לפנינו תביעת הבעל לשעבר (להלן התובע) לביטול הסכם הגירושין שנחתם בינו לבין גרושתו (להלן הנתבעת).

להלן תקציר עובדתי הרלוונטי למתן פסק הדין:

א. בשנת 1996 נישאו הצדדים כדמו"י ומנישואין אלו נולדה להם בת אחת.

ב. ביום ג' בטבת תשע"ב (29.12.2011) הגישו הצדדים לבית הדין הסכם גירושין חתום שאושר ע"י בית הדין וניתן לו תוקף פס"ד, הצדדים התגרשו ביום אישור ההסכם.

ג. ביום כ"ז בכסלו תשע"ג (11.12.2012) (כשנה לאחר מכן) הגיש התובע תביעה לביטול הסכם הגירושין.

להלן הטענות המרכזיות של התובע לביטול ההסכם כפי שעולה מכתב התביעה, הדיונים והסיכומים:

א. מתאר חיי נישואין שלטענתו היו מלווים בשתלטנות מצד האשה, השפלה, שינה בחדרים נפרדים ללא יחסי אישות במשך שנים ועוד. ורק משכלו כל הקִצין נאלץ לפנות לאשה כדי להתגרש בהסכמה. לטענתו, האשה ניצלה את רצונו העז להתגרש כדי ללחוץ עליו לקבל את תכתיביה כפי שבאו לידי ביטוי בהסכם.

ב. הבעל היה נתון במצוקה נפשית קשה מעצם הליך הגירושין ומהמחשבה על ניתוק מהבת.

ג. עוה"ד שערכה את ההסכם הייתה מטעמה של האשה ורמזה לו כי ההסכם הוגן מבחינתו ולא יידעה אותו שהוא זכאי להיוועץ בעו"ד מטעמו.

ד. עובר לעריכת ההסכם איימה האשה כי תתאבד אם לא יקבל את תכתיביה ואף השתמשה בבתם כאמצעי לחץ בכך שאמרה לה בפניו, שאביה מתכוון להשליך אותה ואת אמה ולהותירן בחוסר כל.

ה. מדובר בתנאי הסכם גרועים הרבה מעבר למקובל שהם בבחינת עושק.

לדוגמה מציין את התחייבותו לשלם לנתבעת בעבור מזונות הבת סך 4000 ₪ לחודש שזהו סכום גבוה משמעותית מהמקובל עבור בת אחת.

עוד מציין כי העביר את חלקו בדירה ע"ש הנתבעת ללא תמורה.

דוגמה נוספת מציין לכך כי הנתבעת זכאית למחצית מזכויותיו בעוד הוא אינו זכאי למחצית זכויותיה שצברה במהלך הנישואין, כאשר משנת 2005 החלה להפקיד את משכורתה לחשבונה האישי.

התובע וב"כ בסיכומיהם מפרטים תחשיב מחלקו שהיה מגיע לו לטענתו בזכויות הנתבעת, ועליו ויתר בהסכם וכן תחשיב ובו פירוט סך הזכויות שקבלה הנתבעת מחלקו כדלהלן:

להלן תחשיב עפ"י האומדנה של חלקו של האיש בזכויות האשה אשר האיש נאלץ לוותר עליהם לטובת האשה מהנימוקים שפורטו לעיל:

שווי הדירה לאחר קיזוז יתרת המשכנתא כ־500,000 ₪. חלקו של האיש 250,000 ₪.

שווי מטלטלין כ־40,000 ₪. חלקו של האיש 20,000 ₪.

שווי רכב מסוג מזדה 2 כ־60,000 ₪. חלקו של האיש 30,000 ₪.

שווי קופ"ג וכו' של האשה (ראה סעיף 25 לעיל) בסך 145,000 ₪. חלקו של האיש 72,500 ₪.

החזרי משכנתא ששולמו עבור הורי האשה בסך 30,000 ₪. חלקו של האיש 15,000 ₪.

הכספים שהופקדו בחשבון האשה בתקופה הנדונה 2005 – 12/2011 סך 700,000 ₪. חלקו של האיש 350,000 ₪. סה"כ 737,500 ₪.

לכך יש לצרף את זכויות האיש אשר ויתר לאשה, כמפורט להלן.

להלן תחשיב חלקה של האשה בזכויות האיש (למעט זכויותיו בדירה לעיל) אשר התחייב עפ"י ההסכם:

פיצויי פיטורין – חלקו של איש 195,938 ₪. חלק של האשה עפ"י התחשיב להלן:

(11,000* 12.28 + (195,000 – 11,000 * 0.75) : 2 = 90,000 ₪.

תגמולים – חלקו של האיש 310,753 ₪. חלק של האשה עפ"י התחשיב להלן:

310,753 * 0.65 : 2 + 100,964 ₪.

קרן השתלמות – חלקו של האיש ליום 31/12/11 80,621 ₪. חלקה של האשה:

80,621 : 2 + 40,310 ₪.

סה"כ חלקה של האשה: 231,274 ₪.

עד כאן עיקרי טיעוני התובע.

להלן תקציר טיעוני ותגובת הנתבעת:

א. המדובר בהסכם שנחתם ע"י הצדדים וניתן לו תוקף בבית הדין כדת וכדין.

ב. התובע פעל בהתאם להסכם ויישם את האמור בו ללא עוררין, מציינת לכך כי העביר את חלקו בדירה ע"ש האשה בלשכת רישום המקרקעין, ושילם את מזונות הילדה כסדרן בהתאם למה שנקבע בהסכם.

ג. התובע הוא זה שיזם את הליך הגירושין נגד רצונה של האשה והוא זה שיזם את ניסוח ההסכם ועל בסיסן שכנע את האשה להתגרש.

ד. התובע מעלים מעיני בית הדין את העובדה שהצדדים ערכו בינם לבין עצמם בביתם במחשב האישי הסכם גירושין עליו חתמו ולאחר מכן הגישו יחדיו את ההסכם לעו"ד [ז'] כדי שתערוך את ההסכם לפי הנוסח המשפטי המקובל והנהוג על בסיס התנאים שבהסכם הראשון שערכו ביניהם.

ה. גם בהסכם הראשון נכתב שזכויות הבעל יאוזנו וזכויות האשה יהיו לה, ובכך יש למוטט את טיעון הבעל שרומה והוטעה ע"י עוה"ד שערכה את ההסכם.

ו. הצדדים הופיעו בפני בית הדין. התובע נשאל ע"י הדיין שניהל את הדיון באופן ספציפי בנוגע לגובה מזונות הילדה ולאחר הבירור הצדדים התחייבו בקניין לפעול בהתאם להוראות ההסכם.

ז. אם אכן התובע הוטעה ורומה כטענתו מדוע השתהה זמן כה רב ורק לאחר כשנה הגיש את התביעה לביטול ההסכם. ע"פ חוק החוזים סע' 20 הודעת הביטול צריכה להימסר תוך פרק זמן סביר.

ח. לשני הצדדים הייתה היכרות מוקדמת עם עוה"ד [ז'] ואין לומר שעוה"ד הייתה מטעמה של הנתבעת בלבד.

ט. התובע שינה את סכום המזונות שעמד בתחילה ע"ס 5000 ₪ ולאחר מו"מ שונה ע"י עוה"ד לסך 4000 ₪ דבר המלמד כי הבעל לא היה במצוקה והבין היטב לקראת מה הוא הולך וידע לעמוד על זכויותיו.

י. בנושא הוויתורים הפער אינו גדול כפי שהתובע מבקש לצייר, שווי מחצית הדירה נכון למועד הגירושין [בהפחתת המשכנתא] עמד ע"ס 130,000 ₪ ולא יותר. כמו כן מציינת לכך שוויתרה על כתובתה בסך 180,000 ₪.

יא. התחשיב שערך התובע וב"כ שכביכול יש להחשיב לצורך האיזון את כל המשכורות שהפקידה האשה לחשבונה במשך שבע שנים, הוא מוטעה ביסודו שכן חלק מהסכומים נועדו לצורך משק הבית של האשה והקטינה, כמו כן התחשיב צריך להיעשות אך ורק בנוגע לסכומים שנותרו נכון למועד הקרע.

לאחר שמיעת הצדדים והעיון בחומר שבתיק נראה שיש לדחות את התביעה מהנימוקים שהובאו ברובם בהרחבה בכתב ההגנה ובסיכומי המשיבה הן במישור העובדתי והן במישור ההלכתי.

להלן נימוקינו:

התובע ידע על מה הוא חותם, הופיע בבית הדין לאישור ההסכם ורק לאחר שבית הדין נוכח שהצדדים מקבלים בקניין את תנאי ההסכם בדעה צלולה אישר להם את ההסכם בתוקף של פסק דין.

אין ספק שישנם בהסכם זה ויתורים גדולים יותר לטובת הנתבעת הן בחלוקת הרכוש והזכויות והן בגובה מזונות הבת ששיעורם גבוה מהמקובל. אולם טענת התובע לביטול ההסכם מהטעם שנחתם על ידו תוך כדי לחץ וכי נאלץ לקבל את תכתיביה של הנתבעת עקב רצונו העז לסיים את חיי הנישואין הקשים (לטענתו) אינה מתקבלת.

גם אם נניח כדבריו שאכן המצב בבית היה בלתי נסבל מבחינתו למרות הכחשה של הנתבעת, אין בכך די לקבל את טענתו לטענת אונס. בשאלה מעין זו דן בשו"ת ציץ אליעזר בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט"ז סימן נ"ג) ז"ל שם:

בעל שהעביר לאשתו בהסכמת גירושין כל זכויות או תגמולין שיבואו בגין בנם המנוח אם יכול לאחר מיכן לחזור מהסכמתו...

ובהחלטה נוספת מיום י"ז טבת נאמר. לאור החומר שבתיק ביה"ד מחייב את הנתבע לקיים את האמור בהסכם הגירושין סעי' ה' ובו נאמר "כל זכויות או תשלומים שיבואו בגין המנוח הבן יעברו לזכות האשה" לכן על הנתבע לתת הוראה בלתי חוזרת לבנק שהתגמולים הבאים בגין הבן יעברו מדי חדש בחדשו לזכות האשה.

וכך הוא כותב בתשובה:

... ראשית דבר. המערער הצהיר וחתם בחתימת ידו על כתב הבקשה לזירוז הגירושין כי חתם על ההסכם מרצונו הטוב. וא"כ שוב איננו נאמן לטעון שנלחץ בזמנו להסכים לכך, ואפילו לו הסכים לכך מפני שלא היתה לו ברירה ורצה שהאשה תקבל את הגט, הא בכה"ג של אנוס מחמת עצמו לא נקרא אונס כדנפסק בחו"מ סי' ר"ה סעי' י"ב דבאונס דאתי ליה מנפשיה כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות וכו' לא הוי אונסא וזביניה זביני. וכאן בנידוננו הא קיבל משום כך את התמורה הגדולה שרצה לקבל, דמשום כך הסכימה האשה לקבל את גיטה, ואפילו אילו היה מוסר מודעה על כך היתה נוצרת אז בעיה על עצם הגט דהיה יוצא הדבר כאילו נתנו לה הג"פ בערמה. היות ולא הסכימה לקבל גיטה בלי התחייבות זאת מצד המערער, ויעוין בקצוה"ח בסי' ר"ה סק"ו שכותב דכל שהמוכר מסר מודעה א"כ לא קנה הלוקח כלום וממילא יכול נמי הלוקח לחזור וכו' יעו"ש ואכמ"ל בנקודה זאת מכיון שבנידוננו לא היה למעשה כל מסירת מודעא, ולא מאמינים לו שלא חשב על כך ברצינות, ואפילו אם כן חשב הו"ל דברים שבלב שאינם דברים)... אפ"ה מהני בנידוננו לשון כזה של הסכמה שיחשב עי"כ כהתחייבות והקנאה באופן שלא יוכל לחזור מזה, כי הרי מנהג המדינה הוא שעריכת הסכם בין צדדים וחתימתם עליו מחייב את הצדדים שלא יוכלו לחזור בהם, ומכל שכן שהוא כן כאשר מקבלים עליו גם אישור בית דין, או בית משפט, ואם כן הרי חתימה על הסכם כזה הוא כעין סיטומתא, שנפסק על זה בחו"מ סי' ר"א סעי' א' שנחשב זה קנין גמור ואין אחד מהם יכול לחזור בו. ולא עוד אלא שיש לזה עדיפות מקנין רגיל שמהני זה אפילו בדבר שלא בא לעולם כמבואר בשו"ת הרא"ש כלל י"ג סי' כ', צוין גם בחידושי הגרע"א ופ"ת שם סק"ב, והחרה לפסוק כן בשו"ת חתם סופר חחו"מ סימן ס"ו ע"ש, ומועיל זה גם באסמכתא (שטען מזה ב"כ המערער) כדמבאר בשו"ת חתם סופר שם, וכמו כן מועיל זה אפילו בדבר שאין בו ממש כמבואר בשו"ת מהרש"ל סי' ל"ו, ויעוין עוד בספר משפט שלום להגאון המהרש"ם ז"ל בסי' ר"א סק"ג שמביא משו"ת שם אריה חחו"מ סי' ל' שפסק בפשיטות דסוגיין דעלמא דסיטומתא מהני גם בדבר שלב"ל ואין בו ממש וכמו"כ כותב שם דגם לענין ההתחייבות מהני קנין סיטומתא עיי"ש.

טענת התובע שהוטעה ע"י עוה"ד [ז'] מאחר שהייתה מוטה לצד הנתבעת וגרמה לו להבין שההסכם הוגן מבחינתו – גם טענה זו אינה מתקבלת ע"י בית הדין, מלבד היותה לא מבוססת לא מוכחת כלל ומוכחשת ע"י הנתבעת.

בית הדין סבור מאחר שהתובע הוא איש עסקים במקצועו, ובנוסף חווה בעבר הליך גירושין ובוודאי רכש ניסיון ובא בשל להליך זה של אישור הסכם גירושין. בנוסף, עצם היותו איש עסקים שאמור לנהל מו"מ עם אנשים שונים, יש להניח שיש לו בקיאות בניהול מו"מ, כך שקשה לומר שלא היה לו מושג מהו הסכם הוגן.

גם אם נקבל חלקית את דבריו מדוע השתהה שנה עד לפתיחת התיק, הרי הייתה לו האפשרות להתייעץ עם עו"ד מטעמו ולבדוק האם ההסכם מקפח או לא ולהגיש תביעה לביטול ההסכם סמוך ונראה לאחר אישור ההסכם ולא להמתין כמעט שנה שזהו פרק זמן בלתי סביר בנסיבות מקרה זה.

וכמו שמצאנו בשו"ע חו"מ בדיני אונאה חו"מ (סי' רכ"ז סעיף ז') לגבי קונה שנתאנה במכירה עד מתי יכול הוא לתבוע אונאתו ז"ל השו"ע שם:

עד מתי יכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות ולבטל המקח ביותר משתות עד כדי שיראה לתגר או לקרובו ואם שהה יותר אינו יכול לחזור ולא לתבוע אונאתו.

ומכאן נלמד למקרה דנן. הבעל לא פנה במועד לעו"ד [תגר במקרה שנדון בשו"ע] ויש לראות בכך הסכמה בדיעבד להסכם.

אמנם כן, הבעל טוען שלאחר הגירושין ובסמוך להם היה במצב נפשי קשה וכן היה טרוד ראשו ורובו בבעיות בריאותיות של קרובי משפחתו ובעניין פטירת הוריו.

גם לכך התייחסו הפוסקים ראה שם בשו"ע בהמשך הסעיף כתב וז"ל:

"ואם יברר שהיה לו אונס ועל כן לא חקר בתוך זמן זה לידע אם נתאנה יכול לחזור בו עדיין."

כאמור, בית הדין אינו רואה בנסיבות האמורות, גם לאחר שמיעת העדים שהביא הבעל הצדקה לכך שלא מצא שעת הכושר לפנות לעו"ד ולהתייעץ.

טענה זו קלושה והכלל הידוע של חכמים המוציא מחברו עליו הראיה תקף בנסיבות הנ"ל.

נימוק נוסף לדחיית התביעה היא העובדה שהבעל פעל בהתאם להסכם, העביר את חלקו ע"ש האשה בלשכת רישום המקרקעין, שילם את מזונות הבת כפי מה שנקבע בהסכם ויש לראות בכך הסכמה למה שנחתם בהסכם.

מעשים הללו יש בהם להראות על הסכמה להסכם ולדעת השו"ע גם אם לא נעשה קניין על הסכם פשרה המעשים הללו מחייבים.

וכך מצאנו בשו"ע חו"מ סימן י"ב סעיף י"ב שכתב: "שנים חלוקים בבניין שבקרקע ופשרו ביניהם בלא קניין, כיוון שקיבלו עליהם, ובנה זה קצת וזה קצת כדברי הפשרנים אינם יכולים לחזור בהם." דין זה מקורו בתשובת הרשב"א הובא בב"י שם.

וראה שם בנו"כ ובערוך השולחן סעיף י"ד שהביא דברי השו"ע וכתב:

"וכהאי גוונא בשאר דברים דקיום הפסק הוא יותר מקניין, ואם מקצת הפסק קיימו ומקצת לא קיימו עדיין ורוצה אחד מהם לחזור על מה שלא נתקיים עדיין אינו יכול לחזור, דהמקצת שקיים לא גרע מקניין, ואף שיש חולקים בזה, מ"מ נראה שכן עיקר לדינא."

נמצאנו למדים שקיום הפסק ע"י מי מהצדדים מהווה קניין גמור להסכם גם אם לא נעשה בו קניין. והדברים ק"ו למקרה דנן שההסכם נחתם ע"י הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין שאם הצדדים וק"ו התובע פעל על פי ההסכם שאינו יכול לחזור בו כלל.

נוסיף ונאמר כי אף שההסכם אינו שוויוני כפי שטוען התובע, בכל זאת הפער אינו כה גדול כפי מה שמציג התובע, וזאת בהתחשב בעובדה שהנתבעת ויתרה על כתובתה בסך 180,000 ₪.

כמו כן התחשיב שערך התובע שכביכול יש היה צריך לאזן את כל משכורותיה של האשה שנכנסו לחשבונה במשך שבע שנים אינו נכון, שכן יש לחשב את זכויותיה במועד הפירוד בלבד.

טענת התובע שפעל מתוך מצוקה נפשית אין בה ממש, שכן על דרך הכלל כל בעל ואשה המגיעים לשלב של גירושין הדבר נובע ממתחים רבים שנוצרו כתוצאה ממריבות ביניהם שהובילו למשברים ועל רקע זה נוצר הכורח להגיע להסכם גירושין הטומן בחובו פשרות הדדיות.

גם הטענה האמורה בסעיף ד' כי הנתבעת איימה כי תתאבד אם לא יקבל את תכתיביה לא הוכחה ודינה להידחות.

טענתו כי יש עושק בחיובים שהוטלו עליו במסגרת ההסכם כמו בעניין גובה מזונות הבת. נכון אמנם שהסכום גבוה מהמקובל, אך בהתחשב בעובדה שהמדובר בבת יחידה שבעוד מספר שנים מועט מגיעה לגיל 18 ובהתחשב בגובה השתכרות הבעל אין לראות בהתחייבות זו התחייבות חריגה ובלתי הגיונית שיש בה להוכיח את טענתו לעושק.

בית הדין בתוך עמו יושב ומתוך הניסיון בית הדין רואה פעם אחר פעם שצדדים המגיעים להסכם גירושין מגיעים לאחר שנשאו ונתנו ביניהם בעניינים השנויים ביניהם במחלוקת, וויתור אשה על כתובה מהווה קלף מיקוח מכובד (בהתאם לגובה הכתובה וסיכויי האשה לקבלה) כך שוויתור הנתבעת על סך 180,000 ש"ח אינו דבר של מה בכך, ויש סבירות גבוהה שנלקחה בחשבון שיקולי הצדדים בעת המו"מ וחתימתם על ההסכם נעשתה לאחר שיקול דעת.

כמו כן בקשתם את סיוע עוה"ד בעריכת ההסכם ובקשתם לאחר כן לאשרו בבית הדין לאחר הצהרתם שחתמו עליו מרצונם החופשי מהווה ראיה לכך שהצדדים אכן חתמו על ההסכם מתוך גמירות דעת גמורה.

בית הדין לא ראה כל חריגה מהתנהלות הצדדים טרם חתימתם המצביעה על ליקוי מהותי שייתכן והטעה את התובע בשיקול דעת.

הצדדים ישבו בביתם לעריכת ההסכם כמקובל ולאחר מכן פנו לעו"ד שיסייע בידם.

סביר להניח, שפנייתם נועדה כדי להבטיח שזכויותיהם יישמרו במסגרת ההסכם בתנאים המיוחדים שלהם.

גם השינויים שנעשו בהסכם, מצביעים על כך שההסכם הסופי שאושר נעשה מתוך שיקול דעת ולא מתוך עושק כטענת התובע.

לא ייתכן מצב בו בית הדין יאפשר להגיש תביעות לביטול הסכמים ללא ביסוס ראייתי מוצק.

על המבקש לביטול הסכם לבוא לשערי בית הדין עם ראיות מוצקות ולא טענות סתמיות ללא בסיס ראייתי שאם לא כן ימצא בית הדין עצמו עסוק חדשות לבקרים בתביעות סרק.

מן הראוי היה להשית הוצאות משפט בגין תביעת סרק זו שאין לה בסיס ראייתי עם זאת בהתחשב בנסיבות שהתובע משלם עבור בתם המשותפת סכום נכבד באופן יחסי בית הדין ישית עליו הוצאות סמליות בסך 5,000 ש"ח בלבד.

לאור האמור פוסק בית הדין:

א. התביעה לביטול ההסכם נדחית בהיעדר תשתית ראייתית.

ב. על התובע לשלם לנתבעת סך 5,000 ש"ח בגין הוצאות משפט.

ג. ניתן לפרסם בהשמטת פרטים זהים.

ניתן ביום כ"ז בסיון התשע"ד (25/06/2014).