לפנינו תביעת בעל למתן היתר נישואין אשה שנייה על אשתו.

בדיון שהתקיים ביום כ"ה באייר תשע"ד (25.5.2014) בתביעה הנ"ל, הבעל טוען: אני כבר לא חי עמה עשרים שנה. אני מבקש היתר נישואין. השארתי לאשה חצי בית. לא יועילו הגבלות על האשה, לא רוצה להכניס אותה למאסר, לכן אני מבקש היתר נישואין.

האשה מגיבה: אני לא מסכימה שהבעל יקבל היתר נישואין. אם הוא ייתן לי 100,000 ש''ח, עכשיו הוא יקבל גט.

הבעל מגיב: אני מוכן להתחייב על סך 50,000 ש''ח כפי שנפסק שעלי לשלם לכתובתה. ברגע שהיא תקבל את הגט, אני אשלם את הכסף, כפי ההחלטה.

לאור הדיון הנ"ל, בהחלטת בית הדין מיום ג' בסיון תשע"ד (1.6.2014) נאמר:

טרם מתן החלטה בתביעת הבעל להיתר נישואין ובחינת התביעה לגופה, שני הצדדים ידווחו לבית הדין בתוך 21 יום מה היה שוויה של הדירה בעת שהבעל השאיר הדירה לאשה וכן האם העביר את הדירה על שמה ברישום בטאבו או שרק נתן לה זכות מגורים בחלקו בדירה.

תגובת הבעל התקבלה ביום ד' בסיון תשע"ד (2.6.2014). בתגובתו כתב שהדירה נמסרה לאשה ללא תמורה, צירף נסח טאבו להוכחת טענתו כי הדירה הועברה לאשה ללא תמורה. כן כתב "היות והדירה נמסרה ללא תמורה, אין הערכה לשוויה בעת ההעברה. דירות דומות באזור נמכרו ב־500,000 ש''ח עד 600,000 ש''ח."

כן צירף מכתב לתגובתו, בו כתב שהאשה קיבלה את חלקו בדירה המשותפת. ושם אף כתב: "נכון שהבעל עזב את הדירה לפני 20 שנה בהיותו בן 42 והגיש בקשה לגט... נכון שיש לבעל זוגיות חדשה, שנוצרה זמן מה לאחר בקשת הגט, ושני ילדים. הבכורה מבין הילדים נולדה כשלוש שנים לאחר בקשת הגט, זמן סביר ביותר לגבר בשיא אונו להישאר ללא האשה". עוד כתב כי לפני שש שנים האשה קיבלה את חלקו של הבעל בדירה אך הפרה את הבטחתה להתגרש. כן טוען שרק לפני ארבע שנים "נזכרה" האשה בכתובתה.

לאור הצהרתו שהתקבלה, נתנה החלטת בית הדין מיום ד' בסיון תשע"ד (2.6.2014) בה נאמר:

תגובת הבעל הוקראה.

בית הדין ימתין לתגובת האשה כאמור בהחלטתו מיום 1.6.14.

בהעדר תגובה, בית הדין ישקול מתן החלטתו לאור החומר שבפניו ולאור בקשה מתאימה מאת הבעל.

תגובת האשה לא התקבלה עד עתה, ולאחרונה התקבלה בקשת הבעל לפסיקת הדין ומתן היתר נישואין לאור טענותיו המוצגות בכתבי טענותיו ותגובותיו ולאור העובדה שהאשה לא הגיבה עד היום להחלטה הנ"ל.

תיאור השתלשלות העניינים בתיק
בטרם מתן הכרעה, נתאר השתלשלות ההליך, מתוך האמור בהחלטת בית הדין מיום י"ט במרחשוון תשע"ד (23.10.2013):

בפנינו תביעת גירושין של הבעל.

טרם תיאור הדיון, נציין האמור בהחלטת בית הדין מיום 22.11.10 באשר לגירושין וכתובה (הרכב בית דין קודם), בה נאמר:

תיק זה נמשך כחמש עשרה שנה בתביעת הבעל להתגרש.

בין הצדדים קיימת הסכמה להתגרש. אבן הנגף לסיום ההליך בסידור גט היא, תביעת האשה לכתובה ותוספת על סך מאה אלף ₪.

הצדדים פרודים זמ"ז כשש עשרה שנה, הבעל עזב את הדירה. לדבריו, בגין התנהגותה האלימה של האשה כלפיו. האשה מכחישה וטוענת שנטש אותה בגלל אשה אחרת, שכנה שלהם, עמה הוא גר היום ויש לו ממנה שני ילדים.

הצדדים לא הוכיחו את גרסתם לעילת העזיבה, אולם ברור שלא ניתן להמשיך ולאחוז בנישואין הללו שהם על הנייר בלבד, כאשר שני הצדדים מסכימים להתגרש.

בית הדין שקל את המרכיבים בתיק זה הכוללים את העובדה שהאשה קיבלה את חלקו של הבעל בדירה, בגידת הבעל, וכן את סכום הכתובה בסך של למעלה מחמש מיליון לירות מאלול תש"מ, שנחלקו הפוסקים באשר לשווי הכתובה כיום האם יש להצמיד ובאיזה אופן. בית הדין הגיע למסקנה שהבעל ישלם לאשה סך חמישים אלף ₪, כפשרה.

הבעל ניאות לקבל הצעה זו, האשה סירבה.

עמדת בית הדין שבנסיבות התיק הזה, הצעת בית הדין היא הצעה הגונה ויש בכך להביא את התביעה לסיומה.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:
א. בית הדין מחייב את הבעל לשלם לאשה סך חמישים אלף ₪ בעבור פיצוי בגין כתובה.
ב. סכום זה נקבע כפשרה והוא ישולם בכפוף להסדרת הגט.
ג. הצד המעוניין רשאי לפתוח תיק לסידור הגט.

עד כאן מתוך ההחלטה הנ"ל.

בפתח הדיון היום בית הדין מעדכן את הצדדים בשינוי במותב בית הדין, והצדדים מסכימים להמשיך ולדון מאותה נקודה בה הופסקו הדיונים ע"י המותב הקודם.

ובכן, אף לאור ההחלטה הנ"ל נקבע מועד לסידור גט ליום 10.7.13, וזו החלטת בית הדין לגיטין מיום זה:

הצדדים הוזמנו למתן הגט.

הבעל: אני רוצה להתגרש ולתת לאשה סכום 50,000 ש''ח כפי שנפסק לי בבית הדין.

האשה: היות והבעל עזב אותי וחי עם אשה אחרת אני דורשת סכום יותר גדול על כתובתי ואני מתנגדת למתן הגט.

להעביר את התיק לבית הדין המטפל.

כיום טוענת האשה: אנו פרודים כבר כעשרים שנה. הבעל חי עם אחרת ויש לו ילדים. קבעו לי כתובה בסך 50,000 ש''ח. אנו רוצה לפחות 150,000 ש''ח.

הבעל מגיב: האשה קבלה מזונות. השארתי לה את הבית. לא הוצאתי כלום מהבית. לא מוכן לשלם יותר. מבקש לבטל את חיוב הכתובה ואת עיקול הרכב. הרכב מעוקל שלוש שנים.

נציין כי במהלך הדיון בית הדין התרה באשה לפחות פעמיים כי אם היא תפריע לבעל לומר את דברו היא תוצא מהדיון. האשה מגיבה "לא אכפת לי". כאשר הותרתה בפסיקת הוצאות משפט, הגיבה שוב שלא אכפת לה. נציין כי אף הבעל דיבר בטון מתפרץ ומתלהם.

האשה אף מצהירה כי אף אם ייקבע מועד נוסף לסידור גט היא לא תופיע לדיון ולא תתגרש.

ובכן, בנסיבות העניין, בית הדין מחליט לחייב את האשה להתגרש.

כאמור, הצדדים פרודים כבר כ־20 שנה, ישנה החלטה כאמור לסיום הסכסוך, החלטה זו חלוטה ולא הוגש עליה ערעור, ובית הדין אינו מוצא עילה לשנותה או לבטלה.

ונבאר ההחלטה.

אין ספק כי כיום שני הצדדים אינם מעוניינים זה בזה. הפירוד ביניהם הוא כבר ארוך מאוד, כ־20 שנה. כיום כל מגמתה של האשה היא להשיג הישגים רכושיים, קרי שיפור החלטת בית הדין בשאלת הכתובה, אף שלא ערערה על כך. נציין כי הכתובה נקובה בלירות, ושמורה לבית הדין הזכות לפסוק בעניין גובה הכתובה ע"פ שיקול דעתו לאור נסיבות התיק.

ביחס לבני זוג שאינם מעוניינים זה בזה, דהיינו מורדים זה בזה מחיוביהם אחד כלפי השני, ובכל זאת אחד מהצדדים אינו מוכן להתגרש, כגון במקרה שלפנינו, ידועים דברי רבנו ירוחם (מישרים, חלק ח נתיב כג) שכתב:

"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה."

זהו בעצם המקרה שלפנינו, למרות שהאשה אינה רוצה להמשיך ולחיות עם הבעל, בכל זאת אינה מוכנה עתה להתגרש. בנסיבות תיק זה, הפירוד בין הצדדים הוא רב הרבה יותר מאשר הוקצב בדבריו של רבנו ירוחם שם.

על דינו זה של רבנו ירוחם הסתמכו גם בפסקי דין רבניים (חלק יא עמוד 95־89, בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו, בפני כב' הדיינים: הרבנים ח"ג צימבליסט, ע' אזולאי, ש' דיכובסקי שליט"א בעניין הקשר שבין העברת רכוש להסכם הגירושין) וכתבו:

"כשהבעל והאשה שניהם מורדים זה בזה, כופין או על כל פנים מחייבים את הבעל לגרשה."

והביאו דברי רבנו ירוחם הנ"ל, והוסיפו (בעמוד 95):

"הואיל וכאמור אף הוא אינו חפץ בשלום בית ואף הוא מורד בה, אם כן מן הדין הוא חייב לגרשה, וכמו שהבאנו מדברי רבנו ירוחם שבכגון זה כופין אותו לגרשה, ואף אם לא נגיע לידי מדה זו של כפייה, מכל מקום יש לחייבו לגרשה, וכל כהאי גוונא כבר פסק הרמ"א (אבה"ע סימן קנד סכ"א בהגה) וז"ל 'ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אע"ג דאין כופין לגרש מ"מ כופין אותו ליתן כתובה מיד'."

הרי שאף אם נאמר שאין לכוף במורדים זה בזה, על כל פנים נוכל לחייבם בגט.

האם חיוב גט בהנ"ל תלוי בשאלה מי הוא זה שגרם לגירושין?
ובכן, בעניין זה, ראה מש"כ־בספר עטרת דבורה (לג"ר אוריאל לביא שליט"א, אב"ד צפת), כרך א עמוד 329 כי ביחס לדינו של רבנו ירוחם אין הבדל מי האשם בפירוד, ואף אם הצד השני הוא האשם, יש מקום לחייב בגט את הצד הראשון, שאף הוא מורד כיום. וכך כתב:

"האשה אינה זכאית לעכב סידור הגט בנסיבות אלו, כשהעמדה הברורה של שני בני הזוג היא שאין כל אופציה לשלום בית. אין מקום לטענה שאין לחייב את האשה בגט מאחר שהמצב הנוכחי אירע בעטיו של הבעל וכו'. ככל שהדבר נוגע לחיוב הגירושין, טענה זו אינה מתקבלת, מאחר שלמעשה כעת שני בני הזוג בפירוד ממושך ואינם רוצים זה בזה, וזו עילה מספקת לפסיקת חיוב הגירושין על בן הזוג המעכב את הגירושין, גם בלא להגדירו כמורד."

אף בנסיבות דידן יהיה נכון לומר כן.

ועי' גם במאמרו של הרה"ג נחום פרובר שליט"א (פורסם בקובץ "כנס הדיינים תשס"ח", עמוד 114) שם עסק בדינו של רבנו ירוחם ובחיוב גט לבני זוג המורדים ומעגנים זה את זה. לדבריו, טענת עיגון היא עילה מספקת לחיוב בגט, אף אם הצד המעגן אינו אשם בהפרת שלום־הבית. וכך כתב:

"כפי שכתבנו לעניין חיוב גט לפי דינא דרבנו ירוחם, אין הבדל מי הראשון שהתחיל לטעון שרצונו להתגרש, וכמו"כ־אין הבדל בסיבת מי המצב שכיום אין צד רוצה את משנהו, והעיקר תלוי אם כיום יש עיגון או לא, דהיינו אם המצב שבפנינו הוא שהבעל לא מעוניין באשה כלל אף אם האשה תרצה לחזור אליו או לחילופין, כיום המצב הוא שאין האשה מעוניינת בבעל אף אם הבעל ירצה לחזור אליה, זהו מצב שכיום שני הצדדים מעוגנים, ולכן יש לחייב בגט כל צד המעכב את הגירושין, ללא קשר מי גרם למצב הקיים, היות ואין זכות לכל צד לעגן את משנהו."

בנוסף, ידוע דינו של הגר"ח פלאג'י באשר למצב בו אין סיכוי לשלום בית והצדדים כבר פרודים לפחות י"ח חודש במצב זה שעל בית הדין מוטלת החובה לעשות כל מאמץ כדי להפריד בין הצדדים, וכן ננהג אף בתיק זה.

לאור האמור, נפסק כאמור לעיל.

עיקול
הבעל מבקש ביטול העיקול שהוטל על רכבו.

ובכן, בנסיבות העניין שהצדדים פרודים קרוב ל־20 שנה והאשה מסרבת להתגרש מבעלה, חרף החלטות קודמות ובייחוד ההחלטה המצוינת לעיל; אם הבעל יפתח תיק לביטול עיקול ויגיש בקשה לביטול עיקול, בית הדין ישקול בחיוב להיעתר למבוקש.

מסקנה:
א. האשה חייבת להתגרש.

ב. יש לקבוע מועד נוסף לסידור הגט.

ג. אם האשה תסרב להתגרש במועד הראשון שייקבע, הבעל יהיה רשאי לפעול בדרכים המקובלות כנגד סרבני גט, בהתאם לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה – 1995.

ד. אם הבעל יפתח תיק לביטול עיקול ויגיש בקשה לביטול עיקול, בית הדין ישקול בחיוב להיעתר למבוקש.

נקבע דיון לסידור גט. האשה סירבה לקבל גט, ובהחלטת בית הדין מיום 12.1.14:

הצדדים הוזמנו לסידור גט.

האשה: אני מתנגדת לקבל את הגט עד אשר ישלם לי את הכתובה.

יש להחזיר את התיק לבית הדין המטפל.

עד כאן מתוך ההחלטה הנ"ל.

תביעה להיתר נישואין
בינתיים פתח הבעל תביעה להיתר נישואין

בדיון שהתקיים טוענת האשה: אין לי מה להוסיף על מה שאמרתי עד היום.

הבעל טוען: אני כבר לא חי עמה 20 שנה. אני מבקש היתר נישואין. השארתי לאשה חצי בית. לא יועילו הגבלות על האשה, לא רוצה להכניס אותה למאסר, לכן אני מבקש היתר נישואין.

האשה מגיבה: אני לא מסכימה שהבעל יקבל היתר נישואין. אם הוא ייתן לי 100,000 ש''ח, עכשיו הוא יקבל גט.

הבעל מגיב: אני מוכן להתחייב על סך 50,000 ש''ח כפי שנפסק שעלי לשלם לכתובתה. ברגע שהיא תקבל את הגט, אני אשלם את הכסף, כפי ההחלטה.

עד כאן תמצית טענות הצדדים בתביעת הבעל להיתר נישואין.

הכרעת הדין
נפתח ונאמר – טענת הבעל, וכפי שעולה מכתביו ששלח לבית הדין, כאילו כל הקשר שלו עם אשה זרה החל רק לאחר הגשת תביעת הגירושין אינה אמת. כן טען אף במכתבו שצורף לבקשתו מיום 2.6.14, שם נאמר על ידו:

"נכון שיש לבעל זוגיות חדשה, שנוצרה זמן מה לאחר בקשת הגט, ושני ילדים. הבכורה מבין הילדים נולדה כ־3 שנים לאחר בקשת הגט, זמן סביר ביותר לגבר בשיא אונו להישאר ללא האשה."

ברם, טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם המתואר בהחלטה קודמת.

לשם הוכחת האמור, נצטט האמור בהחלטת בית הדין מיום 22.2.96 באשר לדחיית תביעת הגירושין של הבעל:

הצדדים נשואים זל"ז כדמו"י משנת 1980 ולהם 3 ילדים הבעל עתר מבית הדין לחייב את האשה לקבל גט בטענה שמקללת אותו ונוהגת עמו באלימות ואינה עושה את מלאכות הבית וכל חייהם חיו בסכסוך ומריבות ולכן נאלץ לעזוב את הבית ולגור בדירה אחרת.

מאידך גיסא טענה האשה כי הבעל בוגד בה וחי עם אשה אחרת שמה [ל'] וגרה בעבר מול ביתם והבעל היה נכנס לדירתה לקיים אִתה יחסי אישות וכשעברה דירה הלך עמה הבעל להתגורר אתה וגר עמה במשך השנה האחרונה.

האשה מודה שקללה את הבעל אך טענה כי זה היה לאחר שהכה אותה וקרא לה בשמות גנאי היא אוהבת את בעלה ורוצה שיעזוב את האשה האחרת ויחזור לגור אִתה בדירתם עם הילדים בשלום ורעות.

הבעל אישר כי בעבר היו לה ידידות שקיים עמן יחסי אישות אך לא הייתה לו ידידה קבועה ומאשר כי גר כיום בדירה של אשה פנויה.

לאור כל האמור לעיל פוסק בית הדין ומחליט: לדחות תביעת הבעל לגירושין.

כך שהבעל בעצמו הודה כי קשריו עם נשים זרות החל עוד בעיצומם של חיי הנישואין, עוד טרם הגט וטרם הדיון בתביעת הגירושין שלו.

לאור האמור, אין ספק כי האשה זכאית לכתובתה.

ואכן, במסגרת החלטת בית הדין מיום ט"ו בכסלו תשע"א (22.11.2010) (הרכב ב"ד קודם) נפסקה כתובת האשה, וכך נאמר שם:

בין הצדדים קיימת הסכמה להתגרש. אבן הנגף לסיום ההליך בסידור גט היא, תביעת האשה לכתובה ותוספת על סך מאה אלף ש''ח.

הצדדים פרודים זמ"ז כשש עשרה שנה, הבעל עזב את הדירה. לדבריו, בגין התנהגותה האלימה של האשה כלפיו. האשה מכחישה וטוענת שנטש אותה בגלל אשה אחרת, שכנה שלהם, עמה הוא גר היום ויש לו ממנה שני ילדים.

הצדדים לא הוכיחו את גרסתם לעילת העזיבה, אולם ברור שלא ניתן להמשיך ולאחוז בנישואין הללו שהם על הנייר בלבד, כאשר שני הצדדים מסכימים להתגרש.

בית הדין שקל את המרכיבים לתיק זה הכוללים את העובדה שהאשה קיבלה את חלקו של הבעל בדירה, בגידת הבעל, וכן את סכום הכתובה בסך של למעלה מחמש מיליון לירות מאלול תש"מ, שנחלקו הפוסקים באשר לשווי הכתובה כיום האם יש להצמיד ובאיזה אופן. בית הדין הגיע למסקנה שהבעל ישלם לאשה סך חמשים אלף ש''ח, כפשרה.

הבעל ניאות לקבל הצעה זו, האשה סירבה.

עמדת בית הדין שבנסיבות התיק הזה, הצעת בית הדין היא הצעה הגונה ויש בכך להביא את התביעה לסיומה.

כך שפסיקת הכתובה עומדת ע"ס 50,000 ש''ח.

אולם מהו גובה הכתובה של האשה לאור העובדה שהיא נקובה בלירות?

ובכן, אמנם בית דין זה לא פוסק בדרך כלל הצמדה לשקל, כפי השיטה הרווחת בין הפוסקים באשר להצמדות כתובה, אך במקרים מסוימים, מדין פשרה, פוסק הצמדת כתובה לדולר. בנסיבות תיק זה שהכתובה בסך חמש מיליון לירות, מחודש אלול תש"מ (ספטמבר 1980), שוויה בהצמדה לדולר עולה לסך 84,602 דולר לשנת 80, שזה כ־291,000 ש''ח בחישוב ערך הדולר כיום.

בנסיבות אלו, בהם הבעל הודה כי בגד באשתו כמה פעמים עוד בעיצומם של הנישואין, וכמתואר לעיל, בית הדין מחליט לדחות את תביעתו למתן היתר נישואין ללא תשלום נוסף, ונבאר.

לטענת הבעל, ערכה של הדירה שהשאיר לאשה היה בין 500,000 ש''ח ל־600,000 ש''ח בעת ההיא, אך בית הדין אינו מקבל הנחה זו, אף בלא להפנות את הצדדים לשמאות על הדירה. מדובר בדירה בקרית ביאליק [...], שגודלה 33 מ"ר, אשר הבעל העבירה ברישום ע"ש אשתו בשנת 2008. למיטב ידיעתנו דירה כה קטנה באזור הנ"ל לא הייתה שווה אז סך כזה, ואף היום, לאחר כל ההתייקרויות במחירי הדירות בשנים האחרונות, עדיין אין ערכה של הדירה בסך הנ"ל.

כך שמסתבר שאף מחצית הדירה שנתן לה, לא עולה לגובה כתובתה בהצמדה לדולר.

בית הדין דנן אינו מתעלם מפסיקת הכתובה ע"י הרכב בית דין קודם, בסך 50,000 ש''ח, אך סבור שבנסיבות העניין, בהם הבעל הודה שבגד באשתו כמה פעמים ומתברר שהוא זה שפירק את חיי הנישואין, ולא כהצהרותיו כיום שהכיר את האשה השנייה רק כמה שנים לאחר התביעה לגט, ממילא זכותה של האשה לדרוש אף פיצוי מעבר לכתובתה לשם קבלת הסכמתה להתגרש.

למעשה האשה תובעת כיום סך כולל של 100,000 ש''ח כתנאי לקבלת גיטה. בית הדין מפרש זאת כתביעת פיצוי של 50,000 ש''ח לקבלת הסכמתה לקבל את גיטה, מעבר לכתובה שכבר נפסקה לה בסך זהה.

ובכן, בית הדין מאמץ את תביעת האשה לקבלת כתובתה בסך 50,000 ש''ח כפי שנפסק לה בעבר, וכן פיצוי כספי בסך 50,000 נוספים, לשם קבלת הסכמתה לגירושין.
ונפרט מעט.

תשלום פיצויים לשם שכנוע האשה להתגרש
ידוע המנהג לפסיקת פיצויים לאשה כדי לשכנעה להתגרש, וכל שכן במקרה שהבעל הוא זה שפירק את חיי הנישואין, כגון שבגד באשתו עם אשה זרה, וכפי נסיבות דידן.

בעניין פסיקת פיצויים, ראה פד"ר א עמוד 137, שם נכתב:

"והנה בנוגע לעיקר שאלת הפצויים, כבר נהגו ביה"ד בישראל לקבוע פצויים לאשה, לפי שקול דעת בי"ד, בהתאם לכל המסיבות, ובהתאם לגודל הרכוש, והמצב הכלכלי של הצדדים. נוהג זה הוא גם במקום שאין מחובת הבעל לתת גט, אלא הגט בא כתוצאה מהמצב האובייקטיבי הקיים ביניהם. ההבדל הקיים במקרים של חיוב הבעל לתת גט, לגט הניתן מתוך הסכמה הדדית, הוא רק בנוגע לגובה הפיצויים המסור לשקול דעת ביה"ד. ומאחר שנהגו כן יש ללכת אחרי המנהג. ועי' אהע"ז סי' ס"ו סעיף י"א, ולפ"ז במקרה דנן זכות האשה לפצויים שמורה לה, ועל ביה"ד לברר מידת הפיצויים בזה.

וציינו נידון דומה למקרה שבפנינו, שהבעל טוען שכבר פיצה את האשה בנכס מסוים:

נתחיל בשאלות אחרונות המובאים לעיל. הבעל טוען שיצא חובת הפצויים בזה שמסר לפני חמש שנים עשרים ושנים דונם במחיר מוזל כדי שקק"ל תעבירם לאח האשה. טענה זו אין לה שחר. הדבר הוכח ע"י עדים במדה ברורה כי חובת המכירה לקק"ל הוטלה על כל האיכרים שהיה להם רכוש בגובה מסויים, והועד קבע רשימת המתישבים החדשים הזכאים לקבל אדמה, לפ"ז לא הבעל ב' הוא שנתן באופן יוצא מן הכלל, אלא זו היתה חובת האיכרים ומבלי כל קשר משפחתי למתיישבים החדשים. ומלבד זה אין לקשור שאלת הפצויים לאשה עם נתינות איזה שהן לקרובי האשה במשך זמן נשואי הזוג.

ועוד הוסיפו שם באשר לדרישת הבעל להשבת הקרקע שנתן לאשה:

דרישת הבעל שהאשה תחזיר לו את העשרים וחמישה דונם שהעביר על שמה לכסוי הוצאות נסיעתם ורפויו בארה"ב שהוציא דודה, נראית בעיני ביה"ד כמופרזת. דרישה זו נתבססה על ידי ב"כ־הבעל בשני נימוקים: א. אילו היה יודע שהאשה תדרוש גט ממנו לא היה מעביר על שמה. ב. הדוד לא דרש תמורת הוצאותיו ולכן יש לאשה להחזיר לבעל האדמות האלו.

בנוגע לנימוק א' הרי מבואר באהע"ז סי' צ"ט סעיף ב' הנותן מתנה לאשתו וכו' אע"פ שמגרשה שלא מדעתה כגון שסרחה עליו אפילו הכי מתנתו שלה וע"ש בחלקת מחוקק דהטעם משום דמאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחומי ערבא בעי למישקל מיניה דרחים ליה לעולם, ולכן כל זמן שאינה מורדת מתנתו שלה, וא"כ־גם בנידון דידן דאין לאשה דין מורדת מתנתו שלה, ועי' בפ"ת שהביא מהח"ס סי' קמ"א בשם הלבוש דאפי' בזינתה ג"כ־מתנתו שלה. בנוגע לנימוק ב' מאחר שהאדמות רשומות על שם האשה והן בחזקתה, ויש יסוד להגיד כי דודה לא דרש תמורת ההוצאות מפני שידע זה שהבעל רשמן ע"ש האשה, ולאשה נתכוון לתת המתנה, ולא לבעל, והרי הן כנכסי מלוג שלה, ושייכים לה, כדמבואר באהע"ז סי' פ"ה וא"כ־חובת ההוכחה שהדוד לא רצה בכלל בהוצאות היא על הבעל, ובפנינו לא הוכח ע"י הבעל דבר זה. אמנם עובדה מציאותית זו שיש לה רכוש כזה תילקח בחשבון גובה הפצויים שהבעל יחויב לתת לאשתו.

בנוגע לטענתו שהרכוש לא גדל מזמן נשואיהם, עובדא זו הוכחשה ע"י העדים שהעידו שהמשק התפתח יפה במשך הזמן, אולם אין לקבל גרסת האשה שזה רק כתוצאה מעבודתה, מאחר שלפי העדים כתוצאה מהמצב השורר בישוב התפתח המושב באופן כללי, ויש לזקוף התפתחות המשק הזה גם כן במצב היישוב הכללי. אולם אין להתעלם מחלקה הגדול בפתוח והחזקת משק זה. הרי דבר ברור הוא שהיא עבדה, עמלה ופתחה את המשק והשקיעה רוב מרצה וכוחותיה בזה במשך שבע עשרה שנה. ולפי הדין אין מחובת האשה לעבוד בעבודות אלו, כדמבואר בשו"ת הרשב"א שהביא הב"י אהע"ז סי' צ"ג ועי' במ"ל פכ"א מאישות ועי' בס' בית מאיר אהע"ז סי' פ' דהסיק כן לדינא, ע"ש. ומאחר שכן וודאי יש לה זכות לפצויים. נוסף לזה הרי יש לסדר בשבילה מקום מגורים, וכרגיל נותן גם בעל הבית פצויים לדייר עבור עזיבתו את דירתו, וכ"ש בזה.

בנוגע לטענתו שהאשה לא התנהגה כראוי, לא הוכח דבר זה. נשמעו עדויות סותרות. ובסיכום יש להניח שנכון שהיו ביניהם חיכוכים וסכסוכים אבל אין בעדויות משום דברים מיוחדים שעבורם תאבד זכויותיה. והרי היו עדויות על יחסה הטוב וטיפולה של האשה בבעלה, ועל מרבית שנות נשואיהם לא היו שום עדויות על איזה יחס רע מצדה. ולכן זכותה לפצויים אחר שבע עשרה שנות נשואים שמורה.

מצד שני נראה בעיני בית הדין שגובה הפצויים שדורשת האשה הוא מוגזם. כי כאמור יש לאשה רכוש של שלושים וחמישה דונם שמכניס לה רווחים, נוסף לזה היא עובדת קצת במקצועה בתור אחות, הבעל חולה כעת ואינו מסוגל לעבודה.

לאור האמור לעיל ובהתאם למסיבות ולמצב הכלכלי של הבעל בא בית הדין לכלל מסקנה שעל הבעל לתת פצויים וכתובה לאשה בסך של ארבעת אלפים לירות."

נציין כי בנידון דידן בית הדין אינו סבור כי הסך שדורשת האשה, 50,000 ש''ח, מעבר לסך 50,000 ש''ח שנפסקו בעבור כתובתה, הוא מוגזם, בנסיבות אלו שהבעל בגד בה לטובת נשים אחרות.

כן עי' פד"ר טו, מעמוד 215 (וכן בסוף פסק הדין, דעת המיעוט שמסייגת את הדברים) שם מפורטות כל השיטות בעניין פסיקת פיצויים לטובת אשה כדי שתתגרש.

בעניין פיצוים לאשה המתגרשת, עי' גם בשורת הדין כרך י (עמוד קכד) מאמרו הממצה של הגר"א שרמן שליט"א, חבר בית הדין הגדול לשעבר, שם דן בשלושה סוגים של פיצויים שניתנים לאשה ובמקורם בהלכה. וכך כתב:

לסיכום מצינו שלושה סוגי פיצוי גירושין:
א. פיצויים הקשורים לבצוע הגירושין.
ב. פיצויים הקשורים לתחום הממוני רכושי.
ג. פיצויים הקשורים בירידת ערך שער המטבע הרשומה בכתובה.

פיצויים מהסוג הראשון מצינו בספר תעלומות לב להגר"א חזן זצ"ל (אבהע"ז ח"ב סי' א), שדן באיש שמאס באשתו ללא סיבה ובא בעלילות שכביכול היא חולה, נבדק הדבר ולא נמצאו דבריו נכוחים והאישה אינה רוצה להיפרד מבעל נעוריה, וכתב הרב תעלומות לב, שאין זה תקנה לאשה שנחייב אותו במזונותיה, והיא תשב עגונה בודדה וגם הוא ישב לבדו ולא ינצל מהרהורי עברה. לאחר שכל ההשתדלויות, שיחזור אליה לא נשאו פרי, ועברו י"ח חודש שאין ביניהם קשר (כמו שכתב הגר"ח פלאג'י זצ"ל בספר חיים ושלום שלאחר י"ח חודש ראוי להשתדל שיהיה גט בין הניצים). בנסיבות אלו פסק שבזה יש לבית הדין לחייב את הבעל שיפייס אותה במתן הדמים וליתן לה הגט, ושם בתעלומות לב ח"ב דף ל"ו ע"ג הביא הסכמה של בית הדין שבטרבולוס (לוב) על עניין זה וכתבו הרבנים הסכמה של בית הדין צדק נאמרה כשאדם מגרש את אשתו ללא סיבה מוצדקת (אלא שכתב שבנכפית או לא ילדה י' שנים או נסמית וכיוצא בזה דאז מותר לו לגרש ללא כל פיוס ופיצוי כדין תורה), וכשאין לבעל כל סיבה נראית לעין ינסו בית הדין לדחות הגירושין זמן בה, שאולי יתפייסו ביניהם ואם מתמשך הזמן ואין שלום, אזי יחייבו אותם להתגרש ויוסיפו לה שתות על כתובתה.

התעלומות לב מביא שם בתשובתו את דברי הריב"ש סי' צ"ח צ"ט שמשתמש במושג פיצוי שייתן הבעל לאשתו, אך לא מדובר כשימוש בפיצוי לחיוב גט אלא פיצוי לאשה שתאפשר לבעל לשאת אישה שניה על פניה, בנגוד למוסכם עמה בחרם ונידוי. אין הריב"ש שם מעלה את עניין הפיצוי בהצעה לבעל ולא כדבר שיש בכוחו של בית הדין לחייב את הבעל בנגוד לרצונו.

גם הרדב"ז (חלק א' סי' שכ"ז), שהובא ע"י התעלומות לב אינו מעלה את עניין פיצויים לאשה במסגרת הסדר גירושין אלא במסגרת פיצוי לאשה שתסכים לאפשר לו לשאת אישה שניה בנגוד לשבועתו. ובזה העלה הרדב"ז הצעה לבעל שכפיוס לאשה ייתן לה דברים וזאת בדומה לריב"ש הנ"ל.

בפד"ר ט"ו עמודים 211 מובא פס"ד של בית הדין הרבני בחיפה של הרה"ג הרב ש.י. כהן אבה"ד, הרב מ.א. אוריה והרב חיים ש. שאנן, שעוסק בהרחבה בעניין הפיצוי גירושין ומביא את דברי הריב"ש והרדב"ז הנ"ל כראיה לשימוש במושג פיצוי גירושין. כאמור הריב"ש והרדב"ז לא עוסקים כלל בפיצויי גירושין וגם לא עוסקים בחיוב פיצויים על הבעל בנגוד לרצונו, כך שאין ללמוד מדבריהם על עניין מנהג פיצוי גירושין למטרת בצוע גט. כידוע שמנהג מחייב ובר כח, רק כאשר קיימים הנתונים והתנאים שע"פ הוא הונהג.

בשו"ת משפטי עוזיאל (אהע"ז ח"ה סי' צו) כתב שבדורות האחרונים הנהיגו ברוב בתי הדין בארץ ישראל שאין אפשרות לשלום בית וכו', עצה ותושייה לפייס את האישה בקבלת גטה בהוספה על דמי כתובתה לפי ראות עיני בית דין לעשות תקנת האישה ולפי מצב יכולתו של הבעל כדי שתתפייס האישה לקבל גט מרצונה.

ומוסיף שם כי פנה למרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל ביחס לפיצוי גירושין והשיב לו שכאשר מדובר בפיצויים שמטרתם להביא את האישה להסכים להתגרש, יש מקום לחייב את הבעל ליתן לאשה פיצויים בנוסף לכתובתה.

וכפי האמור בפסק דין בית דין נתניה, תיק 823575/7, נימוקים מאת הרב מיכאל עמוס; כעין זה מובא גם בפד"ר חלק ו' (עמוד 257), פד"ר חלק ז' (עמוד 111), פד"ר חלק ח' (עמוד 36) ופד"ר חלק ח'־ט' (עמוד 65).

ודבריו הנ"ל של הגר"א שרמן שליט"א הובאו אף בפסק דין בית דין נתניה, תיק 823575/7, נימוקים מאת הרב מיכאל עמוס, וכך כתב למעשה באשר למקרה שלפניהם:

א"כ־בנידון דידן דמי לסוג פיצוי זה שהרי כל סיבת פירוק הבית נעשה בסיבתו של הבעל ובית הדין כבר כתב זאת בפס"ד הראשון שניתן ביום 05/10/11 ובו פסק כי דין הבעל כדין רועה זונות.

גם בפס"ד שני שניתן ביום 18/04/12 חזר בית הדין על פסיקתו ואף הוסיף כי יינתן לאשה פיצוי ע"פ שיקול דעתו של בית הדין ולאחר שהאישה הסכימה לקבל את גטה כפי שפסק בית הדין. יש לפסוק לאשה גם פיצוי בנוסף לכתובתה.

שיקולי בית הדין לגבי גובה הפיצוי בנידון דידן הם כדלהלן:

א. הבעל הוא שגרם לפירוק והריסת התא המשפחתי.

ב. האישה תבעה שלום בית, אולם לאחר זמן הסכימה לקבל את גטה מאחר ששוב לא יכלה לעמוד בהשמצות הבעל ובהתנהגותו כפי שכתבנו לעיל.

ג. מדובר בהרס של בית לאחר שלושים ושמונה שנות נישואין שבמשך למעלה ממחציתה הבעל רעה בשדות זרים וכו'.

הרי שבנסיבות דידן הדומות לאמור בדבריו, שהבעל בגד באשתו עם כמה נשים, יש מקום לחייבו אף בתשלומי פיצויים.

ועוד הוסיף שם באשר לחיוב פיצויים מעבר לחיוב כתובה שכבר נפסק (כפי נידון דידן):

בהתחשב בכך שהבעל כבר חויב במלוא הכתובה ותוספת כתובה, בית הדין מחייב את הבעל ב־180,000 ש"ח (זהו סכום נמוך למי שבגד באשתו מאחורי גבה למעלה מ־20 שנה ושעליה כתב "אישה צנועה שהעניקה את כל כולה לי ולילדים", כלשונו).

סוף דבר

א. הבעל חייב בכתובת אשתו ותוספת כתובה כשהיא צמודה על סך 333,497.50 ש"ח.

ב. הבעל חייב בתשלום פיצוי לאישה בסך 180,000 ש"ח.

עד כאן מתוך ההחלטה הנ"ל.

וכן נפסוק אף בתיק דנן, תשלומי פיצויים מעבר לתשלום הכתובה.

הערה לסיום
לא נוכל לסיים פסק דין זה מבלי ההערה דלהלן: בפסק דין זה נוצר רושם כי בית הדין ״שינה כיוון״ מהחלטתו הקודמת שחייבה את האשה להתגרש. ועל כך נשיב בתלת:

א. החלטת בית הדין לחיוב גט התבססה על האמור בהחלטת בית הדין בהרכבו הקודם מיום ט"ו בכסלו תשע"א (22.11.2010) שם כתבו כך אודות נסיבות הפירוד שבין הצדדים:

הצדדים פרודים זמ"ז כשש עשרה שנה, הבעל עזב את הדירה. לדבריו, בגין התנהגותה האלימה של האשה כלפיו. האשה מכחישה וטוענת שנטש אותה בגלל אשה אחרת, שכנה שלהם, עמה הוא גר היום ויש לו ממנה שני ילדים.

הצדדים לא הוכיחו את גרסתם לעילת העזיבה, אולם ברור שלא ניתן להמשיך ולאחוז בנישואין הללו שהם על הנייר בלבד, כאשר שני הצדדים מסכימים להתגרש.

ברם, כיום, כשנודענו להחלטת בית הדין מיום 22.2.2006, בה הודה הבעל מפורשות כי ניהל קשרים אישיים עם כמה נשים זרות עוד בהיותם בעיצומם של הנישואין ואף טרם הליך הגירושין, וכפי המתואר לעיל ששם נאמר: "הבעל אישר כי בעבר היו לה ידידות שקיים עמן יחסי אישות אך לא הייתה לו ידידה קבועה ומאשר כי גר כיום בדירה של אשה פנויה", ממילא יש צורך להתייחס לנסיבות התיק בצורה שונה, ומכאן ההחלטה שלא להתיר לבעל לשאת אשה נוספת למרות סירובה של האשה לקיים את החלטת בית הדין מיום 23.10.13 באשר לחיובה לקבל את גיטה.

ב. בנוסף לאמור, עד לדיון האחרון מיום 25.5.14 האשה דרשה סך 150,000 ש״ח בתמורה לקבלת גיטה, ובית הדין סבר שבנסיבות מעמדם הכלכלי של הצדדים סך זה אינו בגדר ״פיצוי הולם״ וכל שכן כאשר הוא מהווה חריגה משמעותית מגובה הכתובה שנפסקה ע״י מותב בית דין קודם בהחלטתו מיום 22.11.10, סך 50,000 ש״ח, וכן לאור העובדה שנטענה שהבעל השאיר לאשה את כל חלקו בדירה המשותפת. ברם, בדיון האחרון מיום 25.5.14 האשה הפחיתה את דרישתה לקבלת גט, ודרשה 100,000 ש״ח בתמורה לקבלת גיטה. בנסיבות מעמדם של הצדדים, בית הדין סבור כי סך זה הולם את נסיבות התיק ואת מעמדם של הצדדים, ולכן מחליט עתה שלא לקדם את ההליך לגירושין אם לא תתקבל הסכמת הבעל לדרישתה של האשה לתשלום 100,000 ש״ח בעבור קבלת גיטה.

ג. נתון נוסף שהתחדש לבית הדין לאחרונה הוא שוויה של הדירה שאת מחציתה הבעל נתן לאשה ללא תמורה. נתון זה התחדש עתה לאור הצהרת הבעל שהתקבלה בבית הדין ביום 2.6.14 כמתואר לעיל. כאמור, שוויה של מחצית הדירה אינו נותן מענה הולם לגובה הכתובה ותשלום פיצוי, ואף נתון זה משפיע על השינוי בעמדת בית הדין באשר לגירושי הצדדים ודחיית תביעתו של הבעל למתן היתר נישואין אשה שניה.

מסקנה
בית הדין מאמץ את דרישת האשה לקבלת כתובתה בסך 50,000 ש''ח כפי שנפסק לה בעבר, וכן פיצוי כספי בסך 50,000 נוספים, לשם קבלת הסכמתה לגירושין.

לאור האמור, נדחית תביעת הבעל למתן היתר נישואין לאשה נוספת על אשתו.

לאחר שתתקבל הסכמת הבעל לתשלום כתובה ופיצוי לאשתו בסך 100,000 ש''ח, בית הדין ישקול זימון הצדדים לדיון נוסף לסידור גט.

הרב יצחק אושינסקי

גם אני מצטרף למסקנה.

הרב יצחק שמואל גמזו – אב"ד

מצטרף להחלטה.

הרב ישראל דב רוזנטל

מסקנה
בית הדין מאמץ את תביעת האשה לקבלת כתובתה בסך 50,000 ש''ח כפי שנפסק לה בעבר, וכן פיצוי כספי בסך 50,000 נוספים, לשם קבלת הסכמתה לגירושין.

לאור האמור, נדחית תביעת הבעל למתן היתר נישואין לנישואי אשה נוספת על פני אשתו.
לאחר שתתקבל הסכמת הבעל לתשלום כתובה ופיצוי לאשתו בסך 100,000 ש''ח, בית הדין ישקול זימון הצדדים לדיון נוסף לסידור גט.

ניתן ביום כ"ח בסיון התשע"ד (26/06/2014).