לפנינו תביעת כתובה.



רקע
מדובר בזוג שנישא כדמו"י בשנת 89 והתגרש בשנת 2012 למניינם.

יותר משנה לאחר הגירושין הגישה התובעת תביעת כתובה לבית הדין בטענה שמעולם לא ויתרה עליה.

מאידך גיסא טוען הגרוש שבהסכם הגירושין האשה ויתרה על כתובתה.

טענות התובעת
א. התובעת לא ויתרה על כתובתה, ולראיה לכך – לא קיים הסכם שבו מוזכר ויתור על כתובה שבו חתומה התובעת.

ב. בנוסף טוענת שהודיעה לב"כ לפני הגט שאינה מוותרת על כתובתה.

ג. בנוסף טוענת שהמייל שנשלח מהבת של האשה על בקשה מוסכמת לגירושין שבו היא מוותרת על כתובתה בחתימת יד ב"כ האשה אינו ראיה הואיל ומדובר באי־הבנה.

ד. לא בוצע קניין על ויתור הכתובה.

ה. האשה אינה יודעת קרוא וכתוב.

ו. במסגרת חלוקת הרכוש האשה לא קיבלה הרבה מעבר למחצית זכויות האשה ולכן אין טענה של "כפל מבצעים".

טענות הנתבע
א. התובעת קיבלה מעבר לזכויותיה בעת שרכשה את חלקו של הבעל בדירה.

ב. הגיש לבית הדין פסקי דין מבית המשפט שלצדדים לא תהיינה תביעות נוספת זה על זה.

ג. הוגשה הודעה מוסכמת של הצדדים החתומה ע"י ב"כ ובא מפורש "שהאשה מוותרת על כתובתה ועל תוספת כתובה".

ד. ב"כ האשה דאז עו"ד פייטלוביץ אישר בעדותו בפני בית הדין שהאשה ידעה שהיא מוותרת על תביעת כתובתה.

דיון
א. מחישוב שבית הדין ערך יוצא שבאיזון הנכסים העביר הבעל לאשה קרוב ל־200, 000 ₪ וכיוון שבבתי הדין מקובל שאין "כפל מבצעים", ודאי שסכום זה יש לקזז מחיוב כתובתה של האשה על הצד שמגיע לה.

הזוג נשאו בשנת 79 למניינם וחיוב הכתובה נעשה בלירות.

ישנה מח' גדולה בפוסקים האם כתובה בלירות ניתן להצמיד או שלא, ומנהג בית הדין להגיע לפשרה בסכום הכתובה, כך שייתכן שהסכום הנ"ל שהעביר הגרוש הוא בגובה הפשרה שהיה מציע בית הדין.

גם אם לא, ישנם נימוקים נוספים השוללים מן האשה את כתובתה.

ב. ויתור האשה על כתובתה

לפני בית הדין הוגש מסמך של הודעה מוסכמת מטעם הצדדים ביום 5.9.12 ובסעיף 3 מופיע שהאשה מוותרת על כתובתה ועל תוספת כתובתה.

מסמך זה חתום ע"י עורך דינה של האשה דאז ניר פייטלוביץ.

האשה טענה שוויתור זה לא היה על דעתה והייתה אי־הבנה שגרמה לטעות זו. בית הדין הזמין את עורך־הדין לעדות בבית הדין.

בחקירתו אמר העו"ד שהוסבר לאשה במהלך המו"מ שהיא צריכה לוותר על הכתובה וכך עשתה והיא חתמה על הוויתור.

בנוסף הציג בפני בית הדין מייל מבת האשה שתוכנו כדלהלן: "בהמשך לשיחתנו הבוקר ולאחר שיחה מול אימא שלי [פלונית] הוסכם להגיש בקשה לגירושין עם ויתור על הכתובה בתנאי ששני הצדדים מגישים בקשה לגירושין בבית הדין הרבני."

בסיום המסמך חתומה [ט' א'].

בהמשך אמר העו"ד: "רק לאחר תחילת ההליכים לאחר הגט אז אמרה שאינה מוותרת על הכתובה. למיטב זכרוני זה היה לאחר הגט."

לשאלת בית הדין מדוע האשה לא חתמה על ויתור הכתובה לא ענה העו"ד תשובה ברורה. יש לדון האם נאמן ב"כ האשה דאז בחתימתו ובעדותו להעיד בשם האשה שוויתרה על כתובתה.

הודעת מורשה (עו"ד) בשם בעל דינו
עיין ש"ך (חו"מ סימן קכד סעיף ד) שהביא בשם הריב"ש (ס' שצב ד"ה ועתה יש לבאר) שהודאת מורשה בשם הנתבע נחשבת הודאה אף לחייבו כנגד התובע.

ואצטט מספר קטעים מדברי הריב"ש הנ"ל:

"והלוא על מה ששנינו בסנהדרין (יח, ע"ב) כהן גדול לא נשבע ולא משביעים אותו פריכו בירושלמי וימנה אנטלר (מורשה) ותרצו הגע עצמך אם נתחייב בשבועה וכי אנטלר נשבע... ומ"מ מדברי כולם נלמוד שהודאת האנטלר והשליח הודאה היא שאם כן דבר פשוט הוא שאינו יכול למנותו, שהרי צריך הוא לכפור או להודות על תביעת התובע."

אמנם הש"ך שם הביא את דברי הרשד"ם (חו"מ ס' תלט) החולק וסובר שאם כתוצאה מהודאת המורשה נתחייב הנתבע יכול הנתבע לחזור בו.

אלא שלמעשה הכריעו רבותינו האחרונים, הש"ך והתומים, שהודאת מורשה מועילה.

בנוסף עיין בכנה"ג על אתר שכתב שכלל לא ברור שהרשד"ם חולק על הריב"ש אלא שמתוך דבריו נראה כך.

אלא שיש לציין שדברי הריב"ש הנ"ל שהודאת מורשה מחייבת את הבעל דין היא דווקא בממנה אנטרל בפני עדים, ואצטט לשונו:

"דהתם בממנה אנטלר בפני עדים שתהא הודאתו כהודאתי ומקבל עליו בפני אותם עדים כל מה שיודה או שיטעון האנטלר בשבילו, ואז הוי כאלו עתה הודה בפני אותם עדים מה שיודה אנטלר בעבורו בפני הבית דין."

הא לאו הכי אין כאן הודאה בפני שניים.

נמצא שדברי הריב"ש בנויים על כך שהבעל דין נתן נאמנות מפורשת לבא כוחו להודות הודאה מחייבת עבורו בפני עדים, הא לאו הכי אין בא כוחו נאמן.

האורים ותומים בסימן קכד, א דן גם הוא בדברי הריב"ש הנ"ל במקום שיש הכחשה מפורשת בין המורשה והבעל דין, שהמורשה אומר כך ציוויתני להודות והבע"ד מכחישו..

מסקנתו שהשליח נחשב רק כאחד. רק אם הבעל דין קיבל עליו להיות נאמן והוי כמקבל עד אחד שיהא נאמן כשנים דנאמן.

סמכות המורשה על פי כתב ייפוי־הכוח
נוסח כזה שנותן הבע"ד כוח נאמנות לב"כ כשנים לא מצאתי בין כתבי ייפויי־הכוח שמוגשים לבית הדין. אמנם מצאתי שהנוסח המקובל בכתב ייפוי־כוח לעו"ד הוא כדלהלן:

"להתפשר בכל עניין הנוגע או הנובע מהעניינים האמורים לעיל לפי שיקול דעתו של בא כוח ולחתום על פשרה כזו בבית המשפט או מחוצה לו."

מבואר שניתן לב"כ לבצע בעצמו פשרות וויתורי ממון על דעת עצמו לפי שיקול דעתו.

ואין לומר שכוונת הדברים שנוסח זה מסמיך את הב"כ לאפשר לבית הדין עצמו לעשות פשרה אשר הב"כ אינו מוסמך להחליט על הפשרה כפי שכתב הצמח צדק ס' קכד כדלהלן:

"ויראה נמי אפילו היכי שהרשהו בין לדין בין לפשר, נמי דינא הכי דלא הייתה כוונתו שיהא יכול לפשר בעצמו אלא כוונתו הייתה על פשרה מפי הדיינים אם לא שאמר בפירוש שיפשר בעצמו."

מדבריו יוצא שבנוסח פשרה של "בין לדין ובין לפשרה" אין הב"כ יכול לעשות פשרה בעצמו אלא לתת רשות לבית הדין לעשות פשרה לפי שיקול דעתם.

אולם גם הוא מודה שאם נאמר בפירוש שיפשר בעצמו מועיל.

במקרה שלנו (וכן ברוב חיפויי־הכוח שראיתי) הנוסח הוא "להתפשר בכל עניין הנוגע או הנובע מהעניינים האמורים לעיל לפי שיקול דעת של ב"כ."

הנוסח הוא להתפשר, דהיינו פעולה אקטיבית של הב"כ עצמו לבצע פשרה לפי שיקול דעתו.

נמצא שניתנה רשות מפורשת לעו"ד לוותר על כספים לפי שיקול דעתו לצורך קידום המשפט, וא"כ אין באופן הזה טענה של לתיקוני שדרתיך ולא להפסידני, שכתב השו"ע שנתבטלה השליחות..

והרי כידוע בכל משא ומתן כולל בין בני זוג עולה נושא הכתובה או ויתורה, ולפעמים האשה מוותרת על כתובתה, אם מקבלת כנגד טובת הנאה כספית או אחרת.

נמצא שגם אם נקבל את דברי האשה שלא הסכימה במפורש לוותר על כתובתה, הרי שנתנה רשות לעו"ד שלה לוותר עליה כחלק מהמו"מ הכולל.

ועיין במאמרו המקיף של הרה"ג אברהם שפירא זצ"ל "האם הודאת עו"ד מחייבת את שולחו" תחומין כא, שעסק בנושא זה.

האם אדם נאמן לטעון שלא הבין את מה שכתוב
טענת האשה שאינה יודעת קרוא וכתוב ולכן לא ידעה על ההודעה שנשלחה לבית הדין ע"י עו"ד בדבר ויתורה על כתובתה.

עיין בתשובת הרשב"א (ס תרכט) שהביא בשם המהר"מ מרוטנבורג שנאמן עם הארץ לומר שכשקרא החזן את הכתובה לא הבין את התנאים שבכתובה.

הרשב"א תמה על דבריו אולם סיים: "ומה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבה, חכם עם איש שיבה."

אולם עיין במרן הב"י אה"ע (ס"ס סא) שכתב על דברי הרשב"א:

"ולא ידעתי למה נחבא אל הכלים משום דחזה גברא הוא מהר"מ, כיווןן דתיובתא לא חזא, ולעניין הלכה נ"ל כדברי הרשב"א, דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה שכל עמי הארץ יאמרו כן."

וכך פסק מרן בש"ע חו"מ (סימן סא ס יג) וז"ל: "מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן את הכתובה והתנאים שבה אין שומעים לו."

הרי לנו מסקנת מרן שאדם הטוען לא הבנתי כיוון שאני עם הארץ אינה מתקבלת מהנימוק שכולם יטענו כך ויפטרו.

ובתשובה הנ"ל החידוש הוא שאע"פ שלא הייתה חתימה של המתחייב, שמשמעותה שגמר דעתו להתחייב, אלא כיוון שהיה במעמד הקריאה יש להניח ששמע והבין את דברי החזן שקרא את הכתובה.

אין לחלק שסברת מרן דווקא במקום שוודאי היה המתחייב נוכח באותו מעמד והספק רק אם הבין, אולם בנד"ד אין ודאות שהמסמכים היו בפני התובעת ומסתמא ידעה והבינה.

הסיבה שאין לחלק חלוקה זו משום שכל מסמכי בית הדין ובפרט מסמכי עורך דינה גלויים ונגישים ונחשבים כנגישים וכעומדים בפניה, ולכן טענת "איני יודעת" אינה יכולה להתקבל משום סברת לא שבקת חיי.

האם ללא ויתור הכתובה האשה הייתה זכאית לכתובה
האשה הגישה תביעה לשלום בית וניתן בה פס"ד ביום כ"ב בשבט התשע"ב (15.2.12), ובו נכתב במסקנת הדברים:

"האשה אינה רוצה ואינה מעוניינת בבעלה כלל וכלל. וכל מטרתה לעגן את הבעל עד שיסכים לתנאים שהיא רוצה בהסכם הגירושין. לא בכדי הבינה האשה שלא תוכל להציג בפני בית הדין טענה שמעוניינת בשלום בית ולכן בסיום הדיון הסכימה למחוק את התביעה."

בנוסף הבעל לא הגיש בשום שלב תביעת גירושין וטען שמעונין בשלום בית.

בפרוטוקול הדיון ביום כג ניסן תשע"א (27.4.11) אף נכתב "אני מוכן בכל מאודי לשלום בית."

לשאלת בית הדין, "האם אתה מוכן ללכת לייעוץ נישואין ולשאת בעלויות", השיב הבעל: "אני מוכן לקבל על עצמי כל מה שתגידו."

ביום ב' במרחשוון תשע"ב (30/10/11) התקבל תסקיר מיחידת הסיוע של בית הדין.

בתסקיר נכתב: "בפגישה עמו עומד הבעל על רצונו להתגרש. נחוש בדעתו להתגרש, פגוע מצו ההגנה שהאשה הגישה נגדו, מכחיש את טענותיה על אלימות... לא מעוניין לטפל במערכת היחסים עם אשתו."

בפגישה הנ"ל הצהירה האשה שהיא מעוניינת בשלום־בית. לדבריה מערכת היחסים לא תקינה. אלימות שלא דווחה במשך שנים. התרשמתי שכיום גם היא מבינה שהגירושין בלתי נמנעים.

על סמך תסקיר זה התקיים דיון ביום כ"ב שבט התשע"ב (15.2.12).

לשאלת בית הדין "איך ניתן לעשות שלום־בית" ענתה האשה: "הוא אדם לא שפוי. צריך להחליט קודם ללכת לטיפול ואז אחליט אם אני ממשיכה לחיות אתו."

בית הדין: "אנו סבורים שיש מקום לקבל את תביעת שלום־הבית ולהורות לבעל לחזור הביתה, בכפוף להסרת צו המניעה אלא א"כ האשה מוחקת את התביעה.

האשה "אני רוצה למחוק את התביעה."

ע"פ פרוטוקול זה קבע בית הדין בפס"ד שציטטנו לעיל שהאשה אינה חפצה בשלום־בית.

נמצא שבית הדין דחה את תביעת שלום־הבית של האשה ובנוסף הבעל מעולם לא הגיש תביעה לגירושין ורק הצהיר שחפץ בגירושין בתסקיר יח"ס וגם הוסיף טענה שפגוע מצו ההגנה שהאשה הגישה נגדו, דבר שיכול להיות הסבר לרצונו להתגרש.

נמצא שפני הצדדים היו לגירושין באותו שלב וייתכן שהאשה הייתה חפצה להתגרש אף קודם ורק רצתה לעגן את הבעל כדי לזכות בהישגים ממונים כפי שנכתב בפס"ד הנ"ל.

אין צורך להכריע בספק זה משום שדי בצרוף ספק זה לשלושת הנימוקים הראשונים שהזכרנו כדי לדחות את תביעת האשה לכתובתה.

מסקנה – תביעת האשה לכתובתה נדחית.

הרב דוד בר שלטון דיין

אני מצטרף.

הרב דניאל אדרי – אב"ד

אני מצטרף.

הרב איל יוסף

מסקנה
לאור האמור בית הדין דוחה את תביעת האשה לקבלת כתובתה.

ניתן לפרסם פסק דין זה לאחר השמטת פרטים זהים.

ניתן ביום כ"ז בסיון התשע"ד (25/06/2014).