לפנינו תביעה להתרת נישואין אזרחיים לאחר פירוד ממושך. להלן תיאור המקרה.

הצדדים שעניינם נדון לפנינו נישאו אזרחית זל"ז ביום 21.6.66. כשנה לפני כן, נולדה להם בתם הבכורה, לאחר תקופת מה של חיים משותפים תחת קורת גג אחת.

בשנת 73 עלו לארץ כשהם נרשמים במרשם האוכלוסין כנשואים זל"ז. בתחילת שהותם בארץ הצדדים תכננו להינשא זל"ז בחו"ק כדמו"י, אבל זה לא יצא לפועל בסופו של דבר. לא קיימת ראיה כלשהי על קיומם של נישואין דתיים, לא בדמות מסמך, ולא בדמות עדות חיה על טקס דתי שנערך לצדדים.

משנת 94 ואילך ניהלו הצדדים מו"מ לחלוקת רכוש ביניהם. בתחילה הם חותמים על הסכם יחסי ממון בשנת 94 שאף אושר בביהמ"ש. בסופו של הליך בשנת 96 הם מחליטים להתגרש זמ"ז וחותמים על הסכם גירושין סופי שאף הוא אושר בביהמ"ש ומבקשים להתגרש על פיו. ביום 12.2.96 הצדדים פותחים תיק לאישור הסכם גירושין. מתקיים דיון ביום 18.4.96 והצדדים מוזמנים לסידור גט למועד מאוחר יותר. הצדדים לא מגיעים לסידור גט והתיק נסגר. מאז ועד היום הצדדים חיים בנפרד. בשנת 98 (כך זה לדברי הבעל בכתב התביעה. בדיון שמתקיים ב19.6.13 הבעל מדבר על שנת 2004 בערך. פרט לא משמעותי לפס"ד הנוכחי) האישה עוזבת את הארץ לארה"ב ללא סידור הגט ומאז לא שבה לארץ.

הבעל התובע שבפנינו פותח תיק גירושין בתביעה לחייב את האישה להתגרש ממנו.

ביה"ד תחילה פונה לאישה במקום הימצאה בלוס אנג'לס, דרך ב"כ הבעל ודרך הרב גבריאל כהן, כדי שתיאות להסדיר עמה גט שליחות כמקובל. ביה"ד מקבל מידע מהרב הנ"ל שהאישה מתנגדת לשחרר את הבעל בג"פ כדמו"י – בשל טענותיה הרכושיות. כמו כן, לביה"ד מומצא על ידי הרב גבריאל כהן, מכתב של האישה בכתב ידה, ובו היא מגוללת מסכת קשה של מערכת נישואין כושלת, שהביאה אותה לעזוב את הארץ, ומכחישה את הטענות הרכושיות של הבעל.

מתוך המכתב עולה חד-משמעית שגם האישה מודה שנישואיה עם התובע היו נישואין אזרחיים בלבד.

במכתבה היא גם מנמקת מדוע לא נישאו כדמו"י בכך שהבעל התובע היה באותה העת נשוי כדמו"י למישהי אחרת (לדברי האישה מדובר בגיורת מה שלענ"ד מוכיח שנישואיו הראשונים היו כדמו"י) שסירבה לקבל ממנו ג"פ כדמו"י, (ולכן לא השיאו אותם כדמו"י עקב חדר"ג, כנראה – לא מפורט במכתבה). האישה בהתנגדותה אינה כותבת שצריך ג"פ מאחר והנישואין היו כדמו"י. התנגדותה היא לשחרר את הבעל ללא שיתקבלו תביעותיה הרכושיות.

לאחר שהאישה סירבה לשתף פעולה ולקבל את גיטה בגט שליחות כמקובל, מבקש הבעל להתיר את נישואיו האזרחיים.

זו השאלה העומדת בפנינו להכרעה: האם להתיר את נישואיו ללא סידור גט כדמו"י.

ראוי להדגיש ולציין, שהשאלות הרכושיות שהועלו בפני ביה"ד בדרך אגב, הן על ידי התובע והן על ידי האישה במכתבה ודרך הרב גבריאל כהן מלוס אנג'לס, אינן נדונות לפנינו, ואיננו מכריעים בהם כלל.

כך גם איננו מכריעים בשאלה מי גרם לסכסוך שבין הצדדים.

לביה"ד ברור שבמצב עניינים שכזה, עקב הנתק הרב (כ-16 שנים), ולאור העובדה שגם האישה אינה מעוניינת בחידוש קשר הנישואין בפועל, יש לנתק את קשר הנישואין לאלתר אם זה על ידי ג"פ ואם זה על ידי התרת הנישואין האזרחיים.

א) ריש מילין נאמר שאין לנו ספק שנישואי הצדדים היו נישואין אזרחיים בלבד. כך עולה ממסמכים רבים, בהם הצדדים מצהירים שנישאו בנישואין אזרחיים, ללא אזכור של נישואין דתיים כלשהם. גם בהסכם הגירושין שנערך על ידי הצדדים בשנת 94 בשיתוף פעולה מלא של האישה, הצדדים מצהירים שנישאו בנישואין אזרחיים.

מקובלת עליי גרסת הבעל התובע, שהמשפט "האישה מוותרת על כתובתה" המופיע בהסכם הגירושין משנת 96, הוא פליטת קולמוס, וכל כולו נובע מנוסח שבלוני המצוי בהסכמי גירושין בארץ. מעולם לא הועלתה תביעת כתובה או התייחסות אליה – לא במהלך הדיון שקדם להסכם ולא במכתב של האישה לביה"ד. אילו היו נישואין כדמו"י ונכתבה כתובה, ללא ספק שהאישה הייתה מעלה את זכותה לממש אותה עקב טענותיה הקשות שכנגד הבעל, טענות שהיא מגוללת במכתבה הנ"ל.

לפיכך השאלה היחידה הניצבת לפנינו היא, אם לאור התמונה העולה ממסכת הדברים אפשר להתיר את נישואיהם האזרחיים של הצדדים ללא גט לחומרא, וכפי שנהוג בבתי הדין הרבניים בארץ לערוך בדרך כלל גט לנשואים בנישואין אזרחיים. מאחר והתשובה לשאלה שבפנינו יכולה להיות נגזרת מהטעמים שבגללם הונהג בבתי הדין בארץ לערוך סידור ג"פ גם לכאלה שנישאו בנישואין אזרחיים בלבד, אביא להלן את שכתבנו בפסקי דין אחרים בסקירת השיטות השונות בנוגע לנישואין אזרחיים, ומהם נבחן את שייכותם למקרה שבפנינו.

השאלה העקרונית היא, מאחר ובני הזוג חיו חיי אישות, האם יש להחיל את החזקה ש"אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קידושין" (גיטין פ"א ע"ב וכתובות ע"ג ע"א, ועוד). זאת אומרת, חזקה היא שרצונם של בני זוג הוא, שחיי האישות שביניהם יהיו חיי אישות כשרים, ולכן בביאה הראשונה כוונת הבעל לקדש את האישה בביאה זו, כדי שתהיה ביאתו ביאה כשרה. והשאלה היא האם במי שנישאו נישואין אזרחיים קיימת חזקה זו.

ב) ידועה היא שיטת מקצת הגאונים שחזקה זו חלה גם על פנוי שבא על פנויה, שחזקה "אין אדם עושב בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קידושין, ולכן צריכה גט הימנו. ראה רי"ף יבמות ה' ע"א מדפי הרי"ף, בשם רב נטרונאי גאון ומשם אמרי רבואתא, וברמב"ם פ"י מגירושין הי"ט בשם מקצת הגאונים וכן נראה שנוטה דעת הראב"ד שם בהשגות כל שאינם פרוצים בעריות, וכן הוא בשו"ת שערי צדק סי' י"ז. אולם דעת רוב ככל הראשונים שלא נאמרה חזקה זו רק באשתו שגרשה או בקידשה על תנאי ונשאה סתם, שמאחר והיחס שלו כלפיה הוא כאל "אשתו", לכן חזקה שאינו עושה בעילתו זנות ומקדשה בביאתו וחוזרת להיות אשתו, מה שאין כן בפנויה. כך כתב הרמב"ם הנ"ל על דברי הגאונים, בזה הלשון:

"וכל הדברים האלו רחוקים הם בעיני עד מאד מדרכי ההוראה ואין ראוי לסמוך עליהן, שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם שהרי היא אשתו ובאשתו הוא שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או שיפרש שעל תנאי הוא בועל, אבל בשאר הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות עד שיפרש שהוא לשם קדושין."

וכדבריו, פסק מרן השו"ע אבהע"ז סי' קמ"ט סעי' ה'.

אולם, אע"פ שהרמב"ם דחה דברי הגאונים מכול וכול, ומרן השו"ע ס"ל כוותיה, לכאורה, זהו דווקא בביאה אקראית של הפנויה, אבל במי שמייחד לו אישה שתהיה קרויה על שמו כנשואה לו, יש לומר שדינה יהיה כגרושה וכקידושי תנאי, שאין ההבחנה של הרמב"ם תלויה בקידושין כדמו"י, אלא בשאלה, האם מדובר באשתו או בסתם פנויה. בשאלה זו, העיקר הוא דעת בני אדם ולא גדרי ההלכה, ומאחר, ובנישואין אזרחיים דעת בני אדם להחשיבם כנשואים הרי ששבנו לחזקה, שאין אדם עושה בעילתו זנות וגמר ובעל לשם קידושין, שהרי רצונו של הבעל שתהיה אשתו.

כך מעלה הריב"ש כאפשרות, בתשובתו המפורסמת בנישואי ערכאות, שכתב:

"אם יאמר האומר: אפי' רמב"ם ז"ל, לא אמרה אלא בפנוי הבא על הפנויה בדרך מקרה, דכיון שלא פירש אמרינן דלא נתכוון לשם קידושין אלא לזנות בעלמא, אבל זה שנשאה והתנה עמה להיות אשתו, ה"ל כמדבר עמה על עסקי קידושי' בשעה שנתייחד עמה, ואין צריך לפרש, דה"ל כמו שפי' ואמר לעידי יחוד דדעתו לבעול לשם קידושין" (שו"ת הריב"ש סי' ו').

וכן משמע מהתשב"ץ ח"ג סי' מ"ז, (וראה להלן בשם הבית זבול ח"א סי' כ"ז), שכיוון שברור לנו שרצונו שתהיה אשתו הרי היא כגרושתו, ואין אעבב"ז, וכן משמע מכל גדולי האחרונים שהאריכו למעניתם, בשאלת הצורך בגט בנישואין אזרחיים, ואף שהרמב"ם וגדולי הראשונים דחו דברי הגאונים מכל וכל ביחס לפנוי הבא על הפנויה, מכל מקום במתכוונים להינשא זה לזה, שמא גם הרמב"ם וסיעתו מודים לגאונים.

על בסיס הנחה זו היה מקום לומר, שבכל נישואין אזרחיים בהם הצדדים מתכוונים למסד את הזוגיות ביניהם כבעל ואישה, במשמעות של שמירת נאמנות זל"ז, ושל היותם מיוחדים אחד לשני בחיי האישות, ושל הכוונה להקים משפחה משותפת, שתחול החזקה, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וגמר ובעל לשם קידושין, ולכן ייחשבו לכל הפחות כספק נשואים כדמו"י.

ואכן, כך נקטו לחומרא בחלק מן הפוסקים ובכללם, זקן אהרן ח"ב סי' ק"ג, ואוהל אברהם סי' ק"ג, ובפירושי איבר"א סי' ג'–ה', וכן דעת הרוגצו'בר המפורסמת בסוגיא זו (מובאת בדבר אברהם ח"ג סי' כ"ט), ועוד רבים, וכפי שהובאו באוצר הפוסקים סי' כ"ו ס"א אות ו' ואילך.

אולם, רבים מן הפוסקים חלקו על כך (וכך נוקטים להלכה), מכמה וכמה טעמים שהעיקרון המשותף לכולם, שבמציאות הרווחת בדורות האחרונים לא שייך להחיל את הכלל אין אדם עובב"ז.

להלן נביא הטעמים השונים, ומתוך כך נבחן את שייכותם לנדו"ד.

ג) הנה ראש וראשון המדברים בנישואי ערכאות שממנו אבן פינה לדיון רחב עד למאוד בדברי הפוסקים עד לימינו, שבעקבותיו צעדו רבים הוא הריב"ש בתשובתו בסי' ו'.

הריב"ש מדבר על מומרת שנישאה למומר על ידי עכו"ם בחוקי דתם ובכהני במותם, וחיו ביחד חיי אישות והיו ידועים לכל, ואף נולד להם בן, ולאחר זמן כשחזרה לדת ישראל לאחר ש"בעלה" נטש אותה, ביקשה לינשא לישראל כשר כדמו"י. הריב"ש מתיר את האישה ללא גט ולא חושש לאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קידושין, וזאת מכמה טעמים, וכלהלן .

הטעם הראשון הוא שמכיוון שהתנו לינשא בחוקות העכו"ם ובבית במותם, הרי הוא כאילו פירשו שאין דעתם לשם קידושין כדת משה וישראל. וכן רמז לטעם זה בתרומת הדשן סי' ר"ט, וכן כתב הרדב"ז בתשובתו בח"א סי' שנ"א.

מטעם זה רבים מן הפוסקים כתבו, שלכן גם בנישואין אזרחיים, אם לבני הזוג הייתה אפשרות לינשא כדמו"י ובחרו לינשא בנישואין אזרחיים, הרי זה כאילו פירשו בדעתם שאין רצונם בנישואין כדמו"י, וכיצד נאמר שבעל לשם קידושין. וכי מי מנע מהם להינשא כדמו"י בחו"ק. כך כתבו הרידב"ז מסלוצק, בשו"ת פרי השדה ח"ג סי' ט' ובשו"ת אהלי אהרון ח"ב סי' נ- נ"ב, ובשו"ת קול מבשר ח"א סי' כ"ב. וכן כתבו רבים מן הפוסקים ראה בהרחבה באוצר הפוסקים שם.

ועיין בח"מ בסי' כ"ו ס"ק ג' שכתב שלפי טעם זה של הריב"ש, אם מדובר באנוסים שהמשיכו לשמור בצנעה דת יהודית אין להקל כיון דנתיחדו לפני הרבה אנוסים לשם נישואין. ובשו"ת בית יצחק אבהע"ז סי' כ"ט כתב, שאם ביקשו בבי"ד לינשא כדמו"י ולא אפשרו להם מסיבות שונות, והלכו ונישאו בנישואין אזרחיים יש לחשוש לקידושי ביאה, שאין לומר בכה"ג שפרשו דעתם שאין רצונם בקידושין כדמו"י, עיי"ש. וכן כתב במשפטי עוזיאל סי' נ"ט, שאם הנישואין האזרחיים היו מחמת אימת המלכות, אמרינן לחזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אף שמיירי בבא על הפנויה, עיי"ש.

בנידו"ד שהצדדים חיו בארה"ב ואף אחד לא מנע מהם להינשא כדמו"י, ולהצהרת הבעל היו מודעים לכך שקיימת אפשרות להינשא כדמו"י, ובכל זאת בחרו להינשא אזרחית, טעם ההיתר הזה של הריב"ש בתוקפו עומד גם בנידו"ד. וכל שכן, לטענת האישה במכתבה שהיו אסורים להינשא כדמו"י זל"ז כיוון שהבעל היה נשוי באותה העת לאחרת, (וכבר האריכו לכתוב ביחס לכהן שנושא גרושה בנישואין אזרחיים שליכא למ"ד שיצטרכו ג"פ כדמו"י אף למחמירים, ואכמ"ל)

ד) טעם נוסף שכתב הריב"ש להתיר בנדון דידיה הוא, מאחר והאישה הייתה נידה שלא טבלה, הרי שבא עליה באיסור כרת, ואיך נאמר שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות (של פנויה, שלכל היותר אסורה בלאו), שאם לאיסור כרת לא חש, איך יחוש לאיסור קל של פנויה. כטעם זה כתבו התרוה"ד והרדב"ז הנ"ל אף במתייחד עם גרושתו דלכו"ע איאעובב"ז. וכן כתב בבנימין זאב סי' ק'. וכן כתב במל"מ פ"י מהל' גרושין הל' י"ח בשמו, והסכים עימו.

כך דייקו מלשון הרמב"ם שכתב (בפ"ז מאישות הכ"ג) "חזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילת זנות והרי בידו לעשותה בעילת מצוה", דמשמע דוקא הכשרים ולא הפרוצים. וכן כתב הראב"ד שם בהשגותיו בדעת הגאונים שדוקא בכשרים נאמרה חזקה זו. מכוח טעם זה כתבו רבים מן הפוסקים שגם בנישואין אזרחיים המצויים בדורנו מדובר בדרך כלל בבני זוג שרחוקים משמירת תורה ומצוות, שלא מקפידים על טהרת המשפחה ואיסורי נדה.

הפוסקים הרחיבו טעם זה מעבר לאיסור כרת אלא כל שמדובר בפרוצים בעריות ואינם מישראל הכשרים ועוברים על איסורי תורה לא שייך להחיל את החזקה דאיאעובב"ז. כך כתב בשו"ת דרכי נועם אבהע"ז סי' מ"ו וסי' ל"ו, ובשו"ת חלקת יעקב אבהע"ז סי' ס"ט – ע"ג, ושם דחה דברי האבני מילואים בסי' ל"ג שכתב, שהרשב"א חולק על זה, דבפרוצים בעריות גם הרשב"א מודה, וסברא גדולה היא זו, דאם פרוץ בעריות, הרי שהוא עושה ועושה בעילתו בעילת זנות, עיי"ש. וכן כתב בשו"ת היכל יצחק ח"ב מסי' כ"ט – ל"ב, ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ב סי' י"ט פרק ה', ובשו"ת יביע אומר ח"ו סי' א', ובעוד רבים מן הפוסקים, שמטעם זה כתבו שאין מקום לחזקה דאיאעובב"ז בנישואין אזרחיים, ואינה צריכה גט כלל.

ראוי לציין, שהביטוי פרוצים בעריות אין הכוונה להקשר המוסרי של הביטוי אלא להקשר הדתי, ומי שאינו שומר תורה מצוות, אינו מקפיד על ההיבט הדתי שבאיסורי עריות.

צא וראה את היחס של מי שאינם שומרי תורה ומצוות באשר לרחצה מעורבת בבגדי ים מינימליים, שאינם רואים בזה קלקול מוסרי כלל, אל מול היחס של שומרי התורה ומצוות שרואים בזה כשל דתי חמור. הצדדים שבפנינו שלא שמרו תורה ומצוות חזקה שגם לא הקפידו על איסורי עריות, בפנוי ופנויה וכדומה, וממילא לא שייכת החזקה הנ"ל. וכל שכן, לטענת האישה במכתבה, שהסיבה שנישאו זל"ז באזרחית הייתה מכיוון שהיה נשוי לאחרת, ואם כן עצם נישואיו עמו היו באיסור.

ה) טעם נוסף שהזכיר הריב"ש להתיר את האישה בנדון דידיה הוא העדר עדים על הייחוד של האיש והאישה, ושם הביא, שאמנם לדעת הרא"ה אין צורך בעדי ייחוד אלא "דכיון דאשתו היא ועומדת תחתיו, כ"ע ידעי שנתייחד עמה ובא עליה", וכתב על כך הריב"ש "זהו דעת יחיד, שכל הראשונים ז"ל כתבו שצריכה לעידי יחוד."

מטעם זה התיר בשו"ת מהר"ם שיק אבהע"ז סי' כ"א, כל נישואי ערכאות בלא גט. וכן כתב להתיר מטעם זה בשו"ת הרד"ך סי' כ', ובפני משה ח"א סי' ל"ו בסופו.

בנדון דידן, שהצדדים נישאו אזרחית בפני שופט שאינו יהודי, רק לאחר שנולדה להם בתם הבכורה, בוודאי אי אפשר לומר שהיו עדים על חיי האישות שלאחר נישואיהם האזרחיים. הבעל הצהיר שניסו להסתיר את העובדה שנישאו רק לאחר לידת בתם הבכורה ולכן הנישואין נעשו "בהחבא" ללא טכס נישואין, כדי שהסובבים יחשבו שנישאו לפני הלידה. הנה כי כן, גם טעם היתר זה קם וניצב בנידו"ד.

ו) ויש שכתבו, שלאחר שברור שבנישואין אזרחיים אין צריכים גט מעיקרא דדינא מכל הטעמים שנאמרו, הרי שאף לרווחא דמילתא אין ליתן גט ואין לומר, אם לא יועיל לא יזיק. זה אינו, שאין ליתן יד כלל לנישואין אזרחיים להחשיבם בעיני הציבור כבעלי ערך כל שהוא מבחינה הלכתית.

כך כתב בשו"ת חלקת יעקב אבהע"ז סי' ע"א בזה הלשון:

"ומסופקני, אם ליתן גט לנישואין כאלו, אף על אופן אם לא יועיל לא יזיק, בכדי שלא ליתן יד לפושעים ולהחזיק בנמוסי העכו"ם, ולהודות שמעשה קדושין שלהם יש להם כח ותוקף אף לדידן, ומייקרים בזה שם האלילים נמוסי העכו"ם ואין צריכין עוד לילך לרבני ישראל ולדיני תוה"ק, וכעין זה ברמ"א סי' מ"ו סע' ד' וז"ל וכל מקום שאין צריכין להחמיר, אין להחמיר בקול כלל כדי שלא יתן יד לרשעים שיוציאו קולות על בנות ישראל לעגנן" ע"כ. ובשו"ת ציץ אליעזר הנ"ל, פרק ז', כתב כדברים הללו: "הבא להחמיר בכגון דא, מתוך שמחמיר מתחילתו מקיל בסופו לזעזע עד היסוד את כל חומת מבצר הקדושה והטהרה בישראל."

ז) ויש שכתבו, טעם גורף יותר, שכל החזקה שאין אעובב"ז וגמר ובעל לשם קידושין, הייתה נכונה בדורות קדמונים, שנהגו לקדש אף בביאה, והכירו את המושג הזה קידושי ביאה, מה שאין כן בדורות המאוחרים שאין אדם מן השורה יודע שאפשר לקדש בביאה. וכל שכן, במי שלא למד מעודו את הנושאים הללו.

כך כתב בשאגת אריה בתשובה א' שבסוף הספר בסוף הסימן, וז"ל: עוד יש לצדד בנידון שלנו קצת להיתרא מצד הסברא, דכל חזקה שאמרו בגמרא דאאעבב"ז וודאי לשם קדושין בעל אינו אלא בדורות הראשונים שהיה דרכם לקדש בביאה ואי אפשר לקידוש ביאה אלא בעדי יחוד, היה דין זה ברור לכל, אבל בזמנינו ובמדינות הללו שאין דרכן לקדש בביאה אין דין זה ידוע אלא לחכמים הבקיאים בהלכות קדושין וכו' והלואי שרוב המורין שבדורנו ידעו הלכות קדושין על מתכונתו עכ"ל. וכיו"ב כתב המהר"ם שיק בחאה"ע סי' כא, וכ"כ הגאון השואל בשו"ת בית יצחק, בחאה"ע סי' כט, עיי"ש.

ואמנם, על סברא זו של השאגת אריה, כתב הציץ אליעזר שם פרק ו', בזה הלשון: "הן אמנם שסברתו זאת של השאג"א חדשה היא, מכיוון שחזקה זו של אאעבב"ז נזכרה ברמב"ם ובשו"ע על אף שבזמניהם ג"כ כבר לא היה דרכם לקדש בביאה". וזו אכן תמיהא גדולה, שמחמתה נראה לומר, שאין הכוונה ב"גמר ובעל לשם קידושין", שתהיה כוונתם לשם קנין קידושין בביאה, אלא די במה שכוונתם שעל ידי הביאה תהפוך להיות אשתו מכאן ואילך, במה שהיא מפקירה עצמה לו מתוך הנחה שעם הביאה (שידועה לכל, בהיותם מתייחדים זע"ז) הוא כורת עימה ברית נישואין, אף שאינם יודעים מפרטי דין זה של קידושי ביאה. ולענ"ד, נצטרך לומר זאת גם ביחס לקידושי כסף בטבעת, דלאו כו"ע דינא גמירי לדעת את הגיונם וסברתם של קידושי כסף, וכל שנדרש מהם זה רק גמירות הדעת ביניהם שעל ידי כך הופכה להיות אשתו הנשואה לו. דרך משל, מי שקידש אישה בטבעת בפני עדים וזו הייתה כוונתו, ומעולם לא שמע על הלכה שכזו שניתן לקדש בטבעת, שמא נאמר שלא חלו קידושיו כלל, אתמהא.

אף שהערה זו של הציץ אליעזר עם תוספת ההסבר הנ"ל, מסתברת ביותר, מכל מקום, בדורות המאוחרים יותר, שלדאבון לב, בקרב רבים לא מתייחסים לביאה כפעולה מקודשת, הרי שאף הסברו של הציץ אליעזר לכאורה לא יעמוד במבחן, שאין הצדדים חושבים כלל, שהביאה מכשירה אותם להיות כאיש ואישה. ואם כן, גם טעם זה מצטרף להיתר, בנידו"ד.

ח) ובמשפטי עוזיאל אבהע"ז סי' נ"ט, העלה להתיר בנישואין אזרחיים בנידון דידיה מטעם נוסף, דהוכיח סופו על תחילתו, שמאחר ואנו רואים שלאחר זמן הם נפרדים זמ"ז ללא צורך בגט או בפעולה דתית כל שהיא (כדוגמת פנייה לבית דין וכדו'), הרי זו הוכחה שמלכתחילה לא התכוונו לתת משמעות דתית של נישואין להתחברותם יחד. ולענ"ד סברא גדולה היא זו להיתרא. ובנידו"ד היא מקבלת משנה תוקף.

העובדה שבני הזוג ביקשו להינשא בחפו"ק כדמו"י בהגיעם לארץ, על אף שהיו רשומים כנשואים מכוח נישואיהם האזרחיים יש בה כדי להוכיח שלא הייתה להם כוונת נישואין דתיים כשהחלו את חייהם המשותפים.

כמו כן, עזיבת האישה את הארץ ללא סידור גט לפני למעלה משש עשרה שנה, והתחלת חיים חדשים עם בן זוג אחר, על אף היותה שומרת מסורת באותם שנים, יש בה כדי להוכיח, שהאישה לא התייחסה לנישואיה עם התובע שבפנינו, כנישואין דתיים כדמו"י, שהרי כל אחד יודע שעל מנת להתיר נישואין דתיים יש צורף בהליך דתי.

ולכאורה היה מקום לדון בהיתר זה, האם ניתן לעקור למפרע את הקידושין על ידי הוכחות שנבנות על דברים שהתרחשו לאחר הקידושין. אבל לענ"ד שאלה זו נכונה דווקא בקידושין גמורים, אבל בקידושין שמקורם בחזקה ואינם אלא חשש וספק בעלמא, הרי שההוכחות המאוחרות עוקרות לחלוטין את קיומה של החזקה במקרה המדובר, ושייך בהחלט לומר הוכיח סופו על תחילתו.

ט) ואני בעניי, מעבר לכל ההיתרים דלעיל, לא הבינותי את דברי פוסקי דורנו ביחס לנישואין אזרחיים בזמננו. בדרך כלל לאור המתירנות הגואה בזמננו, בני הזוג חיו (על פי רוב) חיי אישות גם בטרם הנישואין האזרחיים, וכמעט שאחת מאלף לא מגיעה לנישואיה האזרחיים כשלא חיה חיי אישות עם בן זוגה בטרם הנישואין האזרחיים . ואם כן, קשה לומר שדוקא הביאה שאחר הנישואין האזרחיים היא ביאת קידושין, ואילו הביאות שקדמו היו כביאות זנות, דמהיכי תיתי לחלק. מה מקום, יש לדיון שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קידושין בכה"ג., דל מהכא כל הטעמים הרבים שנאמרו להתיר את האישה ללא גט.

ועיין בהיכל יצחק ח"ב סי' ל"ג אות ב', מעין זה, ופשוט הוא. רק בדורות הקודמים שהאישה התירה את עצמה לביאה למי שביקש את ידיה רק לאחר שנישאת לו ברישומים האזרחיים היה מקום לדון בחזקה זו. בנידו"ד, שנולדה לצדדים בת עוד בטרם נישואיהם האזרחיים, וחיו חיים משותפים תחת קורת גג אחת "כחבר וחברה", וכהצהרתם, אין מקום כלל להחיל את החזקה בעקבות נישואיהם האזרחיים. לפי זה, בכל מקרה בני זוג שנישאו נישואין אזרחיים, לאחר שהתגוררו תחת קורת גג אחת פרק זמן ממושך כ"חבר וחברה", לא שייך לומר לגביהם את החזקה, שאין אדם עושה בעילתו וכו' וגמר ובעל לשם קידושין (וזה אפילו לא לחומרא בעלמא), שבמה תרמו נישואיהם האזרחיים ליצירת החזקה, ואם עד אז לא חששו לבעילת זנות, מדוע שיחששו לכך מכאן ואילך. ובכל הנוגע לפרק זמן שקדם לנישואין האזרחיים, כבר כתבנו בראשית דברנו, שבפנוי ופנויה רגילים אין מקום להחמיר בזה כלל.

לפיכך, בהסתמך על כל ההיתרים המנויים לעיל, אין צורך להצריך גט במקרה שלפנינו, לא מעיקר הדין ואף לא מחמת ספק כל שהוא.

והנה, על אף האמור, שאין לנו ספק שבנידון שבפנינו לא הייתה כוונת קידושין דתיים מעולם, הצורך היחיד בסידור גט לרווחא דמילתא יכול לנבוע מהעובדה שהצדדים רשומים כנשואים, וכדי שלא יאמרו (בטעות) אשת איש יוצאת בלא גט.

לענ"ד צורך שכזה, שאין לו מקור בתקנת הקדמונים, ואיננו אלא לרווחא דמילתא, נדחה מפני העיגון הרב של הבעל בנידוננו., בפרט, לאור סירובה של האישה לשתף פעולה, ולפיכך, ביה"ד קובע שבמקרה שבפנינו אין צורך בסידור גט כלל, ויש להתיר את הבעל מכבלי העיגון שבהם הוא שרוי.

מכל האמור עולה, שבנידו"ד שבפנינו לא קיים חשש כל שהוא, שחייהם המשותפים של בני הזוג בעבר, קיבלו מעמד של נשואים כדמו"י. הנותר הוא רק התרת נישואיהם האזרחיים, ומאחר והאישה אינה מגיבה להזמנות בית הדין ואף לא לתביעה להתיר את נישואיהם, ואף הצהירה בפני הרב גבריאל כהן מלוס אנג'לס, שלא תשתף פעולה עם ההליך לפני שייפתרו ענייניה הרכושיים, ומאחר והצדדים בפירוד רב של למעלה משש עשרה שנה, והאישה כבר החלה בחיים חדשים, מה שמוכיח שאין רצונה של האישה בהמשך קשר הנישואין או בחידושו,

לפיכך, ביה"ד מורה על התרת הנישואין האזרחיים של בני הזוג, החל מתאריך החלטה זו.

על אף האמור, מאחר ובתביעת הבעל בה אנו עסוקים והתרת נישואיו של הבעל, מבחינה הלכתית קלה יותר (חדר"ג), הרי שכל האמור מתייחס להתרת הבעל, ויש לרושמו כגרוש במרשם האוכלוסין, ולהתירו להינשא למי שיחפוץ, אולם, בכל הנוגע לאישה, שהתנגדה לשתף פעולה עם ההליך הנוכחי, ביה"ד מורה לרושמה כמעוכבת נישואין ואין לרושמה כגרושה במרשם האוכלוסין הישראלי, בטרם שתתייצב בפני ביה"ד. אין בהחלטה זו כדי לדחות את טענותיה הקשות של האישה כנגד התובע, שלא נתבררו על ידינו כלל.

בשולי הדברים נציין שאין בהחלטה זו משום התייחסות כלשהי לענייני הרכוש בין הצדדים שלא נידונו בפנינו, ואין במשמעה של החלטה זו השלכה רכושית כלשהיא בטרם שתידון בפני ערכאה שיפוטית.

פסיקתה
לאחר שמיעת דברי הבעל וב"כ, ולאחר העיון בתגובת האישה, ולאחר העיון במסמכים המצויים בתיק שבפנינו, ביה"ד קובע כלהלן.

א. הצדדים היו נשואים אזרחית בלבד. בין הצדדים לא התקיים טקס דתי כלשהו שיש בו כדי נישואין כדמו"י.

ב. על אף הנוהג המקובל בבתי הדין האזוריים להסדיר גט פיטורין כדמו"י גם בנישואין אזרחיים, במקרה שלפנינו ביה"ד קובע, שאין צורך בסידור גט כדמו"י, וכפי שמפורט בהרחבה בנימוקי פסק הדין.

ג. מאחר שהצדדים בפירוד רב שנים ואף האישה אינה מעוניינת בחידוש קשר הנישואין בפועל, כפי שעולה ממסכת הדברים שבפנינו, ביה"ד מורה על התרת הנישואין האזרחיים של בני הזוג, החל מתאריך החלטה זו.

ד. על אף האמור, מאחר ובתביעת הבעל שאנו עסוקים בה והתרת נישואיו של הבעל, מבחינה הלכתית קלה יותר (חדר"ג), הרי שכל האמור מתייחס להתרת הבעל, ויש לרושמו כגרוש במרשם האוכלוסין, ולהתירו להינשא למי שיחפוץ.

בכל הנוגע למעמדה של אישה, שהתנגדה לשתף פעולה עם ההליך הנוכחי, ביה"ד מורה לרושמה כמעוכבת נישואין ואין לרושמה כגרושה במרשם האוכלוסין הישראלי, בטרם שתתייצב בפני ביה"ד.

ה. אין בהחלטה זו כדי לדחות את טענותיה הקשות של האישה כנגד התובע, שלא נתבררו על ידינו כלל.

בשולי הדברים נציין, שאין בהחלטה זו משום התייחסות כלשהי לענייני הרכוש בין הצדדים שלא נידונו בפנינו, ואין במשמעה של החלטה זו השלכה רכושית כלשהי בטרם שתידון בפני ערכאה שיפוטית.

מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ג בתשרי התשע"ה (07/10/2014).

הרב ציון לוז-אילוז

1. אמנם , לענ"ד כוונת הראב"ד רק כאשר בא עליה בפני עדים, וכלשונו שם":"העמד בני ישראל ובנות ישראל על חזקתן ובחזקת כשרות הן שלא יתפרצו בפני עדים לזנות ודברי הגאונים ז"ל קיימים הם". וזו גם כוונת הגאונים.
2. וכל טעמי ההיתר המובאים להלן, מובאים בתמצית למרן פאר הדור והדרו הגרע"י שליט"א (זצ"ל) בתשובותיו בשו"ת יביע אומר ח"ו אבהע"ז סי' א', ובשו"ת יביע אומר ח"י סי' י"ג בסופו.
3. לדאבון לב אמירה זו נכונה גם ביחס לנישואין כדמו"י בקרב מי שאינם שומרים תורה ומצוות, וכל שכן בנישואין אזרחיים. עובדה זו גם היא יכולה להוכיח את האמור לעיל, שהרי גם לאחר שחיו חיי אישות מבקשים להינשא זל"ז בטקס דתי, ולא רק לצורך עריכת מסיבת חתונה.