התובעת, [פלונית], הגישה בבית הדין תביעת גירושין ביום י"ח בתמוז תשע"ג (26.6.2013) לאחר שנפתח תיק מעמד אישי שגם בתיק זה הוזמן הנתבע ולא הופיע בבית הדין. בתביעתה ציינה התובעת שהיא נישאה למר [פלוני] בנישואים אזרחיים ביום 18.03.08 בפראג, ועל יסוד תעודת הנישואין אשר מפראג נרשמו כנשואים במשרד הפנים. לדבריה בעדותה בבית הדין ובתצהיר שהוגש מעולם לא התקיים כל טקס נישואין דתי.

מנישואין אלו נולדה לצדדים בת בשם [ל' ג'].

בתביעתה ציינה שהצדדים חיו בארץ תקופה מסוימת ולאחר מכן נסעו הצדדים לקנדה. הצדדים לא הצליחו להתאקלם שם וחזרו לארץ, ולאחר מכן הבעל עזבה לאנחות וחזר לקנדה בהשאירו את הנתבעת כאן עגונה ללא משענת.

המבקשת הגישה תביעת מזונות לקטינה בביהמ"ש לענייני משפחה ואכן נפסקו שם מזונות. יש לציין שהנתבע אכן לא הופיע גם שם, אך שכר את שירותיו של עו"ד יוסף מור.

לדברי המבקשת, הנתבע הוא תושב ישראל ולא ניתק זיקה מישראל, ולכן לבתי הדין ולבתי המשפט יכולת לשפוט בין הצדדים.

בתביעתה לגירושין מצהירה המבקשת כי הבעל, [פלוני], עזבה לאנחות כיוון שאין רצונו לקיים יחסי אישות כמקובל אלא רצונו הוא לקיים יחסי אישות בסגנון של מאנז'־אטרואה, זאת אומרת סגנון של פריצות.

כמו כן הבעל בהיותו בקנדה וכן בארץ קיים יחסי מין גם עם נשים אחרות ולאור העובדות הנ"ל – התא המשפחתי התפרק הלכה למעשה, ואין סיכוי לשלום-בית.

בית הדין קיים כמה דיונים כאשר רק התובעת הופיעה עם בא-כוחה, אך הנתבע לא הופיע. בית הדין שלח הזמנות להורי הנתבע על כך שעליו להופיע בפני בית הדין, אך הנ"ל סירבו לייצגו ואף להופיע במקומו וציינו במכתבם שאינם יודעים היכן בנם.

בית הדין הורה לנתבעת לשלוח הזמנות לנתבע לקנדה, ואכן נשלחו הזמנות, אך המבקש לא הופיע לדיונים.

בית הדין פנה למשרד הפנים כדי לקבל מידע, וכתשובה לכך – נתקבל בבית הדין דו"ח כניסות ויציאות של הנתבע, וממנו עולה כי הנתבע יצא את גבולות הארץ ביום 29.08.11 ולא שב.

המבקשת אף הגישה תצהיר חתום כדין המעיד על ניסיונות קשר עם הבעל שלא צלחו, כולל דרך הורי המבקש וכן דרך מחשב ופייסבוק, והתברר כי המבקש מחק את הנתבעת מרשימת החברים כך שגם דרך זו לא צלחה בידה.

בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, בתקנה מב, נקבע כדהלן:

(1) נוכח בית־הדין שאי־אפשר להמציא הזמנה לדין בדרך שנקבעה, רשאי הוא להורות על המצאת ההזמנה בדרכים אלה, כולן או מקצתן:

א. בהדבקת עותק שלה בבית שבו, לפי הידוע, גר או עסק הנמען לאחרונה.

ב. בפרסום מודעה ברשומות או בעיתון יומי.

ג. בכל דרך אחרת שתיראה לו.

(2) תחליף המצאה לפי תקנה זו כוחה יפה כהמצאה לנמען גופו.

(3) בית־הדין המורה על תחליף המצאה, יקבע מועד לתחילת המשפט בהתאם לנסיבות.

לאור הנ"ל, בית הדין החליט לקיים דיון אף בהיעדר הנתבע, לאחר שביה''ד השתכנע שמוצו כל האפשרויות לאתרו ולהזמינו בהתאם לסמכות בית הדין במקרים הנ"ל, ולאחר שבית הדין השתכנע שדבר קיום הדיון והזמנתו לדין הגיעו לידיעת התובע, וכאמור לעיל ואכן התקיים הדיון.

המבקשת שטחה בפני בית הדין את בקשתה להתרת נישואיה מהנתבע, לאור המצב בו היא נתונה, ותבעה שלא להשאירה עגונה וגלמודה.

בנוסף, המבקשת הצהירה בפני בית הדין כי מעולם לא התקיימו בינה ובין הנתבע נישואים דתיים אף כי לא הייתה מניעה הלכתית כיוון שהיא ובעלה יהודים, אך הנתבע לא רצה לקיים נישואין דתיים, ולכן זו הסיבה שטסו לפראג כדי להירשם לנישואין.

המבקשת הציגה בפני בית הדין תמונות המחזקות עמדה זו ומעידות על הנישואים האזרחיים.

בבית הדין התקבלו גם עדויות ממכרי המשפחה על כך שלא התקיים מעולם טקס דתי בין הצדדים.

המבקשת העלתה את זכותה להתגרש מכמה סיבות עיקריות והן:

1. הבעל נטשה והשאירה עגונה.

2. הבעל תבע ממנה לקיים יחסי אישות ופעולות מיניות לא מקובלים.

3. הבעל מסרך את דרכיו עם נשים אחרות. עוד ציינה את המצב לא היה שפיר ביניהם.

מנימוקים אלו ביקשה התובעת שבית הדין יתיר את נישואיהם האזרחיים אף ללא מתן גט מהבעל כיוון שלא התקיימו כלל נישואין כדמו"י.

ביה''ד הורה לב''כ האשה לערוך סיכומים עם המסמכים הרלוונטיים ואכן התקבלו סיכומים מפורטים של ב''כ האשה, ומהם עולה כי נישואי הצדדים הגיעו לקיצם ואכן יש מקום שביה''ד יפסוק לאור הנסיבות החמורות שפורטו ולאור הנתונים.

והנה חובה על בית הדין להזדקק להתיר אשה עגונה זו שבעלה עזבה לאנחות והצהיר בא-כוחה בבית משפט למשפחה שהבעל מסרב לבוא ולחיות בארץ וזכותה של האשה שבעלה יעלה עמה לארץ ישראל ולכל הפחות לא להשאירה עגונה.

והנה הצדדים כפי שהוכח בפנינו נישאו רק נישואים אזרחיים ולא נערכו ביניהם קידושין כדת משה וישראל, ובנישואין אזרחיים כבר דנו הפוסקים ובתי הדין הלכה למעשה שאינם מחייבים גט רק לחומרא וכל זה רק בעיקר כאשר הצדדים לא הייתה באפשרותם להינשא כדמו"י כגון בברית המועצות שנחשבים כאנוסים, אך בארצות שבהם אפשר גם להינשא כדת משה וישראל ואעפ"כ לא נישאו, בזה אמרינן שהם לא רצו להינשא כדת משה וישראל, ועל כן אפשר להתירם גם ללא גט, ורק מפני חומר איסור אשת איש מחייבים לכתחילה לסדר גט.

והנה הצדדים שלפנינו חיו בארץ וכידוע נישואים בארץ בין יהודים הם אך ורק ע"י חופה וקידושין, ומי שלא רוצה להינשא חייב להזדקק לפתרונות כגון נישואי "פרגוואי" או נישואי ''קפריסין'' או כמו במקרה שלפנינו נסעו לפראג כדי להירשם כנישואים – הרי זה מחזק את דברי האשה הטוענת שהבעל לא רצה בנישואים דתיים ורק בנישואין אזרחיים, וכאן לכו"ע יש לפסוק שהצדדים לא צריכים להתגרש בגט ואין צורך אף להשתדל לסדר גט ובמיוחד כמו במקרה הנדון לפנינו שהבעל נטשה והשאירה עגונה. וראה פס"ד שניתן בבית הדין הרבני תל אביב בתיק מס' 4431/לח תמוז תשל"ט פס"ד שניתן ע"י הגאון הרב שלמה דיכובסקי ופורסם בתחומין כרך ב' וכן מאמרו המקיף של הרב שאר ישוב כהן בתחומין ג'. וראה גם בספר דיני משפחה של הד"ר שרשבסקי שסיכם את עמדות בתי הדין הרבניים בשורה של פס"ד להתיר במקום עיגון.

והנה לאחר שבית הדין השתכנע שהאשה מאסה בבעלה מאיסות גמורה והבעל עזבה ואין כל אפשרות כיום לכפות עליו גט, לאור התחמקותו השיטתית מדיונים בין בבית הדין ובין בערכאות אחרות, וכמו שהוכח לפנינו, ומכוח סמכות בית הדין על פי החוק וההלכה ולאור העובדה, השתכנע בית הדין שהנישואין הגיעו לקיצם.

על כן בית הדין פוסק:

1) בית הדין מתיר את נישואי הצדדים מהיום ואילך, ופסק דין זה כוחו כתעודת גירושין לכל דבר ועניין.

2) על משרד הפנים לרשום את הצדדים גרושים.

ניתן ביום י"ד באייר התשע"ד (14/05/2014).