בפני בית הדין מונחת בקשתו של הגרוש כי בית הדין יכריע בתביעתו הרכושית כנגד תביעתה של גרושתו.

התובע הגיש תביעת גירושין ביום ט"ז באייר תשס"ט (10.5.2009) וכרך בה את נושא חלוקת הרכוש. הצדדים התגרשו ביום ג' בשבט תש"ע (18.1.2010). מוקד הסכסוך הוא האופן בה תחולק דירת הצדדים הרשומה ע"ש הצדדים ואם הגרוש בחלקים שווים.

בדיון שהתקיים ביום ז' בכסלו תש"ע (24.11.2009) הסכים ב"כ האם כי גם תובענתה תוכרע ע"י בית הדין הרבני.

במהלך קיום ההליכים נפטרה אם התובע (להלן – המנוחה) והתובע מונה ע"י ילדיה של המנוחה למנהל עיזבון לצורך המשך ניהול ההליכים בבית הדין.

המנוחה, התובע והנתבע רשומים במנהל מקרקעי ישראל בעלי זכויות ובחלקים שווים בניהם, 1/3 לכל אחד, לדירת מגורים בת 4 חדרים ברח' [...] הידועה כגוש [...] חלקה [...]. כרקע לדברים יצוין כי בשנת 1991 נרכשה ע"י הצדדים והוריו המנוחים של התובע בחלקים שווים, 1/4 לכל אחד, דירה משותפת ברח' [...] באשדוד בעזרת הלוואת משכנתא משותפת.

ביום 14/8/93 נפטר אביו המנוח של התובע וניתן צו ירושה ע"פ כלל עזבונו יועבר לאם התובע המנוחה לרבות חלקו של אביו המנוח בזכויות בדירה הקודמת ואז הפכה המנוחה לבעלים למחצית הזכויות בדירה הקודמת.

לימים הדירה הקודמת נמכרה והמנוחה והצדדים רכשו אגב מכירת הדירה הקודמת, באמצעות מלוא התמורה אשר התקבלה עבורה ובכספים נוספים, את הדירה הנוכחית נשוא המחלוקת. לצורך האמור גררו המנוחה והצדדים את הלוואת המשכנתא אשר רבצה על הדירה הקודמת וכן נטלו הלוואת משכנתא נוספת והדירה הנוכחית נרשמה כאמור ע"ש הצדדים והמנוחה בחלקים שווים 1/3 לכל אחד.

לטענת ב"כ התובע, והיא לא הוכחשה ע"י הצד השני, המנוחה התקיימה מתגמול אשר השתלם לידיה מאת משרד האוצר, פיצויים המשתלמים מאת גרמניה לניצולי שואה סך כ־4500 – 6000 ₪ לחודש, וכי העבירה מידי חודש לידי בנה סך 800 ₪, תשלום חלקה בהחזר תשלומי המשכנתא.

לדבריו על אף היות המנוחה הבעלים של 1/3 הזכויות בדירה, נאלצה להתגורר עם בתה ברח' [...] באשדוד ולא בדירתה וזאת לאור יחסה הרגזני והמתריס של הנתבעת כלפיה, ולכן תובע כי עיזבון המנוחה זכאי בין היתר להיפרע מהנתבעת גם בגין דמי שימוש ראויים בהתאם לשנים הרבות בהן נמנעה מהמנוחה האפשרות להשתמש בדירה הנידונה, מקום בו שימשה את התובע והנתבע לבדם.

לאור הנטען תובע הגרוש כי:

א. יפורק על־אתר השיתוף בדירה הנדונה כאשר הדירה תימכר לכל המרבה במחיר ולאחר ניכוי הלוואת המשכנתא וחובות הרובצים על הדירה תחולק התמורה כאשר התובע יקבל 2/3 והנתבעת 1/3.

ב. ייפסקו דמי שימוש ראויים בגין הנכס הנדון וזאת ע"פ יחס של 66% מדמי השכירות כפי המשתלמים על כלל הדירה הנידונה בסך 4000 ₪ לחודש, כאשר התובע תובע דמי שימוש בסך 2640 לחודש וזאת מחודש מרץ 2009 ועד לאחרונה.

ג. תובע מחצית מסך כספי הפיצויים אותם נטלה הנתבעת בגפה.

מאידך גיסא טוענת הנתבעת כי הדירה הנידונה שייכת לה ולתובע בלבד וכי המנוחה רשומה כביכול כבעלת זכויות של 1/3 מהדירה באופן פורמאלי בלבד, וזאת כדי לגרור את המשכנתא מהדירה הקודמת שהמנוחה הייתה רשומה כבעלת זכויות לצורך קבלת משכנתא בלבד. לטענתה, כל הכספים ששולמו לרכישת הדירה שולמו מכספם של התובעת והנתבע בלבד. לדבריה, תשלום המשכנתא התבצע בהוראת קבע מחשבון המשותף של התובעת והנתבע בלבד. לטענתה, המנוחה לא שילמה כלל בגין רכישת הדירה והייתה צד פורמלי בלבד בהליך רכישת הדירה ומעולם לא שילמה או השתתפה בנטל התשלומים של המשכנתא.

לחילופין תובעת האשה כי אם יקבע שלמנוחה 1/3 בדירה הרי יש לחייב את עיזבונה להחזיר לתובעת את כל תשלומי המשכנתא ששילמה על חלקה במשך כל השנים.

כמו כן תובעת האשה כדלקמן:

א. מחצית מסך 180,000 ₪ שחסכו הצדדים, לטענתה – כספים מזומנים שהרוויח הבעל כאינסטלאטור עצמאי והוסתרו בחדר השינה ושלקח התובע זמן מה לאחר שעזב את הדירה והשתמש בכסף זה לקנית דירה עם משכנתא שלקח מהבנק. לדבריה התובע "הלבין" כספים אלו בעזרת קרובי משפחתו שקיבלו ממנו הכסף המזומן והחזירו לו אותו כביכול בהלוואה מהם, כאמור תובעת כי יחזיר לה המחצית הנ"ל דהיינו 90,000 ₪ + ריבית.

ב. מאחר שאין מחלוקת בין הצדדים כי מיום שהגרוש עזב את הדירה, מרץ 2009, פסק לשלם את המשכנתא ונאלצה היא לשלם גם את חלקו, לכן יש לחייב אותו במחצית הכספים ששולמו מאז דהיינו 99,000 ₪ + ריבית.

ג. לטענתה אין לצוות על פרוק השיתוף בדירה טרם סידור מדור חלופי לאשה ולקטינה.

ד. תובעת לחייב את הגרוש בתשלום דמי כתובתה ע"ס 120,000 ₪ מאחר שבעלה גירש אותה לא כל עילה ולטענתה נתן עיניו באחרת ורעה בשדות זרים.

ה. כמו כן תובעת מחצית שווי רכב מסחרי טויוטה היילקס שנקנה לטענתה מכספים משותפים לפי ערכו ביום קנייתו.

ו. כמו כן תובעת מחצית מחסכונות הבנק שנצברו בקופות גמל של הבעל שמחציתם עולה לסך יותר מ־ 45,000 ₪ + ריבית.

ז. כמו כן תובעת להורות כי עסק האינסטלציה הרשום ע"ש הגרוש ואשר נבנה במסגרת הנישואין הוא רכוש משותף ויש לחלקו ע"פ שומה כולל נכסי מוניטין וקריירה וכולל ציוד של כלי עבודה.

ח. לטענתה יש לדחות התביעה לדמי שימוש ראויים עבור המנוחה מאחר שכאמור הרישום ע"ש הוא פורמאלי בלבד ולכן מעולם לא תבעה את חלקה ו/או דמי שכירות, ולחילופין המנוחה עזבה את הדירה מרצונה ולא הורחקה ע"י צו וכדומה.

כמו כן לטענתה יש לדחות את תביעת הגרוש לדמי שימוש מאחר שעזב את הדירה מרצונו לשם מגורים נפרדים עם אשה זרה, מה עוד שמחויב הוא לדאוג למדורם של ילדיו הקטינים אשר הם גם שעשו שימוש בחלקו.

ביום כ"ז בשבט תשע"א (1.2.2011) התקיים דיון בו נמשכה חקירת הגרוש ע"י ב"כ האשה. לשאלה האם אימא עזבה את הבית בשנת 2000 שבוע לפני שנכנסתם, ענה הגרוש שעוד לפני שנכנסו לדירה היא עזבה.

לשאלה אם עזבה מרצונה טען הגרוש כי אשתו ואמו היו מסוכסכות שנים קודם ועזבה לאחותו כשהייתה בערך בת 80.

לשאלה אם אתה ו[פלונית] שילמת המשכנתא משנת 2000?

ענה: "כן כי אימא כבר לא גרה אצלנו אבל אימא שלי שילמה והיא שילמה 800 ₪ כל חודש כאשר התשלום החודשי היה 2700 ₪ לחודש".

בסוף חקירתו אישר הגרוש כי מאז שעזב את הבית, אמו לא משלמת וגם הוא לא משלם המשכנתא מאחר שלא גר שם.

ביום ג' באדר ב' תשע"א (9.3.2011) התקיים דיון בו נחקרה אם הגרוש שטענה כי אשת הגרוש זרקה אותה מהבית כחודש לאחר שנכנסו לדירה שברח' [...] וכי תובעת את חלקה בדירה.

לדבריה השתתפה בקנית הדירה בסך 10,000 ₪ וכן שילמה מידי חודש 800 ₪ עבור המשכנתא, וכי מיום שזרקה אותה מהבית לא משלמת משכנתא.

לשאלה ממתי לא משלמת, "האם זה היה קצת אחרי שבעלך נפטר"?

השיבה: "לפני 17 שנה, אני 17 שנה גרה אצל בתי."

ביום כ"ו בסיון תשע"א (28.6.2011) נחקרה האשה שטענה כי עובדת שנים רבות ומרוויחה 5000 ₪ לחודש וכי קיבלה פיצויים בסך 45,000 ₪ והשתמשה בהם לחתן הבן.

כמו כן אישרה כי אמו של גרושה מקבלת כסף מידי חודש מהקרן לניצולי השואה וכי לא יודעת אם חמותה שילמה עבור המשכנתא.

ביום י"א בתמוז תשע"א (13.7.2011) המשיכה להיחקר האשה, ולשאלה בעניין כספים שקיבל הבעל מעבודותיו הפרטיות השיבה: "ידעתי שעבד ולא ידעתי כמה קיבל בכל עבודה, וגם לא ידעתי כיצד ניהל את הכספים שקיבל ואולי קנה בית מהכספים הפרטיים האלה שקיבל."

לשאלה האם [פלוני] בעלה הפקיד כספים במזומן לחשבון המשותף?

השיבה לא ידוע לי על כך.

כאשר הקשה עליה ב"כ הגרוש כי "בסעיף 33 לכתב ההגנה כתוב שהפקדתם כספים לבנק במזומן כאשר היה מצב של החזרות צ'קים ע"י הבנק", השיבה כי "זו טעות בכתב ההגנה" וכי "היה מביא צ'קים שקיבל מאנשים ואתם הפקדנו לבנק וזה צ'קים של חברות הביטוח ולא מאנשים פרטיים."

דיון והכרעה
בנדון דידן ראשית יש להכריע בשאלה, מה קובע בעלות בדירה האם ע"פ הרישום או רק לפי התשלומים עבורה, היינו שחלקו של כל אחד בה הוא לפי הסכום ששילם לרכישתה.

והנה נחלקו בנדון זה הרשב"א והרא"ש. בתשובות הרשב"א ח"א סימן תתקנ"ז כתב:

"שאלה, ראובן קנה בתים ועשה השטר בשמו ובשם אשתו ומת ראובן ובאה האלמנה לגבות כתובתה, ויורשי ראובן טוענים כי הבתים כולם שלהם כי אף על פי שהבתים בשמה, והיא אומרת שמנכסים שנפלו, לה מבית אביה קנו אותם, תוספת על מה שכתב לה בכתובתה, הודיעני אם לטענתה טענה, ואם היא נאמנת דיהיב לה, תוספת על מה ששעבד לה בשטר כתובתה, ואפילו קנאן מנכסיו שתיטול כתובתה ויהיו הבתים שלה.

תשובה, אילו קנה ראובן מנכסיו, אף על פי שכתב השטר בשם אשתו לא קנתה... ומשום שמימר אמרינן לפיוסא בעלמא הוא דעבדא להבריח מבעל חוב... אבל אם היא טוענת שקנתה שנפלו לה מבית אביה, רואים אם מוחזקת בכך יש לה נכסי מלוג... וטוענת כן הדין עמה..."

הרי מדברי הרשב"א שהקובע בעלות הדירה הוא ע"פ המשלם ואין אנו אומרים שהרישום קובע ונתן המשלם לשני במתנה, אלא אם יש לרשום על שמו מקור כספי שממנו ניתן לומר שמימן את חלקו ולפיכך נרשם גם על שמו.

מאידך גיסא כתב בתשובות הרא"ש כלל צ"ו דין ד':

"ושנשאלת אשה שטוענת על קצת קרקעות שהניח בעלה שהם חצים משלה כי בעלה קנה חצים משל מעותיה שנפלו לה מבית אביה והשטר כתוב בשם שניהם, יראה שכל הקרקעות שקנה בעלה והשטרות כתובין גם בשם האשה, שהקרקעות חצים שלה כי אדם הקונה קרקע אין דרך שיכתוב את אשתו בשטר הקנאה וזה שכתב שם אשתו, ניכרין הדברים שחצי דמי הקרקע הן משלה, אם היה שטר הקניה כתוב כולו על שמה הדבר ידוע שהקרקע היה שלה, מה לי כולו מה לי חציו, נדון זה הוי כאלו נכתב השטר לאינש דעלמא, מה לי אשתו ומה לי אינש דעלמא."

הרי מדברי הרא"ש הקובע בעלות הקרקע הוא כפי הרישום. ועיין פד"ר כרך א' עמוד 117 שכתבו כי –

"פשוט הדבר שבכגון דא בשאלת הכוונה ברישום, יש לקבוע לפי הנוהג והרגיל בדרך העולם בכל זמן וזמן, וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש, וביחוד דירה למגורים, על שם שני בני הזוג, במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש והרישום מורה שזה ששילם או שילם יותר, נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני, לכן אין לבטל בזמן הזה רישום המקנה ומחזיק בעלות."

והנה יש לומר שהסברא דלעיל שנתן במתנה אמרינן רק במקרה שהמשלם שילם משלו ורשם הרכוש גם או רק על שם השני יש לומר שנתן לשני במתנה, לא מסתבר לומר שנתן לשני במתנה. אין אדם לווה כסף כדי לרכוש נכס ולתת אותו לשני במתנה.

והנה בנדון דידן מדובר בעולים מחבר העמים שעלו לארץ בשנות ה־90 כמעט חסרי כל, וכפי שהצהירו קיבלו משכנתא של 90% מערך הדירה. כדי לזכות להלוואה כה גדולה היו צריכים לצרף לווים נוספים. בקרב עולי חבר העמים היה מאוד נפוץ שבני זוג היו מצרפים את ההורים המבוגרים של אחד מבני הזוג כלווים נוספים כדי לזכות בהלוואה הגדולה, הבית היה נרשם גם על שמם והיו מצטרפים להתגורר יחדיו בדירה.

כך היה גם בנדון דידן שהורי הבעל הצטרפו כלווים נוספים על בני הזוג ונרשמו ארבעתם כבעלי הנכס הראשון ברח' [...].

לטענת האשה בני הזוג בלבד פרעו את המשכנתא מהחשבון המשותף של בני הזוג, דבר המלמד לטענתה שכל הרישום היה למען קבלת המשכנתא המוגדלת ולא מלמד על בעלות.

לפ"ז היה ניתן לומר שבנדון של הלוואה בנדון דידן יודה הרא"ש לרשב"א שהרישום לא קובע אלא יש לקבוע בעלות בהתאם למשלם, ומאחר שבני הזוג הם אלו שפרעו המשכנתא מחשבונם המשותף לכן הנכס שייך לשניהם בלבד ובשווה, אלא שיש לדחות זאת שהרי אם הגרושה נחקרה בבית הדין וטענה כי תובעת לקבל שליש מהנכס כפי הרישום, וכי מידי חודש השתתפה בפירעון המשכנתא בסך 800 ₪ שמסרה לידי הגרוש.

אם הגרוש טענה כי הייתה לה קצבה חודשית מקרן לניצולי שואה בסך כ־600 ₪ וממנה כאמור שילמה 800 ₪. הגרושה אישרה כי אכן לאם הגרוש הייתה הכנסה זו אלא של ידעה מתשלום האמור במזומן לידי הגרוש.

והנה ע"פ תשובת הרשב"א דלעיל דהרישום לא קובע אלא אם האשה טוענת ומוכיחה כי יש לה מקור כספי ממנו שילמה חלקה, א"כ גם בנדון דידן מאחר שאם הגרוש הוכיחה כי היה לה מקור כספי ששילמה ממנו 800 ₪ חלקה בהחזר המשכנתא, לכן לרישום יהיה תוקף בהתאם לחלק הרשום.

כמו כן יש לומר שמאחר שאם הגרוש רשומה כלווה בדיוק כמו בני הזוג וחיובה לפרוע ההלוואה שווה להם, ויש ביד הבנק המלווה להפעיל אמצעי גבייה נגדה ומקצבתה, כפי שיכול לפעול נגד בני הזוג, לכן יש לומר שבעצם אם הגרוש, ובזמנו גם בעלה, קיבלו הלוואה מהבנק ובכסף זה קנו את חלקם הרשום על שמם, אלא שהם בעלי חוב לבנק.

והנה יש לדון האם על אם הגרוש, וכיום העיזבון, להשיב לגרושה את החזרי החוב שפרעה עבור חלק המנוחה – אם הגרוש. כמובן, מדובר על מחצית התשלומים מאחר שנפרע מהחשבון המשותף עם בעלה – גרושה כיום.

החזרי המשכנתא החודשית היו 2700 ₪ כאשר המנוחה שילמה 800 ₪ בלבד. בדירה הראשונה חלקה של המנוחה עם בעלה היה ברישום חצי וכן המשכנתא ולפיכך חלקה בהחזרי החוב עמד על 1350 ₪ כאשר כאמור פרעה סך 800 ש"ח בלבד.

ולגבי הדירה השנייה שגררו אליה המשכנתא וחלקה ברישום היה שליש, היה חלקה בהחזרי המשכנתא סך 900 ₪ והיא פרעה כאמור 800 ₪ בלבד, יוצא שלגבי הדירה הראשונה בני הזוג פרעו חלק הורי הגרוש בסך 550 ₪ לחודש ולגבי הדירה השנייה פרעו סך 100 ₪ לחודש חוב המנוחה.

יש לעיין האם עיזבון המנוחה פטור מלשלם הכספים שפרעה הגרושה מדין פורע חוב חבירו שפטור.

דהנה פסק המחבר סימן קכ"ח:

הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו... אין הלווה חייב לשלם לו ונוטל משכונו בחנם והרי איבד זה הנותן מעותיו ואפילו היה המלווה דוחקו לפרוע, שמא היה הלווה מפייס את המלווה ומוחל לו.

וכתב הרמ"א: וכן נראה לי עיקר.

ולאמור היה נראה לפטור את עיזבון המנוחה מלהשיב הכספים שפרעה האשה לטובת המנוחה.

אלא שעיין בשו"ת דברי חיים ח"ב, חו"מ סימן יא שכתב שכל שיש גילוי דעת דניחא ליה בפירעון ולא בפיוס, חייב לשלם, ולכן העלה בנדון דידיה שביקש מראובן שילווה לו מנה ויפרע עבורו ושמע אחר והלך ופרע שחייב לשלם לו.

והנה בנידון דידן, בתשלום חוב משכנתא של הבנק, ידוע כי הבנק לא מוותר לבעלי הדירות על חוב המשכנתא ורודף אחריהם לתשלום חובם עד כדי עיקול הדירות ומכירתם לתשלום חובם, לכן י"ל כי אנן סהדי שוודאי למנוחה בחיי חיותא היה ניחא לה בפירעון של האשה כי אנן סהדי שלא שייך פיוס הבנק, ולכן כדי שלא ירדפו אותה, כאמור ניחא היה לה בתשלום החוב וחייבת היא להחזיר ולשלם הכספים שפרעו עבורה.

ויש לומר דכל האמור לעיל הוא בהנחה כי חוב משכנתא שנלקח ע"י שותפים, מתחלק באחריותו בהתאם למספר השותפים, ולכן כאשר שותף משלם יותר מהנדרש לחלקו בהלוואה, הרי הוא פורע חוב חבירו.

אולם אם נאמר, וכך גם מסתבר, כי חוב משכנתא שנלקח ע"י מספר שותפים, כל אחד מהשותפים אחראי וחייב בכל ההלוואה והמשכנתא כולה, כאשר חייב כלווה בחלק היחסי של ההלוואה, ובשאר מדין ערב, ועיין בשו"ע חושן משפט סימן ע"ז סעיף א' שפסק ששנים שלוו כאחד... שניהם ערבים זה לזה... ואם פרע אחד מהם כל החוב, חוזר וגובה מחבירו חלקו ועיין שם בבאור הגר"א ס"ק יב, יג שכתב דשליחותיה קעביד.

ולכן האשה זכאית לקבל בחזרה כל הכספים שפרעה לחוב המשכנתא מעבר לחלקה היחסי בהלוואה.

וכאמור בקיזוז תשלום 800 ₪ לזמנים ששילמה המנוחה.

ואין לומר כי המנוחה לא נאמנת שפרעה 800 ₪ לזמנים שטענה וכי יש לחייב עיזבון המנוחה בכל מחצית התשלומים ששילמה התובעת מאחר שיש להגדיר את חוב המנוחה לתובעת לאחר שפרעה את חובה לבנק, כמלווה על פה לאחר שהגיע זמן הפירעון. בכל חודש שפרעה התובעת את חוב המשכנתא, נוצר חוב חדש ונוסף, שסמוך לו, לאחר 30 יום בסתמא היה זמן הפירעון שעל המנוחה היה לפרוע, ונאמנת הייתה לטעון כי פרעה כל חובה לאחר זמן הפירעון, ובוודאי נאמנת היא לטעון כי פרעה 800 ₪ לזמנים שטענה וממילא בשאר הוי כמודה שחייבת.

בעניין תביעת האשה בסך 90,000 ₪, מחצית הסכום שלטענתה הבעל הרוויח מעבודות אינסטלציה פרטיות שלא דיווח עליהם לרשויות וטמן אותם בבית וכאשר עזב הבית לקחם עמו והשתמש בהם, לטענתה, לקנית דירה ברח' [...].

הנה הבעל הכחיש וטען כי אמנם היו כספים שהרוויח מעבודות פרטיות, אולם היה מוסר לאשה כספם אלו כאשר היו במינוס בחשבון המשותף כדי לסלק חוב זה, וכי לטענתו לא נשאר כסף שהסתיר מהאשה.

כאשר נשאל הבעל מהיכן היה לו כספים לקנות דירה לאחר שהתגרש, השיב כי סך 265,000 ₪ לווה מבני משפחתו והיתרה לקח משכנתא מהבנק.

מעיון בדפי החשבון של אותם בני משפחה שנטען כי הלוו לגרוש, עולה כי הופקדו כספים בחשבונם בסך שנתנו לגרוש ומיד משכו הכספים שנמסרו כנראה לגרוש.

לטענת האשה, כספים אלו שלה, והגרוש הבריח אותם והלבין אותם ע"י שמסר אותם לבני משפחתו שהפקידו אותם בחשבונם והחזירו לו בין השאר טען כי אמו המנוחה הלוותה לו 40,000 ₪.

המנוחה הוזמנה לעדות ובחקירתה ביום 15/3/11 הכחישה כי הלוותה לבנה סך 40,000₪.

עובדה שלא שנויה במחלוקת היא שהגרוש החזיק כספים בביתו במזומן כפי שטען ב"כ הבעל ביום 13/7/11 בחקירתו את האשה כפי שהיא טענה על כספים אלו בכתב ההגנה.

כידוע הבעל במקצועו אינסטלטור שעבד במוצהר ע"פ הזמנות של חברת ביטוח.

לטענת האשה היה גם עובד ע"פ הזמנות פרטיות באופן לא מוצהר והכסף שצבר במזומן הטמין בבית.

בנידון דידן הצדדים קיבלו על עצמם בקניין לדון ולהתחלק ברכוש שנצבר ע"י הצדדים ע"פ חוק איזון משאבים.

כאמור האשה טוענת בבכי כי הבעל חייב לה 90,000 ₪ מחצית מכספים, שנצברו מעבודות פרטיות של הבעל וכי בכספים אלו קנה דירה לאחר גירושיהם.

הבעל מכחיש כאשר טען כאמור כי רכש הדירה בין השאר מהלוואות מקרובי משפחתו.

כאמור, אמו של הבעל הכחישה כי הלוואתה לבנה 40,000 ₪, ועולה כי טענת פטור זו הופרכה ואין טוען מפטור לפטור לאחר שיצא מבית הדין, ולכן יהיה חייב לאשה מחצית סכום זה דהיינו 20,000 ₪. יתרת התביעה ע"ס 70,000 ₪. הוברר כי יש רגלים לתביעה זו וכי ההלוואות שנטלו כביכול מבני המשפחה מעלות תמיהות מאופן בו מופקדים כספים ובסכום גדול ומיד נמשכים, דבר המעלה חשד כי ייתכן והם כספים שניתנו ע"י הבעל "למראית עין" וההלוואות מדומות.

אמנם לא ניתן להוציא ממון מספק אך ניתן היה לחייב הגרוש בשבועת היסת וכיום ולא משביעים הרי יש לחייבו בשליש הסכום כדי לפוטרו מהשבועה דהיינו על הגרוש לשלם לאשה בנוסף סך 23300 ש"ח =3: 70,000.

לכאורה, היה ניתן לומר כי מאחר שכאמור הגרוש הוכחש ע"י אמו בטענתו כי קיבל ממנה הלוואה בסך 40,000 ש"ח קניית הדירה, הרי הוחזק כפרן לגבי כל הכספים שטען בעניין הדירה ויש לחייבו בכל 90,000 ₪.

אך יש לדחות זאת מהאמור בשו"ע חו"מ סימן ע"ה וז"ל: "כפר בכל ועדים מעדים שחייב לו חמישים, ישלם חמישים וישבע מן התורה על השאר..."

חזינן דלא אמרינן הוחזק כפרן על הכול אלא חייב שבועת התורה להיפטר משאר התביעה.

והמשיך וכתב המחבר: "בד"א כשתבעו מלווה, אבל אם תבעו חפצים שווה מנה פיקדון והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים שראו בידו, כשנתבע מאותם חפצים שווה חמישים הוחזק כפרן והנתבע נשבע ונוטל."

ועי"ש בסמ"ע סקט"ו: "היינו משום שהוא הוחזק כפרן רק על המקצת, מ"ה צריך להישבע על השאר, דלאותו ממון הוחזק כפרן ולא לממון אחר..."

בית הדין דוחה את תביעת הגרוש בשם העיזבון לחייב את גרושתו בתשלום דמי שימוש בחלק המנוחה לאורך כל השנים שלא שהתה בדירה והתגוררה אצל ביתה, וזאת מאחר שלא הוכיחה כי גורשה ע"י הגרושה או נאלצה לעזוב את הבית הנדון. זכותה הייתה להמשיך ולהתגורר בדירה ואם הייתה הפרעה לכך הייתה יכולה לתבוע את זכותה, ומבחירתה ונוחותה עברה להתגורר אצל ביתה.

מאידך גיסא מחליט בית הדין לחייב את האשה בדמי שימוש בסך שליש מדמי השכירות של הדירה עבור חלק הגרוש מיום הגירושין עד היום ובשליש נוסף מיום פטירת המנוחה, שהיה לאחר הגירושין ועד היום. חיוב זה הוא מאחר שמהדין, הגרוש לא היה יכול להמשיך להתגורר בדירה.

בית הדין דוחה את תביעת הגרושה לקבוע כי עסק האינסטלציה הרשום ע"ש הגרוש הוא רכוש משותף ויש לחלקו ע"פ שומה כנכס בעל מוניטין וקריירה. בנדון דידן נראה כי לכל הדעות אין לכלול עסק זה באיזון המשאבים מאחר שמדובר בעסק של עבודת כפיים של הגרוש בלבד, אין מדובר כאן בעסק המעסיק פועלים רבים וכדומה, עם רשימת לקוחות אלא כאמור בעבודת כפיים קשה ו"שחורה" של הבעל בלבד, מה עוד שחברת הביטוח [...] היא הלקוחה המוסדית היחידה, עובדה שלא הוכחשה ע"י האשה, וכפי שהתרשם בית הדין, השאר כנראה, לקוחות פרטיים מסוימים בעלי היכרות אישית עם הבעל. אין כאן משמעות של מוניטין ושם דבר. חברת ביטוח יחידה זו שבוחרת אותו לבצע עבודות מטעמה, בוחרת בו בגלל המחיר, כנראה הנוח מבחינתה. ברגע שייקר את עבודתו, יש להניח יפנו וייקחו אחרים. לא מדובר כאן בפיתוח של פטנט או טכנולוגיה מיוחדת וייחודית שמחזיק בה ופיתח אותו במסגרת הנישואין ולכן כאמור, אין מקום לתביעה זו.

ע"פ הסכמות הצדדים יש לחלק את שווי הרכב המסחרי מסוג [...] שבידי הגרוש ע"פ ערכו ביום הגירושין ע"פ השמאי יצחק לוי.

כמו כן יתחלקו הצדדים בכספי החסכונות שצברו הצדדים כאשר יכללו בהם 45,000 ₪ שהאשה קיבלה ממקום עבודתה.

כמו כן ע"פ הסכמת הגרוש, יש לזכות את האשה בערך 1200 דולר פיצוי על כתובתה.

אין לדחות את פירוק השיתוף בדירה טרם סידור מדור לאשה ולקטינה מאחר שהגרוש לא חייב במדור האשה ואילו מדור הקטינה מטופל ע"י תביעת מזונות של האשה בבית המשפט למשפחה, מה עוד שבידה יהיו כספים לאחר פרוק השיתוף, שבהם תוכל לשכור מדור עבורה ועבור הקטינה.

אשר על כן ובהתאם לאמור לעיל מחליט בית הדין ופוסק:
א. הדירה תחולק בחלקים 2/3 לגרוש ו־1/3 לגרושה ובכפוף לקיום שאר חלק הפסק דין.

ב. יש לשלם מעיזבונה של המנוחה לידי הגרושה את מחצית יתרת תשלומי המשכנתא ששולמה על ידה לפירעון חלקה במשכנתא של המנוחה בהתאם לאמור בגוף הפסק דין.

ג. על הגרושה לשלם לגרוש דמי שימוש של ערך 1/3 הדירה מיום הגירושין ועד היום וערך דמי שימוש של עוד 1/3 הדירה, מיום פטירת המנוחה ועד היום. אם תהיה מחלוקת בדבר ערך דמי השימוש ימנה בית הדין שמאי.

ד. על הגרוש לשלם לגרושה ערך השווה ל־1200 דולר עבור הכתובה.

ה. על הבעל לשלם לאשה סך 43,300 ₪ עבור תביעתה לחלקה בכספים שנחסכו מעבודות פרטיות שביצע ושנשמרו בבית.

ו. הצדדים יתחלקו בכל החסכונות שנצברו במהלך נישואיהם כולל במקום עבודתם וגם כאלו שנמשכו והוצאו ע"י האשה.

ז. הגרוש ישלם לאשה מחצית שווי רכב המסחרי לפי שוויו ביום הגירושין, ע"פ השמאי יצחק לוי.

ח. ב"כ הצדדים יערכו תחשיב בהתאם לאמור בפסק הדין ואם לא יגיעו לעמק השווה יחזרו ויפנו לבית הדין שעשוי למנות רו"ח לביצוע התחשיב.

הרב מיכאל צדוק

לאחר שמיעת דברי הצדדים ועיון בכל החומר המצוי בתיק הוחלט כאמור לעיל.

ניתן ביום ג' בסיון התשע"ד (01/06/2014).