ביום כ"ו בסיון התשע"ד (24/06/2014) החלטנו כי יש מקום לדון בחיוב בגט וביקשנו מבית הדין האזורי לדון ולהחליט בנושא. המערער ביקש ליתן נימוקים להחלטה, ואכתוב את הנראה לי בעניין.

בעניין טענות הבעל כי ברצונו בשלום בית ובמשמורת הילדים, ובכל סוגיית הוספת התנאים על ידי הבעל, יש לחלק בין מקרה שיש צדק בטענת הבעל, לבין מקרה שהבעל אינו רוצה אלא למצוא אמתלא לעכב את הגירושין, וגם יש לחלק בין הטעמים לחיוב הבעל לגרש.

כן מצאנו בשו"ת שיבת ציון סי' צו:

ולא עוד אלא אפי' מן הדין אינו חייב לחלוץ, ואף שנתן שטר חליצה ואין לו זכות מצד תקנות הקהילות, עיין סימן קס"ה סעיף ד' בהג"ה ובב"ש שם ס"ק י"א, מ"מ כיון שהיבם צועק ככרוכיא ורוצה לציית ד"ת ולקבל על עצמו כ"מ שיושת עליו ע"פ פסק דייני ישראל, והיא מסרבת לציית ד"ת, איך יעלה על הדעת לומר שהוא מחוייב לחלוץ כ"ז שהיבמה מסרבת לציית ד"ת עמו. ועיין בתשובת שב יעקב חלק אה"ע סוף תשובה מ"א שכתב בפירוש שיכול לעכב החליצה עד שיציית דין עמו, ושם בשב יעקב היה להיבם דין ודברים עם אבי היבמה, ואפ"ה פסק שם שיכול לעכב החליצה כדי שיכוף כאגמון ראשו לציית ד"ת, מכ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו בנ"ד שהיבם צועק שיש לו טענות ותביעות על היבמה עצמה. ועיין בס' חוקי דרך מט"ז ומג"א על אה"ע סימן קס"ה, שם כתבו תקנת הקהלות שאם יש תביעת ממון ביניהם תעשה קיומים עד שתרד עמו לדין, וביותר כל זמן שאין אנו יודעין כל טענות של היבם נגד היבמה ואין אדם מגלה טענותיו חוץ לב"ד ואפשר אם נשמע טענותיו יהיה הדין עמו. ואפי' לדעת הש"ך בחו"מ ריש סימן י"א שהנתבע יכול לומר הגד מתחלה מה שתרצה לדין עמי, זהו היכא שלא נודע אם יש ביניהם דררא דממונא, משא"כ בנ"ד שהוא ידוע שיש ביניהם סכסוכים בעסק חלק בית אשר היבמה רוצית להחזיק בו ולהיבם יש ערעורים על חזקה זו, בזה לכ"ע צריכה היא לעמוד עמו לפני ב"ד לציית עמו דין ופן יהיה הדין שיכול לעכב החליצה, הדבר פשוט שהאי כפיה ע"י שר העיר הוי כפיה שלא ע"פ ד"ת ויהיה החליצה בטלה כדין חליצה מעושית ע"י שר העיר שאינה חליצה כלל.

מה שהביא משו"ת ושב יעקב שאפילו במקום שהיה לו דין ודברים עם אבי היבמה יכול לעכב – צ"ע, לכאורה, שהרי איך ייתכן לומר שהוא יכול לעכב את היבמה בגלל תביעה על אביה. ובאמת בשב יעקב שם כתב בפירוש שהטענה כנגד אבי היבמה הייתה קשורה גם ליבמה עצמה. וכנראה כוונתו שמדובר באופן שעיקר הדיון היה עם אביה, ובלא זה מסתמא לא היה מעכב, ומ"מ יש לו טענות גם כלפיה, ואל"כ קשה מאוד לומר שיוכל לעכב אותה בגלל דין ודברים עם אביה.

עכ"פ במקום שיש לבעל טענה צודקת כנגד האשה עצמה, ודאי יכול לעכב את הגט עד שתבוא לבית דין ותציית דינא.

כעין זה בשו"ת מהרש"ם ח"ה סי' ס:

ואמנם לדעתי אף דכופין אותו היינו אם אינו רוצה לגרש כלל, אבל בנ"ד שרצה לגרשה רק בתנאי שתחזיר לו החפצים שלו, והדין עמו בזה, בודאי אין בידינו לכופו. רק דמ"מ בנ"ד שלא רצה האב לקבל החפצים בשום אופן, א"כ אין בידה לקיים התנאי, א"כ שוב צדקו דברי כת"ר דבידינו לכופו.

מבואר מדבריהם שבכל אופן שבו יש לבעל טענה נכונה שרוצה לדון עם האשה בדין תורה, אין לכפותו לחלוץ או לגרש [וגם בשיבת ציון שם מבואר בפירוש שגירושין וחליצה שוים לעניין זה], ואפילו אם לא ברור שטענתו צודקת אלא שיש מקום לדבריו, הדין כך. ומדברי השב יעקב שהביא השיבת ציון מבואר שאפילו במקום שיש לבעל טענה כנגד אבי האשה הדין כך.

אמנם כל זה במקום שהבעל רוצה לעכב את הגט או החליצה בגלל שתובע דבר שמגיע לו מעיקר דין תורה, וכגון שרוצה שתרד עמו לדין וכדברי השיבת ציון או שתחזיר לו את החפצים שלו וכדברי המהרש"ם, אבל במקום שהבעל דורש דבר שאינו מגיע לו מעיקר הדין, אלא רוצה סתם להתנות על הגט, בזה דינו תלוי במחלוקת הפוסקים כדלהלן.

מפורסמת היא שיטת המהרשד"ם (אבהע"ז סי' מא) שהבעל יכול להתנות אפילו בדבר שאינו מגיע לו מעיקר הדין, וז"ל:

ואמרתי אני בלבי שאין ספק שאפי' שאותם שאמרו חכמים במשנה בפ' המדיר וחלו שכופין מוכה שחין כו', שלא אמרו שכופין אותו לגרש אלא אם אינו רוצה לגרש כלל, אבל אם ירצה לגרש אלא שרוצה להטיל אי זה תנאי בגט, בזה ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלא תנאי, ומי שיכוף בדרך זה כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפיה. אלא שעד עתה לא מצאתי מקום להתלות, ובחפשי בדין התנאי מצאתי בב"י א"ה סי' קמ"ג לשון א' נר' לי להעתיקו הנה כי נראה לע"ד מסכים לדברי, ולא לבד אני אומר שמה שאמרתי הוא על צד היותר טוב אלא שהוא דין או קרוב לדין כמו שאבאר בס"ד. וז"ל מצאתי בס"ה דינים שכתב בסוף ספר חזה התנופה, אעפ"י שנותן גט לאשתו על מנת שלא תלכי לבית אביך שהגט כשר והתנאי קיים, אין לשום אדם שישתדל בגט שיתן בתנאי כזה, כי אין ספק שלא יתקיים התנאי הזה, שאי איפשר שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים למפרע. אם המגרש הזה מאלו שכופין לגרש ולא רצה לגרש רק בתנאי זה, אין שומעין לו, וכופין לגרש בלא תנאי זה עכ"ל. ראיתי וישמח לבי, שהרי כל מעיין יראה שקל להבין מתוך זה הלשון שנתבררה כונתו, שהנה כתב שני פעמים מלת זה, והיה ראוי שיאמר רק בתנאי ותו לא, אלא ודאי דוקא תנאי זה שכמעט נמנע להתקיים הוא דקאמר שכופין לגרש בלא זה, הא תנאי אחר שנקל לקיים אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים, לדידן דקי"ל דאין כופין אפי' במאיס עלי, וה"ה והוא הטעם לדידן דקי"ל דאין כופין לחלוץ, דלא כפינן ליה אם יר' לחלוץ כאשר יהיה בטוח שלא תנשא יבמתו זאת לאותו פלוני. וא"כ הנראה לע"ד שאין ראוי לכופו אפי' להתרחק ממנו כנז"ל אם ירצה לחלוץ ע"ד הנזכר. בוחן לבות וכליות יודע כי דברים אלו אצלי כנתינתן מסיני אין בהם נפתל ועקש כפי מה שהשיגה ידי בראשונה ובאחרונה.

למדנו בדבריו כמה דברים: א. שבמקום שהבעל רוצה לגרש בתנאי שהאשה יכולה לקיימו אין כופים אותו לגרש. ב. אם עברו וכפו, קרוב הדבר להיות גט מעושה [ואמנם בתחילת דבריו נראה שמסתפק בזה, אבל מסוף דבריו נראה שאחרי שמצא מקור לזה מדברי הב"י סבר כך בבירור ]. ג. באופן כזה אין ראוי אפילו להתרחק ממנו, דהיינו שאין להפעיל כנגדו אפילו הרחקות דרבינו תם.

אבל מדברי הרשב"ש (סי' שפג) מבואר שלא כמהרשד"ם בדין זה, ולדעתו אין לבעל זכות להוסיף תנאים במקום שכופים אותו לגרש, וז"ל:

והפנים שברצונה דוקא הוא מתנה, אבל שלא ברצונה אינו מתנה, הוא כגון אותן שכופין להוציא מחמת טענת אשה, משום שהדין נותן לגרש, כגון אותם המוזכרים בפרק המדיר וזולתן שהדין נותן לגרש, למה יתנה עליה יקוב הדין את ההר, ואם אינו רוצה לגרש בלא תנאי רישיה להוי.

וכן בשו"ת התשב"ץ (ח"ד [חוט המשולש] סי' ו אות ב–ג) תשובה מהרב שלמה דוראן (מצאצאי התשב"ץ והרשב"ש) נראה שחולק על המהרשד"ם, וז"ל:

גם מטעם אחר חייב הבעל הנזכר להוציא האשה הנזכרת, במה שראינו מכתביו וטענותיו במה שהוא חושדה בדברים אחרים והוא מאמת את הדברים, ולפי דבריו שווייא לנפשיה חתיכא דאיסורא, כי דבריו בענין זה לא מראש בסתר, וא"כ לפי דבריו אסורה היא לגבי דידיה וחייב הוא להוציאה, ואחר אשר האיש הזה הוא חייב להוציאה לאשה הזאת מצד הדין מכל הטעמים הנזכר, אינו יכול להתנות עליה בגרושיה בשום תנאי אלא ברצונה, דכיון שהדין נותן לגרש למה יכריחה להתנות עליה בשום תנאי, יקוב הדין את ההר ויגרש כפי הדין. כ"ש שיש פנים שסבורני לומר אפי' אם תתרצה היא בתנאי לקבל התנאי, בי דינא לא שבקינן ליה למיעבד תנאה, שכ"כ א"ז הר"ש בן הרשב"ץ ז"ל בתשובה וז"ל וכל שחייב לגרש אין לו להתנות עליה אפילו ברצונה שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן לא יקיימו התנאי ויתבטל הגט עכ"ל ז"ל. ובנד"ד אחד מהטעמים שהזכרנו שהוא מחוייב מצדן לגרש הוא דשווייא אנפשיה חתיכא דאסורא, וא"כ כדי שלא תשוב אליו עוד אין מניחין אותם לעשות שום תנאי רק גט כריתות לאלתר, דא"כ מה כח ב"ד יפה ומה הועילו חכמים בתקנתן.

אמנם אין ראיה ברורה מדבריו, שהרי הוא מדבר במקרה שאחת הסיבות לחיוב הבעל לגרש היא ששוייה אנפשיה חתיכא דאיסורא, ובזה לא מועילה גם הסכמה של האשה, וכפי שהביא מדברי זקינו הרשב"ש, ולכן באופן כזה ודאי הסברא נוטה שלא יוכל להתנות שום תנאי. מה שאין כן במקום שאין איסור וכל התביעה לגירושין היא מצד האשה, ייתכן שיש מקום להתנות תנאים. אולם לשונו של הר"ש דוראן נראית בבירור שמשום כל הסיבות שכתב שם אין לבעל אפשרות לעשות תנאי בגט, והסיבה הראשונה שם לחיוב בגירושין היא משום שהבעל אינו מפרנס את אשתו, וגם לשונו: דכיוון שהדין נותן לגרש למה יכריחה להתנות עליה בשום תנאי, יקוב הדין את ההר ויגרש כפי הדין, נראית בבירור דלא כמהרשד"ם אלא כדעת זקינו הרשב"ש [בנוסף לכך לא מסתבר שהוא יחלוק על הרשב"ש בלי להזכיר את דבריו, בעוד ציין לדבריו באותה תשובה בסמוך].

בשו"ת מהרש"ם הביא את דברי המהרשד"ם ובסוף דבריו כתב וז"ל:

אבל ממ"ש בבדה"ב שם בשם רשב"א דהיכי דכופין להוציא אין לו להתנות שלא תנשא לפלוני, מוכח דבכל גווני אין בידו להתנות, ואף שהי' אביו מרוצה לקבל החפצים באופן שתתן לו סך רב, כיון דאינה מחויבת בזה הוי אנוסה, וכהא דאמרו בגיטין ל' ע"א מידי תרקבא דדינרא בעי למיתב לה כו' ומיקרי אונס.

בפסק דין בתיק (רבני גדול) 5082–64–1 (תשס"ב) (פד"ר מאגר מקוון פסק עח) הביא מו"ר הגרז"נ גולדברג שליט"א, ראיה גדולה כנגד המהרשד"ם מדברי התוס' בכתובות (עז א ד"ה כופין), שכתבו בדעת הסוברים שאשה שקיבלה על עצמה מומים גדולים יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל וכעת איני יכולה, ועל זה כתבו תוס': קצת תימה דאם כן כל אשה תערים ותשאנו כדי שיתן לה כתובה שתאמר איני יכולה לקבל ויגרשנה ושמא במקום שיש חשש ערמה אין לה כתובה. ואם כדברי המהרשד"ם הרי אין שום חשש הערמה, שהרי הבעל יכול להתנות שמגרש בתנאי שתמחל על הכתובה . [בשולי הדברים יש לציין שההסבר הפשוט לביאור מחלוקת הרשב"ש והמהרשד"ם הוא שהם חולקים בעיקר הטעם לכך שכופים את הבעל לגרש, שלדעת הרשב"ש זו זכות של האשה כעין זכות ממונית , וממילא אין לבעל שום זכות להתנות שמגרש על תנאי מסוים, וכפי שלא יעלה על הדעת שלוה שחייב כסף למלוה שלו יתנה שפורע את חובו בתנאים מסוימים . ואילו המהרשד"ם כנראה סובר שאין לאשה זכות לתבוע מהבעל את הגט, אלא זו תקנת חכמים שלא יוכל לעגנה , ולכן בזה יש לומר שלא תיקנו חכמים אלא שהבעל לא יעגן את אשתו, אבל אם ברצונו להתנות תנאים מסוימים, שהיא יכולה לקיים ואינם גורמים לעיגון, אין לנו יכולת לכפות אותו שיגרש בלא תנאי .] אלא שגם הרשב"ש אינו חולק לכאורה אלא במקרה של המהרשד"ם, שהבעל רוצה להטיל סתם תנאי בגירושין, שלא תינשא לפלוני וכדומה. אבל במקום שטענת הבעל מוצדקת ייתכן שאף הוא יודה לדברי השב יעקב והשיבת ציון שהבאנו למעלה שזכותו לעכב את הגט או החליצה עד שהאשה תנהג עמו כפי הדין. גם במהרש"ם משמע שראייתו מדברי הרשב"א אינה אלא כנגד המהרשד"ם, אבל אין בכך סתירה למה שכתב למעלה, שבאופן שטענת הבעל מוצדקת יש בידו לעכב את הגט.

בדעת הר"ש דוראן שבשו"ת הרשב"ץ הנ"ל, נחלקו הגר"א שרמן והגר"נ פרובר, אם הוא חולק אף על דברי השיבת ציון, ולכאורה הדברים אינם מוכרחים לכאן או לכאן. אמנם גם המהרשד"ם אינו סובר שהבעל יכול להטיל אלא תנאי כזה שיש ביד האשה לקיימו, אבל תנאי כעין כדי שלא תלכי לבית אביך, שהאשה אינה יכולה לסבול ולקיים, אף הוא מודה שאינו יכול להתנות, וכמבואר מדברי התשובה שהביא הב"י שהיא כל מקורו של המהרשד"ם. והטעם לכך ברור מאוד, שהואיל ועיקר הטענה של המהרשד"ם היא שבאופן כזה שמוכן לגרש על תנאי לא הבעל מעגן את האשה אלא היא מעגנת את עצמה, וכ"ז לא שייך במקום שעושה תנאי שמסתבר שלא תוכל לקיימו.

וכ"כ בשו"ת עין יצחק (אבהע"ז ח"ב סי' מ אות יז):

ואף לפי דברי המהרשד"ם סי' מ"א שכתב בכל מה דאמרו דכופין לגרש דיכול לגרשה על תנאי שבידה ויכולה לקיים ע"ש, היינו בתנאי שביכולתה לקיים, משא"כ בנ"ד שהטיל עליה שתטלטל את עצמה ממקום מולדתה ובית אביה ומגורה למקום אחר, דזה הוי כמו גלות, דודאי על תנאי קשה כזה אין יכול מן הדין לגרשה ולהטיל עליה ענין קשה כזה.

ויתר-על-כן, לשונו של המהרשד"ם היא: הא תנאי אחר שנקל לקיים אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים. משמע קצת שרק באופן כזה הכופה על הגט מרבה ממזרים, אולם מתחילת דבריו נראה שרק תנאי שהאשה אינה יכולה לעמוד בו, אי אפשר להתנות, וצ"ע בזה .

אמנם בעיקר הדין משמע מדברי המהרש"ם והעין יצחק הנ"ל שהם חששו לדינא לדעת המהרשד"ם, וכ"כ הגרי"ש אלישיב זצ"ל בהסכמה לספר כפיה בגט.

אמנם נראה שאין זו אלא חומרא בעלמא, שהרי רוב הפוסקים נוקטים לכאורה שלא כדעתו, וכמו שהתבאר, ואולי יש לחשוש לחומרא זו רק שלא לכפות על הגט, אבל במקום חיוב לגט, יש לצדד להקל יותר.

ואפילו לעניין הטלת סנקציות הנובעות מהרחקות דר"ת, וזאת ע"פ דברי החזו"א (אבהע"ז סי' קח ס"ק יב), שמסתפק במקום שאין חיוב לגרש ע"פ דין, ובית דין עשו הרחקות דר"ת, שאולי אינו חשוב גט מעושה, כיוון שאין כאן כפייה גמורה. ואם כן ייתכן שבזה א"צ לחשוש גם לשיטת המהרשד"ם. אמנם למעשה צ"ע בזה שכן לצד שני בחזו"א שם יש לחשוש לגט מעושה במקום שעשו הרחקות דר"ת שלא כדין.

על כל פנים, במקרה שטענת הבעל מוצדקת מעיקר הדין, נראה ודאי שיש לחשוש לשיטת השיבת ציון ודעימיה, ושייתכן שאין חולק בזה שאין לכפות, ומסתבר גם שאין לעשות הרחקות דר"ת.

אמנם מאידך גיסא במקום שטענת הבעל אינה מוצדקת, והוא מנסה רק לסחוט מהאשה ויתורים בעניין המשמורת של הילדים, נראה ברור שאפילו המהרשד"ם יודה שזו ודאי תביעה קשה מאוד מהאשה, ואין זה תנאי שניתן לקיימו בקלות, ומסתבר גם שזה הוא מהתנאים שנחשבים כתנאים שהאשה אינה יכולה לקיימם.

וכ"כ הגר"א שרמן בפסק דין הנ"ל:

פעמים רבות בתיקים בהם בעל שמעגן את אשתו מליתן לה גט, שחויב ליתן ע"פ דין, וטוען בפני בית הדין שמוכן ליתן גט בתנאי שהאשה תעביר את הילדים למשמורתו, והאשה מסרבת לנתק עצמה מילדיה, אף שייתכן שמדובר בבנים שהגיעו לחנוך וללמוד תורה והבנים כשלעצמם לא ייפגעו משינוי המשמורת, אין לקבל את תנאי של הבעל, ובזה שהאשה מסרבת יש לראותה כמעכבת ומעגנת עצמה, שכן מאחר שנפשה קשורה בילדיה אנוסה היא ע"פ רגשותיה. ואין הבעל יכול לתלות בצוע הגט ולהמשיך עגינותה של האשה באי-קיום התנאי ע"י האשה. על כן נשאר הוא בחיוב הגט, וניתן אף להטיל עליו סנקציות והרחקות כר"ת, ע"מ שיבצע את הגט ויתיר האשה מעגינותה.

עוד נראה להוסיף, שכידוע עיקר הדיון בקביעת המשמורת של הילדים תלוי בטובת הילדים ולא ברצונם של הוריהם, וא"כ יש מקום לומר שלכו"ע יש כאן ניסיון של הבעל לכפות על הילדים חיים פחות טובים, ותנאי כזה שאינו קשור לאשה אלא לאדם אחר, בוודאי נראה שאין הבעל יכול להתנות [אלא שצ"ע מדברי השיבת ציון הנ"ל אליבא דהשב יעקב]. ואע"פ שבמקום שההורים מגיעים להסכמה ביניהם על פי רוב בית הדין אינו מתערב בכך, אלא במקרים קיצוניים בלבד, אולם מ"מ כלפי תנאים שהבעל רוצה לעשות בגט, נראה שאם יאפשרו לו להתנות יש כאן התערבות הפוכה. ולכן גם מצד זה ייתכן שאין הבעל יכול להתנות בכה"ג. אם כי דברים אלו עדיין צריכים דיון, וכמדומה שאין כ"כ צורך לזה בנד"ד, ודי בנימוק הראשון כדי לבטל את טענת הבעל.

לסיכום: הדין במקרה זה לכאורה נחלק לשלש אפשרויות: א. באופן שהבעל טוען טענה שנראית לבית הדין כטענה נכונה, והאשה רוצה לפגוע בזכויותיו, יש בהחלט מקום לקבל את תביעתו, ולא לכפות עליו לגרש בשום דרך, ואפילו על ידי הרחקות דר"ת, עד שיתבררו טענותיו בבית הדין. ב. באופן שטענות הבעל אינן מוצדקות, והוא מנסה לסחוט מהאשה ויתורים שאינם מוצדקים בענייני משמורת הילדים, נראה שיש לדחות את טענתו, ולחייבו לגרש, כפי שיראה לבית הדין במקרה זה, וניתן להפעיל נגדו סנקציות משום הרחקות דר"ת. ג. באופן שהחיוב לגרש נובע מכך שהבעל אסר את אשתו עליו ע"י שווייה אנפשיה חתיכא דאיסורא, יש לכפותו לגרש בלא שום תנאים, ובזה נוקטים הרשב"ש ונכדו הר"ש דוראן שאפילו אם האשה תסכים לתנאו כופים לגרש בלא תנאי.

מכיוון שלפי התרשמות בית הדין נראה כי הזמן שחלף רק מלמד על הריחוק הגדול ביניהם, ואין כל הצדקה להמשך הקשר, נראה היה כי יש מקום לחיוב בגט, כפי שכתבנו.

הרב דוד ברוך לאו

ראיתי מ"ש עמיתי הרב הראשי, הרה"ג דוד ברוך לאו שליט"א.

לאחר העיון, נראה לי שבעל שחייב לתת גט או שכופין אותו לגרש, אין הוא יכול להתנות תנאים לקיום דיון ובירור בתביעותיו לפני הגט [עיין הגהות רע"א משניות סוטה פרק א משנה ה_בגליון רע"א או' ה ושו"ת אור לציון כתובות סימן ה ענף ב], בפרט כשאין שום ביטחון שהצדק עם המתנה בתביעותיו, וק"ו כשהתביעות מטבען הן מתמשכות, בהיעדר כלים עכשוויים למיצוי האמת, ויש צורך בהפעלת כלים מקצועיים, היות והאפשרות להצבת תנאי מצד הבעל בהקשר זה הוא מצד דין "עביד איניש דינא לנפשיה", ותחום הלכה זו מוגבל באופן ברור. עיין בהגהה שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים (סימן ד סעיף א):

וי"א דלא אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה רק בחפץ המבורר לו שהוא שלו, כגון שגזלו או רוצה לגוזלו או רוצה להזיקו, יכול להציל שלו. אבל אם כבר נתחייב לו מכוח גזילה או ממקום אחר, לא (מרדכי ונ"י פרק המניח).

ודון מיניה ואוקי באתרין, דק"ו שאינו יכול למשוך עיגון האשה בעיכוב הגט בתביעה שלא התבררה, ותפוס את הוודאי כלומר שמחויב לתת גט, והנח את הספק, כלומר התביעות שטרם התבררו, ובפרט שתופס צער עיגון האשה בשביל ממון שהוא לא מבורר, ויוער שאפילו כשמדובר בתביעות המתאפיינות בממון, קיי"ל נזקקים לתובע תחילה, ומשכך בתביעת גירושין שנושאי הלוואי הם תביעות רכושיות וכספיות, יש להזדקק ראשית כל לתביעת הגירושין. כמו כן ייתכן מאוד שלא ניתן להשתמש בגדר עביד איניש דינא לנפשיה כשהתביעות שונות במהותן, כלומר משכון העיגון תוך עיכוב הגט בשביל תביעות כספיות.

וק"ו בנידוננו, שהצבת תנאים נוגעת בין היתר לצד ג', קרי: הילדים, לא ניתן למשכן את החזקתם ומשמורתם באמצעות עיכוב הגט, שאחריתם מי ישורנו.

בנוגע לשימוש בדברי המהרשד"ם יוער גם שרבים החולקים על המהרשד"ם.

כמו כן נראה לי שהמהרשד"ם לא חולק על הרשב"א, כי הרשב"א דיבר בנדונו כשרוצה להגביל אותה שלא תינשא לראוי לה ובכך תישאר עגונה, משא"כ בנידון המהרשד"ם לא בהכרח שלאשה יש הפסד מהתנאי כי הנישואין עם הדוד לא היו מעשיים, וייתכן שאפי' אם היו מעשיים, ספק אם היו מתממשים, כמו כן המדובר בהצבת תנאי בנסיבות העלולות קלקול והרס משפחת הקרוב.

ולקושיא המתעוררת הרי משתקף מהמהרשד"ם בעליל שהמחוייב גט או שכופיו להוציא שיכול להציב תנאי שבנקל לקיימו ללא כל קשר לנסיבות מוסריות לתקון עוולה אפשרית כבנידו"ד, כפי שמוכיח זאת מסוף דברי חזה התנופה " אם המגרש הזה מאלו שכופין לגרש ולא רצה לגרש רק בתנאי זה, אין שומעין לו, וכופין לגרש בלא תנאי זה"

יש ליישב בשלשה אופנים:

א. מסקנת המהרשד"ם מספר חזה התנופה היא בבחינת דון מיניה ואוקי באתרין כשם שלדעת ספר חזה התנופה כנגזר מדבריו ומכללא שניתן להציב תנאי קל המגביל זמנית האשה שלא תלך לבית אביה הוא הדין בנידונו ניתן להציב תנאי קל בכפוף להקשר נסיבות מוסריות שבנידונו, אחרת לא ניתן להציב אפילו תנאי קל שבקלים היות ופוגע בהגבלת זכויות האשה.

ב. תנאי שלא תלך לבית אביה על רקע קלקול נישואיו כתוצאה ממעורבותם בחיי הזוגיות מחשש שירכלו עליו לקראת או במהלך הנישואין העתידיים דומה לתנאי המהרשד"ם שהוצב בהקשר לקלקול הנשואין לקרובו אם יחלוץ לאשה ללא תנאי אבל תנאי אחר שלא בא לתקן עולה לא ניתן להתנותו אפילו הוא קל שבקלים

ג. ייתכן שהמהרשד"ם מבין בספר חזה התנופה שגם תנאי שלא תלך לבית אביה זמנית הוא תנאי שנחשב לקשה בגין פגיעה בזכויות, אלא שדיבר המחבר בתנאי ההווה והרגיל כשהבעל כועס על אשתו בהקצנת התנאי בשימוש במילת "לעולם" השגור בתלמוד ומשכך מילת לעולם לאו דווקא [עיין אבהע"ז סימן עד: ואם הוא אומר: קונם תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך יותר מחדש, אם הוא דר עמה בעיר, או יותר מרגל אם הוא דר בעיר אחרת, יקיים ז' ימים ואז יוציא ויתן כתובה. משמע מכך שנדר כזה אפילו בהגבלת זמן מעבר לחודש קשה לאשה וחייב להוציא]

לאור הסבר זה יוצא שרק תנאי בהקשר נסיבתי לא מוסרי או שגורם עוול כבנידו"ד ניתן להסיק מספר חזה התנופה שלא ניתן להציבו.

לפי הסבר זה, המכוון גם בהתחלת דבריו "אעפ"י שהנותן גט לאשתו בתנאי שלא תלכי לבית אביך הגט כשר והתנאי קיים, אפ"ה אין לשום אדם להשתדל בגט שינתן בתנאי כזה כי אין ספק שלא יתקיים תנאי זה" לאו דווקא בע"מ שלא תלך לבית אביה "לעולם" אלא גם כשמגביל בתנאי בזמן לא סביר, מזכותו של ביה"ד להתערב שלא להציב תנאי זה, גם כשהצדדים מסכימים להצבת תנאי לא סביר בזמן.

יוער, שנראה לי שהמהרשד"ם קיבל השראה לדבריו, בנוגע לזכות התערבות ביה"ד בהצבת תנאי לא מוסרי, לא רק מסוף דבריו אלא גם מהתחלת דברי חזה התנופה שכשם שביה"ד מתערב כשיש תקנה בדבר, בתנאי שנמנע לקיימו שלא לאפשר גט במקרה שלא כופין, גם כששני הצדדים מסכימים מחשש שיתבטל הגט, ה"ה כשהבעל מחוייב בגט שלא לממשו מיידית, כשיש תקנה בדבר, אבל מכאן ועד להגבלת זכויות האשה רחוקה הדרך כשמגיע לאשה לכפות הבעל בגט.

כמו כן, ייתכן מאוד כשאין ברירה אחרת, והאשה עומדת בנחישות להתגרש ללא תנאים, הבעל לא יכול להתנות תנאי שבנקל לקיימו, או שהוצב בהקשר מוסרי לתיקון עוולה העלולה להיווצר, היות ונראה שכוונת מהרשד"ם היא רק להשתדל לבוא בדברים עם האשה תוך עיכוב הכפייה או החיוב או ההרחקה ולבדוק את נכונותה להישבע או לקבל בנדר או בחרם שלא להתחתן עם הקרוב, אולם אם עומדת על זכויותיה בוודאי שאין להפסידה אפי' בתנאי שבידה לקיימו.

ולסיכום, על משמורתי אעמוד לחייב את הבעל בגט ללא הצבת תנאים.

לחיזוק האמור מפנה לדברים שכתבתי בתיק (רבני גדול) 812259/1 (תשע"א).

הרב ציון אלגרבלי

אנו חוזרים על החלטתנו כי אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין האזורי ואף לא לשנות את הרכבו. לאור האמור איננו מבטלים את הסנקציות שהוטלו.

יש מקום לדון בחיוב בגט, ובית הדין האזורי מתבקש לדון ולהחליט בנושא.

מותר לפרסם את פסק הדין בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום כ"ה בתמוז התשע"ד (23/07/2014).





הערות

1ועוד אפש"ל שבתחילה מדובר בתנאי שהאשה יכולה לקיימו אלא שהוא קשה לקיום, ואילו בסוף דבריו מדובר על תנאי שקל לאשה לקיימו, וכדלהלן.

.2 אמנם בספר כפיה בגט סי' ו רצה לדחות ראיה זו, שגם למהרשד"ם אין הבעל יכול להתנות שתמחל על הכתובה, מכיון שחכמים קבעו שתצא עם כתובה, אבל דבריו אלו דחוקים למדי, ומה"ת לומר שהיתה כאן תקנה מיוחדת שעליו לתת לה את דמי הכתובה. ולפי דבריו ברור שהבעל לא יכול להתנות גם שתתן לו סכום כסף מסויים, שהרי עי"כ מתבטלת למעשה גביית הכתובה, ורק במקרה שכופים לגרש כשאין לאשה כתובה יכול להתנות, וכל זה קשה מאוד לחלק. ומסברא פשוטה יש לומר שאם לבעל יש זכות להתנות, אם כן כמו כן לא היה לחכמים לקבוע שתצא במקרה כזה עם כתובה [ובפרט לסוברים שעיקר החיוב של כתובה הוא מדרבנן שלא תהא קלה בעיניו לגרשה, וכאן הרי כופים אותו לגרש ול"ש טעם זה].

.3 וז"ל שו"ת בית אפרים אבהע"ז סי' קמב: ואמנם נראה דעכ"פ אין כאן אומדן דעת שיפקיעו הקידושין למפרע רק אומדן דעת הוא שיהא מחויב להוציאה בגט וכאלו התנה שיהא מחויב להוציאה וע"ד כן היא מתקדשית לו ובשלמא ביבמה פריך שפיר דתיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וא"ל דאומדן דעת הוא כאלו התנה שמחויב לחלוץ לה דמאי מועיל תנאי דידיה גבי יבם משא"כ לגבי דידיה שפיר אמרינן דהוה כמחייב א"ע שאם נולד מום שא"י לסבול יהא מחויב לגרשה ונוח לו לעשות כן כדי שלא יפקיעו הקידושין שהרי אין דעתו נוחה בזה כמ"ש התוספות שאם היה מתנית כן לא הי' מרוצה משא"כ שיהא חייב להוציאה מה"ת לא יתחייב בכך כיון שעכ"פ האשה אינה מתרצית כ"א באופן זה עכ"פ ולפ"ז א"ש מה שהקשיתי דהיאך כופין הא אין כאן חיוב מדינא ולפמ"ש א"ש דיש כאן חיוב מדינא דהא מעיקרא ע"ד כן נתקדשה לו וכאילו התנה בפירוש שיתחייב להוציאה דמי והלכך עתה כשכופין אותו שפיר גמר ומגרש.

.4 אמנם לפי הבית אפרים הנ"ל, י"ל גם שאע"פ שיש אומדנא שעל דעת כן התקדשה לו, מ"מ אולי אין אומדנא שהתקדשה לו על דעת כן שיכפו אותו לגרש בלי תנאי. וצ"ע בזה.

.5 עי' בית אפרים שם בתחילת דבריו. וכן מפורש בלבוש אבהע"ז סי' קנד ס"א: הרבה חשו חכמים לתקנת בנות ישראל שלא יהו יושבות תחת בעליהן וליבעל לשנוי לה בעל כרחה כשבויה, ועוד לפעמים תיפוק מיניה חורבה שתצא לתרבות רעה כשתראה שלא תוכל ליפטר מבעלה, לפיכך אמרו [כתובות עז ע"א] אלו הן שכופין אותם בשוטים להוציא וליתן כתובה.

.6 ובפרט לפי מה שכתב הלבוש שעיקר הקפידא של חכמים שלא תשאר תחתיו ותבעל לשנאוי לה כשבויה, י"ל שאם אינו רוצה לעגנה אלא להטיל תנאי בגירושין ל"ש טענה זו.

.7 ואולי כוונתו שבאופן כזה ודאי חשוב גט מעושה, ואילו במקום תנאי שקשה לה לקיימו יש להסתפק בדבר, וכנ"ל.