בפנינו תביעת כתובה
הצדדים נישאו כדמו"י ביום י"ד אב תשס"ג (12.8.03). מנישואין אלו נולדו לצדדים שלושה ילדים. הבעל סובל מלידה "מתסמונת אשר" – חרשות כמעט מוחלטת עם שרירי שמיעה מעטים ביותר שאפשרו לו לעבור השתלת מכשיר שמיעה ולשמוע חלקית. בנוסף הבעל סובל משדה ראייה מצומצם. בית הדין תקשר עם הבעל ע"י קלדנית שהקלידה לו את הנאמר באולם הדיונים וע"י מחשב נייד. לבעל נכות בשיעור של 100% ומוכר ע"י המוסד לביטוח לאומי.

הצדדים התדיינו בבית הדין בתביעת האשה לגירושין. שאר התיקים נידונו בבית המשפט.

ביום ח' אדר ב' תשע"א (14.3.11) התקיים דיון בתביעת הגירושין של האשה. הבעל הסכים להתגרש. בדיון התברר כי הבעל עזב את הבית כשנתיים קודם. בהסכמת הצדדים הציע בית הדין כי הצדדים יתגרשו כאשר הם מקבלים עליהם את הכרעת בית המשפט בשאר התיקים, הצדדים הסכימו. לשאלת בית הדין האם האשה מוותרת על כתובתה השיבה שלא. הצדדים הסכימו להתגרש ולדון בכתובה לאחר הגט ולאחר הכרעת בית המשפט בעניין הרכוש.

הצדדים התגרשו בבית הדין ביום כב' אייר תשע"א (26.5.11) בגט חרש ובגט רגיל כנהוג בבתי הדין במקרים אילו.

התקיימו דיונים מספר בתביעת הכתובה. סך הכתובה 520,000 ₪. בדיון שהתקיים ביום י"ד אייר תשע"ב (6.5.12) הטיחה האשה דברים קשים בבעל על תקיפות פזיות שתקף אותה, על הנטיות המיניות שלו, על התעללות מינית שהתעלל בה, על היחסים המיניים שלו עם המורה שלו ועל הסתה פרועה מצד אמו כנגדה. הבעל הכחיש את טענות האשה. לדבריו האשה התביישה בו הואיל והוא חרש ולא התנהגה כלפיו כאשה. בהסכמה נשלחו הצדדים לבדיקת פוליגרף אולם בהמשך התנגד ב"כ הבעל לבדיקת פוליגרף בטענה שהבעל חרש, ושדה הראיה שלו מצומצם, והבדיקה לא תצא תקינה, וזאת לאחר שהתייעץ עם מכון הפוליגרף ואף הציגה אישור על כך לבית הדין. מאידך גיסא, ב"כ האשה דרשה שכן תיערך בדיקת פוליגרף והציגה אישורים שניתן לבצע את הבדיקה.

המשך הדיון סבב על דירת הצדדים הרשומה על שם הבעל ועל הכרעת בית המשפט כי הדירה תחולק בחלקים שווים על אף שרשומה על שם הבעל בלבד. הצדדים התבקשו להגיש סיכומים.

בסיכומים כותבת ב"כ הבעל שיש על בית הדין לדחות את תביעת הכתובה מכמה סיבות.

האשה הגישה תלונות שווא במשטרה עד שהבעל החליט לעזוב את הבית מחשש שמא האשה תסבך אותו בתלונות שקריות. לדברי ב"כ הבעל כל תלונות האשה נסגרו ע"י משטרת ישראל. התנהגות האשה מחפירה ויש לה דין עוברת על דת ובעצם טוענת שהבעל מאוס עליה. ב"כ הבעל צירפה תמליל משיחה שהקליט הבעל בו האשה מקללת את הבעל. וא"כ האשה שטוענת מאיס עלי עוברת על דת ומקללת את בעלה מפסידה כתובתה.

עוד טוענת ב"כ הבעל כי האשה קיבלה נכס אשר לא מגיע לה על פי ההלכה הואיל והבעל רכש דירה בשנת 2001 שנתיים קודם הנישואין והדירה נרשמה על שמו בלבד ובכל זאת החליט בית המשפט שתיק הרכוש היה בפניו כי הדירה תחולק בחלקים שווים בנימוק שאת המשכנתא שילמו הצדדים יחד וכן ביצעו הצדדים שיפוץ בנכס, ולכן יש להחיל במקרה זה את הלכת השיתוף הספציפי. וא"כ הואיל וע"פ ההלכה אין האשה זכאית למחצית מהדירה והואיל ובית המשפט חייב את הבעל לשלם לאשה מחצית משווי הדירה הרי שיש לראות תשלום זה כתשלום על הכתובה. הואיל ואין בית הדין נוהג ליתן לאשה גם איזון משאבים וגם כתובה. הלכך לטענת ב"כ הבעל האשה התקבלה כבר את כתובתה.

בסיכומי ב"כ האשה חזרה על טענות האשה והוסיפה כי הבעל עזב את הבית ונטש אותה ללא יכולת כלכלית בהסתה פרועה של אמו. לדברי ב"כ האשה האשה בקשה מהבעל לחזור הבית הבעל סירב.

דיון
תביעת האשה לכתובה הוגשה לאחר תביעתה לגירושין וזאת בעקבות היחסים ביניהם, עזיבת הבעל את הבית וסירובו לחזור.

בית הדין שמע את הצדדים בדיונים, עבר על טענות הצדדים בפרוטוקולים ובסיכומים, ומהם עולה תמונה כי הצדדים שניהם רצו בגירושים, מערכת היחסים בין הצדדים קשה מאוד, הצדדים אינם מסתדרים ביניהם, והרי הם מורדים זה על זה. הביקורות זה כלפי זה עלו לטונים גבוהים ולהתנהגות שאינה הולמת איש כלפי רעהו. מ"מ אי אפשר לעמוד ולהצביע מי מהם אשם במצב שנוצר ביניהם. יש לציין כי הבעל חירש מלידה המסתדר בחיי היום יום ע"י השתלת מכשיר שמיעה. כבר כתבתי פסק דין אחר שבקרב החרשים יש חשדנות יתר כלפי בן הזוג והסובבים אותו, וכתוצאה מחשדנות זו יש שמערכת היחסים בינו לבין הסובבים אינה מאריכה ימים. וייתכן שזו הסיבה להתנהגותם של הצדדים. במצב זה שלא ברור מי אשם בגירושין, וכשאין אף לאחד מהם עילה עניינית לגירושין קשה לומר שהאשה זכאית לכתובה. ואף שתביעת האשה לגירושין מתבקשת לאור המצב הקיים בין הצדדים, מ"מ מידי ספק לא יצאנו.

עיין בפד"ר כב' עמ' 89 מאמר מהרב הרצברג ובשורת הדין כרך ו' עמ' רפא–רצג ושורת הדין כרך יב מאמר מהרב שמואל גמזו ובשורת הדין בכרך יא עמ' רמ מאמר מהרב דוד לבנון שנחלקו, אם אשה שתבעה גירושין וגם הבעל רוצה להתגרש, האם הבעל חייב בכתובה. כ"ש בנ"ד ששני הצדדים מורדים זה בזה וודאי שמידי ספק לא יצאנו.

עוברת על דת
לגבי טענות הבעל כי האשה עוברת על דת, אינני רואה מקום לדון בטענות אילו הואיל והבעל לא הוכיח דבריו. גם אם הדברים נכונים, הרי שלא הייתה התראה כפי שנפסק להלכה בשו"ע אה"ע סימן קטו סעיף ד: "איזו היא דת יהודית וכו' בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה אם יש עדים שהתרה בה תחילה ועברה על התראתו וכו'."

הלכת שיתוף ספציפי
ב"כ הבעל טענה כי ע"פ הכרעת בית המשפט בתיק הרכושי כי הדירה אף שהיא נכס חיצוני השייך לבעל עוד קודם הנישואין, בכל זאת תחולק בין הצדדים בחלקים שווים. לדעת בית המשפט חלה כאן הלכת השיתוף הספציפי. נכון להיום הדירה נמכרה שולמו החובות, והצדדים חילקו ביניהם את הנשאר, וא"כ יש לראות תשלום זה כתשלום על הכתובה, הואיל וע"פ ההלכה אין לאשה חלק בדירה. ובנוסף אין בית הדין נוהג ליתן לאשה גם איזון משאבים וגם כתובה.

לדעתי, יש הצדקה לטענה זו בנידון דידן. הואיל וע"פ ההלכה לא פשוט שמגיע לאשה מחצית מהדירה, מאחר שהנכס נקנה ע"י הבעל שנתיים קודם הנישואין. אמנם שולמה משכנתא והדירה שופצה, ומשום כך אולי היה אפשר לומר כי מגיע לאשה רק החלק היחסי ותו לא. כמו כן בית הדין מסתפק אם היה מקום להכריע בנידון זה בהלכת שיתוף ספציפי.

והואיל ומידי ספק לא יצאנו אם האשה זכאית לכתובתה, הרי שלכל היותר יש לראות את תשלום מחצית הדירה כתשלום עבור הכתובה.

למסקנה
יש לראות את האשה כמי שהתקבלה כתובתה.

הרב אייל יוסף

אני מצטרף לדברים.

הרב דניאל אדרי – אב"ד

מצטרף למסקנות.

הרב דוד בר שלטון

למסקנה
יש לראות לראות את האשה כמי שהתקבלה כתובתה.

מותר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ה בתמוז התשע"ד (23/07/2014).