל מאוס בעיניה ודורשת להתגרש וטענתה התקבלה בבית הדין, זכותה לקבל את רכושה גם לפני שהתגרשה, ובמיוחד הדבר נכון לגבי חלוקת דירת הצדדים. להלן הנימוקים לכך.

מועד חלוקת רכוש במאיס עלי
בבתי הדין מתעוררות בעיות רבות שנשים טוענות כנגד בעליהם מאיס עלי בטענה מבוררת, ונראה לבית הדין שהדרך היחידה לטפל במקרים אלו הוא להפריד בין הצדדים בגט. אולם במקרים רבים נתקל בית הדין בהתנגדות הבעל. פעמים הוא טוען שיש עדיין מקום לשלום בית. ופעמים הוא יודע שאין מקום לשלום אלא מתעקש ואינו מוכן לתת גט מנימוקים שונים. פעמים הבעל חי בדירה שמחציתה שייכת לאשה ואינו רוצה לחלק את הדירה עמה. או שהבעל אינו רוצה להתגרש משום נקמנות גרידא. מקרים אלו הקורים אצל זוגות בני אשכנז יש פתרון חלקי לבעיה ע"י חלוקת הרכוש על פי תקנתא דמתיבתא שבני אשכנז נוהגים על פיו (ודין זה מתבאר בשו"ע אבע"ז סי' ע"ז סעי' ג' ברמ"א). אולם כשהדבר קורה אצל בני ספרד הדבר אינו אפשרי משום שחכמי ספרד הראשונים כתבו שאין לנהוג על פי תקנה זו כיום, והשו"ע לא הביא תקנה זו להלכה.

אמנם המרלב"ח בסימן ל"ו כתב שגם כיום יש לנהוג על פי תקנה זו. ונימק שמה שכתבו הראשונים שאין לנהוג על פי תקנה זו כוונתם הייתה שאין לכוף על הגט, אולם לגבי דיני הממונות לא כתבו שאין לנהוג על פי תקנה זו. מכל מקום למעשה בני ספרד נוהגים על פי פסק השו"ע.

ואעיר בקצרה על התועלת המרובה שיש כאשר אפשר לעשות חלוקת רכוש לפני הגט. א) במקרים רבים מביאה חלוקה זו להסכם גירושין כיוון שהבעל מאבד את האפשרות להשתמש ברכוש של האשה עד הגט; ב) כאשר מחלקים את הרכוש לפני הגט הדבר מאפשר לאשה להסתדר מבחינה ממונית ולקיים אורח חיים תקין גם כשהיא לבדה. ובמיוחד חשוב הדבר כאשר לאשה טענות כבדות נגד בעלה וניכרים שדבריה אמת אלא שאין באפשרותה להוכיח אותם.

בספר שורת הדין חלק א' עמ' ע"ט האריך דיין בית הדין הגדול הגאון הרב ח' איזירר לדון בשאלה והראה שישנם דרכים גם על פי דין הגמ' לערוך בתנאים מסוימים חלוקת רכוש לפני הגט. בלומדי סוגיה זו נתחדשו לי דברים והואיל ודברים אלו מאוד נחוצים לדיינים היושבים על מדין אבאר עניין זה.

לא אאריך כאן בביאור שיטות הראשונים בדיני אשה הטוענת מאיס עלי, אולם אביא רק מה שכתב הב"ש בעניין זכויות הבעל והאשה במקרה זה.

השו"ע בסי' ע"ז סעי' ב' כתב וז"ל:

"ואם מרדה בו כדי לצערו ואמרה הריני מצערת אותו וכו' שולחים לה מב"ד ואומרים לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפי' כתובתיך אלף מנה הפסדת. וכו' אם עמדה במרדה ולא חזרה בה נמלכים בה ותאבד כתובתה ולא יהיה לה כתובה כלל ואין נותנים לה גט עד י"ב חדש ואין לה מזונות כל י"ב חודש ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה." עכ"ל.

וכתב הב"ש בס"ק ט"ו וז"ל:

"בעלה יורשה. אע"ג להמחבר אבדה כתובתה אחר הכרזה מ"מ יורש אותה וכן הוא לדעת הרמ"א כשהוא לאחר י"ב חודש. וכו'. והא דיורש אותה אע"ג דהוא פטור מכל החיובים מ"מ היא שמרדה מפסדת הכל אבל הוא אינו מפסיד. לפ"ז נראה שהוא אוכל פירות אף אחר י"ב חודש וכ"כ המהרלב"ח בתשובה בשם הרשב"א. מיהו בד"מ כתב דהרא"ש סבירא ליה אחר י"ב חודש אינו אוכל פירות. וכן מדייק בתשובה הנ"ל מדברי הרא"ש. מיהו לפ"ז קשה מאחר והוא מפסיד זכותו לענין פירות למה יורש אותה. ואם הרא"ש ס"ל ירושת הבעל דאורייתא היה שפיר לחלק ביניהם."

ובס"ק י"ז על דברי הרמ"א – "ולאחר י"ב חודש אין לבעל עליה כלום" – כתב הב"ש וז"ל:

"משמע שאינו אוכל פירות כמ"ש. ונראה לדעת הרשב"א דאוכל פירות פשיטא יכול למחות שלא תמכור כלום. אלא לשיטות הרא"ש דאינו אוכל פירות והוי כאילו אין אישות ביניהם אלא יורש אותה מדין קרוב אינו יכול למחות. וכ"כ בתשובת רלב"ח." עכ"ל.

ודע שמה שכתב הב"ש לדעת הרשב"א במורדת שבעלה אוכל פירות אחר י"ב חודש אינו מוסכם, דהחלקת מחוקק חולק עליו. דכתב שם ס"ק י"ב וז"ל:

"אבל לדעת הרמב"ם כמו שפירש המ"מ והרשב"א שאין לה כתובה כלל כל י"ב חודש א"כ גם תנאי כתובה בטל א"כ אין לו פירות ואינו חייב בפרקונה ובקבורתה."

וע"ע בבית יעקב שם שגם חלק על הב"ש וע"ע בחזו"א שתמה על הב"ש.

מלשון הב"ש נראה כי את דינו בדעת הרשב"א לא ראה בדברי הרשב"א אלא למד כן מדברי המהרלב"ח. ע"כ אביא את דברי המהרלב"ח. ואדון האם יש ראיה לדין זה. הרלב"ח נמצא בתשובה ל"ו ושם דן בדין אשה הטוענת מאיס עלי בדין הגמ' ובדינא במתיבתא. ובדפוסים בדף כ"ו ע"א שם בד"ה הדין הראשון ביאר שלשיטת הרא"ש מורדת לאחר י"ב חודש פסק האישות בינה לבין בעלה ודינה שיכולה לתפוס נצ"ב הקיימים ונותנים לה נ"מ. ובנכסים אלו יכולה לעשות בהם כרצונה וזה אף לדין הגמ'. ואח"כ כתב וז"ל:

"האמת דהרשב"א כתב בתשובה שהבעל אוכל פירות אפי' אחר י"ב חודש עד שתתגרש ואם כן פשיטא שאינה יכולה למכור לדעתו. אבל כיוון שפסק הדין שלפנינו בזה הפרט רוצה לומר לתת לה כל הנדוניא הוא על פי הרא"ש מדינא דמתיבתא גם בדין המכירה נראה לעניות דעתי לסמוך עליו." עכ"ל.

הנה המהרלב"ח לא הביא את לשון הרשב"א בתשובה וגם לא ביאר מהו טעמו, ע"כ אמרתי לחפש את התשובה כדי לעמוד על שיטתו. לאחר חיפוש מצאתי את התשובה וברור שלתשובה זו התכוון הרלב"ח כי מספר קטעים מתשובה זו העתיק המהרלב"ח שם בעניין אחר. תשובה זו נמצאת בתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' קל"ח. ואעתיק כאן מהתשובה את הנוגע לענייננו, וז"ל הרשב"א שם:

"בנדון האומרת מאיס עלי מדין הגמ' כך הוא. דע כי היא אינה יכולה לכוף בעלה לגרש אותה בגט. וכו' ולענין כתובתה ונדוניא שהביאה לו כן הדין אינה מפסדת כלום אלא א"כ עמדה במרדה י"ב חודש. וכל אותן י"ב חודש אין כופין אותה אלא להכריז עליה בבתי כנסיות כדי לבישה כדרך שעושים למורדת בעינא ליה ומצערנא ליה. אבל אם עמדה במרדה י"ב חדש ורצה הבעל לגרש הפסידה הכל בין עיקר כתובה בין תוספת בין מה שנתן לה הבעל משלו בין בשעת הנשואין בין לאחר הנשואין לפי שלא נתן לה הבעל ע"מ שתקח כסף שהרבה לה וזהב ותעשה לבעל אחר. ואפי' תפסה מזה כלום מוציאים ממנה ונותנין לבעל. ונדוניא שהביאה בין מטלטלין בין מעות והוציאם הוא ואינם קיימין עכשיו הפסידה ג"כ כולם ואפי' תפסה היא מנכסי הבעל כנגדם מוציאים ממנה ונותנין לבעלה. אבל בלאות נדונייתה שהן קיימין עדין נפלו בספק בדין הגמ' אם הם שלה או שלו ולפיכך אם קדמה היא ותפסה אין מוציאין מידה. וכו' אבל נכסי מלוג נראה שלא הפסידתם ואפי' הן תחת יד הבעל מוציאין ממנו ונותנין לה שלא הפסידה אלא כתובה שיש לה בכללה עיקר ותוספת ונדוניא. אבל נכסי מלוג אינם בכלל כתובה. וכו' זהו דינה כשגרשה הבעל מרצונו לאחר י"ב חודש אבל אם לא רצה לגרש אינה נוטלת כלום לפי שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים עד שעת מיתה או גרושין. ופרוש * נכסי מלוג הרי הן שלו כל זמן שיושבת תחתיו שלא גרשה. ומכל מקום אחר שעברו י"ב חודש והפסידה כל כתובתה אם רצה הבעל לקיימה צריך לכתוב לה כתובה מנה."

* נראה שהגרסה הנכונה ופירות נכסי מלוג וכו'

הנה מדברי הרשב"א מבואר כי מה שלא נוטלת נכסיה לפני הגט הוא משום שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים. וטעם זה עולה לנדוניא שהם נכסי צאן ברזל ולא לנכסי מלוג. והחילוק ביניהם ברור כי בנדוניא הבעל הוא לוקח עליהם ומתחייב לשלם לה רק כאשר תצא ממנו בגט או במיתה. מה שאין כן נכסי מלוג שהם שלה ולבעל יש בהם זכות אכילת פירות כנגד פירקונה. ויש לומר דבמורדת אחר י"ב חודש שפסק האישות ביניהם יכולה ליטול נ"מ.

ואמנם הרלב"ח, שהביא את דעת הרשב"א שהבעל אוכל פירות אחרי י"ב חודש, כתב כן על פירות הנדוניא. וע"ש בתשובה דכל הדיון שם היה על הנדוניא. וכנראה שלאשה שם לא היה נ"מ ואביא שוב את לשונו בקצרה. וז"ל:

"האמת דהרשב"א כתב בתשובה שהבעל אוכל פירות אפי' אחר י"ב חודש עד שתתגרש. ואם כן פשיטא שאינה יכולה למכור לדעתו. אבל כיוון שפסק הדין שלפנינו בזה הפרט רוצה לומר בתת לה כל הנדוניא הוא על פי הרא"ש מדינא דמתיבתא גם בדין המכירה נראה לעניות דעתי לסמוך עליו." עכ"ל.

ולפי מה שביארתי עד כאן, אין כל ראיה למה שכתב הב"ש שדעת הרשב"א שאחרי י"ב חודש הבעל אוכל פירות נכסי מלוג של האשה ומטעם שמורדת מפסידה זכויותיה ולא הבעל. ונראה שהב"ש שכתב דבר זה הוא משום שכן היא המשמעות הפשוטה של דברי המהרלב"ח, אולם אם היה רואה דברי הרשב"א לא היה כותב כן.

והנה היה מקום לדייק מהמשך לשון הרשב"א שגם בנכסי מלוג הבעל אוכל פירות אחרי י"ב חודש, דכתב שם וז"ל:

"זהו דינה כשגרשה הבעל מרצונו לאחר י"ב חודש אבל אם לא רצה לגרש אינה נוטלת כלום לפי שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים עד שעת מיתה או גרושין. (ופרוש) [ופירות] נכסי מלוג הרי הן שלו כל זמן שיושבת תחתיו שלא גרשה. ומכל מקום אחר שעברו י"ב חודש והפסידה כל כתובתה אם רצה הבעל לקיימה צריך לכתוב לה כתובה מנה."

ונראה לי שאין ראיה לזה מדברי הרשב"א. כי כפי שמשמע מדברי הראשונים לסוגיית מורדת, משום שהדרך היה שאשה שמרדה בבעלה היה הבעל מגרשה מיד אחר י"ב חודש כאשר היה נוכח שלא יוכל לחיות עמה יותר. ועוד סיבה לדבר כי כל זמן שלא היה מגרשה לא היו נותנים לו אחרת משום דאגידא ביה ולא היו רוצות להינשא לו שמא תחזור בה אשתו ממרידתה ותהיה צרתה. ועל כן נראה שמה שכתב הרשב"א "(ופרוש) [ופירות] נכסי מלוג הרי הן שלו כל זמן שיושבת תחתיו שלא גרשה." הכוונה לתוך י"ב חודש כי זו הייתה הדרך, שתוך זמן זה לא היה מגרשה.

מ"מ מה שכתב הב"ש שלדעת הרשב"א מורדת מפסידה זכויותיה והבעל אינו מפסיד, אין לדבר זה רמז ברשב"א. ומאחר שדעת הרא"ש שלאחר י"ב חודש שהאשה מפסידה תנאי כתובה, וכנגדן מפסיד הבעל את זכויותיו, ולא מצאנו מפורש שהרשב"א חולק – נראה שבמה שנוגע לנכסי מלוג אין מחלוקת ביניהם. וכפי שכתבו החלקת מחוקק והבית יעקב בדברי הרשב"א.

הנה נתברר שאשה הטוענת מאיס עלי ועברו י"ב חודש, דעת הרשב"א והרא"ש דפירות נכסי מלוג שייכים לאשה, וכן יכולה למכור נכסים אלו. וזאת שכיוון שהפסידה תנאי כתובה אין גם לבעל הזכויות שהיו לו בנכסי האשה. ועיין בהפלאה ובבית יעקב סימן עז סעי' ב' שכתבו שהזכות שנתנו לבעל שהוא לוקח ראשון בנכסי האשה היא תמורת החובה שהוא חייב לקבור את האשה, וכאן שהאשה הפסידה דין קבורה נראה שגם הוא הפסיד דין לוקח ראשון.

והנה אף אם נאמר שהמשמעות הפשוטה בדברי הרשב"א בתשובה, שהבעל אינו מפסיד זכויות שיש לו בנכסי מלוג גם אחרי י"ב חודש, מ"מ נראה שאין כוונתו לדברי הב"ש שמורדת מפסידה זכויותיה והבעל אינו מפסיד. דלדבר זה אין רמז בדברי הרשב"א. אלא דנראה שכוונתו שחז"ל תקנו שאחרי י"ב חודש האשה מפסידה עיקר כתובה תוספת ונדוניא וזאת כדי שיוכל לגרשה מבלי לשלם את אשר התחייב כשנשאה. אבל דין פירות ופדיון לא התבטל. ודין אשה זו הוא כדין כאשה שמחלה על כתובתה שיש לה מזונות מחיים. ולאשה זו יש כנראה גם דין פירות ופדיון. וזאת משום שאין דברים אלו תלויים בדין הכתובה כי הרי תיקנו פדיון תמורת פירות. ועיין בבית יעקב שם שרמז לאפשרות זו.

והנה לדרך זו נראה שכיום פירות נכסי מלוג לאחר י"ב שייכים לאשה גם לשיטת הרשב"א. וזה משום שכיום שום ב"ד לא יפסוק לאשה כשתישבה שהבעל יהיה חייב לפדותה. דהרי הרמ"א הביא דברי הרא"ש להלכה שאחרי י"ב פטור הבעל מלפדותה. וא"כ בפועל אין לאשה זו דין פדיון. ולפי זה תוכל האשה למנוע את בעלה מלאכול פירות נכסי מלוג. שכל מה שאמרו הראשונים שאשה אינה יכולה לומר איני נותנת פירות נ"מ ואיני נפדית, זה כאשר יש לה דין פדיון, אבל במקום שבפועל אין לה דין פדיון ודאי שיכולה לומר כן.

נוסיף עוד שלגבי דיני הממונות באשה הטוענת מאיס עלי אפשר גם לצרף את שיטת הרמב"ם שסובר שאשה הטוענת כנגד בעלה מאיס עלי הדין הוא שחייב להוציא, וכבר כתבו הראשונים שבמקום שהדין שיוציא אף שאין כופין לגרש מ"מ מוציאין ממנו את הממון.

ולפי המבואר עד כאן אשה הטוענת מאיס עלי אפשר לתת לה את נכסי המלוג שלה. אולם העומד מולנו הוא שיטת המהרי"ו הביאו הב"ש שסובר שהאשה שנתנו לה נכסיה אסור לה לבזבז הנכסים שבידה. אולם נראה שהמהרי"ו כתב דבריו לדינא דמתיבתא ולא לדין הגמ' לאחר י"ב חודש, ומהטעמים שנתבארו לעיל. וכבר האריך בדבר הגאון הרב ח' איזירר במאמרו ע"ש. וגם אם נאמר שהמהרי"ו אמר את דבריו גם לדין הגמ'. מ"מ ודאי שדבריו אינם אלא ספיקא דדינא ומי יוכל לעכב בידה מלמכור. ועיין במאמרו של הגאון הרב ח' איזירר שבמקום שמכרה הדין הוא שמכרה קיים.

לאור הנאמר לעיל מתברר שגם לפוסקים שאין לילך אחרי דינא דמתיבתא יש אפשרות לבתי הדין לתת את נכסי המלוג לאשה שטענה נגד בעלה מאיס עלי.

כל מה שנתבאר כאן הוא במורדת של מאיס עלי ולפי כל הכללים שנתבארו בפוסקים. אולם מורדת של בעינא ליה ומצערנא ליה או אשה שנתנה עיניה באחר או אשה שכוונתה הוא להוציא ממון מבעלה, אינן בדין זה. דהן אינן יכולות להוציא נכסי מלוג מבעליהן, אלא אחר ד' שבתות של הכרזה. והבעל אינו חייב לדרוש מב"ד שיכריזו עליה. ואם לא הכריזו עליה הבעל אינו מפסיד כלל הזכויות שיש לו בנכסי אשתו. ועיין בבית יעקב סי' ע"ז סעי' ג' שכתב כן.

עוד נעיר כאן שכל מה שצריך להיתר דלעיל לחלק הנכסים, זה רק במקום שהאשה טוענת מאיס עלי סתם. אבל אם טוענת מאיס עלי עקב פשיעת הבעל ובאופן שדינו שיוציא, ודאי שב"ד יכול להוציא מידו כל הכתובה נצ"ב ונ"מ ומתנות ולתת לאשה.

הרב נחום שמואל גורטלר – אב"ד

לאור האמור בית הדין מורה לצדדים שיגישו לבית הדין, ובמקביל לצד השני, תוך 30 יום מקבלת החלטה זו תצהירים על רכושם ועל הרכוש והזכויות שהצטברו להם בשנות הנישואין, וכן כתבי טענות כיצד הרכוש צריך להתחלק לטענתם. כל צד ישיב לטענות הצד השני. כל צד זכאי לבקש צווים לגילויי מסמכים לאחר שיפתחו תיקים מתאימים.

ניתן ביום כ"א בסיון התשע"ד (19/06/2014).