בפנינו תביעת "שלום־בית ולחילופי גירושין" של הבעל, לה נכרכו תביעות לחלוקת רכוש, מזונות והחזקת ילדים.

שלום־בית
בפתח הדיון הבעל מבקש שלום־בית ומצהיר: זו בקשה לשלום־בית ולחילופין גירושין. אני אוהב את האשה אהבת נפש, אנחנו עשרים ושתיים שנה יחד.

נציין כי אף לאורך כל הדיון הבעל חוזר על כך פעמים רבות כי הוא אוהב את אשתו ורוצה לחיות עמה בשלום־בית. אף פנה אליה ישירות בקריאה לשוב עמו לחיים משותפים.

האשה טוענת: לא מבינה מדוע בעלי עזב את הבית. הוא ארז את חפציו תוך דקות ספורות ועזב את הבית. אז חשבתי שהוא צריך פסק זמן. אני רוצה שלום־בית.

ב"כ הבעל מגיבה: אנו שמחים על כך, ומקווים שדברי האשה לא טקטיקה.

ומוסיפה ב"כ הבעל: יש להפנות את הצדדים לטיפול זוגי ולא ליח"ס. נציע זהות של שלושה מטפלים לבחירתה של האשה, זאת בתוך שבעה ימים.

מגיב ב"כ האשה: צריך לבדוק אם בקשת הבעל לשלום־בית היא כנה. בעניין הייעוץ, נעשה מה שבית הדין יחליט.

ובכן, הבעל יגיש בתוך שבעה ימים שמות של שלושה מטפלים זוגיים מקצועיים, ובית הדין יפנה את ההצעות לתגובת הצד השני לשם קביעת זהות היועץ המוסכם.

לשם הצלחת הטיפול בית הדין קובע כי התשלום יחול על שני הצדדים.

קביעת סמכות שיפוט – חלוקת רכוש, מזונות והחזקת ילדים
מוסיפה ב"כ הבעל: יש עוד נושאים לפתרון. האשה משכה כספים מהחשבון המשותף. יש כסף מעוקל.

טוען ב"כ האשה: מבקשים שלא לדון בעניין הילדים והנושאים הכרוכים, משום שקיימת שאלת סמכות. אם הבעל בחר בשלום־בית, הכריכה נופלת מיד.

מגיבה ב"כ הבעל: תביעת הבעל קדמה לתביעות האשה לבית משפט לענייני משפחה, בפס"ד שביט נקבע כי אף אם הבעל ביקש קודם שלום־בית אין זה פוגע בתביעת סמכות. כן ישנו פס"ד בית הדין הרבני הגדול שתביעת גירושין חילופית, אין בחילופין לגרוע מתביעת הגירושין.

טוען ב"כ האשה: ישנן החלטות הפוכות מבית הדין הרבני אשדוד.

מבקשת ב"כ האב: לאור החלטת בית דין קודמת, יש להוציא החלטה בעניין הסמכות.

עד כאן תמצית טענות הצדדים ההדדיות.

ובכן, נחל לדון בשאלת הסמכות של בית הדין בתיקים הכרוכים לתביעת שלום־בית ולחילופין גירושין שפתח הבעל.

למעשה אין חולק כי תביעות האשה המקבילות בבית המשפט נפתחו אחר הגשת התביעה הכרוכה ע"י הבעל בבית הדין הרבני.

לאחר קבלת בקשת הבעל לקביעת סמכות שיפוט בית הדין בתיקים הכרוכים ומנגד קבלת תגובת האשה, ניתנה החלטת בית הדין מיום 10.4.14 שקבעה:

תגובת ב"כ האשה הוקראה.

לצדדים קבוע מועד דיון ליום 17.6.14, ובפתח הדיון הנ"ל בית הדין ישמע הטענות אף בשאלת הסמכות באשר לתיקים הכרוכים לתביעת הגירושין.

בכל מקרה, כמקובל בפסיקה המשפטית, ההכרעה בשאלת הסמכות תהיה בידי בית הדין הרבני אשר בפניו נפתחו התיקים לראשונה, שזהו המדד העיקרי והבסיסי לקביעת הסמכות.

אולם חרף האמור, ראה החלטת בית הדין מיום 22.4.14 באשר למתן החלטה זמנית (סעד זמני) בעניין החזקת ילדים (החלטה שנתנה בדיין יחיד):

תגובת ב"כ האשה הוקראה.

אכן בהחלטת בית הדין מיום 10.4.14 נאמר כי לצדדים קבוע מועד דיון ליום 17.6.14 ובפתח הדיון הנ"ל בית הדין ישמע הטענות אף בשאלת הסמכות באשר לתיקים הכרוכים לתביעת הגירושין. ברם, מכיוון שטובת הילדים עומדת כעת על הפרק ואינה סובלת דיחוי, בית הדין מחליט, כסעד זמני, לקבוע הסדרי ראייה זמניים בין האב לילדיו, ואין בהחלטה זו לקבוע את סמכות בית הדין בשאלה הרלוונטית אשר תידון בדיון הנ"ל כפי שנקבע.

לאחר מקרא בקשות האב ותגובת האם, ואף לאור האמור בסעיף 12 לתגובת האם, בית הדין מחליט כי האב יפגוש בילדיו בשלב זה בכל יום שני וחמישי משעה 16:00 ועד שעה 18:00. האב יאסוף את הילדים מבית האם וישיבם שמה במועד שנקבע. הסדר זה כולל אף את הקטנה [א'] שהיא בגיל כשנה וחצי. לשם סיוע עם הקטינה, האב יצרף עמו למפגש אחת מבנות משפחתו הקרובה אשר לה ניסיון בטיפול בילדים.

במקביל, ולאור האמור והמבוקש בתגובתה של האשה, בית הדין פונה לשירותי הרווחה חיפה לקבלת תסקיר באשר להסדרי ראייה תקינים, וזאת בתוך 45 יום. אף זאת ניתן כסעד זמני לשם בחינת טובת הילדים טרם הדיון שיתקיים בשאלת הסמכות, ואין בו כדי לקבוע את סמכות בית הדין בסוגיה זו.

למעשה עולה כי לאחר פתיחת תיק שלום־בית ולחילופין גירושין ע"י הבעל, פתחה האשה תביעות מקבילות בבית המשפט, והשאלה העולה לדיון היא – האם בית הדין קנה סמכות בתביעות שנכרכו ע"י הבעל לתביעתו הנ"ל, כטענת הבעל, אף שכיום הוא דורש שלום־בית – או שמא כטענת האשה, שמכיוון שכיום הבעל רוצה שלום־בית, מוכח שזו תביעתו העיקרית, והכריכה של שאר הנושאים לתיק הגירושין, אין לה אחיזה להקנות סמכות לבית הדין הרבני.

בשאלה זו כבר דנו בפסקי דין קודמים, ונביא בתחילה ציטוטים מתוך פס"ד בית הדין הרבני ברחובות (תיק 1־21־8240).

ראשית דנו בשאלה העקרונית, האם קיים "יצור כלאיים" שכזה, המכיל בקרבו שתי תביעות סותרות כביכול, תביעת לשלום־בית ותביעה לגירושין, וכך סיכמו את הדברים:

טענת ב"כ האשה, שיש לפסול את התביעה מעצם העובדה כי נתבעו שם סעדים סותרים, דינה להידחות. הלכה היא שטרם יציאה למלחמה על עיר יש לקרוא אליה לשלום. "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ', י'). יפים לעניין זה דברים שכתב בית הדין הגדול בתיק ערעור לה/218 (פד"ר י' 310, 313; בהרכב הדיינים: הרבנים אליעזר גולדשמידט, יוסף קאפח, מרדכי אליהו):

"בין הצדדים תלויה ועומדת תביעת הגירושין של המשיב. ואף על פי שהתביעה לגירושין כאילו חילופית היא לתביעה לשלום־בית, הרי גלוי וידוע הוא כי דרכה של תביעת גירושין לעולם כך היא שטרם היציאה למערכות המלחמה לגירושין, מקדימים בפתיחה לשלום. ואין בלחילופין לגרוע ולפגום בכוחה של תביעת הגירושין.

ואם לא כן, אלא שתביעת גירושין אינה ראויה לתואר זה, אלא רק כאשר היא מוחלטת, בלי פתיחה לשלום, הרי יגיע הדבר לידי כך שכאשר בעל או אשה, יתבע גט, ויבקש שכל ענייני תביעה זו יתברר במקום אחד, כפי שהוא זכאי לכך, למען לא יוכרח לכתת רגליו מבית הדין לבית המשפט ומבית המשפט לבית הדין וחוזר חלילה, עם כל ההרפתקאות הכרוכות לגלגולים אלו, לא תהיה לו לתובע זה כל בררה אלא להיות לא כנה בתביעתו, להטמין בחובו את ההרהורים לשלום, ולדרוש, בניגוד לרצונו, אך ורק גירושין, ללא פתח לשלום, ולוא גם כחודו של מחט. וחוששני גם למקרה שתביעה לגירושין כגון זו, ללא דברי שלום ואמת – שלא לשמה, תביא לידי זה שיקוים בו בתובע הזה שמתוך שלא לשמה בא לשמה: לגירושין במוחלט ללא מוצא לשלום."

גישתו של בית הדין הגדול אושרה בע"א 866/75 שביט נ' שביט (לא פורסם בפ"ד – מובא ב־א' שינבוים וב' דון־יחיא דיני מזונות (כרך ב, תשמ"ה) 689, 690:

"אפילו אניח שבעת הגשת תביעתו לבית־הדין הרבני הייתה כוונת המשיב קודם כל לשלום־בית, אין כל סימנים לכך שתביעתו החילופית לגירושין לא הייתה כנה ולא באה לשמה ולשם גירושין."

על הלכה זו חזר בית המשפט העליון כמה וכמה פעמים. ראו למשל: בג"ץ 6334/96 לאה אליהו נ' בית־הדין הרבני האזורי בתל־אביב פ"ד נג (2) 153, 163:

"אכן, כנותה של תביעת גירושין אינה נשללת בשל כך שהתובע מוכן לשקול אפשרויות אחרות מלבד גירושין, ובכלל זה שלום־בית. ראו ע"א 120/62 מאירוביץ נ' מאירוביץ, פ"ד טז 2514, 2518־2517; ע"א 328/67 שרפסקי נ' שרפסקי, פ"ד כב (1) 277; ע"א 866/75 שביט נ' שביט (לא פורסם)."

וראו עוד: עא 95 / 3868 ונדה ורבר נ' מנחם ורבר פ"ד נב (5) 817, 841; ע"א 666/70 שלום נ' שלום פ"ד כה (2) 701, 707 מול ד'; ע"א 863/80 ברורמן נ' ברורמן פ"ד לה (3) 729, 731 מול ז'; ע"א 246/81 גוטהלף נ' גוטהלף פ"ד לו (4) 673, 677 מול ו'.

עתה עברו לדון בשאלה נוספת, האין תביעת שלום־בית ועמידה עליה בהליך הדיוני סותרת ומבטלת את תביעת הבעל לגירושין ולחילופין שלום־בית, ובכך נופלת הכריכה של אותם הנושאים שנכרכו לתביעת גירושין מורכבת זו. וכך דנו:

עם כל זאת, בנסיבות עניין זה קשה מאוד להסיק, לעת עתה כי התובע היה כן בתביעת הגירושין שלו בעת הגשתה. אכן, אילו הייתה בפנינו התביעה המקורית בלבד, בה תבע רק גירושין, היה מקום לומר כי תביעת הגירושין היא כנה. כך גם, כפי שאמרנו, לא הייתה לנו סיבה להסיק אחרת, אילו הייתה בפנינו רק התביעה המתוקנת, שם התבקשנו לפסוק "גירושין או שלום־בית". גם בדיון בפנינו נראה היה שהתובע עומד על תביעתו כפי שנוסחה. אך מה נעשה וב"תגובת המשיב" שהוגשה בשמו ביום 23.10.03, נאמר: "המשיב מבקש היום שלום־בית לטובת הצדדים וילדיהם", וגירושין מאן דכר שמיה. בהמשך התגובה, בהתייחס לדברי בית הדין במהלך הדיון, נאמר: "המשיב השיב שכל רצונו הוא שלום־בית, שכן אוהב את אשתו". כך גם בסיומה של התגובה, עותר הוא: "בית הדין הנכבד מתבקש להורות על מתן סעד של שלום־בית."

השאלות העומדות בפנינו מורכבות הן: האם נסיק מדברי הבעל עתה כי תביעתו האמתית היא לשלום־בית, ותביעתו המקורית לסעד של גירושין, לא הייתה כנה? או שמא נאמר כי יש לבחון את כנות הבעל בעת הגשת התביעה, ואין די בדברים הנ"ל כדי להסיק כי בעת הגשת התביעה לגירושין, לא הייתה זו כנה. מצד שני, גם אם נאמר כי בעת הגשת התביעה הייתה זו כנה, האם אין בעמדה שהוצגה בתגובת המשיב, משום זניחת תביעת הגירושין?

עד כאן מתוך פס"ד הנ"ל.

הרי שבנידון כפי זה שלפנינו, שהבעל טוען כיום בלהט כי הוא תובע שלום־בית ולא גירושין וכי הוא אוהב את אשתו בכל מאודו ("אהבת נפש", כלשונו) ורוצה לחיות עמה ועם הילדים, וכן מבקש הפניית הצדדים לטיפול פרטי ולא דרך יח"ס כדי לייעל את הטיפול הזוגי, אכן קיימת סברה לקבוע כי התביעה העיקרית מבחינתו היום היא לשלום־בית, ויש בכך כדי להשליך על תביעתו בעת פתיחת התיק, דהיינו כוונה לשלום ולא לגירושין, כאשר המסקנה המתבקשת היא שתביעת הגירושין לא הייתה כנה, וממילא אין בכוחה להקנות סמכות בית הדין בנושאים הכרוכים.

וראה בעניין זה אף האמור בפסק דין בית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 48183־03־10):

6. דא עקא, לטענת ב"כ המשיבה, תביעת המבקש כפי שהוגשה איננה חוסמת בפני בית משפט זה מלדון בתביעתה מאחר שכריכת נושאי המזונות והרכוש לא נעשו בצורה כנה.

ראשית, טוען ב"כ האישה כי עצם העובדה שהבעל הגיש את תביעתו לבית הדין הרבני תחת הכותרת המשולבת "לגירושין או לחלופין לשלום־בית" כבר מחייבת את המסקנה שתביעת הגירושין לא הייתה כנה, מאחר שבכך הצביע הבעל על כוונתו האמתית לשלום־בית ולא לגירושין; והעובדה היא כי גם לאחר הגשת התביעה ולמשך זמן רב, עסקו הצדדים יחד עם הדיינים במאמצים לייעוץ, טיפול, ושיקום יחסי הנישואין, ובני הזוג אף ניסו לחזור לחיים משותפים, כך שמעובדות אלו עולה שעיקר מאמציו של המבקש התמקדו בשלום־בית ולא באופציה של גירושין. לשם כך מפנה ב"כ המשיבה לפרוטוקולים של הדיונים בבית הדין הרבני, מהם עולה כי משך זמן רב הופנו הצדדים ליועצי נישואין, כולל הרבנית דיכובסקי והרב פנחסי, וזאת בנוסף למאמצי הדיינים עצמם לגשר על הפערים שבין בני הזוג מתוך רצון לשקם את יחסיהם.

המשיב אינו מכחיש את העובדה שהנושא של שלום־בית תפס מקום מרכזי בדיונים שבבית הדין הרבני. אלא שלטענתו אין בעובדה זו כדי לפגום בכנותה של תביעתו לגירושין. אין זה יוצא דופן כלל שתוגש תביעה לגירושין, כשהתובע מציין בתביעה עצמה את הסעד של שלום־בית כסעד חלופי, ואין בכך כדי לאיין את כנותה של התביעה לגירושין. המשיב מפנה לע"א 12/62 מאירוביץ נ' מאירוביץ, פ"ד טז 2514, שם נקבע כי ניתן לבצע כריכה כנה גם בתביעה חלופית לגירושין:

העובדה כי הגירושין נתבעו על ידי הבעל באורח חילופי, היינו למקרה בו האישה לא תסכים לשלום־בית, עדיין אינה שוללת מתביעת הגירושין את ה'כנות' שבה. כך דרכו של עולם, וכך נוהגים בתי הדין הרבניים כמעט בכל מקרה ומקרה: תחילה הם מנסים לגשר בין בעלי הדין, ורק כאשר נוכחים לדעת כי 'גבה טורא' ביניהם, הם פוסקים גירושין אם בדרך של חיוב ואם בדרך של כפייה.

אמנם קיימת מחלוקת בפסיקה בנושא זה, ובעוד שבפסק דין מאירוביץ הכיר בית המשפט באפשרות של ביצוע כריכה כנה גם בתביעה חלופית לגירושין, קיימת פסיקה אשר ממנה משתמע כי כריכה בתביעה חלופית איננה כריכה כנה; לעניין זה ראה, בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי, פ"ד כג (2) 171. ברם, מהפסיקה המאוחרת עולה כי המחלוקת בין פסקי הדין האלה אינה מחלוקת עקרונית, וכי מעבר למלים הפורמאליות המופיעות בכתב התביעה עצמו תלויה המסקנה בדבר כנות הכריכה בתביעה חלופית בנסיבות הכריכה; ראה, לדוגמא, ע"א 866/75 שביט נ' שביט (לא פורסם) [פורסם בנבו], שם קבע בית המשפט כדלקמן:

השאלה אם התביעה שהוגשה לבית הדין הרבני תביעת גירושין היא, ואם הכריכה בה של ענייני הרכוש נעשתה בכנות ובתום לב, תלויה לא רק ולאו דווקא בלשונה כי אם ובעיקר בנסיבות שהוכחו במקרה המיוחד. יש תביעה לשלום־בית ולחלופין לגירושין שהוכרה כתביעת גירושין לעניין זה (ע"א 120/62, טז 2514) ויש שלא הוכרה (בר"ע 120/69, כג (2) 180). רק אם בית המשפט או בית הדין מגיע על פי הנסיבות שהוכחו בפניו לידי מסקנה שהתביעה החלופית לגירושין לא הוספה לתביעת שלום־הבית מפני שהתובע רוצה בגירושין ולו לחלופין בלבד, אלא רק במטרה אחת ויחידה, והיא להקנות לבית הדין הרבני את סמכות השיפוטית הייחודית אשר תמנע בעד בית המשפט המחוזי להיזקק לתביעה פלונית של האישה – רק אז יראה את התביעה כתביעת שלום שבית ולא כתביעת גירושין (ע"א 279/68, כב (2) 951). לשון אחר: התביעה לא תוכר כתביעת גירושין לעניין זה אם תביעת 'הגירושין' אינה אלא כסות עיניים בלבד והוגשה שלא לשמה כי אם לשם שלילת סמכותו של בית משפט מוסמך.

אוסיף ואעיר, בלי לקבוע מסמרות בדבר, שאם ההלכה כן בתביעה "לשלום־בית ולחלופין לגירושין", שאז עולה מן הניסוח, לפחות ברמה הפורמאלית/לשונית, שהתובע מעדיף ומבכר את הסעד של שלום־בית על פני הסעד של גירושין, ובכל זאת אין בכך כדי לפסול אוטומטית את כנותה של התביעה לגירושין, על אחת כמה וכמה שכן ההלכה במקרה שהתביעה מוגשת תחת הכותרת ההפוכה, "לגירושין ולחלופין לשלום־בית", כבמקרה דנן, שאז מוכיח נוסח הכותרת עצמו שעדיפותו של התובע היא לגירושין, וכי הסעד של שלום־בית הוא אשר נכלל כסעד חלופי.

7. עם זאת, ברי הדבר כי מן הראוי שבית המשפט יקבל את החלטתו בנדון תוך התייחסות למהות של התביעה ולא לפן הפורמאלי בלבד.

...

על כן, שומה על בית המשפט לבדוק בקפדנות את צעדיו של התובע בבית הדין הרבני כדי לבחון את כנות כוונותיו, כדי לקבוע האם הגיש תביעתו אך ורק כדי לחסום בפני האישה את האפשרות של הגשת תביעה לבית המשפט האזרחי, או לחלופין, שהיו לו כוונות כנות לתבוע גירושין כתביעה העומדת בפני עצמה. לעניין זה חשוב לציין כי כנותה של התביעה נבחנת בראש ובראשונה לפי כוונותיו של התובע בעת הגשת תביעת הגירושין, שהוא המועד הקובע העיקרי לעניין כנות התביעה וכנות הכריכה. זאת, על בסיס ההלכה הידועה כי סמכות השיפוט מתגבשת בעת הגשת התביעה (ראה, לדוגמא, בג"ץ 159/63, בעמ' 2341; בר"ע 13/66, בעמ' 516; ע"א 184/75 דויטש נ' דויטש) [פורסם בנבו]; אם כי, כבר נקבע לא אחת כי למרות ההלכה האמורה, ניתן ללמוד על כנות התביעה גם מהתנהגות הצדדים לאחר הגשת התביעה (ראה, ע"א 275/87 פלד נ' פלד, פ"ד מא (4) 518).

כאמור לעיל, מעיון במסמכים שהוגשו עולה ברורות כי גם בעת הגשת התביעה לבית הדין הרבני, וגם לאורך ניהול ההליך בערכאה הנ"ל משך מספר שנים, כוונתו של המשיב הייתה ונשארה להביא לגירושין של הצדדים, ובפרט לאחר שניסיונותיהם של יועצי הנישואין למיניהם להביא לשיקום היחסים שבין הצדדים העלו חרס. אמנם צודק ב"כ המשיבה בטענתו כי בתי הדין הרבניים לא חייבו את האישה לקבל את גטה, אבל המליצו לעשות כן, ובניגוד לטענת ב"כ המשיבה, ברור מהחלטות בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול כי הערכאות הנ"ל לא מצאו כל אלטרנטיבה ריאלית לגירושי הצדדים.

העולה מהדברים שכאשר ישנה אינדיקציה כי אכן המבקש מעדיף את תביעת הגירושין הלכה למעשה, יש מקום לקבוע כי תביעתו לגירושין כנה, וממילא הכריכה תעמוד לעצמה. ברם, בנסיבות דידן, בהם טוען הבעל בלהט כי ברצונו בשלום־בית ושהוא אוהב את אשתו "אהבת נפש", עומד על תביעתו ושונה בה, קורא לאשה בקריאה אישית לשוב עמו לחיי שלום ואף מבקש הפניית הצדדים דווקא למטפל פרטי כדי לייעל את הטיפול הזוגי, נראה כי יהיה נכון לקבוע שתביעת שלום־בית היא התביעה העומדת על הפרק מבחינתו, ואף כפי המתואר והמבואר לעיל, וכמקובל אינה יכולה להחזיק כריכה של עניינים נוספים תחת חסותה.

לאור האמור, בית הדין קובע כי בית הדין הרבני נעדר סמכות לדון בעניינים הכרוכים לתביעת שלום־בית ולחילופין גירושין של הבעל, והתיקים הכרוכים ייסגרו.

ברם, כהמלצה בלבד, בית הדין מציע לצדדים כי לאור העובדה שתיק להחזקת ילדים כבר החל להיות מטופל בבית דין זה, כולל הפניית הצדדים לקבלת תסקיר שירותי הרווחה וקביעת הסדרי ראייה וייצובם; לשם טובת הילדים, מומלץ להמשיך ניהול התיק בבית דין זה. אם תתקבל הודעת האם כנ"ל, בית הדין ידאג לפתיחת התיק שנסגר.

ניתן ביום כ' בסיון התשע"ד (18/06/2014).