ביה"ד הרבני הגדול, אחר שעבר על כל החומר שבתיק, פסה"ד המעורער וכתב הערעור, ושמע בישיבת ביה"ד ביום ג' בתמוז תשט"ז מב"כ המערערים טענותיו שבע"פ בנדון, הוברר לפניו פרשת הדברים דלקמן.

לביה"ד בדרגא א' הוגשה בקשה בשבט תשט"ז מה' [פלוני] כהן והג' [פלונית], גרושה מבעלה [אלמוני] עוד מג' כסלו תש"ט, לתיקון מצבם האישי, והבקשה היא שביה"ד יאשר להם הנישואין שנערכו ביניהם לדבריהם, ביום ל"ג בעומר תשט"ו לפני רב בלתי מוסמך לסידור קידושין. לא נאמר בבקשה וגם לא אח"כ בטענות שבע"פ מי הוא אשר במעמדו נערכו הנישואין, מה שמו ומקום מושבו, ומי העדים שהיו נוכחים בשעת הנישואין הללו. היו אלה כנראה נישואי סתר, אם בכלל היו כאן נישואין, ואף חקירה של הפנייה לביה"ד לא באה, אלא מפני שמפאת חוסר רישום הנישואין סירבה הנהלת בית החולים ליולדות לרשום את הילר שייוולד למבקשת שהייתה בהריון על שם המבקש, וכפי שנאמר בבקשה העיקרית.

כפי שהמבקשת מסרה לפני ביה"ד בדרגא א' ניסתה לרמות את משרד הרבנות והציגה עצמה בפניהם כרווקה, ואף הביאה ע"ז עד, אך למחרת כשבאה לשלם מס הנישואין מסרו לה שנודע להם שהייתה פעם נשואה ואי אפשר ע"כ לסדר נישואין בינה לבין המבקש.

כן מסרה המבקשת לפני ביה"ד דלמטה שאביה שהוא דתי התנגד שתינשא למבקש שהוא כהן, הואיל והיא גרושה. וכן מסר המבקש שאמו – אביו מת – התנגדה שייקח את המבקשת הואיל וכהן אסור בגרושה.

על כן, אם נכון הדבר שהמבקשים ניסו פעם להירשם לנישואין, התברר להם מיד שבשום בי"ד או אצל רב יחידי המוסמך לסדר חופה וקידושין לא ישיגו מבוקשם, מאחר שהוא כהן והיא גרושה.

ביה"ד בדרגא א' בפסק דינו מיום ל' שבט תשט"ז הורה לפי דין תורה – כנראה מחשש של ספק קידושין, אחר שלדבריהם סודרו ביניהם קידושין – שעל הצדדים להתגרש מיד, ורק אח"כ ידון בבקשה לתיקון מצבם האישי. על החלטה זו הוגש ערעור זה, ובו נימוק אחד ויחיד והוא שסירוב ביה"ד להיעתר לבקשת המערערים ללא כל תנאי הוא "בלתי סביר". לא העיז ב"כ המבקשים לטעון שעצם סירובו של ביה"ד הרבני לרשום נישואי כהן וגרושה הוא "בלתי סביר". הוא בא רק בכוח טענה של בדיעבד. הוא טען שהיו נישואין והרי נישואין של חייבי לאוין תופסין, וביה"ד כאילו ממילא מצוּוה ועומד לסייע למרשיו, כהן וגרושה, שיוכלו לחיות "באפן חוקי" אעפ"י שהיא אסורה עליו מדין תורה – ואף אם הנישואין נערכו (אם נערכו בכלל) בצורה המתנגדת להוקי המדינה.

הוא ניסה למצוא סימוכין לטענתו גם בפסה"ד בתיק ערעור 1/60/706 (תש"ו) שנתפרסם באוסף פסה"ד של ביה"ד הגדול לערעורין, עמ' קלב. אולם העניין שעמד לדיון בפסה"ד ההוא, שיצא לפני למעלה משמונה שנים ומחצה, אינו דומה כלל ועיקר לנדון דידן. שם היה מדובר באשה אשר בהיותה רווקה נישאה לכהן בחופה וקידושין כד"ת, כעבור עשר שנים נתגרשו ואחרי ימים אחדים חזר בו המגרש וקידש אותה בינו לבינה במעמד שני עדים. ומקץ חמש שנים לחיי המשפחה המחודשים מת.

אותו פסה"ד נוגע רק למעמדה של האשה האלמנה, ולא היה בזה שם משום סיוע לדבר עבירה מצד ביה"ד. לא היה שם אישור להמשכתו ולהתמדתו של מצב שהוא בניגוד גמור לדין תורה. היה שם רק אישור של ביה"ד שהאשה היא אלמנתו של פלוני – כהן שהחזיר אותה מיד אחרי הגירושין. ובעצם גם במקרה שלפנינו דבר בדומה לזה: ביה"ד הורה שעל הבעל קודם כל לגרש את האשה כיוון שהיא נחשבת כאשתו שנשא באיסור והוא יושב עמה באיסור, ולאחר מכן ידון בשאלת המעמד האישי של הנוגעים בדבר.

אין להניח שכיום, אחרי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג–1953, שהפקיד בידי ביה"ד הרבני את משמרת הקודש של ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל מתוך הכרה והודאה שאלה הן אחת הערבויות היסודיות של עם ישראל ולרציפות ייחוסו, ואחרי חוק הדיינים, תשט"ו–1955, שחזר וקבע ש"אין על דיין מרות בעניני שפיטה זולת מרותו של הדין לפיו הוא דן", שיוכל מי שהוא להטיל על ביה"ד להיות מסייע לדבר עבירה או להחזיק בידי עוברי עבירה.

וכבר היה מעשה דומה לנדון דנן והוא מובא ב"אוצר הפוסקים" חלק א עמ' קלג על אה"ע סימן ו סעיף ו' אות ל"ד בזו הלשון:

"וכל הנושא וכו'. בשו"ת בית דוד סימן ו' נשאל בכהן שדר עם גרושה בלי חופה וקידושין והוליד ממנה בנים ועתה בא לפני הרב וסיפר שנסע למקום שאין מכירין אותו ונשא אותה בחופה וקידודין, והוא מבקש ממנו שיחתום לו שנשא אותה, כדי שיהיה חיזוק עפ"י נימוסי המדינה, והבנים יקראו על שמו, והשיב דאין כל ספק דאסור להרב לחתום וכן איתא בגיטין פ"א דבנהרדעא לא מבטלי קלא, וכחב רש"י שלא יוציאו קול שמחזיקין ידי עוברי עבירה, ומכל־שכן לחתום דאסור טפי דהוי מעשה (וע' תוס' חולין מ"ד ד"ה וכן, ותוספות כתובות ק"ט ד"ה אדמון וכו'), ומעשה בי"ד הוי דבר מפורסם (עי' רמ"א ח"מ סי' א' ס"ד) ועיין בנדרים כ"ב א"ל דלמא ח"ו אחזוקי ידי עוברי עבירה (משמע דבדיבור בעלמא הוי חיזוק ידי עוברי עבירה), וע' תשו' הריב"ש סי' קע"א".

על כל סמך הנ"ל ברור שאין לבוא ולדרוש מביה"ד שיעבור על ההלכה ויאשר ויקיים בפס"ד שהזוג הם בעל ואשה, וממילא יוכלו להמשיך ולחיות יחד כאילו היו נשואים זל"ז בנישואין חוקיים וכשרים כדת וכדין. הרי זאת אומרת שביה"ד בעצמו יקבע תקדים לאישור נישואיהם של כל זוג כזה, שיצליח באיזו דרך שהיא (ודרך זו מן ההכרח שתהא דרך בלתי חוקית ואפילו פלילית) להעמיד את ביה"ד לאחר מעשה כאילו בפני "עובדה קיימת", היינו שביה"ד יסייע במו ידיו לפרוץ פרצה אחר פרצה בגדרי עולם של חיי המשפחה בישראל, ולעשות ח"ו את דין התורה, גם את חוק המדינה, פלסתר או חוכא ואיטלולא.

לאור כל האמור לעיל, דוחים את הערעור, ומאשרים את פסה"ד במלואו.

הודע לב"כ המערערים עו"ד מרכס ביום ט"ז מנחם אב תשט"ז (24.7.1956).




פורסם ב"קול תורה", יא(כח), ג, עמ' כב (תשי"ז).