לפני בית הדין תביעת כתובה.

רקע כללי
הצדדים נישאו ביום ד' בשבט תשס"ו (2.2.2006), נולד להם בן אחד והתגרשו ביום ה' באלול תשס"ט (25.8.2009).

ביום ג' בתמוז תשס"ט (25.6.2009) הגישה התובעת תביעת גירושין וכתובה, ביום י"ג באב תשס"ט (3.8.2009) הגישו הצדדים הסכם גירושין כולל ובו הסכימו הצדדים להתגרש כאשר נושא חיוב הבעל בכתובה יתברר לאחר הגירושין.

ביום כ"ו באב תשס"ט (16.8.2009) אושר הסכם הגירושין על ידי בית הדין כאשר נקבע מפורשות שעניין הכתובה יידון לאחר סידור הגט.

לאחר הגירושין התקיימו כמה דיונים ובהם ניסה בית הדין להביא את הצדדים לפשרה בעניין הכתובה.

בשל טעות מביכה נסגר התיק בלא הכרעה. משהתברר לנו הדבר הביע בית הדין צער על כך והורה על פתיחת התיק וחידוש הדיון.

הנתבע זומן לדיון ולמרבה הצער לא הופיע. לטענתו, הוא לא קיבל את הזימון. במחשב בית הדין נמצא אישור מסירה, ומשום כך הנתבע זומן לדיון הבא בצו הבאה.

טענות הצדדים
בדיון הראשון טענה התובעת את טענותיה ופרשה יריעה רחבה על אודות חיי הזוגיות שלה ושל בעלה.

לדבריה האלימות בביתם הייתה עניין שבשגרה. פעמים הייתה אלימות פיזית ופעמים אלימות מילולית. גם אלימות כלכלית הייתה נחלתה. היא חששה מבעלה ומתגובותיו על מעשיה. גם כאשר הייתה בהיריון ספגה מנחת זרועו, ואף לאחר הלידה כאשר שהתה בבית אמה לא טרח בעלה להיות לה לעזר ולתומך, ואפילו פרטים מינימליים הנצרכים לרך הנולד לא רכש.

ביקוריו אצלה היו מעטים מאוד, והתעניינותו בה וברך הנולד הייתה דלה. התובעת אף סיפרה שבעלה איים עליה שהוא יכול לגרום לאשפוזה, נוכח קשריו עם הפסיכיאטר המחוזי.

לטענת התובעת, היה אירוע חמור של תקיפה שבגינה היא אף הזמינה משטרה, אולם משזו הגיעה סירבה להגיש תלונה משום שלא רצתה להעכיר את האווירה ולהסלים את מערכת היחסים ביניהם. לדבריה, לאחר שהשוטרים עזבו את המקום שב הנתבע והיכה אותה, ולמחרת הגישה תלונה כנגד בעלה והוצא גם צו הרחקה כנגדו.

התובעת טענה שלאחר אירוע זה סילק הנתבע אותה ואת הבן, זאת לאחר שניתק את מחשב התובעת, העלים אותו ולקח גם את החומר הלימודי שלה. לדבריה, התנה את החזרת החומר ואת סליחתו אם תעזוב את הבית. למרות כל הקורות אותה היא התנצלה בפניו, עזבה את הבית והתחננה לחזור ולנהל חיים משותפים. למרבה הצער, לא זו בלבד שהוא סירב לחזרתה הביתה אלא אף את מחשבה ואת החומר הלימודי לא קיבלה בחזרה. מאז התגוררו התובעת והבן שהיה באותה עת בן שלושה חודשים בבית הוריה.

התובעת טענה שאמנם היא עתרה לבית הדין בתביעת גירושין, אולם הגורם הדומיננטי לכך הוא הבעל בהתייחסותו אליה במהלך הנישואין, ובמיוחד נוכח סילוקה מהבית וחוסר המעש מצדו לשיקום הזוגיות, למרות פניות רבות מצדה לשלום־בית.

הנתבע הכחיש את כל טענות האלימות. לדבריו הוא הותקף על ידי אשתו, וכל מעשיו היו תגובה בלבד למעשיה. כל פעולותיו היו במגמה להגן על עצמו.

הנתבע טען כי התובעת היא שביקשה להתגרש ולא הייתה מוכנה לניסיונות השיקום מצדו, על אף בקשותיו פעמים מספר אפילו בפני בית הדין. אשר על כן, הגירושין יצאו ממנה והיא אינה זכאית לכתובה.

התנהלות הצדדים בהליכי בית הדין
בתחילת הדיונים בעניין תביעת הכתובה ניסה בית הדין להביא את הצדדים לפשרה. אין ספק ששיתוף הפעולה מצד התובעת היה מלא והיא כמעט נענתה לכל הצעות הפשרה שרקם בית הדין.

מאידך גיסא, הנתבע התנהל מול ביה"ד בצורה המעוררת חשד כי כוונתו להתנער מחיוביו וכי בכוונתו להתחמק ממיצוי הדין. כך קבע בית הדין בהחלטה מתאריך ח' באייר תש"ע (22.4.2010).

בפעמים רבות שזומן הנתבע לבית הדין כדי לגבש פשרה ביקש דחיות רבות כדי להשיב להצעות השונות, אולם בפועל לא הייתה כל תגובה מצדו.

בית הדין קבע מועד לחקירת הצדדים. התובעת ניצלה את זכותה לחקור את הנתבע ואילו הנתבע ביקש דיון נוסף כדי להסתייע בעורך דין שיחקור מצדו את התובעת. בית הדין נעתר למבוקש, אולם בפועל לא עמד הנתבע על זכותו לחקור את התובעת ואף לא הודיע כך לבית הדין.

בית הדין נהג בזהירות והודיע לנתבע כי נוכח הנתונים הנמצאים בפני בית הדין ונוכח אי מתן תשובה מצדו, בית הדין מבין כי הוא מוותר על זכותו לחקור את התובעת, גם להודעה זו של בית הדין לא הגיב הנתבע. עקב כך הורה בית הדין לצדדים להמציא סיכומים בזמן קצוב. התובעת הגישה את סיכומיה לאחר קבלת הארכה ואילו הנתבע לא הגיש את סיכומיו.

גם במקרה זה פנה בית הדין לנתבע והורה לו שוב שעליו להגיש סיכומים ואם לא יעשה כך יהווה הדבר וויתור על זכותו להגשת סיכומים. גם להודעה זו של בית הדין לא הגיב הנתבע ומשום כך קבע בית הדין שהגיעה העת למתן פסק דין.

התנהלות הנתבע בהליכי בית הדין ראויה לכל גינוי, ויש חשש גדול כי בדרכו זו ביקש לדחות את הקץ ולגרום לסחבת באשר לתביעה זו.

בית הדין הבהיר לא אחת לשני הצדדים כי בעצם העובדה שהצדדים אינם מסכימים לפשרה, יש בכך סיכון שימוצה הדין. דברים אלו נועדו בעיקר לאוזני הנתבע שאינו מיוצג.

סכום התביעה
כתובת האשה עומדת על סך של 520,000 ₪. התובעת מבקשת לחייב את הנתבע במלוא סכום הכתובה, כאשר הסכום צמוד למדד. התובעת ציינה בסיכומיה מאמר של הרה"ג אריאל שליט"א שהביא בשם הרב וואזנר שיש לפשר בעניין ההצמדה.

יעוין גם במאמר של הרה"ג שרמן שליט"א שכתב בשורת הדין כעין זה בשם הגאון הרב אלישיב זצ"ל.

דיון והכרעה
בפסקי דין רבים הובהר שהזכות לכתובה אינה קשורה דווקא להגשת תביעת הגירושין, אלא בעיקר בשל מי נגרמו הגירושין.

בנידון דידן הגישה התובעת את תביעת הגירושין.

נראה בעליל שהתובעת עשתה רבות למען השכנת השלום בבית, והסירוב העיקש נבע מעמדתו הנחרצת של הנתבע. כך עולה מהערכה שכתבה לבית הדין עו"ס של יחידת הסיוע שעל יד בית הדין: "לאורך זמן היא רצתה לחזור והוא התנגד". גם בדיון בבית הדין ביום כ"ב בטבת תשע"ד (25.12.2013) הודה הנתבע בכך ובדבריו אמר: "היא ניסתה לחזור אלי, והודעות טלפונים, לשלוח לי הודעות" (כך במקור).

מאידך גיסא, ברור שבפני בית הדין בטרם הגירושין, ביקש הנתבע לשוב לשלום־בית, והתובעת סירבה וטענה שלנוכח התייחסותו אליה בעבר, אלימותו הפיזית והמילולית, אי־התייחסות לצרכיה ולצרכי הילד, כליאתה בבית למטרות אחדות, אי־התייחסות לבקשותיה החוזרות והנשנות לשלום־בית – היא אין מאמינה לבעלה כעת.

התובעת טענה שבקשת בעלה לשלום־בית אינה כנה בעליל, שהרי לא עשה דבר למען השכנת השלום ולמען פיוס התובעת.

לשאלת בית הדין, אם עשה דבר לפייס את אשתו, השיב הנתבע בשלילה, ורק בבית הדין הצהיר על רצונו בשלום־בית.

יש לציין שהאשה גרה בנפרד, שלא עם בעלה, כשנתיים. זהו זמן רב שהיה ביד הבעל לשקם את היחסים והוא לא פעל מאומה בעניין. ברור לחלוטין שהתנהלות זו אומרת דרשני. יעוין בתשובת הרשב"א שהובאה בבית יוסף בסימן ע"ז בעניין אשה שעזבה את ביתה ותבעה מזונות, ובעלה טען שכיוון שהיא עזבה את הבית לא מגיע לה מזונות. ופסק הרשב"א שאם בעלה לא עשה דבר כדי לפייס את אשתו ולהשיבה לבית, אין נחשב הדבר כמרידה מצד האשה, ועל כן לא הפסידה זכותה למזונות.

נכונים הדברים גם בנידון דידן. רק בבית הדין טען הנתבע שהוא מוכן ומעוניין בשיקום היחסים. בפועל עשה הכול בעבר כדי להעכיר את היחסים בינו ובין אשתו, ורק עתה משנה את גישתו, וגם עתה לא מוכיח זאת במעשים אלא במילים בלבד.

יש בכך חשש גדול של חוסר כנות בהזכרת שלום־הבית לשוא. אפשר שהדבר נבע רק מרצונו להיפטר מחיוב הכתובה.

טענות הצדדים
כאמור, התובעת טענה טענות קשות כנגד בעלה ובדיון ביום י"ח בתמוז תשע"ג (26.6.2013) סיכם בית הדין את טענותיה כך: "היא תיארה חיים של קטסטרופה, תיארה שבהיריון הכית אותה, נהגת באלימות מילולית, רק לראות את זה – לבכות, אפילו (אם) רק חצי – אמת."

ביום כ"ב בטבת תשע"ד (25.12.2013) טען הנתבע שתיאור זה של האשה שיקרי, וכי הוא זה שהותקף על ידה, ומעשיו היו רק כתגובה לאלימות התובעת כנגדו.

מניתוח הטענות לפי תאריכי התרחשותם עולה כי טענות הנתבע לוקות בחסר, ויש חשש גדול שאינן אמת.

לדברי הנתבע אירועי האלימות שהתרחשו ביום 28/3/2007 היו כאמור בתגובה לאלימות התובעת כנגדו.

צודקת התובעת שבכתב התביעה שהגיש הנתבע כנגד אשתו (יום לאחר קרות האירוע ביום 29/3/2007) על היות אשתו אשה מורדת הוא לא הזכיר אפילו במילה אחת את אלימות האשה כנגדו, גם בדיונים שנערכו לאחר מכן בתביעות אחרות בין הצדדים, כאשר התובעת מטיחה כנגדו על אלימותו לא השיב הנתבע שהתובעת היא האלימה והוא רק הגיב לאלימותה. רק בדיונים בעניין הכתובה העלה טענה זו. אי־העלאת נתונים אלה במועדים הסמוכים לאירועים ובדיון השייך לעניינם מעלים כאמור חשש גדול שאינם אמת. יש ספק גדול מבחינה עובדתית באשר לגורם הראשי לגירושין.

מסתבר שדברי התובעת הם האמת והכחשות הנתבע שקריות, אולם מטבע הדברים קשה מאוד להוכיח את טענות התובע, שהרי מדובר במאורעות שקורים בדרך כלל בחדרי חדרים.

דיון הלכתי
התובעת בסיכומיה טענה שתי טענות עיקריות.

האחת, נטל הראיה מוטל על הנתבע משום שבידי התובעת שטר כתובה שעליו חתמו עדים והנתבע בעצמו. כדי להפסיד את האשה את כתובתה על הנתבע להוכיח כי האשה מרדה בו או לחילופין קיימות סיבות אחרות להפסד הכתובה.

התובעת ציטטה את הרמב"ם בהלכות אישות פרק כ"ד הלכה י"ד שם כתב: "העוברת על דת צריכה התראה ועדים ואחר כך תפסיד כתובה". והמ"מ ביאר: "זה מבואר שמחלוקת האיש והאשה בזה הוא כשאר כל התביעות שבין אדם לחבירו וכיוון שהבעל רוצה להפסידה כתובה עליו להביא ראיה". ומתוך כך רצתה התובעת לומר שעל הבעל להביא ראיה שהיא הפסידה כתובתה.

נראה שאין הנדון דומה לראיה משום שיש הבדל בין המקרים, שם מדובר שהבעל מעוניין לגרש את אשתו ומעוניין לגרשה בלא לשלם את כתובתה משום שלדבריו אשה זו הפסידה כתובה מכוח היותה עוברת על דת, בזה כתב הרמב"ם שעליו נטל הראיה, אולם במקרה דנן הנימוק להפסד הכתובה לדברי הבעל הוא משום שהאשה היא גורמת הגירושין והוא היה מוכן לנסות לשקם את הנישואין ומבחינה פורמלית כפי שהובהר האשה פתחה את תיק תביעת הגירושין והיא אשר סירבה בכל תוקף לבקשת הבעל לשיקום החיים המשותפים.

הטענה השנייה והיא העיקרית מבחינה הלכתית, שאף שהאשה ביקשה את הגירושין, כיוון שלא הייתה אפשרות של חיים משותפים עם בעלה, והגירושין נגרמו בעטיו, וכפי שפירטה בכתב התביעה ובסיכומיה, האשה זכאית לכתובה.

בעניין זה קיימת מבוכה מסוימת משום שיש הכחשה גורפת בין הצדדים כאמור לעיל. מטבע הדברים עניינים אלו שבין אדם לאשתו נעשים בבית פנימה, וקשה מאוד להביא ראיות.

במקרה כזה מצד הדין ראוי היה להשביע את הנתבע שבועת היסת, שהרי לדברי התובעת מחויב הוא לה את סכום כתובתה, ולדבריו הוא פטור. בנידון דידן הדבר נכון שבעתיים משום שהרושם העולה מהדברים שלפני בית הדין שטענות התובעת קרובים יותר אל האמת מכמה נימוקים וכפי שפורטו לעיל:

א. התנהלות הנתבע באמצעות בית הדין.

ב. אי העלאת טענות אלימות התובעת בזמן הראוי לכך.

ג. חוסר מעש מצד הנתבע לשלום־בית.

ד. כתבי עו"ס יחידת הסיוע שהתובעת עשתה מאמצים לצורך שלום־בית.

מכל הנ"ל, סבור בית הדין שיש להטיל על הנתבע שבועת היסת.

כאשר יש טענות של התובע שיש סבירות גבוהה שיש בהן מן האמת מחויב הנתבע בשבועה.

אמנם בסימן פ"ז בשולחן ערוך חושן משפט סעיף ל"ח פסק:

"אם נראה לדיינים שהטענה מרומה אין להשביעו."

והרמ"א הוסיף:

"וכן אם נראה לו הטענה גרועה, אין משביעין היסת במקום דליכא דרכא דממונא."

מקור דברי הרמ"א הם בתשובות מימוניות ספר משפטים סימן ל"ז:

"לעניין שבועת היסת הכל לפי ראות עיני הדיינים, שאם לפי עיניהם נראה, שהתובע כמערים לגלגל שבועה על הנתבע כמו שעני תובע לעשיר שהלווה לו – מה שאין ראוי להאמין [...] ונראה לדיינים שהוא שקר, ורוצה לחייב הנתבע שבועה חינם" וכו'.

היוצא מדברים אלו שהעיקר בעניין שבועת היסת שהנתבע מחויב בה, אך אם רואים הדיינים שהסבירות לנכונות טענת התובע היא נמוכה רשאים הם לפטור את הנתבע משבועת היסת, אולם באופן רגיל ובוודאי במקום שיש חשש שהנתבע מרחיק עדותו מחויב הוא בשבועה.

פשרה במקום שבועה
בשולחן ערוך סימן י"ב סעיף ב', פסק שבית הדין רשאי לפשר במקום להשביע:

"ואם חייבו בית דין שבועה לאחד מהם, רשאי ביה"ד לעשות פשרה ביניהם, כדי ליפטר מעונש שבועה."

כך כתבו פוסקים רבים עד שהפך הדבר למנהג בתי הדין, החתם סופר בתשובה סימן צ' כתב:

"ואם אפשר לו לפשר בכל מה דאפשר, כדי שלא לישא שמו יתברך על שפתיו, יש לו לעשות כן."

בשו"ת אגרות משה חושן משפט חלק א' סימן ל"ב כתב:

"ולכן צריך לפשר ולא להשביע, ובפרט בזמן הזה."

ואף שמצינו עדיין כמה שבועות שמשביעים גם בבית הדין, כמו שמשביעים את הבעל המגרש שלא יבטל את השליחות וכך גם את השליח, וכן מצינו שמשביעים את הבעל שלא ישא אשה על אשתו, כתבו הפוסקים ששאני שבועות אלה שהם שבועות על "להבא", דהיינו, שבועה שלא יעשה אדם פעולה, ולא נחשדו ישראל לעבור על השבועה. מה שאין כך בנידון דידן הוי שבועה על העבר, ובזה מנהג בתי הדין שלא להשביע אלא לפשר.

בספר סדר הדין של פרופ' אליאב שוחטמן בעמודים 627–630 הביא מקורות רבים שהמנהג כיום בבתי הדין שלא להשביע כלל החל משו"ת בנימין זאב סימן רנ"ט שכתב:

"ראוי לכל דיין ושופט ורב להרחיק מהם השבועה בכל היכולת, לא שנא שבועות טענת ספק ולא שנא שבועת היסת, אלא לעשות משפט וצדקה ביניהם, ואיזהו משפט שיש עמו צדקה הוי אומר זה ביצוע (דהיינו פשרה)."

ובהערה 232 באותו פרק הביא פסקי דין רבים של בתי הדין בימינו שכפו פשרה על הצדדים כדי להימנע משבועה.

ולא נחה דעת הכותב עד אשר העלה שמפסיקת בתי הדין הרבניים בישראל וממקורות אחרים כי מנהג בתי הדין הוא להטיל פשרה בין בעלי הדין במקום שיש חיוב שבועה, ולמעשה אין ידוע על מקרים שבהם בפועל חויב בעל דין להישבע ונמנע הצורך בפשרה כפויה. כיוון שמנהג בתי הדין להטיל פשרה הפך למנהג המדינה, "שאלת השבועה אינה תלויה בהסכמתם, שהרי אפילו ירצו להשבע, בית הדין לא יאפשר להם להשבע, לכן אפילו הצדדים לא ידעו מראש שבית הדין מפשר כתחליף לשבועה, הרי הם מקבלים בסתם את בית הדין, שידון לפי דין תורה על פי מנהג בתי הדין."

סוף דבר, אין ספק שכך היום מנהג בתי הדין להטיל פשרה במקום שבועה.

פשרה במקום שקשה לעמוד על אמיתות הטענות
סיבה נוספת יש במקרה דנן להעדפת הפשרה על מיצוי הדין.

כפי שהובא לעיל, הצדדים חלוקים ביניהם לא רק בפרשנות המאורעות אלא גם באירועים עצמם. לדברי התובעת בעלה הפך את החיים במחיצתו לבלתי נסבלים, כאשר חייה היו רצופים במעשי אלימות למיניהם, כולל גם אלימות פיזית בהיותה בהיריון, עד אשר קצה נפשה ולא יכולה הייתה לשאת את החיים המשותפים עמו. ואילו הנתבע תיאר חיים רגועים ושלווים כאשר הוא מבקש השלום וההתפייסות, ואילו אשתו היא הגורמת הראשית במעשיה לפירוק הקשר ביניהם.

דווקא כאשר המחלוקת נמצאת בין בני זוג, קשה מאוד לעמוד על חקר האמת, ומטבע הדברים האירועים ביניהם נעשים בחדרי חדרים, כך שכמעט בלתי אפשר להוכיח את הדברים בראיות של ממש.

בפסק דין של בית דין הגדול המובא בשורת הדין חלק י"א נאמר כך:

במקרים לא מעטים, כאשר חלוקים הצדדים ביניהם בנושאים של חלוקת רכוש, וחלוקת מיטלטלין, ובחיובים שונים של צד זה או אחר, קשה למצות את הדין לאשורו, אם מבחינת העובדות שאינן חלוטות ומוגדרות, ואם מבחינת ההלכה.

פעמים רבות לא ניתן לקבוע אם ההוצאות שהוצאו על ידי צד זה או אחר אמורות להיות כולן או חלקן מושבות על ידי הצד השני... מבחינה מהותית, קשה לברר את נושא המיטלטלין והבעלות עליהם של בני הזוג נשואים, וברכישות או מתנות שונות שניתנו להם.

גם כאשר הטענות בין איש לאשה הינן בעניינים הצנועים ביותר שביניהם נפסק בשו"ע שיש להכריע בפשרה וכך נפסק (שו"ע אבהע"ז סימן ע"ז סעיף ד'): "איש ואשתו שבאו לבית הדין, והוא אומר זו מורדת מתשמיש, והיא אומרת לא כי, אלא כדרך כל הארץ אני עמו... עושים פשרה כפי כח הדיין".

מקובל בדרך כלל בפסיקת בתי הדין שכאשר הפשרה נעשית בשל חיוב שבועה שאין בית הדין חפץ להשביע, אזי מתחשב בית הדין בסוג השבועה אם היא מדאורייתא או מדרבנן.

ובאגרות משה חושן משפט ח"א סימן ל"ב כתב:

"כמדומני, שנוהגין לפשר בניכוי שליש בעד שבועה בין נפטר בין נוטל אבל כיוון שאין לזה מקור גדול מגמרא ופוסקים הראשונים, אין זה עניין מוחלט, והכול לפי ראות עיני הדיין כי לפעמים ניכר שאינו רוצה להישבע משום שהוא שקר, ובזה צריך לפשר ליתן יותר, ולפעמים ניכר שהתובע מאמין להנתבע, אך רוצה להטיל עליו שבועה משום שיודע שלא ישבע ויתרצה להתפשר, בזה יש ליתן פחות. לכן תלוי בעיני הדיין."

בנושא דידן בית הדין הוא זה שהחליט שהנתבע לא ישבע ובמקומה תבוא פשרה.

מאידך גיסא, כאמור, התביעה בנושא דידן אינה ברורה מצד העובדות, וראוי לתת את הדעת בדבר חיוב שבועה זו על הנתבע.

במקרה דנן, מכוח הפשרה בית הדין אינו מצמיד את הכתובה למדד יוקר המחיה. הכרעה זו נכונה למקרה דנן בלבד, ואין ללמוד ממנה באופן גורף למקרים אחרים שהכתובה לא תוצמד למדד יוקר המחיה.


כמו כן, מכוח הפשרה בית הדין פוסק בנסיבות המקרה דנן שגובה חיוב הכתובה יהיה 1/5 מהסכום הכתוב בכתובה ויעמוד על סך של 104,000 ש"ח.

ניתן ביום ט"ז באלול התשע"ד (11/09/2014).