בפני בית הדין התקיים דיון בתביעת הבעל להטלת צווי הגבלה על האישה בגין סירובה לקבל גט זאת בניגוד להחלטת בית הדין הגדול אשר חייבה את האשה בגירושין.

ביום כ"ג אייר תשע"ב (15.05.2013) ניתן פס"ד של בית הדין הגדול ברוב דעות המחייב את האישה להתגרש. לדברי בית הדין הגדול:

"לאחר העיון נראה שהמצב להיום שהבעל מואס באשתו תוך דחייה בשאט נפש כל ניסיון לשלום בית, וכן נראה שהאשה הפנימה הגירושין בעצם העובדה שעזבה מקום מגוריה לארץ ישראל ויש להניח שצעד זה טומן בחובו הפנמה לפירוד מוחלט, גירושין, וזאת מתוך הנחה שהתקווה לחזרת הבעל אליה היא חסרת תקווה ותוחלת, על כן נראה שהאשה מעכבת הגירושין כדי להשיג הישגים כלכליים כלשהם.

ולכן בשים לב לאמור שהאשה הפנימה הפירוד המוחלט ואשר כנגזרת מכך יש להניח שהסירוב לגירושין נועד להישגים כלכליים, ובשים לב שהרבה שנים הפירוד ביניהם, והנישואין הם רק על הנייר – מחייבים האשה להתגרש ובית הדין האזורי ידון בנושא הכתובה והפיצויים לאחר הגט תוך לקיחה בחשבון את דבר העיתוי בו מתגרשת האשה וזאת מבלי לקבוע עמדה בעניין זכאותה לכתובה ולפיצויים."

מאחר שכאמור עמדת בית הדין הגדול כי יש לחייב את האישה להתגרש דן בית הדין בבקשה להטלת צווי הגבלה על האישה לבקשת הבעל וב"כ. בית הדין הגדול קבע כי דיון בנושא הכתובה והפיצוי יעשה לאחר מתן הגט.

בית דין דנן פסק לאישה דמי קיום על חשבון פירוק השיתוף העתיד להיות נידון בפני בית הדין. דמי קיום אלו נקבעו שלא על פי הכלל של "עולה עמו ואינה יורדת", זאת לאור סירובה של האישה לקיים את פסק דין בית הדין הגדול, ואין מקום שבית הדין האזורי יאכוף חיוב מזונות בניגוד לפסק דינו של בית הדין הגדול.

בית הדין לא מוצא טעם לסירובה של האישה להתגרש מהטעמים שהוצגו על ידי בא כוחה המלומד. ולא רק זאת אלא סירובה של האישה נמצא בעוכריה וזאת מאחר שדמי הקיום שנפסקו להבטחת קיום מינימלי עתיד להתקזז מחלקה בפירוק השיתוף, ומאידך גיסא על ידי הסכמתה לקבלת גט אפשר שיפסקו לה פיצוים יתר על חלקה בשיתוף.

בא כוח האישה העלה מספר טיעונים אשר לדבריו מצדיקים את סירובה של האישה להתגרש.

לדברי ב"כ האישה, הבעל אינו מקיים את החלטות בית הדין ועדיין לא פרע את מלוא חוב המזונות כפי שחויב על ידי בית הדין האזורי.

לדברי ב"כ הבעל, הוגשה בקשת הבהרה לבית הדין הגדול באשר למועד פקיעת חיוב המזונות של הבעל.

עמדת בית הדין כי אין לקשור בין הנידונים. ראשית אם כנים דברי ב"כ הבעל הרי שיש להמתין להבהרה של בית הדין הגדול. מה עוד כי הדלת פתוחה בפני האישה לפנות להוצל"פ כדי לעקל את הפנסיה המשטרתית של הבעל.

לדברי ב"כ האישה נפסקו דמי קיום שאינם עומדים ביחס להכנסות הבעל, בית הדין הבהיר זה מכבר חזור והבהר כי דמי הקיום נפסקו במסגרת חלוקה הרכוש בטרם מתן פסק דין סופי וזאת כדי להבטיח את קיומה המינימאלי של האישה ולא מכוח חיובו של הבעל במזונות מכוח הדין האישי שבמסגרתו נקבע הכלל של "עולה עימו ואינה יורדת". הבטחת הכנסות בסך 6,500 ש"ח יש בהן די להבטיח את צרכיה של האישה הגרה בגפה ללא הוצאות שכירות. על כן, יש לדחות את טיעונה של האישה לחיוב מזונות.

בפי ב"כ האשה טענה פרוצדורלית באשר לכותרת תביעת ב"כ הבעל להטלת סנקציות, לטענתו כותרת התביעה היא בקשה להטלת סנקציות ולא תביעה מסודרת.

על כך השיב ב"כ הבעל בצדק כי בהתאם לתיקון לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין (תיקון תשע"ב) מוטל על בית הדין לקבוע דיון בנושא הטלת הסנקציות.

על כן, בית הדין נזקק לדון בהטלת צווי הגבלה על האישה חרף טענותיו של ב"כ האישה.

הבעל והאישה שניהם בני העדה האשכנזית וחל עליהם חרם חמור של רבנו גרשום מאור הגולה שלא לגרש אישה בעל־כורחה. חרם זה חל הן על המגרש והן על מסדרי הגט ובכלל זה הכופין על ידי הטלת צווי הגבלה. מאחר שמדובר בדיני איסור והיתר, אין ביד בית הדין לעשות פעולה הנוגעת לא רק למתדיינים אלא גם לגוף הדיינים בעוברם על חרם דרבנו גרשום.

עמדת בית הדין האזורי כי מאחר שהאישה מוכנה לקבל את בעלה לתוך ביתה, ואין בפנינו ראיה ברורה למאיסות הבעל בעיניה, דבר שהיה מחייב את האישה בגירושין בק"ו מכפיית האיש בדין מורדים זה בזה המובא ברבנו ירוחם.

חוסר רצונו של הבעל לחזור אל אשתו בגין נתינת עיניו באחרת לא מהווה עילה לביטול חרם דרבנו גרשום, ואדרבא זהו יסוד החרם. ולא מצאנו בדברי הפוסקים כי בעל שחי עם אישה זרה לאורך זמן ואשתו מצפה או מוכנה לחזרתו יהיה אפשר לגרשה בכפייה מבלי להילכד ברשת חרם דרבנו גרשום, זאת גם אם האישה הפנימה כי בעלה נתן עיניו וליבו באישה נכרית ובה דבקה נפשו להיות עמה ולב אשת נעוריו דווה בקרבה.

הקדמונים לא נתנו קצבה או זמן לאיסור גירושין בע"כ, ואם נקבל גישה זו הרי ביטלנו את תקנת רבנו גרשום מ"ה, וכל בעל החפץ לגרש את אשתו בעל־כורחה יעזוב את אשתו וידבק באחרת בזנות עד שבית דין יכופו את אשתו להתגרש, וזאת תחת אשר יחזור לנוות ביתו, וזו ההלכה הפסוקה בשו"ע והפוסקים שמפיהם אנו חיים.

וכבר כתב הרא"ש וכן פסק המהרי"ק שורש ק"ז וכך נפסקה הלכה פסוקה באה"ע סי' קי"ז סעיף י"א:

...אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרשה בעל־כורחה אבל מכל מקום אין כופין אותו להיות עמה מאחר דמאיסה עליו ורוצה לגרשה ולתת לה כתובתה.

האישה המוזכרת בהלכה זו, שבעלה מאס בה מחמת מומים קטנים וחכמים קבעו שלא כופים את בעלה להיות עמה אלא אדרבה הוא גר בפירוד ממנה ברשות חכמים, ודאי שיש להניח שהיא הפנימה את הפירוד וזאת מתוך הנחה שהתקווה לחזרת הבעל אליה היא חסרת תוחלת. ואעפ"כ הלכה פסוקה היא שעדיין הגזרה במקומה עומדת ואין לגרשה בעל־כורחה וסירובה לקבל את הגט נובע אך ורק מרצונה לקבל שאר וכסות שהם הטבות כלכליות גרידא.

וכן מפורש ג"כ ישועות יעקב אה"ע סי' ע"ז (פירוש הקצר אות ב'):

...ואבותינו ספרו לנו שזקני הגאון אמתי חכם צבי פעם אחד אירע בימיו שמורה הורה כדעת כדעת מוהרא"ם והגאון הנ"ל חלק עליו וסתר דינו אחר מעשה וכפה הבעל שיתן לאשתו מזונותיה בשלמות.

אמנם אם טען מאיסה היא עלי ויש לו טעם מבורר אף שאין הדין נותן לגרשה בעל־כורחה ע"י זה מ"מ יכול למנוע ממנה מזונות עד שתקבל גט פיטורין ומעשה היה באחד שטען על אשתו שעברה על דת ולא היה לו עדות ברורה בדבר אלא שהיה רגליים לדבר קצת, וכתבתי דהבעל יכול למנוע ממנה שארה כסותה עד שתקבל גט פטורין ובזה יש לסמוך על דעת הרא"מ ומוהר"א ששון.

עולה מדברי הישועות כי גם במאיס עלי באמתלא מבוררת הגם שיכול למנוע ממנה מזונות ושאר וכסות מדין קים לי, אין מקום לכוף על הגירושין עצמן.

העולה מדברי הפוסקים כי אין לכוף בנידון דידן, ולא נותר אלא לפרש את דברי בית הדין הגדול כציווי לאישה מצד גזירת השכל שאין להיאחז בנישואין ללא תוחלת וזאת בהתבסס על דברי הגר"ח פלאג'י, ויש לציין שדבריו נאמרו במקום שלא נהג חדר"ג. במקרה שבפנינו אין בפני בית הדין לא חטא ולא פשע או עוון מצדה של האישה, לכן עמדתי כי מאחר שחיוב בגירושין לא בהכרח גורר בעקבותיו סנקציות, אין מקום להטלת סנקציות במקרה שבפנינו.

לאור האמור ידי בית הדין אסורות בחרם דרבנו גרשום מאור הגולה מלהטיל צווי הגבלה על האישה.

ויתרה מזאת, לא ניתן לגרש את האישה בגט שהושלש לשם כך בבית הדין, זאת מאחר שאין שליח לדבר עבירה והגירושין יהיו בטלים מדאורייתא כפי שפסקו הנו"ב והקצוה"ח.

הרב יצחק רפפורט

עיינתי בחומר שבתיק ובדברי חברי הרה"ג יצחק רפפורט שליט"א, ומסקנתי מבוארת להלן.

בית הדין דידן אינו ערכאת ערעור על בית הדין הגדול. קיימת הסכמה דיונית עקרונית בין כל הבאים בשערי בית הדין שניתן לערער על פסקי בית הדין האזורי בבית הדין הגדול. כמו כן יש הסכמה שפסיקת בית הדין הגדול מחייבת את הצדדים. לפיכך אין לבית הדין להימנע מלקיים את החלטת בית הדין הגדול אף כשאינו מסכים עמו. במצב זה קולר ההכרעה אינו תלוי בראש בית הדין האזורי אלא בבית הדין הגדול.

עיין בספר ישכיל עבדי ח"ג חלק אה"ע סי' ב', בהתייחסות לשאלה זו באשר ליחסי הגומלין בדרך זו, שבית הדין האזורי דאדעתא דהכי מעיקרא ישבו לדין, דהרשות נתונה לבעל הדין לערער על דינם בבית דין הגדול ולדון הפכו.

על פי דרכו זו כתב הרב ישכיל עבדי חלק ו' אה"ע סי' כה, בלשון זו:

כאן במקרה דנא, כבר היה דיון בעירם ויצא פסק דין, והוגש עליו ערעור, ובית הדין הגדול, לא מצא יסוד לפסק בית הדין הראשון, ופסק אחרת, הרי מחובת בית הדין הראשון להיכנע לפסק בית הדין הגדול, כפי החוק, וכפי פסק השלחן ערוך סי' יד סעיף א', ודנים להם בעירם כפי מה שיבוא בכתב בית הדין הגדול.

עי"ש שהגר"ע הדאיה ז"ל ראה בתופעה זו, שבית הדין האזורי נמנע ממילוי הוראת בית הדין הגדול – העדר כבוד בית הדין הגדול "שהוא כבוד של כל ישראל", וקבע כי תופעה זו גורמת "פוקה ומכשול בעתיד".

בהתאם לאמור על בית הדין להזדקק להמשך הטפול בתיק זה. אמנם יש טעם בדברי חברי בבואנו לקבוע אלו צווי הגבלה יש להטיל על האשה.

כל חברי הרכב דנן לא ישבו בדיונים שהתנהלו בתביעות הגירושין של הבעל. הרכב בית הדין שלפנינו אשר בפניהם התנהלו תביעות הגירושין של הבעל במשך שנים רבות שמעו את הצדדים וב"כ דחו לחלוטין את תביעת הגירושין בהחלטותיהם אשר ניתנו ביום א' בניסן התשע"א (05/04/2011) וביום כ"ט בניסן התשע"א (03/05/2011).

היות וכך פונה בית הדין בהרכבו החדש לבית הדין הגדול בבקשת הבהרה האם קביעת בית הדין הגדול להתגרש היא בהתאם לדברי הגר"ח פלאג'י זצ"ל או שמא נימוקים נוספים עמדו בפניהם.

לאחר קבלת הבהרת בית הדין הגדול יקבע בית הדין את צווי ההגבלה המתבקשים במקרה זה.

הרב יוסף יגודה

עיינתי בדברי עמיתיי שכתבו בטוטו"ד, ומבלי להידרש הלכתית לדבריהם, לעניות דעתי עיקר השאלה העומדת לפנינו היא, האם בית הדין בהרכבו הנוכחי החדש רשאי מן ההיבט ההלכתי והמשפטי לדון בצווי הגבלה כאשר לא שמע את הצדדים (בעלי הדין) ולא חקר את עילות תביעת הגירושין, אבאר עמדתי.

כאמור ההרכב דנן כלל לא ראה את הבעל לא עמד על עילות התביעה ובא לפני עובדות מוגמרות כדלהלן:

א. בית הדין בהרכבו הקודם דן במשך שנים רבות בתיק זה ופסק בשתי החלטות שאין עילות לחיוב האשה בגט.

ב. הבעל וב"כ הגישו ערר על פסקי דין הנ"ל.

ג. בית הדין הגדול דן ופסק ברוב דעות שיש לחייב את האשה בגט.

ד. מהעיון בנימוקי פסק הדין נראה כי הוא מתבסס על פסק הדין של הגר"ח פאלאג'י ומתוך התרשמות כי לאשה מניעים כספיים.

ה. נקבע מועד לסידור גט והאשה סירבה לקבל את גיטה.

ו. בגין סירוב האשה לקבל גיטה מהבעל, הגישו הבעל וב"כ את בקשתם הנוכחית למתן צווי הגבלה כמתחייב על פי פסק דין של בית הדין הגדול.

ז. בדיון שהתקיים ניסה בית הדין לשכנע את האשה שלטובתה עליה לכבד החלטת בית הדין הגדול ולקבל את הגט, האשה סירבה.

ח. הדיון התקיים בהיעדרו של הבעל המתגורר בגרמניה וייצגו בא כוחו.

ט. האשה וב"כ טענו כי הבעל נטש את האשה, חולק את חייו עם אשה זרה, לא יהודייה, ומתגורר בגרמניה כאשר לא מותיר לאשה משענת כלכלית ואת זכויותיה המגיעות לה על פי החוק.

י. ב"כ הבעל הכחיש את הטענות הללו ודורש מבית הדין שיטיל צווי הגבלה בהתאם לפסק בית הדין הגדול וזאת לאור סירובה המתמשך של האשה לקבל את הגט.

בנסיבות הללו מתעוררת השאלה האם בסמכותנו לפסוק צווי הגבלה מבלי לשמוע את הבעל ולהסתמך אך ורק על טיעוני בא כוחו והחומר שבתיק הכולל פסק דינו של בית הדין הגדול.

דומני, שהתשובה שלילית.

המדובר בנושא רגיש ומהותי של הטלת צווי הגבלה כנגד אשה המסרבת לקבל את הגט בהתאם לפסק דין של בית הדין הגדול, לדבריה מטעמים שהבעל מונע ממנה את המגיע לה על פי החוק.

במקרה זה קיימת מניעה לפסוק צווי הגבלה וזאת על פי פסיקתו של הרה"ר לישראל הרה"ג אברהם שפירא זצ"ל. פסק דין זה לא פורסם, אולם הובא בספרו של פרופסור שוחטמן סדר הדין ח"ג פרק י"ט סעיף ד' אצטט מסוף דבריו "ברור שבכל מקרה כזה יש להעביר את הדיון לבית דין אזורי אחר שלא דן בזה ואין דעה משוחדת בנידון. נכון הוא שגם הוא אינו מחויב ועומד ומוכרח לפסוק כמו שפסק בית הדין הגדול... הוא רשאי לפסוק כדעתו, והמפסיד יהיה רשאי לערער על כך בבית הדין הגדול, אבל כל זה רק אחרי שמיעת הטענות מפי בעלי הדין ולא על פי הצצה בתיק... והם חייבים לשמוע את טענות ולדון דין כפי שיראה להם... אבל רק לאחר שמיעת הטענות כנ"ל."

בנדון הנ"ל, המדובר היה בפסק דין של בית הדין הגדול שקיבל את ערעור האשה וחייב את הבעל בגט בניגוד לפסק דין של בית הדין האזורי.

מדבריו עולה בבירור שלא ניתן לדון מבלי לשמוע את הצדדים.

במקרה דנן, כאמור הבעל מתגורר בגרמניה ואם נצטרך לדון בתביעתו, הדבר כרוך בהוצאות ובזמן רב לתיאום מועדים עם הצדדים וב"כ כדי לשמוע את הצדדים היטב, לעמוד על טיב התביעה ועילות הגירושין וייתכן ומסקנתנו תהיה כי אין עילות לחיוב בגט.

סחבת דיונית זו יכולה להתייתר אם בית הדין הגדול שדן ופסק והגיע למסקנה ברוב דעות לחיוב בגט יפסוק גם בבקשת הבעל למתן צווי הגבלה.

זאת ועוד: בפרק זה של הספר, מובא פסק דין נוסף של בית הגדול שלא פורסם ערעור תשנ"ז/778 מיום י"ז בטבת תש"ס. בהרכב ישבו הרה"ג ש' דיכובסקי, ח' ג' צימליסט וא' שרמן שליט"א ובו נפסק:

"ההרכב המקורי של בית הדין הגדול שנתן את פסק דינו ברוב דעות נמנע מלאכוף את פסק הדין שלו והטיל זאת על בית הדין האזורי, שקבע אחרת. לא מקובל בדיני תורה, לאכוף על בית דין לפעול בניגוד לצו מצפונו, ולהלכה הנראית לו. הנוהג המקובל הוא שאותו בית דין הקובע את החיוב בגט הוא עצמו אוכף את פסק דינו. כך משמעות האמור בסעיף 1(ג) לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין) תשנ"ה–1995, וכך נקבע במפורש בתקנות של חוק זה. בית דין – גם אם מדובר בהרכב של בית הדין הגדול – הנמנע מלעשות כן, ומטיל את המלאכה על בית דין אחר, פועל בניגוד להלכה, וגם בניגוד לחוק."

סבורני, שבנסיבות המתוארות לעיל קיימת מניעה הלכתית וחוקית לדון בבקשת הבעל וב"כ למתן צווי הגבלה מבלי להידרש לעילות התביעה באמצעות שמיעת וחקירת בעלי הדין בעצמם.

הדבר אמנם אפשרי טכנית עם כל הקושי הכרוך בכך, אולם לעניות דעתי, מאחר שקיימת אפשרות שבית הדין הגדול שדן ופסק ברוב דעות לחייב את האשה בגט, ימשיך את הטיפול גם בבקשתו הנוכחית של הבעל וב"כ למתן צווי הגבלה – לדעתי, עלינו לקבל הבהרה מבית הדין הגדול האם הם מעוניינים שבית הדין יזמין את הבעל ויקיים דיון מהותי לגופה של תביעתו בנוכחותו כדי לעמוד מקרוב על עילות התביעה, הרי שכך ייעשה. אולם אם הם מסכימים להמשיך ולטפל בבקשת הבעל הנוכחית, נמצא שעל הבעל להעביר את בקשתו לבית הדין הגדול.

יצוין כי הבקשה לדון במתן צווי הגבלה לא הגיעה מבית הדין הגדול, אלא מבקשת הבעל שבית הדין בהרכבו הנוכחי החדש ידון בבקשה זו. ייתכן ובית הדין הגדול שחייב בגט לא היה מורה לו להגיש את בקשתו למתן צווי הגבלה מהעילות שציינו בפסק הדין.

מן הנימוקים הנ"ל הגעתי למסקנה שיש לבקש מבית הדין הגדול הבהרה מי ידון בבקשה זו.

נוהל זה מתחייב גם מתקנה 5(ד) לכללי אתיקה לדיינים, התשס"ח־2008. וז"ל:

"אי תלותו של הדיין אין משמעה פטור מלקיים הוראה של בית הדין הגדול שניתנה במסגרת ערעור על פסק דין או החלטה של הדיין... סבר דיין כי קיימת לפניו מניעה הלכתית לפעול בהתאם להוראה כאמור של בית הדין הרבני הגדול, יכתוב את נימוקיו לכך ויעביר את התיק נשוא העניין לבית הדין הרבני הגדול כדי שיחליט בדבר המשך הטיפול בתיק."

כאמור. נימוקי עמדתי מצדיקים בקשת הבהרה מבית הדין הגדול וככל אשר יורונו נעשה.

הרב מימון נהרי – אב"ד

לאחר מו"מ בין חברי ההרכב ולאחר שיקול הדעת הנדרש למקרה זה בו ההרכב השתנה ולא התקיים דיון לגופה של התביעה לגירושין בנוכחות הרכב זה הוחלט כדלהלן:

א. בית הדין פונה לבית הדין הגדול למתן הבהרה האם יש מקום להידרש לבקשת הבעל וב"כ למתן צווי הגבלה מנימוקי החלטת בית הדין לחייב את האשה בגט שפורטו בדעת הרוב בפסק הדין.

ב. אם אכן יש בסיס להיעתר לבקשה זו, על מי מוטל לדון בבקשה.

ג. אם יידרש לכך בית הדין דנן, בית הדין יקיים דיון בתביעת הבעל לגירושין לגופה כאשר הבעל יידרש להתייצב לדיונים.

ניתן ביום י"ב בסיון התשע"ג (21/05/2013).



* על פסק הדין הוגש ערעור לבית הדין הגדול בתיק (רבני גדול) תיק ‏854780/8‏.