נושא הדיון הוא משפטי בלבד: האם נהג ביה"ד האזורי בנתניה כראוי, ביחס לאמור בחוק הגנת הפרטיות התשמא 1981?

מעשה שהיה כך היה. המשיב נכנס לבית המגורים - בית הרשום על שמו ועל שם המערערת - באישון לילה יחד עם שני חוקרים פרטיים. הוא לא נכנס לחדר השינה, אלא למרתף הבית, והופתע למצוא שם את רעייתו - המערערת - במצב אינטימי מביך יחד עם גבר זר, שחשד בו תקופה ארוכה. המעמד המביך הונצח ע"י הבעל הנבגד, והתמונות שאינן מותירות מקום לספק הוצגו בביה"ד הרבני. כתוצאה מכך, פסק ביה"ד כי המערערת אסורה על בעלה וחייבת בגט. על כך יצא קיצפו של ב"כ המערערת שחרף התנגדותו התקיפה, הוצגו התמונות בפני ביה"ד. ההתנגדות נסמכת על הוראות החוק להגנת הפרטיות, וזה נושא הערעור.

ראשית עלינו להבהיר: הדיון אינו בהלכה. אין ספק שמבחינה הלכתית בעל שראה במו עיניו את אשתו בוגדת בו, ויש יותר מרגלים לדבר שדבריו נכוחים, זכאי לגרש אותה לאלתר. השאלה היא משפטית בלבד: האם רשאי היה ביה"ד לקבל חומר זה ולפסוק על פיו?

נבדוק את הדברים אחד לאחד:
א. החוק קובע כי פגיעה בפרטיות היא (סעיף 2 (3) ): "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד". ראשית, לא מדובר ברשות היחיד של המערערת בלבד. מדובר בבית המגורים של שני הצדדים הרשום ע"ש שניהם. נכון שהמשיב עזב את הבית בתקופה האחרונה, אבל לא הוצא נגדו כל צו הרחקה, וזכותו כבעל בית לכל דבר, לא פקעה.

שנית, המשיב לא נכנס לחדר השינה, אלא למרתף - בייסמנט בלע"ז - מקום שלא ציפה לראות בו את רעיתו, וכדברי ביה"ד: "הוא חיפש את האתונות ומצא את המלוכה". אני מוכן להסכים שאם אדם יפלוש לחדר האמבטיה ויצלם שם את רעייתו, יש בזה פלישה לרשות היחיד, משום שבמקום כזה אמור אדם להיות לבדו, אבל קשה לי להסכים שמרתף הדירה נחשב כרשות היחיד לגבי הבעלים - השותף של הדירה. המערערת לא שהתה בחדר השינה, שאגב משותף לה ולמשיב, אלא בחלק צדדי של הבית שבאופן רגיל אינו משמש למגורים אלא לעבודה או למשחקי ילדים. האם המשיב אינו יכול להכנס לשם?

ב. גם אילו לא היה מונצח המעמד באמצעות תמונות היתה המערערת אסורה על המשיב, שכן ראה את הבגידה במו עיניו והיו רגלים לדבר. אגב המערערת סירבה להצעת ביה"ד לבדוק את התמונות ע"י היחידה לזהוי פלילי במשטרה, וכן לכל הצעה אחרת לאימות הדברים. כך שבסופו של דבר מסקנת ביה"ד אינה מתבססת על תמונות בלבד.

ג. ביה"ד הסתמך על טענות הגנה שיש למשיב לפי פרק ג' לחוק. נאמר שם: "במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה: (2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה: הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית מוסרית חברתית או מקצועית לעשותה. (ג) הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של התובע".

אומר ביה"מ העליון (ע"פ 5026/97 2963/98 3191/98) בפרשת גלעם: "גם לגבי חוקר ניתן לחשוב על מקרה בו הוא יתלווה לבן זוג המתגורר בדירה משותפת כדי להיות עד להתנהגות נלוזה של בן הזוג, תוך פגיעה בפרטיות של בן זוג זה. מקרה כזה אפשר שיש בו תום לב ואף ענין אישי כשר".

אדם הנשוי לאשה ומגיעות אליו שמועות כי אשתו אינו נאמנה לו, וכתוצאה מכך אסורה עליו, האם אינו זכאי לברר את האמת? האם אין זו זכותו וחובתו של כל אדם לדעת את מצבו האישי שלו ושל בן הזוג הקשור עמו? המושג "תום לב" משמעותו כי הדבר לא נעשה באופן שרירותי בכדי להציק או להכאיב לזולת, אלא נעשה בכדי לאמת או לשלול שאלה קיומית הנוגעת לאדם. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשני בני אדם הקשורים זה בזו בבית של נפש וגוף, עד כדי שהם הופכים ל"בשר אחד". האם לא זכאית ה"יד" לדעת את שלום ה"רגל". בני הזוג הופכים במהלך הנישואין ל"עץ אחד", כלשון הנביא יחזקאל (פרק לז) לגבי שבטי ישראל: "וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך". אם לגבי רכוש המשפחה רואה החוק האזרחי את בני הזוג כ"עץ אחד" - ולא אכנס לויכוח ההלכתי בנושא זה - על אחת כמה וכמה שיש לראותם כיחידה אחת לגבי חייהם המשותפים. על כן אני מתקשה לקבל את עמדת ב"כ המערערת שאין לראות כאן תום לב ושאין כאן הגנה על ענין אישי כשר.

ד. אני חייב לומר, כי לטעמי, החוק להגנת הפרטיות אינו מתאים ליחסים שבין בני זוג. ניקח לדוגמה את אותם סעיפים בחוק הקובעים פגיעה בפרטיות בהעתקת תוכן של מכתב או בהאזנה אסורה. במשפחות מתוקנות רבות קורה לא אחת שהבעל או האשה קוראים מכתבים המיועדים לזולת או מאזינים לשיחות טלפון המיועדות לצד השני, מבלי לבקש רשות. כמו"כ מצוי שבן זוג אחד "מחטט" או מפשפש בחפציו האישיים של בן הזוג האחר. מבלי לקבוע עמדה ביחס לכך - האם ניתן לראות זאת כהתנהגות פלילית? אם כן נמצא שעשינו משפחות רבות לעבריינים, שניתן להעמידם לדין.

חושבנו שנכון לומר שבבני זוג אין מושג של פרטיות נפרדת. הפרטיות המשותפת של שניהם, היא יחידה אחת, עץ אחד. זהו טבעם של חיי נישואין העושים את האינטימיות הפרטית של כל אחד, לאינטימיות אחת. השיתוף בין בני הזוג הוא בתחום האינטימי. בתחום הנפשי הגופני והרכושי גם יחד. כיצד ניתן לדבר על חדירה לפרטיות של בן זוג אחד כלפי השני, כאשר כל מהות הנישואין היא הרחבת הפרטיות הנפרדת לפרטיות משותפת? גם כשבני הזוג מסוכסכים, כל עוד לא ניתק קשר הנישואין או כל עוד לא ניתן פס"ד לגירושין, קיימת ועומדת הפרטיות הקולקטיבית ששני הצדדים שותפים לה. אני מסכים שפרטיות זו מיועדת להם בלבד, ואין רשות להכניס בה זרים, אבל בנדוננו מדובר בבית דין שנועד לבדוק את הקלקולים בחיי הנישואין ולהגיע למסקנות. מעמדו של ביה"ד הוא כשל רופא, וכל צד יכול וצריך להציג בפניו את הבעיות בחיי הנישואין, גם אם חושף הצד האחד את קלקוליו של השני.

סעיף 32 לחוק קובע כי "חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש כראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שירשמו להשתמש בחומר או אם היו לפוגע שהיה צד להליך הגנה או פטור לפי חוק זה".

המונח "בית משפט" מתייחס גם לבי"ד רבני. אם החוק אוסר על בי"ד רבני להשתמש בחומר, כשהביטוי בית משפט משמעותו גם בי"ד, הרי באותה מידה יכול בית משפט, קרי בי"ד רבני, להתיר שימוש בחומר. לגבי בית משפט, אין הגבלה של תום לב או של טענות הגנה למיניהן. סמכותו של ביה"ד לנהוג כאן לפי שיקול דעתו.

ואכן, ביה"ד האזורי פעל לפי סעיף זה. בתי הדין מופקדים על "עניני נישואין וגרושין על פי דין תורה". (סעיף 2 לחוק שפוט בתי דין רבניים). חובתו של ביה"ד למנוע אדם מקשר אסור של נישואין. לדעת ביה"ד נוצר כאן איסור תורה, ובמקום שיש איסור תורה אין חולקים כבוד לאדם ואין מקפידים על פרטיותו. כך קובעת ההלכה גם בנושאים אחרים (כגון אדם הלובש כלאיים ועוד).

ו. ביה"ד הרבני לא נזקק לתמונות בכדי לאסור את המערערת יש כאן את הבעל שראה במו עיניו ואת "היותר מרגלים לדבר" שדבריו נכונים. די בזה להגיע לחיוב גט.

ז. לפי ההלכה, במקרה כזה, יכול הבעל להשליש גט וכן להשליש שטר חוב על הכתובה (שימומש רק אם המערערת זכאית לכתובה) ולהפטר ממזונות ומכל החיובים הממוניים. כמו"כ זכאי הבעל לחלוקת רכוש גם אם לא יתבצע הגט. בנסיבות האמורות ניתן לאפשר לו לנהוג כך.

ח. עלי לציין כי הן מבחינה עובדתית והן מבחינה הלכתית נראית עמדתו של ב"כ המערערת תלושה מן המציאות כולנו - וזה כולל גם את המערערת עצמה ואת ב"כ יודעים בבירור את האמת. שאלנו את ב"כ המערערת אם מוכן לקחת על מצפונו את חזרת הצדדים לחיים משותפים, ולא קבלנו תשובה חיובית. ברור לכולנו שאכן התרחשו דברים שיש בהם לאסור, וכל הפלפולים המשפטיים לא יעלו ולא יורידו. גם מבחינה הלכתית המצב ברור לאיסור, ולא יעלה על הדעת שבי"ד רבני יעצום את עיניו וישאיר את הצדדים באיסור כל ימיהם. גם הצדדים עצמם אינם רוצים בשלום, המלחמה האמיתית היא בביה"מ למשפחה על הרכוש, ורק נושא זה מעניין את המערערת וב"כ. שלום בית לא הוזכר גם ברמז בדברי ב"כ המערערת. זו אגב, סיבה נוספת חיוב גט, כאשר שני הצדדים אינם מעוניינים בשלום וכל המגמה היא להשתמש בגט ככל לחץ לצור הישגים רכושיים בבית המשפט.

לסיכום: המערער נדחה מכל זוית שהיא. לדעתי יש מקום לחיוב בהוצאות בסך 5,000 שקל.
(-)שלמה דיכובסקי

בראשית דברי יש להבהיר כי פסה"ד שניתן ע"י ביה"ד האזורי שבו קבעו כי האשה חייבת בקבלת גיטה לאלתר, הינו שריר וברור גם אם לא היה מתקבל כל ראיה ועדות והוכחות ותמונות. עם זאת מאחר וביה"ד קמא תמך יסודותיו גם על ראיות אלו ונימקם בטוב טעם, ועמיתנו הגר"ש דיכובסקי שליט"א אף הרחיב נימוקים בשאלה זו, ע"כ אמרתי להוסיף עוד גרגירים מנקודת ההלכה.

א. חוק האזנת סתר אינה יכולה להוות מכשול בין בעל לאשה ובפרט כאשר הדבר גובל באיסור המוטל על הבעל שרצונו להשמר מכך. וז"ל הרמב"ם בהלכות סוטה פ"ד הי"ח-י"ט מצות חכמים על בני ישראל לקנות לנשיהן שנאמר וקנא את אשתו וכל המקנה לאשתו נכנסה בו רוח טהרה וכו'. וכל שאינו מקפיד על אשתו ובניו ובני ביתו ומזהירן ופוקד דרכיהם תמיד עד שידע שהן שלמים מכל חטא ועון הרי זה חוטא שנאמר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא (וכן פסק מרן בשו"ע אבהע"ז הלכות סוטה סי' קע"ח סעיף כ"א).

ובהלכות אישות פט"ו הל' י"ז כתב וחובה על כל איש לקנות לאשתו אמרו חכמים אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנסה בו רוח טהרה, ע"כ. והאחרונים האריכו לבאר שיטת הרמב"ם אם היא אסמכתא כדברי הכ"מ או חובה ומצוה מן התורה.

ויתרה מכך לאחר מכן כדי לבדוק נאמנותה וכשרותה מוחקים השם על המים אף שיש בו איסור לאו כנודע. בכל זאת כדי לשמור על שלמות המשפחה בטהרה, התורה התירה לעבור על לאו זה. והדברים ק"ו שניתן להורות לאשה להגיש את הראיות ובהסכמתה אין כל מניעה בדבר. ואף סודיות של רפואה ביה"ד יכול להתיר להביא את הרופא ואת הממצאים כמו שהובא בפסקי הדין הרבניים כרך ה' עמוד 136 כאשר סרב שר הבטחון לגלות מסמכים עיי"ש. וכן אם אחד מבני הזוג מעלים נכסים ביה"ד מוציא צו לגילוים ולא תעמוד הטענה של צנעת הפרט לגילוי המסמכים מאחר ובחלקם זה שייך לבני הזוג, ומדוע נאמנות בני הזוג שלא לבגוד בנאמנות אינו ענין לשני בני הזוג?

וראה שו"ת הריב"ש סי' ק"ד בנוגע לאלמנה שטענה נגד אחי בעלה בעד נדוניתה והשיב רואה אני בטענות הטוען בעד היבמה שהם טענות של רמאות וכו'. וראוי לציין לאיים עליה ולחקור בזה בכל מיני חקירות הן בחרמות הן לחפש בביתה חפש מחופש, כדי להוציא הדין לאמיתו, ע"כ.

סוף דבר אין לקבל את הערעור והאשה חייבת לקבל גט.
(-)עזרא בר שלום

ראיתי את מ"ש ידידי הגר"ש דיכובסקי שליט"א בנימוקיו וטעמיו, וגם מה שהוסיף להטעים בענין ידידי הגר"ע בר שלום שליט"א ודעתי כדעתם ומסקנתי כמסקנתם, ובפרט שכבר ראה הבעל וכבר צולמו הדברים ותועדו, והדין דין אמת, ואין מקום לערעור.
(-)שלמה משה עמאר-נשיא

לאור האמור לעיל מחליטים לדחות את הערעור.

מחייבים המערערת בתשלום הוצאות 3,000 שקל למשיב.

ניתן היום, י' תמוז תשס"ד (29.06.2004)

(-) שלמה משה עמאר - נשיא      (-) שלמה דיכובסקי - דיין       (-) עזרא בר שלום- דיין