הבעל פתח תיק תביעת גירושין ביום י"ט בשבט תשע"ב (12.2.2012) ובו צוין שהצדדים נישאו בנישואים שניים ביום 26.12.04 וכי אין להם ילדים משותפים.

מהות התביעה, שבמשך כל שבע שנות הנישואין, האשה נעדרת גם לתקופות ארוכות ובאותם תקופות אף לא הייתה עונה לטלפון.

א. ביום 3.11.2004 (תקופה קצרה לפני הנישואין), ערכו הצדדים הסכם יחסי ממון אשר קיבל תוקף פס"ד בביהמ"ש לענייני משפחה ביום 08.11.04. ובסעיף ט' להסכם נכתב כך:

כל אחד מבני הזוג זכאי מבן זוגו וחייב כלפיו ב־"שיתוף פעולה, עזרה הדדית, שמירה על שלו"ב ושיתוף פעולה בעת צרה."

ב. ביום כ"א באדר תשע"ב (15.3.2012) בפרוטוקול הדיון:

" ... בעל: הסיבה שאני רוצה להתגרש כל פעם שהיה לנו ויכוח היא עוזבת את הבית ואני לא רואה אותה אפילו שלושה חודשים."

האשה: "לא עזבתי אותו" ... "היה מתפרץ למה זה פה ככה ולמה הטלוויזיה דלוקה, ואני שעות מנקה את הבית וחיכיתי שיגיד איזה נקי ... עברתי טראומות נפשיות בחדרי חדרים, אני לא יכולה להיכנס לשם, לפעמים חשתי כמו בהמה."

ג. ביום 30.05.12 בפרוטוקול:

ביה"ד: "כמה זמן חיים בנפרד"?

האשה: "חצי שנה."

זה סותר את דבריה מהדיון הקודם ביום 15.03.12, ששם הבעל טען:

"ואני לא רואה אותה אפילו שלושה חודשים."

והאשה הכחישה: "אני לא עזבתי אותו."

והרי לפי האמור כאן האשה מודה כי באותה תקופה חיו בנפרד.

האשה: "שיתן לי כתובתי."

הבעל: "אני מוכן 20,000–30,000 ₪."

האשה: "אני אתייעץ עם הרב שלי אבל לא פחות מחצי מהסכום, (שהוא 50,000 ₪, סכום הכתובה 100,000 ₪).

ביה"ד הציע ואף בא לידי ביטוי בהחלטה:

"ביה"ד ממליץ כי הבעל ישלם לאשה עבור חוב דמי כתובתה כפשרה סך של 35,000 ₪.

ד. ביום 10.07.12 – האשה לא הופיעה.

ה. ביום 12.09.12 בפרוטוקול:

ביה"ד: ... "בדיון הקודם לא היית?!"

האשה: "כן, לא הרגשתי טוב."

האשה: "אני רוצה את כל הכתובה שלי כי אין שום עילה לגירושין."

ביה"ד: "מי עזב את הבית"?

האשה: "לא הייתה כאן עזיבה."

ביה"ד: הוא כתב שאת עזבת מה־15.07 את הבית."

האשה: "זה בזמן שחיכיתי למחילה שלו, נפגעתי נפשית אז איך אוכל לחזור אליו?."

האשה: "משהו בנשמה אומר לי לא לקבל גט."

האשה: "תשלם כתובה ותלך וגם תתחתן."

הרי שהאשה סותרת את עצמה תכ"ד שבתחילה אמרה "שלא הייתה עזיבה."

ו. במכתב שכתב הבעל לביה"ד כתב:

"ובכל מצב בו הייתה טוענת שנפגעה הייתה מקללת אותי ומאחלת לי שיקרו לי כל מיני אסונות פיזיים וקלקול בפרנסה שאכן התקיים בי כפי שהגמרא מביאה במסכת שבת ס"ב ב': " ... שלושה דברים מביאים את האדם לידי עניות ואלו הם: ... ושאשתו מקללתו בפניו ... "

ז. בפרוטוקול מתאריך 26.02.13:

ביה"ד: " ... צריך את השב"כ כדי להביא אותך לפה?"

האשה: צוחקת.

הבעל: "כבר שנה וחצי לא דיברת איתי."

האשה: "אתה פתחת תיק, אני צריכה לדבר איתך?"

ביה"ד: " ... את יודעת כמה דיונים לא הופעת?! זה מראה על חוסר תום לב."

ביה"ד: "יהיה דיון הוכחות ואז אולי יהיה 100,000 ₪ או אפס."

הבעל: "היא עזבה את הבית כבר שנה וחצי."

האשה: "למה אתה משקר, אני אף פעם לא עזבתי את הבית, למה אתה משקר?!."

שוב כאן האשה סותרת את דבריה בקיצוניות.

ביה"ד: "יש פה חוו"ד מאוד קשה עלייך."

בדיון זה העלה הבעל את אשר כתב במכתב שמקללת אותו.

ביה"ד: "בדו"ח כתוב שהיית נעלמת לחודשים שלמים."

האשה: "שיהיה גם שנים, הוא הוציא עלי דברים קשים.."

"הוא טען שאני ברחתי, זו לא בריחה, הוא התקשר אלי וסיפרתי לו שבלילה בכיתי, הגענו לוויכוח רציני ואז אמרתי לו תישאר עם הילדים שלך ... "

"אני לא מוכנה ל־35,000 ₪, אני רוצה את מה שמגיע לי אחרי כל מה שסבלתי."

ח. בפרוטוקול מתאריך 05.03.13:

ביה"ד: "יש לבעל קפידה עלייך שברחת כמה פעמים."

האשה: "לא ברחתי ... הוא סילק אותי ... התייעצתי עם הרב שלו, אני מאוד פגועה נפשית במיוחד אחרי הוצאת הדיבה, ואני הולכת עם האמת ואני לא יורדת משקל ... "

ט. בפרוטוקול מתאריך 07.05.13: חקירת היועץ נישואין, מר דאי יצחק, על חוו"ד מתאריך 21.05.13 להלן "העד":

העד: "הבעל צדק בטענותיו והאשה היה לה הסבר למה היא צריכה וחייבת להיות מחוץ לבית ... הגעתי למסקנה שההשלכות של הטראומות האלו השפיעו על חיי הנישואין שלהם, היא לא יכולה להתמודד עם מצבים מתוחים כל שהם, ולכן כל ויכוח ודיון הכי קטן היא עוזבת את הבית ... היא טוענת שהבנות שלו מסיתות אותו נגדה, אבל כששאלתי אותה שתיתן לי דוגמא לא היה לה. היא טוענת שיש לה אינטואיציה שמסיתים אותו נגדה, זה סימפטום של טראומות שנקרא חשדנות יתר, זה טראומות קשות. ראתה את אחיה נרצח, אמא שלה נפטרה כשהיא הייתה בגיל 10 – הדברים הללו לא טופלו וזה בא לידי ביטוי בחיי הזוגיות ... הם לא יכולים לנהל מערכת זוגית נורמטיבית, המתחים הם חלק מהנייה של הזוגיות כאשר אדם בורח מחלק מהזוגיות יש לו בעיה ..."

ביה"ד: "בדיונים האחרונים שהיו בביה"ד הבעל ביקש גט, האשה בקשה שלו"ב."

העד: "צר לי, אני לא צד בעניין. המילים שלו"ב הם מהשפה ולחוץ, אין אפשרות שלו"ב, והיא גם לא רוצה שלו"ב. הייתי מקצין ואומר שהיא רוצה גט אבל עם הכתובה. היא אמרה לי: אני אוהבת אותו, אמרתי לה תחזרי, היא אומרת אני לא יכולה לחזור. שאלתי אותה איך האהבה באה לידי ביטוי, והיא אומרת שהיא מוכנה להתגרש רק שהאהבה תצא לי מהלב, או שייתן לי כתובה."

ביה"ד: "חוזר שוב על הסכם פשרה 50,000 ₪."

האשה: "אני רוצה את כל ה־100,000 ₪."

ביה"ד: "זה יהיה 100,000 ₪ או כלום."

האשה: "כן."

ובהמשך הפרוטוקול עדות אשה, אחיינית של חמת האשה לשעבר.

ביה"ד: "כמה זמן היא לבד ב[ב"ע]?"

העדה: "שנה וחצי נראה לי ... היא רוצה שיתן לה מה שמגיע לה בכתובה, ככה אני מכירה אותה."

האשה: "אני לא רוצה כסף, אני רוצה את הכתובה שלי בשלימות גם לא 1,000 ₪ פחות."

י. בפרוטוקול מתאריך 12.06.13 הופיעו שתי עדות, ותוכן עדותם זו עדות שמיעה ולא ידיעה.

עדותה של הבת של הבעל:

ביה"ד: "הייתה הסכמה ביניהם שהיא הולכת ל[ב"ע]?"

הבת: "לא הייתה הסכמה, רק כשהבת שלה הייתה חולה."

ביה"ד: "מי סיפר לך על ההסכמה?"

הבת: "אבא שלי."

ביה"ד: הוא היה מתלונן שהיא לא באה?"

הבת: "ראיתי שבחיי יום יום זה קשה לו, היא אשתו והיא לא אתו, אני עכשיו נשואה ולא עולה בדעתי לעזוב את הבית, היא לא הייתה בחתונה שלי."

ביה"ד: "למה?"

הבת: "כי הם כבר יותר משנה בתהליך של פירוד, אני התחתנתי לפני שנה."

ביה"ד: "שנה ראשונה חיו יחד?"

הבת: כן, לגמרי, שנה ראשונה היא כן הייתה בבית, חיו כמו בעל ואשה בבית שלהם, אחרי זה היה איזה ריב והיא הלכה עם הבת, היה ויכוח, אני לא נכנסת לזה, בין האב אליה, היא לקחה את הדברים שלה ומאותו יום היא באה וישנה, לא היו גרים יחד עד סוף הזמן שהיו יחד ... הוא בבית לבד אין לו אשה שדואגת לו ... היו ויכוחים הוא היה כועס עליה והיא עליו כמו זוג רגיל, היא לא הייתה גרה איתו, אני זוכרת שפעם היה ויכוח והיא הלכה לחצי שנה שלא ראינו אותה ולא ישנה בבית, אני גרתי בבית ולא ראיתי אותה ... "

ביה"ד: "הצעת פשרה 60,000 ₪ ולגמור את הסיפור הזה."

האשה: "אני לא חושבת, על העוול שהוא עשה לי ... "

ביה"ד: " ... תיקון זה שנה או שנתיים אבל שמונה שנים?"

האשה: "אם הגיע הזמן שהתיקון יגמר אז זה יגמר, אבל אחרי שיתן לי את כל הכתובה שלי."

ביה"ד: "זה תיק פשרה – אם ניתן החלטה זה יהיה או מאה או אפס ... יכול להיות שאם יהיה דין את לא תקבלי כתובה."

האשה: "אני מקבלת, אני לא פוחדת מכלום, לא אתם מחליטים זה הקב"ה מחליט."

יא. בחוו"ד של יועץ הנישואין הנ"ל:

" ... הגיעו אליי לייעוץ שנת 2008 ... האשה טענה שהיא חייבת להיעדר מן הבית ולטפל בביתה ובילדיה בגלל בעיית שתייה של אחד הבנים שהיא חששה להשאירם לבדם. כיועץ נישואין אמרתי לבני הזוג שנישואין אלו אינם נישואין נורמטיביים ואינם יכולים להימשך במתכונתם הנוכחית ... אך לא יכולתי להמליץ על גירושין במצב זה כיוון שלא התבקשתי, אך נאמר להם מפורשות שאין לי פתרון ממשי לבעייתם ועליהם לקבל החלטות גורליות בעצמם."

"היום, לאחר כשלוש שנים נוספות הבעל הגיע אלי בבקשה שאגיש דו"ח ממצה ... כששאלתיה אם היא כ"כ רוצה את בעלה מדוע היא לא ניסתה לחזור ואף לא ליצור קשר טלפוני עם בעלה מזה כחמישה חודשים, היא אמרה שאינה יכולה לחיות עם בעלה בביתו עקב השפעת בנותיו שקרובות אליו, כל זאת למרות שבנו ובתו הגדולה נישאו זה מכבר, ובתו הקטנה עומדת להינשא גם כן ... ביקשתי מהבעל שאני מעוניין בשיחה משותפת עם בני הזוג על מנת שאוכל לכתוב דברים ברורים לביה"ד.

בפגישה המשותפת ניסיתי לברר עם האשה את המניעים לעזיבת הבית לתקופות ארוכות ותשובתה הייתה "שאם עזבתי את הבית כי נפגעתי זה לא נקרא בריחה" שאלתי את האשה האם את שמעת איזה משפט אחד נגדך? ותשובתה הייתה כך: "אני לא צריכה לשמוע, אני מרגישה באינטואיציות שלי, בשלב זה החלטתי להעמיק ולברר האם היא עברה משברים בחייה, והנה מתברר שהאשה עברה שתי טראומות קשות במהלך חייה בגיל 10 אימה נפטרה לנגד עיניה והיא הייתה נוכחת בפעולות ההחייאה שנעשו לאמה, בגיל 26 אחיה נרצח ע"י ערבים והיא שהתה זמן רב ליד גופתו ותיארה את הרגשותיה וחוויותיה בשני המקרים האלו."

"מסקנות ... האשה נמצאת במצב נפשי שאין היא יכולה לנהל מערכת נישואין נורמטיבית ותגובות אלו הנובעות מן המצב הנפשי והדיכאוני יחזרו על עצמן ויעוררו את חשדנותה כלפיו כל אימת שייווצר מתח מסוים ביניהם. לדעתי, אף האשה יודעת זאת ולכן איננה יוצרת קשר עם בעלה זה כחמישה חודשים על אף הצהרותיה הרבות על אהבתה לבעלה ועל השלום בית שהיא מעוניינת."

יב. המורם מהאמור כי האשה חיה בגפה גם תקופות ארוכות מחוץ לבית בעלה ובזה לא עמדה בחיובים של אשה לבעלה ובפרט שבזה נמנע ממנו חיוב עונה ומבואר בכתובות דף ק"י, ב':

"הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות ואם לאו תצא שלא בכתובה ... היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת כופין אותה שלא לצאת ואם לאו תצא שלא בכתובה ... "

מבואר שהאשה שלא דרה עם בעלה יוצאת שלא בכתובה ובפרט שבהסכם יחסי ממון הייתה התחייבות "כל אחד מבני הזוג זכאי מבן זוגו וחייב כלפיו בשיתוף פעולה, עזרה הדדית, שמירה על שלו"ב ושיתוף פעולה בעת צרה", והאשה רחוקה מהתחייבות זאת, והתחייבות זאת אף אם לא הייתה נכתבת – הרי היא כאילו כתובה שזה יסוד בניין הבית.

יג. ביה"ד מצר על כך שהאשה הזיקה לעצמה ואף שביה"ד הציע הצעת פשרה שהאשה תקבל 60,000 ₪ מתוך ה־100,000 ₪ הכתוב בכתובה, והאשה סירבה אפילו 1,000 ₪ פחות לא מוכנה, וביה"ד התרה בה שאם זה פס"ד יכול להיות שיהיה פס"ד או 100,000 ₪ או אפס האשה השיבה שהיא מקבלת על עצמה, ואף שביה"ד הסביר לה שזה לא לטובה, התעקשה כאמור.

על מזכירות ביה"ד להזמין את הצדדים לסידור גט, ולציין לאשה שבמידה ולא תופיע או תופיע ולא תקבל את גיטה – ביה"ד ידון בהיתר נישואין לבעל ו/או צווי הגבלה.

אף שכאמור, הבעל פטור מכתובה ביה"ד ממליץ לבעל שיתן לאשה סכום של 30,000 ₪ לפנים משורת הדין. וזאת לאור הסכמתו האמור בסעיף ג.

הרב אברהם עטיא – אב"ד

הרקע
הבעל הגיש תביעת גירושין כנגד האשה ביום ג' בתשרי תשע"ג 19.09.2012 לאחר שהיו הצדדים נשואים כשמונה שנים.

לשני בני הזוג אלו נישואין שניים, לכל אחד מהם יש שלושה ילדים מנישואין קודמים.

בכתב התביעה מציין הבעל, כי עיקר טענותיו כנגד האשה הם סביב היעדרויותיה הממושכות מן הבית, ואף שבתחילה הוא אכן הסכים שהאשה תיעדר מעט מן הבית כדי שתוכל לשהות עם ילדיה מנישואין קודמים, שלא דרים עמם, אולם בפועל היא נעדרה במהלך כל חיי הנישואין לתקופות ממושכות בניגוד להסכמתו, כאשר לאחרונה היא הגדישה את הסאה בכך שנעדרה באופן כמעט מוחלט, זה כ־9 חדשים, מן הבית, ואף לא עונה לו לטלפונים כשהוא מתקשר אליה, ונוצר מצב שהוא גם לא ידע היכן היא נמצאת. עוד מציין הבעל, כי כבר כמחצית השנה לאחר הנישואין הוא הגיש בבית הדין תביעת גירושין מן האשה מפאת הנימוק הנ"ל, אולם האשה ביקשה שלום בית, ועל כן חזר בו מן התביעה, והם הלכו לאחר תקופה לקבלת ייעוץ נישואין אצל יועץ הנישואין מר יצחק דאי.

לדברי הבעל, הוא איננו מאמין שהאשה מסוגלת לעשות שינוי בדפוסי התנהגותה, וזאת נוכח מצבה הפסיכולוגי של האשה לאור המשברים והטראומות שעברה בחייה, וכתימוכין לדבריו, הביא את חוות דעתו של יועץ הנישואין מר יצחק דאי בה נכתב כדלהלן:

" ... הגיעו אלי לייעוץ בשנת 2008 לאחר 4 שנות נישואין משותפים ... האשה טענה שהיא חייבת להיעדר מן הבית ולטפל בביתה ובילדיה בגלל בעיית שתיה של אחד הבנים שהיא חששה להשאירם לבדם. כיועץ נישואין אמרתי לבני הזוג שנישואין אלו אינם נישואין נורמטיביים ואינם יכולים להימשך במתכונתם הנוכחית ... אך לא יכולתי להמליץ על גירושין במצב זה כיוון שלא התבקשתי, אך נאמר להם מפורשות שאין לי פתרון ממשי לבעייתם ועליהם לקבל החלטות גורליות בעצמם.

היום, לאחר כשלוש שנים נוספות הבעל הגיע אלי בבקשה שאגיש דו"ח ממצה ... כששאלתיה אם היא כ"כ רוצה את בעלה מדוע היא לא ניסתה לחזור ואף לא ליצור קשר טלפוני עם בעלה מזה כחמישה חודשים, היא אמרה שאינה יכולה לחיות עם בעלה בביתו עקב השפעת בנותיו שקרובות אליו, כל זאת למרות שבנו ובתו הגדולה נישאו זה מכבר, ובתו הקטנה עומדת להינשא גם כן ... ביקשתי מהבעל שאני מעוניין בשיחה משותפת עם בני הזוג על מנת שאוכל לכתוב דברים ברורים לביה"ד ...

בפגישה המשותפת ניסיתי לברר עם האשה את המניעים לעזיבת הבית לתקופות ארוכות ותשובתה הייתה "שאם עזבתי את הבית כי נפגעתי זה לא נקרא בריחה" שאלתי את האשה האם את שמעת איזה משפט אחד נגדך? ותשובתה הייתה כך: "אני לא צריכה לשמוע, אני מרגישה באינטואיציות שלי, הם מעולם לא פגעו בי ואני אוהבת אותם אבל אני יודעת בלב שהם לא ניסו להתחבר אלי, הם מכבדים אותי – אבל הם קרים אלי, הייתי מרגישה שהוא היה מתרחק ממני ורק אלוקים והבת שלו היו יודעים מה היא דיברה עלי. בשלב זה החלטתי להעמיק ולברר האם היא עברה משברים בחייה, והנה מתברר שהאשה עברה שתי טראומות קשות במהלך חייה בגיל 10 אימה נפטרה לנגד עיניה והיא הייתה נוכחת בפעולות ההחייאה שנעשו לאמה, בגיל 26 אחיה נרצח ע"י ערבים והיא שהתה זמן רב ליד גופתו ותיארה את הרגשותיה וחוויותיה בשני המקרים האלו."

"מסקנות ... האשה חייתה במשך שנים רבות במצב פוסט טראומתי עקב שני המשברים שעברה מה שיצר אצלה מצב דכאוני שלא טופל מבחינה פסיכולוגית ... מה שמסביר את ריבוי התפרצויות הבכי שהיא חווה. על רקע המצב הנתון בעקבות קשר רגשי משתלבים הדמיון עם מצב פרנואידי בו ניתנת פרשנות של "כולם נגדי" ופגיעותה ורגישותה הלכה והתרחבה לממדים מפלצתיים, תגובותיה היו חסרות פרופורציה להתרחשויות ... עזיבת הבית לתקופות נראתה לה לגיטימית בעקבות הפרשנות שהיא נתנה ... נמצאת במצב נפשי שאין היא יכולה לנהל מערכת נישואין נורמטיבית ותגובות אלו הנובעות מן המצב הנפשי והדיכאוני יחזרו על עצמן ויעוררו את חשדנותה כלפיו כל אימת שייווצר מתח מסוים ביניהם. לדעתי, אף האשה יודעת זאת ולכן איננה יוצרת קשר עם בעלה זה כחמישה חודשים על אף הצהרותיה הרבות על אהבתה לבעלה ועל השלום בית שהיא מעוניינת."

בדיון הראשון שהתקיים בפנינו ביום כ"א באדר התשע"ב – 15/03/2012 אמר הבעל:

"הסיבה שאני רוצה להתגרש, כל פעם שהיה לנו ויכוח היא עוזבת את הבית, ואני לא רואה אותה אפילו 3 חודשים ... היו כמה רבנים וגם יועץ נישואין ולא היה לנו פתרון, אשה שעוזבת את הבית כל פעם ... וגם לא עונה בטלפון, הרבה פעמים, זה 7 שנים ככה, היה פעם ש־6 חודשים לא ענתה."

בתגובה טענה האשה:

שהבעל היה מתפרץ עליה בצעקות לא פרופורציוניות על דברים פעוטים בפרט כשבתו הציתה אותו "אהבנו מאוד אחד את השני, כשנכנסנו הביתה הם מדברים צרפתית ואני לא מדברת מילה, כל הזמן הוא היה מתפרץ עלי, לדוגמא הבת הייתה מדליקה אותו על שטויות והוא היה בא ומתפרץ עלי, הייתי משתגעת, היא באה אליו על הרגש, זה ילדה שלו, זה יתומה, הוא מאוד רגיש אליה, והוא יעיד על כך, וכל ההתפרצויות של זעם ואימה יתירה ואני בוכה בחדר."

ביום ט"ז באדר התשע"ג – 26/02/2013 התקיים דיון בו פירטו הצדדים את טענותיהם הבעל אמר:

"רציתי להתגרש, גם בהתחלה היא עשתה את זה, התחתנתי ב־2004, היא עזבה את הבית 6 חודשים אחרי החתונה ... היא אמרה שיש לה ילדים והיא צריכה לטפל בהם, יש לה 3 ילדים מנישואין קודמים, הם היו בבית שלה, היינו רק ביחד, היא באה עם הילדה שלה, הילדים הקודמים היו בבית שלה, זה ילדים גדולים ... לפעמים חודש או חודשיים לא ראיתי אותה ... עזבה ככה, אני רציתי להתגרש בגלל שהייתי כל הזמן לבד, נתתי לה אישור כדי לטפל בילדים שלה, כי הילדה הייתה חולה ... אף פעם לא אמרתי לה ללכת. היא אמרה שהיא הולכת לילדים ונעלמת ... היה פעם ש־6 חודשים לא ראיתי אותה ... לפעמים אני מתקשר והיא לא עונה."

בהמשך הדיון אמר הבעל:

"הילדה הייתה חולה, נתתי לה אישור ללכת, אבל היא המשיכה את זה, הייתי כל הזמן לבד, בשבתות ובחגים. בתשובה לשאלת בי"ד לבעל: האם היא הייתה אשה טובה כשהיא הייתה איתך? אמר הבעל: "זאת אשה טובה שעוזבת את הבית? בזמן האחרון היא קיללה אותי ולכן לא נתתי לה את הכסף, היא אמרה שיכול לקרות לי משהו אם לא אביא לה את הכסף. זה כואב לשמוע את זה."

בתגובה לכך אמרה האשה:

"אני התחתנתי איתו בכוונה להקים בית, אהבתי אותו, לקחתי את הבת שלי בת 14, נכנסתי למצב של אדם אלמן עם יתומים עם ילדה בת 13, היה לה מאוד קשה לקבל אותי ... זה נושא מאוד רגיש אלמן, נפשית הייתי גמורה ממנו, הוא לא התעלל בי פיזית, הוא בא אלי אחרי שכבר בכיתי המון, היא הייתה מסכסכת בינינו, הוא נכנס בהתפרצות "מי השאיר את הטלוויזיה דלוקה" הייתי אשה טובה בשבילו, עזבתי ילדים ונשארתי עם יתומים, הייתה שם התעללות נפשית ולא פיזית, כמה פעמים אמרת לי "איזו אשה גדולה את", בכיתי לו, אמרתי לו אני סולחת לה, זה ילדה שאין לה אמא, הוא אמר לי "את אשה גדולה", רואים על פנים של בנ"א. הוא בא אלי שבוע לפני פסח ואמר לי "קחי את הציוד שלך ותלכי לבית שלך", שבוע לפני פסח, הוא סילק אותי מהבית, אם אפשר להישבע אני אשבע, הוא אמר "קחי את הציוד" כי נמאס לו לראות אותי בוכה, בגלל הסבל הזה של הבת שלו, כל ההתפרצויות שלו, אני עושה הכול בבית ומחכה לו, והוא היה מגיע ומתפרץ, הייתה לי "אימה יתרה" ממנו, זו התעללות נפשית, דברים כאלו א"א להוכיח, הבת שלו ראתה כמה סבלתי היא לא תבוא לטובתי, אהבתי אותו בטירוף, הלכתי לרב דוד בצרי מירושלים, בכיתי לו שם, הוא אמר לי "תישארי עם הילדים שלך עד שהוא יחזור", לא עשיתי דברים בלי הגזירה של הרב שלי שזה דעת תורה, אני לא רוצה לפגוע בו, אני לא יכולה להגיד מה עברתי במקומות שא"א לפתוח, עברתי נפשית מכות ממנו, נפשית". בהמשך אמרה האשה: אני לא יכולה לומר מה קורה בחדר המיטות. בי"ד אמר לה: את צריכה להגיד הכול. והאשה ענתה: אני מוכנה להפסיד הכול אבל לא לפגוע בו. יש גבול לחירופים וגידופים. אני לא רוצה לפגוע בו ... הוא היה הפכפך, אני אשה מאוד רגישה. היו התפרצויות ... הוא היה קם עלי ... היינו יוצאים לפיקניק, עליתי בטעות על השטיח הוא התחיל לצעוק עלי, זרק את הדגים, זה סתם דוגמא, זה דברים שאתה אומר "הבנ"א לא שפוי". בי"ד שאל את הבעל אם אמר לאשה "קחי את הדברים שלך ותלכי". הבעל ענה: "זה שקר. היא אמרה אני הולכת, אמרתי לה אם את רוצה ללכת – תלכי, לא סילקתי אותה מהבית". בית הדין שאל את האשה: האם היית רוצה שיחזור אלייך היום? האשה ענתה: "א"א לחזור לבנ"א שמתנכר אליך, עם התנצלות כן."

בנוגע לחוו"ד של יועץ הנישואין מר יצחק דאי אמרה האשה:

"הוא סילף מה שלא הבין, והוא גם היה יותר לצד שלו מאשר לצד שלי, הוא דיבר איתו חצי שעה אחרי שיצאתי, הוא ליחשש איתו, הוא לא בא לעשות שלו"ב."

ביום כ"ז באייר התשע"ג – 07/05/2013 התקיים דיון בו הופיע יועץ הנישואין מר יצחק דיאי למתן עדות. והעיד כדלהלן:

"הנושא שלהם התחיל לפני 4–5 שנים, פנו אלי ליעוץ הבעל התלונן שהאשה נעדרת מהבית, למעשה בחלק מההיעדרויות של יומיים שלשה הוא התיר לה את זה בשביל הילדים שהיו גרים ב[ב"ע] וחיו לבד, ואחד הילדים שלה היה שותה והיא רצתה להיות איתם, יומיים שלשה הוא הרשה לה את זה, אבל לאט לאט ההיעדרויות הפכו להיות ארוכות יותר שבוע שבועיים, ואחר כך חודש חודשיים עד ששה חודשים, אז למעשה הוא רצה להתגרש, ב2005 הוא רצה להתגרש, והיא ביקשה שלו"ב והוא חזר בו, והם באו אלי למצוא פתרון לבעיה, שמעתי את טענות הצדדים, הבעל צדק בטענותיו, והאשה היה לה הסבר למה היא צריכה וחייבת להיות מחוץ לבית. בשלב הזה אמרתי להם אני מאוד מצטער ואין לי פתרון לבעיה מסוג זה, הם לא שאלו אותי אם להתגרש, ובזה נפרדו דרכנו ... , הגעתי למסקנה שלמעשה היא עברה מספר אירועים טראומתיים שלא טופלו, וזה נשאר לה בתת הכרה, ובכדי שלא יהיו למקרים האלו השלכות צריך לעבור טיפול מסוים, הגעתי למסקנה שההשלכות של הטראומות האלו השפיעו על חיי הנישואין שלהם, היא לא יכולה להתמודד עם מצבים מתוחים כל שהם, ולכן כל ויכוח ודיון הכי קטן היא עוזבת את הבית ... , היא טוענת שהבנות שלו מסיתות אותו נגדה, אבל ששאלתי אותה שתיתן לי דוגמא לא היה לה, היא טוענת שיש לה אינטואיציה שמסיתים אותו נגדה, זה סימפטום של טראומות שנקרא חשדנות יתר, זה טראומות קשות, ראתה את אחיה נרצח, אמא שלה נפטרה כשהיא הייתה בגיל 10, הדברים האלו לא טופלו וזה בא לידי ביטוי בחיי הזוגיות ... הם לא יכולים לנהל מערכת זוגית נורמטיבית, המתחים הם חלק מהוויה של הזוגיות, כאשר אדם בורח מחלק מהזוגיות יש לו בעיה, אני רק בדקתי מה השורש, וזה מסקנתי ... זה היה ברור, שהיא הולכת ליומיים שלשה, וזה היה הבעיה שהגיעו אלי בתחילה ליעוץ. בהתחלה זה היה רק לזה, ואחר כך כל פעם שהיה משהו היא הייתה עוזבת גם בלי קשר, בגלל המריבות."

ביה"ד שאל את העד כמה שאלות והוא ענה, כדלהלן:

ביה"ד: בדיונים האחרונים שהיו בביה"ד הבעל ביקש גט, דבר שנמשך הרבה זמן, האשה ביקשה שלו"ב, אני לא זוכר אם זה היה לכל אורך הדרך, איך אתה היית מגדיר את זה?

העד: צר לי אני לא צד בענין, המילים שלו"ב הם מהשפה ולחוץ, אין אפשרות לשלו"ב והיא גם לא רוצה שלו"ב, הייתי מקצין ואומר שהיא רוצה גט אבל עם הכתובה. היא אמרה לי אני אוהבת אותו, אמרתי לה תחזרי, היא אומרת אני לא יכולה לחזור.

ביה"ד: מתי זה היה?

העד: בשנה האחרונה. שאלתי אותה איך האהבה באה לידי ביטוי, והיא אומרת שהיא מוכנה להתגרש רק שהאהבה תצא לי מהלב, או שיתן לי כתובה.

ביה"ד: להבנתך היה קשה לה לחיות איתו, לאור הנתונים שלה, היא בעצם אהבה אותו, אבל למעשה לחיות איתו היא לא הייתה מסוגלת.

העד: כן בוודאי.

באותו דיון, לשאלת ביה"ד "אין ספק שחייתם בהרבה זמנים של פרידות, השאלה מי אשם בזה האם רק הבעל או גם את היית אשמה? השיבה האשה "אי אפשר להאשים רק את הבעל ולא את האשה, שנינו אשמים."

ביום ד' בתמוז 12.06.2013 התקיים דיון אחרון בעניינם של הצדדים בתוך הדברים שאל ביה"ד שוב את האשה

"את מוכנה לחזור אליו הביתה? והאשה אמרה "לא באשדוד, לא קרוב לילדים שלי ולא לשלו". הבעל אמר: היא לא רצתה לגור איתי כי הייתי באשדוד. האשה אמרה: נכון כי הבטחת שנגור בירושלים. אני רוצה לא ליד הילדים שלו ולא שלי ... רק לא לגור באשדוד. אני אוהבת את הילדה, נישקתי אותה כשנכנסתי. אני באמת אוהבת אותו זה לא שקר. הבעל הגיב: מרחוק את אוהבת.

בהמשך הדיון הנ"ל הופיעה בתו של הבעל וטענה כי מעולם לא חרחרה ריב בין אביה לאשה והאשה תיקנה חלק מהדברים שאמרה נגדה וז"ל:

"היא ילדה והייתה קשורה לאבא שלה. הוא היה בא מהעבודה ועבד קשה בשמש, או שהיא אמרה שלא נראה לה, היא לא עשתה את זה אישי, הוא היה מגדיל את זה, אני לקחתי את האשמה לכיוון שלה, היא לא עשתה את זה מתוך רוע, זה היה מצב עדין ... אולי הם פירשו לא נכון. אבל להגיד את זה במילים שרצית לסכסך – בחיים לא אמרתי."

ביה"ד אמר לאשה כי עד היום היא לא דיברה כך, וענתה:

"זה כאן גם אי הבנה, אני מבקשת סליחה אם פגעתי בך, אני באמת אוהבת אותך, אני יודעת שיש לך נשמה טהורה."

האשה גם הודתה כי לא היו חיים נורמליים בינה לבין הבעל ואף אמרה כי גם היא הייתה אשמה בזה. ביה"ד אמר לה כי יש היגיון בתביעת הגירושין של הבעל:

"אתם זוג חריג שחי ככה". האשה ענתה: זה תיקונים. ביה"ד אמר: תיקון זה שנה או שנתיים אבל 8 שנים? על כך ענתה האשה: "אם הגיע הזמן שהתיקון יגמר אז זה יגמר אבל אחרי שיתן לי את כל הכתובה שלי."

העולה מכל העובדות האמורות, כי הצדדים מסכימים להתגרש זמ"ז על אף שהאשה הביעה את רצונה באופן נחרץ לחזרה לשלום בית, והוויכוח ביניהם נסוב על חובתו של הבעל בתשלום דמי הכתובה והתוספת, האשה תובעת את כל דמי הכתובה והתוספת, והבעל הסכים לשלם חלק מדמי הכתובה, בית הדין ניסה להביא את הצדדים לידי פשרה, אולם האשה לא הסכימה בשום פנים ואופן ודרשה שיינתן פסק דין בין אם זה לזכותה ובין אם זה לחובתה.

הצדדים קיבלו על עצמם את סמכות בית הדין בקניין בין לדין ובין לפשרה.

המסקנה העולה מן העובדות
הנה במקרה שלפנינו נראה כי התקשורת בין בני הזוג לא הייתה טובה במהלך כל שנות חיי הנישואין, היו ביניהם הרבה כעסים והתפרצויות עד כדי שהאשה עזבה את הבית פעמים רבות, יתכן מאד שהבעל לא התנהג כראוי כלפי האשה אולם אין ספק שהאשה לא הייתה בבית תקופות ארוכות, דבר חריג במסגרת של חיי נישואין. גם לא נראה כי הבעל הסכים לעזיבות הללו שהרי האשה הודתה שעזבה את הבית בגלל התפרצויותיו של הבעל ולא חזרה כיון שהבעל לא פייס אותה. אשר על כן נראה כי יש בסיס גדול לטענתו של הבעל כי אין לו אימון יותר באשה כיון שמגיבה בקיצוניות לכעסיו וכדו'. ויתכן כי מה שהאשה אומרת כי הינה מעוניינת בשלום בית אינו אלא דמיון כיון שבפועל היא אינה מסוגלת לבצע זאת.

אמנם יתכן שהבעל היה כועס בצורה חריגה, אולם טענה זו לא הוכחה, ובכל אופן נראה כי תגובתה של האשה הייתה קיצונית עד למאוד, ובפרט שהיא האשימה את הבעל בהעדפתו את בתו על פניה כשלאורך כל הדיונים אמרה כי הבת היא זו שגרמה לסכסוך ביניהם ובזמן שהבת הופיעה לדיון היא תיקנה את הדברים כאומרת כך הרגשתי ע"י אינטואיציה ולא שח"ו הבת פעלה נגדה. נראה ברור כי האשה נפגעה מן הבעל, אולם לא ברור אם הבעל פגע בה מעט כפי שקורה בהרבה בתים או אפילו יותר מן הרגיל והאשה הגיבה מאד קשה בגלל רגישות יתר או תסביך נפשי כל שהוא כפי שתיאר זאת יועץ הנישואין הנ"ל.

יתכן מאד שאם בני הזוג היו הולכים היום לקבלת ייעוץ מקצועי כפי שדורשת האשה ניתן היה לשפר את הזוגיות שלהם לאין ערוך והם היו חיים יחדיו בשלום. אולם הבעל אינו מאמין כי האשה מסוגלת להשתנות כיון שלדעתו האשה קיצונית בתגובותיה בגלל תסביכים נפשיים וכדו' ועל כן אינו מוכן לנסות שלום בית, ואכן נראה כי יש בסיס גדול לטענותיו.

הגדרת מורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה
והנה, אם היינו מסיקים לאור התנהגותה של האשה במהלך שנות חיי הנישואין כי אינה מסוגלת לעשות שלום בית אמיתי עם הבעל, אזי היה מקום להורות על דחיית תביעתה של האשה לקבלת דמי הכתובה והתוספת.

שהרי האשה באה בטענה כי היא רוצה בשלום בית, ואם היה הבעל בא לביה"ד בעודו חי עם האשה תחת קורת גג אחת בטענה כי האשה עוזבת אותו לעתים קרובות ואינה חוזרת לבית, וטענתה של האשה על פגיעתו בה הייתה נדחית, אזי בית הדין היה קובע ומכריז על האשה כי היא מורדת בגדר "בעינא ליה ומצערנא ליה", היינו שהאשה אינה מעוניינת בגירושין ואדרבה רוצה ואוהבת את בעלה, אלא שבגלל כעסים שיש לה כלפי הבעל היא מורדת בו ואינה חיה עמו ובכך מבטלת את ביצוע החיובים שלה כלפיו, כמו שכתבו הפוסקים שאשה המורדת בבעלה לא רק בגלל שרוצה לצערו אלא בגלל סיבות אחרות שיש לה, גם היא נכללת בהגדרת מורדת "בעינא ליה ומצערנא ליה", עיין בתשובת הרשב"א שהביא הבית יוסף (סימן עז) [וכן פסק הרמ"א (סימן פ סעיף יח) ] שכתב וז"ל:

"על אשה שהניחה בעלה בבית אביו והלך חוץ לעיר וחלתה והלכה בית אביה ולוותה למזונותיה ולרפואתה בעוד שלא היה בעלה בעיר בודאי חייב הבעל לשלם מה שלותה ... דקרוב בעיני לומר שזה אחד מדרכי המורדת באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה דכל האומרת כך טענה יש לה על הצער שהיא רוצה לצערו וגם זו עילה מצאה לצערו ותולה בפרעון מה שלותה."

ויעויין בריב"ש (סימן שסא) שכתב בגדר מורדת 'בעינא ליה ומצערנא ליה' שהיא אינה רוצה לא בנישואין ולא בגירושין. ועיין בספר דברי מרדכי להר"מ בירדוגו. ובמשנת יעקב (פרק יד מהלכות אישות הלכה ח אות ג) כתב שמדברי הרמ"א נראה כי אם אין רצונה להתגרש אף שאינה רוצה לחיות עמו נחשבת כמורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה.

ובספר יחווה דעת (להרה"ג יצחק חזן חלק א סימן יד) כתב שאשה שאינה חיה עם בעלה ומורדת בו מתשמיש כי אינה יכולה לעזוב את בנותיה אף שאינה מתכוונת לצערו נחשבת כמורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה וכתב בזה"ל:

"סו"ס למעשה הרי ממילא נמשך שהיא מורדת ומצערת, דכל זמן שאינה רוצה ללכת לביתו הרי הוא מצטער מהפרישות ולא המדרש עיקר אלא המעשה."

עיי"ש שהוכיח כן מדברי התשב"ץ בתשובה (חלק ג סימן קי).

ועיין בתשב"ץ שם (סימן פו), שמדבריו גם כן נראה שהוא סובר שדין מורדת נאמר גם כשאין האשה רוצה לצער את בעלה אלא שיש לה טענות אחרות. וכן הוכיח בתשובות אור גדול (סימן ד אות ד) באריכות. ועיין בשו"ת הריטב"א (סימן מא), ומש"כ הגרי"ש אלישיב בפד"ר ח"ו עמ' 15.

ויובהר, כי אם האשה צודקת ובעלה מתנהג אליה באופן לא אנושי עד כ"כ שבלתי אפשרי לחיות עמו, אזי פשוט שאינה נחשבת למורדת, אולם אם תגובותיה כלפי התנהגות בעלה ועזיבותיה המרובות את הבית הינן תגובות חריגות ביחס להתנהגות שלו, יש מקום לדון בה כדין מורדת.

ברם, אף אם נחשיבה כמורדת בהגדרה של 'בעינא ליה ומצערנא ליה', עדיין אין האשה מפסדת מחמת כן את עיקר כתובתה ותוספתה כל עוד לא התרו בה ולא הוכרז עליה בבתי כנסיות כפי שמבואר בארוכה בטור ושו"ע סימן ע"ז. ובאשה זו לא התרו בה, ולא הכריזו עליה, וכיום אין מקום להכריז עליה כיון שהבעל אינו מעוניין יותר בשלום בית, ולפי זה אין מקום להפסיד את האשה עיקר כתובתה ותוספתה.

שיטות הסוברים שיש אופנים שאין צריכים הכרזה במורדת

ד] אולם עדיין יש לדון בזה, על פי מש"כ הגרח"ג צימבליסט שליט"א בפד"ר (חלק יד עמוד 26) וז"ל:

"ומלבד כל האמור נראה עוד דבנידונינו הפסידה את כתובתה מיד מדין מורדת ... דהנה באמת היה ראוי שכל מורדת תפסיד את כתובתה מיד, שהרי כל ענין הכתובה הוא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ובמורדת לא הוא מוציא אותה אלא היא מוציאה אותו, וכלשון החזון איש בסי' ס"ט סק"ד "כיון שהיא מואסת בו ודאי היא יודעת דאין לה זכות לתבוע כתובה, דאיהי מגרשת ליה לדידיה ... ". וכל מה שאמרו חז"ל דמורדת לא הפסידה הכתובה אא"כ עשו בה הכרזות והתראות וכו', היינו משום שכיון שתקנו חז"ל להשהות העניין, להכריז עליה ולהתרות בה כדי לאלצה לחזור ממירדה ולשוב אל בעלה [ולכן לא הצריכו הכרזות אלא באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה ולא באומרת מאיס עלי, משום דבמצערנא ליה יש יותר סיכויים שתחזור בה, משא"כ במאיס עלי ... ] לכן כל עוד לא עשו בה כל הסדר הזה הרי זה נחשב שהבעל מוציא אותה ולא שהיא מוציאה אותו, דאם מפאת מירדה היה עליו להמתין שמא יועילו ההכרזות וכו', ומשלא המתין איהו דאפסיד אנפשיה והרי זה כמגרשה מרצונו ויש לה כתובה. ולפי זה במקרה שברור לנו שאין שום סיכויים לשלום בית והאשה תישאר במירדה ... הרי אין כאן מה להמתין ומיד הרי זה נחשב שהיא המוציאה אותו, וממילא אין לה כתובה."

ומוכיח כדבריו מדברי התשב"ץ חלק ג (סימן פו) שדן לגבי בעל שתבע את אשתו לצאת ממקום מגוריהם הראשון למקום אחר ומכריע שם:

"יכול לכופה לצאת מב"גאייא לאלגזאייר כדין כל ב' מקומות שוין בארץ אחת והיא אינה רוצה לצאת" וכתב "צריך אני לברר מהו דינה בכתובתה ... לפי הנראה מהגמרא שזו אין לה כתובה שהרי בסגנון אחד שנינו הוצאה מכרך לכרך בעיר אחת כהוצאה מחוצה לארץ. וכיון דבהוצאה מחוצה לארץ אמרינן בגמרא (כתובות ק"י ע"ב) בברייתא תצא בלא כתוב' ה"ה לזו וכן כתב הרמב"ם ז"ל שדין חוצה לארץ באיבוד כתובה כדין א"י שכן כתב איש שהיה מארץ מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה וכו' גלה לנו דעתו ז"ל כי בכל מקום שיכול לכוף אותה אם אינה רוצה לצאת אבדה כתובתה וזה פשוט הוא ... שזו כיון שהדין נותן לכופה לצאת והיא אינה רוצה הרי היא מורדת דאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בספר הזכות בפרק אעפ"י וכן בחידושי התורה בפ' מסעי שהאומרת שלא לעלות דינה כמורדת וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל באות פסיקתא שדינה כדין מורדת כדכתיבנא והרמב"ם ז"ל השוה ההוצאה ממקום למקום לעליית א"י לאיבוד כתובה ה"ה והוא הטעם ודבר זה פשוט שאבדה העיקר והתוס' ... ואינה צריכה הכרזה אלא במורדת במקום דירת הבעל כדי לביישה ותשוב אבל זה שרוצה לצאת והיא הפכה עורף גלתה דעתה שלא תשוב לעולם ואין אוסרין אותה בכאן מפני קשיות עורף כיון שאין לה כתובה אין לה תוספת ... "

העולה מדבריו, שאשה כזו שברור לנו הדבר שלא תחזור לבעלה גם אחר ההכרזה, דינה שמפסדת לאלתר את כתובתה בלא שום התראות והכרזות, כיון שאין סיכוי שאשה זו תחזור ממרידתה אחר ההתראה וההכרזה. שכל מה שמצריכים התראה והכרזה הוא רק בשביל שהאשה תחזור בה ממרידתה ותשוב לחיק בעלה, אבל כאשר ברור הדבר שהיא לא תחזור לבעל, הרי היא מפסדת את כתובתה מיד.

וכדבריו מבואר בבית יעקב (סימן עז סעיף ד) בתוספת ביאור, שכתב בנידון אשה שמרדה בבעלה מחמת אונס ואמרה מאיס עלי, שיש שרצו לומר שתקבל את כתובתה, ודחה דבריהם מהגמ' ביבמות פרק האשה רבה ובסוף נדרים, שכיון שלא שייך באשה זו את הטעם שתקנו את הכתובה בכדי שלא תהא קלה בעיניו לגרשה ודאי שמפסידה את כתובתה שלא על דעת זה נתחייב לאשה כתובה. ועיי"ש שפירש בדעת הר"ן שסובר שאשה שמאסה בבעלה יש לה כתובה, שמדובר כשחזרה ממרידתה, אבל כשמגרשה בשעה שמונעת ממנו תשמיש ודאי שאינו מחוייב ליתן לה את כתובתה. ובספר פרי תבואה (סימן מט) כתב גם כן כסברא זו, שמלכתחילה אין הבעל מתחייב כתובה אם האשה תמרוד בו.

טעם להפסד הכתובה משום שלא התחייב על דעת כן
והנה הבאר היטב (סימן עז ס"ק לב) הביא נדון אם לקטנה יש דין מורדת. וכן דנו הפוסקים אם לחרשת יש דין של מורדת.

ובשו"ת מהר"ם אלשיך (סימן ח) כתב שקטנה שמאסה בבעלה אינה מפסדת כתובתה לגמרי כיון שלאו בת התראה היא, אלא פוחתין מכתובתה כדין המשנה עיי"ש. ובשו"ת המבי"ט (חלק א סימן שדמ) כתב וז"ל:

"ונראה דאפילו קטנה דאמרינן דאין לה דין מורדת בקטנותה היינו לעניין שלא תפסיד מנדונייתא, שכתב הר"ש ז"ל ונראה דאפילו קטנה דאמרינן דאין לה דין מורדת בקטנותה היינו לענין שלא הפסיד מנדונייתה אפילו מה שתפס הבעל, אבל לענין מנה מאתים תפסיד דלא כתב לה ע"מ שתמרוד. דדווקא נדוניא דהויא דידה הוי עונש ואינה בת עונשין, אבל מנה מאתיים ותוספת לא, דהגע עצמך שכתב לה כתובה כשארסה ותבע לינשא ועברו י"ב חודש ועכבו אביה או היא וגרשה, נראה ודאי שלא יפרע לה, שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה. ואם כן ה"ה נמי כשנשאת ומרדה אם ירצה לגרש תוך י"ב חודש בקטנותה, שאם הייתה גדולה הייתה מפסדת מה שתפס הוא מנדונייתא, עכשיו שהיא קטנה נהי דלא תפסיד מנדונייתה אפילו תפס, אבל מנה מאתים ותוספת תפסיד כדאמרן, והכי משמע בגמ' גבי היא ואביה יכולין למאן ובתוספות."

מבואר מדברי המבי"ט, שהוא סובר שקטנה המורדת גם כן מפסדת אפילו עיקר כתובתה, והוא כמו שכתב הבית יעקב שהפסד הכתובה והתוספת במורדת אינו בגלל עונש, רק מפני שלא כתב לאשה על דעת אם תמרוד בו. ושם מדובר גם במורדת האומרת 'בעינא ליה ומצערנא ליה', שהרי כתב שם שאינה מפסדת מנדונייתא וזה שייך רק במורדת האומרת 'בעינא ליה ומצערנא ליה', שהרי במורדת האומרת מאיס עלי מפסדת את כתובתה ולא את נדונייתא כמבואר בשו"ע סימן עז סעיף ב, ועיי"ש ברמ"א. [ודומה הדבר לדעת הרמב"ם שקטנה שזינתה נאסרת לבעלה ומפסדת את כתובתה, וטעם הדבר הוא, כיון שלא כתב לה הבעל את הכתובה באם תיאסר תחתיו וכמש"כ רעק"א בכתובות (דף לב) ] ומהר"ם אלשיך חולק וסובר שכיון שמכל מקום צריכה התראה בכדי שתפסיד את כתובתה אזי קטנה לאו בת התראה היא.

על פי זה נראה שיש מקום לדון בנידוננו כי לאור העובדות שתוארו בבית הדין, האשה הגיבה במשך כל שנות חיי הנישואין בצורה מאד קשה כלפי בעלה באופן לא פרופורציונאלי ועזבה אותו פעמים רבות, ויתירה מזו, האשה גם לא פעלה למנוע מצבים אלו, ונראה כי האשה לא מספיק מודעת לאחריותה בהרס שלום הבית, ועל כן יש כאמור לעיל בסיס להכריע כטענתו של הבעל, אשר אין מקום לחזרה לשלום בית מכיון שהאשה לא מסוגלת לחיות עמו חיים נורמטיביים, וגם אם האשה אומרת שרצונה בשלום, בפועל היא לא תהיה מסוגלת לבצע זאת. ועל כן יש להפסידה את עיקר הכתובה ותוספתה אף ללא התראה והכרזה.

שיטות החולקים שכל מורדת הרוצה בשלו"ב צריכה התראה והכרזה
אולם יש מהראשונים והאחרונים שחולקים על האמור וסוברים שבכל אופן המורדת אינה מפסדת את כתובתה ללא התראה והכרזה, שהנה בתשובת הרמ"ע מפאנו (סימן נה) כתב וז"ל:

" ... להבין ולהורות על תביעת האלמנה שהיא שואלת מותר שעבודו עמה מדין כתובתה ותוספת, והיורשים טוענים עליה שהייתה מורדת על בעלה, והעידו עליה עדים אשר לא מבני ישראל המה שאישה היה מתרעם לפעמים שאשתו הייתה מגרשתו מביתו, ולא עוד אלא שכמו ג' חדשים לפני מותו אחרי שגבתה קרן נדונייתא מחיים ע"י ערכאותיהם הלכה אל בית אביה ואח"כ חלה אישה את חולייו אשר מת בו ואף כי אמר להביאה לא יספה שוב אליו עוד ... פשוט בדין המורדת בפ' אע"פ ובכל הפוסקים שאין לה לא כתובה ולא תוספת ... ועתה יאמרו נא הטוענים להפקיע זכות האלמנה הזאת מדין מורדת מנא להו שמרדה מתשמיש, כי האומרים שאישה היה מתרעם עמהם לפעמים מהיותה מגרשתו מביתו, אפילו יהיו בתורת עדות דליתינהו כמדובר הרי לא אמרו שראו כך אלא ששמעו מפי בעל דין, ויונח שהי' כדבריהם לא שמענו אלא קטטה שביניהם לא מרד מתשמיש, ולו הואלנו להאמין שהייתה הקטטה על כך מי מפיס אם היא מרדה עליו ומאסה בו או כיונה לצערו שיש בזה הבדל רב נוסף על מה שזכרנו, כי אמנם המצערת צריך להכריז עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ארבע שבתות רצופות וישלחו להתרות בה לפני הכרזה ולאחריה ושוב נמלכים בה הדיינים עצמם שלא על ידי שליח כדברי הר"ן ואם לא תשמע אליהם אז יכתבו לו עליה אגרת מרד כדין וכהלכה ובלי שמירת כל הסדר הזה אינה מפסדת כלום וה"מ נמי כשהקפיד הבעל וקבל לפנינו עליה ... ופשוט בגמרא ריש פרק אע"פ דמתני' מסייעא ליה לרבי איבו דאמר משום רבי ינאי תנאי כתובה ככתובה, ונפקא מינה למוכרת למוחלת למורדת ולעוברת על דת וחברותיהן דאיתמרו התם, ופרישו רבנן שכל המפסדת כתובתה כגון מורדת ועוברת על דת אבדה התוס' וכל תנאיה, וכל שיש לה כתובה יש לה תוספת, אף על פי שאפשר לה שתפסיד קצת מתנאיה שאין להן תובעים בנ"ד כגון מזונות וכיוצא בהן לפי חלוקי הדינין שנתבארו לכ"א מתנאי כתובה במקומן ... ואפילו יהיבנא להו שטתייהו, אי מאיס עלה לא עברו עליה שנים עשר חדש, אי צעורי מצערא ליה הא לא הותרית ולא הוכרזה ולא אימלוכי אימלוך בהדה. והנה ראיתי מגדולי הדור מי שחשב להפריז את המדה על העלובה הזאת ואמר כי לאשה שמרדה על בעלה בשב ואל תעשה בלבד אולי יש תקוה שע"י התראה והכרזה תשוב ותתפייס, אבל כיון שהתריסה כולי האי ודאי לא תשמע לקול מוריה ואטרוחי בי דינא בכדי להכריז ולהתרות לא מטרחינן – ולנו בפשיטות תשובתו בצדו שזה כלל גדול בתורה אין עונשין אא"כ מתרין, ועוד דבריו אלה הנה הנם חדוש הלכה אחר סוף הוראה כי אין להם עיקר בגמרא ולא בתקנות הגאונים ולא בהסכמות הקהלות ולא בשום מנהג ואין גם אחד מן הפוסקים שזכר מכל זה כלום, ואם באנו להפסידה כתובתה באומדנא בעלמא ואנן הדיוטות אנן האם עדיפנן אפילו מנשיא שבא"י שאין כחו יפה אלא בקנסות המפורש בתורה ובגמרא לא תהא כזאת בישראל."

מבואר בדבריו, שהפסד הכתובה במורדת, בין במורדת האומרת 'בעינא ליה ומצערנא ליה' ובין במורדת הטוענת 'מאיס עלי 'הוא בגלל שעונשין אותה על כך שאינה מקיימת את מחויבויותיה ועל כן צריך גם כן להתרות בה לפני שמפסדת את הכתובה, כיון שאין עונשין אלא אם כן מזהירין. ולדבריו נראה, כי אף אם הבעל חושב כי לא ניתן לעשות עם האשה שלום בית ויש לנו בסיס להאמין לדבריו, אין להענישה על כך כשהיא מעוניינת בשלום בית ועדיין לא התרינו בה על הפסד עיקר כתובתה ותוספתה.

ולדעת הרמ"ע מפאנו, החילוק בין מורדת האומרת 'מאיס עלי' למורדת האומרת 'בעינא ליה ומצערנא ליה' הוא, שבאומרת 'מאיס עלי' מתרין בה מיד שתפסיד כתובתה אם לא תחזור בה, כיון שאם לא תסכים לחזור לדור עם בעלה אין סיכוי שתחזור בה, אבל במורדת האומרת 'בעינא ליה ומצערנא ליה' ממתינים שמא תחזור בה שהרי היא רוצה בו, לכן נותנים לה יותר זמן לחזור בה ואינה מפסדת כל עוד לא היו הכרזות והתראות כמבואר בשו"ע סימן עז, ועל כן מהדין אינה מפסדת את כתובתה מפני שאין עונשין אלא אם כן מזהירין.

ולכאורה ניתן לפרש את החילוק בין אשה המורדת ואומרת 'מאיס עלי' לאשה המורדת ואומרת 'בעינא ליה ומצערנא ליה', שבמאיס עלי האשה נחשבת כיוצאת מעצמה, שהרי היא רוצה להתגרש ולהפקיע את האישות [עיין חזו"א סימן סט אות ג], אבל במורדת האומרת 'בעינא ליה ומצערנא ליה' האשה רוצה בנישואין, ואינה מעוניינת להתגרש, רק שאינה ממלאת את חובותיה כאשה נשואה, על כן עדיין נחשב הבעל כ"מוציא" את האשה מרצונו, ואנו אומרים שגם על דעת זה התחייב בכתובתה. ומכל מקום תיקנו חז"ל שכשהבעל התרה באשה והכריזו עליה מענישין אותה ומפסדת את כתובתה.

וכן נראה מבואר בתשובת הר"ן (סימן יג) [שם בתשובה נקט שאשה שמאסה בבעלה מפסדת כתובתה ולא כמו שכתב בחיבורו על הרי"ף] שכתב וז"ל:

" ... דדוקא במורדת יש חילוק בין תפסה ללא תפסה ובלא תפסה הפסידה, אבל האומרת מאיס עלי אפי' לא תפסה לא הפסידה. וטעמו של דבר, לפי שהמורדת [דבעינא ומצערנא ליה] אינה מבטלת מיד תנאי אישות שבינו לבינה, אבל כל הפסדה הוא שבעה דינרים כל שבת ושבת מעיקר התקנה, ולפיכך כיון שקנסוה שתפסיד שבעה דינרים בכל שבת דין הוא שיהא זה ההפסד מוטל על כל נכסיה ... אבל האומרת מאיס עלי אין עניינה כן שאין הבעל מרויח עליה דבר קצוב כדי שנאמר שיהא ריוח הבעל והפסד האשה מוטל על כל נכסיה אלא הרי היא מבטלת תנאי אישות מיד והפסידה כל מה שיש לה על הבעל ... "

לפי הדעות הללו נראה, כי אשה שרוצה את בעלה ואומרת 'בעינא ליה' אלא שמצערת אותו ומורדת בו, אזי אף שנראה לבית הדין כי אין שום סיכוי לשלום בית, ולאמירתה של האשה כי היא רוצה בו אין אחיזה במציאות, והיא מאמינה בדבר בלתי אפשרי. אינה מפסדת עיקר כתובתה ותוספתה כל עוד לא הותרתה על ידי בית הדין ולאחר מכן ממשיכה במרידתה כפי כל פרטי דין המורדת המבוארים בסימן ע"ז.

ובחידושי הרא"ה בכתובות בסוגיא דמורדת כתב יותר מזה בעניין מורדת האומרת 'מאיס עלי' בזה"ל:

"ואילו הוה קים לן דודאי דקושטא קאמרה, ראוי היה לכופו ולהוציאה וליתן לה כתובתה, אלא מן הדין אינה נאמנת וכיון שכן שורת הדין הייתה להפסידה כמורדת אלא דמשום איסורא חיישינן שמא קושטא קאמרה ... "

הרי, שסובר הרא"ה שגם מורדת האומרת 'מאיס עלי' שאינה חפיצה כלל בבעלה ובחיי הנישואין, מן הדין מגיע לה כתובה [לא שייך לבאר את דבריו כפי שביאר הבית יעקב את דברי הר"ן על הרי"ף הנ"ל] אלא שחוששים שמא אינה דוברת אמת. ולדבריו, אף מורדת האומרת 'מאיס עלי' הבעל נחשב כ'מוציא' את האשה מרצונו ומתחייב בכתובתה אף אם תמרוד בו, ולפי זה ברור שמה שמפסדת את כתובתה במורדת האומרת 'בעינא ליה ומצערנא ליה' הוא משום קנס. וכן כתב בשלטי הגיבורים בשם פסקי הריא"ז ועיין במרדכי סימן קפ"ו.

והנה בחידושי הריטב"א מסכת כתובות דף סג ע"ב הביא את דברי רבו הרא"ה, וחלק עליו, וז"ל:

"ורבינו [הרא"ה] ז"ל פירש היכי דמיא מורדת דדיינינן ליה בדין משנתינו או בדין רבותינו, דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שהרי היא מודה על עצמה שאינו שנוי לה אלא שרוצה לצערו מפני איבה שיש ביניהם וכיון שכן ראוי לקנסה כדי שתחזור בה, אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה בשום קנס בכתובתה ואין נזקקין להן כלל, כי אולי הוא כדבריה שנכנס לה מאיסותא בלבה ואם הוא כן ודאי אין לנו לכופה לחזור לו דאסור להזקק לה בשנאה, ובנים שיהיו לו ממנה יהיו מבני תשע מדות דכתיב בהו המורדים והפושעים כדאיתא במסכת נדרים (כ' ב'), והלכך מוטב שלא נזקק להן ויכופנה הבעל בכל כפיות שיוכל הן בעכוב מזונות הן בכיוצא בו, ומר זוטרא אמר כייפינן לה בדין מורדת שהדבר קרוב יותר דבשקרא אמרה ואפילו הוה קושטא מתוך כפיה זו תתן לבה על עצמה ותסור מאיסותה והדרא ליה דאי לאו דאזלא מאיסותא לא הוה הדרא ליה, והיינו דמייתינן ראיה דאכפייה רב חנינא מסורא ונפק מיניה גברא רבה דאי לאו דאזדא מאיסותא לא הוה גברא רבה דבן מורדת ושנואת הלב הוא, ודחינן דאין למדין מן החידוש דדילמא ההיא סייעתא דשמיא הוה אבל בעלמא תקנתא למאיסותא לא עבדינן, והלכתא כאמימר, וזה היה נראה פירוש נכון וחדש אבל לא מצינו לאחד מרבותינו שפירשו כן אלא כולם הסכימו שהאומרת מאיס עלי ראוי לקנסה יותר בכתובתה ... "

מלשון הריטב"א שכתב 'אלא כולם הסכימו שהאומרת מאיס עלי ראוי לקנסה יותר בכתובתה' וכן לשונו בתשובות (סימן מא) 'וקונסין אותה בכתובתה'. נראה, כי גם מורדת האומרת 'מאיס עלי' מפסדת את כתובתה מדין קנס. והיינו, שמדין תורה באמת מגיע לה כתובתה אלא שחכמים קנסו את המורדת, וקבעו חילוק בין מורדת האומרת 'מאיס עלי' למורדת האומרת 'בעינא ליה ומצערנא ליה' בזמן הטלת הקנס עליה אם הוא מיד או אחר התראה והכרזה.

והעולה מהנ"ל, שגם לפי דעת הרא"ה והריטב"א נראה שמסכמת דעתם למה שכתבנו בדעת הרמ"ע מפאנו, שכל זמן שבית דין לא פסק על האשה המורדת הפסד כתובה בדרך של קנס על ידי התראה כפי שקבעו חז"ל, אינה מפסדת את כתובתה. ולא כדעת התשב"ץ ותשובת הר"ן הנזכרים לעיל.

ההפלאה בקונטרס אחרון (סימן עז סק"ה) חולק לדינא על סברת הבית יעקב, שכתב, להקשות מנין שהאשה מפסדת כתובה כשמאסה בבעלה, כיון שהיא אנוסה אין לקונסה. ועל כן כתב שצריך שתמחל בפירוש על הכתובה כשתובעת גירושין ואין אחר מחילה כלום. ודלא כהח"מ והב"ח. עיי"ש. [זהו לא כמ"ש שם בסק"ד דגם כשמחלה אין זה מחילה גמורה אלא שאומרת שמסכימה להפסיד את כתובתה אם הדין כך הוא]. ולדבריו אפילו מורדת האומרת 'מאיס עלי' מגיע לה כתובה וצריכה למחול עליה בפירוש. ועיין בתשובת מקור ברוך סימן י"ז.

טעם הפסד הכתובה לשי' שתמיד צריך התראה הוא משום קנס

ובפשטות נראה, שלדעות הראשונים והפוסקים האחרונים הסוברים שמורדת האומרת 'מאיס עלי' מפסדת את כתובתה רק לאחר התראה [עיין בריטב"א שם ובתוס' רי"ד בכתובות (סג ע"ב) ובתשובת הראנ"ח (סימן מא) ובפני משה (חלק ג סימן יט) ובשדי חמד (אסיפת דינים מערכת אישות סימן ב אות כ) ובחזו"א (סימן סט ס"ק כה) ], הם סוברים שהטעם שמורדת האומרת 'מאיס עלי' מפסידה את כתובתה הוא מדין קנס. כי אם נאמר כסברתו של הבית יעקב וכפי שכתב הג"ר חיים גדליה צימבליסט בטעמו, שכל עניין הכתובה הוא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ובמורדת היא מוציאה אותו. אזי לכאורה אין מקום להתראה במורדת האומרת 'מאיס עלי' שהרי הבעל לא התחייב לה את הכתובה, רק באופן שהוא מגרשה ולא להיפך [ועיין בפד"ר חלק יד מש"כ שם הג"ר חיים גדליה צימבליסט בעניין התראות והכרזות למורדת של מאיס עלי].

ובפד"ר חלק ו' עמוד 41 כתב כב' הגר"ב ז'ולטי זצ"ל שהטעם שצריכים להתרות באשה שלא תמרוד בבעלה הוא מפני הכלל הידוע 'אין עונשין אא"כ מזהירין', ולכאורה לפי דברי הבית יעקב אין הפסד הכתובה במורדת נחשב כ'עונש' שצריך להזהירה מקודם, אלא שהבעל לא התחייב בכתובה אא"כ הוא מוציא את האשה ולא כשהיא הגורמת לגירושין.

ואפשר לומר, שטעם הדעות הסוברות שצריך התראה, הוא בכדי לבחון את רצינות דברי האשה בכך שתבין את ההשלכות של טענותיה, וכשבית דין לא התרו בה אזי לא מתייחסים לדבריה באופן אבסולוטי ויתכן שאמרה דברים שאינן אלא מן הפה ולחוץ או על כל פנים לא אמרה אותם בלב שלם.

יצויין, כי כב' הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ה סי' י"ג) נקט בדעת השו"ע שבמורדת האומרת מאיס עלי מפסדת כתובתה גם בלי התראה. עיי"ש.

ספק חיוב כתובה האם הבעל חייב או שאמרינן המע"ה
והנה הבית שמואל באבהע"ז (סימן קנד סק"ב) כתב לגבי המחלוקת שנחלקו הפוסקים באופן שיש לבעל מומין גדולים וידעה מהם האשה קודם הנישואין, אם כופין את הבעל לגרשה, וכתב בזה"ל:

"אפילו לרמ"א שכתב אין כופין להוציא, מ"מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו ויכולה לומר קים לי כהני פוסקים."

והקשה הבית מאיר על דבריו, שהרי הבעל מוחזק בכתובה ומספק אין לחייבו.

ובפשטות נראה לבאר דעתו של הבית שמואל, שכאשר יש ספק על הפסד הכתובה, כיון שהתחייבות הבעל בכתובה הוא ודאי, ופטורו הוא ספק, אנו אומרים 'אין ספק פטור מוציא מידי ודאי חיוב', וכן כתבו בפד"ר חלק ג' עמוד 161 ואילך. והביאו שכן כתב בנתיבות משפט על רבינו ירוחם, וציינו למה שכתב הכנסת הגדולה (כללי קים לי אות מו) ובברכי יוסף (חו"מ סימן יב סעיף טו).

עוד הביאו שם, כי הב"ש חזר על סברא זו גם בסימן קטו (סק"ח) לעניין אשה שהמירה דתה מרצון, שלדעת הסוברים שנחשב הדבר רק לספק שמא זינתה, נחשב הבעל כאיני יודע אם פרעתיך [שאם זינתה הוא פטור מן הכתובה, ואם לא זינתה הוא חייב בכתובתה] והאומר איני יודע אם פרעתיך חייב לשלם, אולם בגלל שהאשה גרמה לאיסור ודאי נפטר הבעל מלשלם לה את הכתובה, עיי"ש.

והנה, יש נידון בראשונים לגבי "ספק מחילה" בכתובה. הרי"ף בפרק יש נוחלין סובר שמספק הבעל חייב לשלם את הכתובה. וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשניות (פאה פרק ג משנה ז). וסתר את דבריו בחיבורו 'היד החזקה' (פרק ו מהלכות זכיה ומתנה הלכה ט) ששם הכריע שהבעל מוחזק בכתובה ומספק אינו חייב לשלם. וכתב המגיד משנה שם שהעיקר כדבריו ביד החזקה. ומוכיח כן מספק סוטה שמפסדת את כתובתה, עיי"ש. ולדעות הסוברות שבספק מחילה חייב הבעל לשלם את הכתובה, כתבו האחרונים, לדחות את הוכחת המגיד משנה מספק סוטה, שיש לחלק בין ספק מחילה לספק סוטה, עפ"י דברי רעק"א בכתובות (דף לב) שביאר הטעם שאשה שזינתה מפסדת את כתובתה ולא אומרים קם ליה בדרבה מיניה, משום שהסיבה שהאשה מפסדת את כתובתה אינו מחמת עונש שנאמר שיצאה ידי עונשה בעונש החמור מכך, אלא בגלל שמתחילה הבעל לא התחייב בכתובה אם תזנה האשה תחתיו. ועל פי זה יש לומר כי בספק סוטה נחשב הבעל כאומר איני יודע אם נתחייבתי, אבל בספק מחילה, שהחיוב הוא ודאי והמחילה היא ספק, נחשב הדבר כאיני יודע אם פרעתיך וחייב לשלם. ועיין תומים (סימן עה ס"ק כב), ובפד"ר חלק ו' עמודים 105־108, ובמה שהביאו בפסק דין של ביה"ד ברבני בנתניה תיק מס' 867942/2.

ולכאורה עפ"י האמור, אם אמרינן במורדת שמלכתחילה חיוב הכתובה היה בתנאי שהבעל יוציאה ולא כשהאשה תצא ותמרוד בו, אזי הוה כאיני יודע אם התחייבתי. ואין לחייב את הבעל בכתובה מספק.

ובאמת נראה, כי גם מבלי להיכנס לנידון אם הבעל חייב לשלם את הכתובה בספק מחילה, יש לומר כי בספק מורדת אין האשה מפסדת את כתובתה. שהרי לכאורה אם מורדת מפסדת את כתובתה בדרך של עונש, כמ"ש הרמ"ע מפאנו, או שמפסידה בדרך קנס, כמ"ש הריטב"א, אזי אין מקום להפסיד את האשה כשיש ספק אם הינה מורדת, מכיון שבית דין הם אלו שקונסים אותה על מרידתה ואין מקום לקונסה מספק, ואפילו אם אין צורך שדווקא בית דין יקנסוה [לעניין ההתראה להפסיד לאשה את כתובתה, עיין באוצר הפוסקים (ס"ק כח אות ג) שהביאו את דברי הערך לחם ושו"ת שואל ונשאל (חלק ו סימן מו) שצריך כח של בי"ד לבטל את זכות כתובתה, ולא מועילה התראה של הבעל או גורם אחר שאינו בית דין. עוד הביאו מדברי שו"ת הריטב"א (סימן קג) שפסק שהאשה מפסדת את כתובתה גם כשהבעל לא התרה בה אם היא מתחבאת מן ההתראה, ושיש פוסקים שחולקים עליו בזה] נראה כי אין לחייב את האשה בקנס ולהענישה מספק. ועיין בחקרי לב (סימן לה ד"ה אכן כתב), שכתב וז"ל:

"וגם מספק אין צריך הכרזה, דספק דדבריהם להקל."

וכן כתב בחזו"א (סימן סט אות ט, טז, כו). ובמקור ברוך (סימן יז), ועיין עזר משפט (סימן ז עמוד נט) שכתב

"כי הכרזה ממהותה וטיבה היא כשהיא בדרך של ודאי ולא בגדר ספק, והכרזת ספק אינה הכרזה כלל."

ובדעת הבית מאיר [שהקשה על הב"ש וסובר שהבעל מוחזק ואי אפשר להוציא ממנו מספק את הכתובה] נראה שהוא סובר שמורדת מפסדת את כתובתה כיון שמלכתחילה לא התחייב לה הבעל אם תמרוד בו. ובדעת הבית שמואל יתכן לומר שסובר כי מורדת [גם באומרת מאיס עלי, שהרי הב"ש דיבר באופן שאין האשה רוצה בבעלה בגלל מומין גדולים שבו] מפסדת את כתובתה מטעם עונש או קנס ועל כן אין לקונסה מספק. או שמא סובר הב"ש שאפילו אם הבעל לא התחייב כתובה אם האשה תמרוד בו נחשב הדבר כאיני יודע אם פרעתיך כיון שיש חזקת חיוב עד היום [וסוטה שספק זינתה נחשבת כברי שזינה מפני שנאסרה מחמת מעשיה. עיין תוס' סוטה דף כה] ונראה כי נדון זה תלוי במחלוקת של המהרשד"ם [הובא בש"ך חו"מ סימן רל"ב ס"ק ] והט"ז בחו"מ (סימן עה) באחד שפרע חוב ולאחר מכן נולד ספק אם המעות היו מזוייפים האם הוי כאיני יודע אם פרעתיך או כאיני יודע אם נתחייבתי מפני שהלווה הוחזק שפרע ולאחר מכן נתעורר הספק. ועיין קצוה"ח סי' ע"ה סק"ד.

על פי האמור נראה, כי בנידון דידן שיש ספק לבית הדין אם האשה מסוגלת ויכולה לחיות חיים נורמטיביים עם בעלה על אף אמירתה כי רצונה בשלום בית, לאור התנהגותה במשך כל השנים ודבריה בביה"ד, וגם לא באה אף פעם לביה"ד או לגורם אחר לטעון על הקשיים שיש לה עם בעלה, כאמור לעיל באריכות. אזי יש לדון אם מפסדת כתובתה לפי הדעות שמורדת מפסידה את כתובתה בגלל שלא התחייב לה כתובה על דעת שתמרוד בו. אבל לפי הדעות שהפסד הכתובה הינו מחמת עונש אין להפסידה מספק כמ"ש לעיל שאין להתרות בה ולהכריז עליה כמורדת מחמת הספק.

במקום ספק אם יכול להכריז עליה כמורדת
ומדברי שו"ת הרדב"ז (חלק ג סימן תו) נראה חידוש יותר גדול ממה שהעלנו עד עכשיו, שבמקום ספק מרידה, אין הבית דין יכול אפילו להכריז עליה כמורדת. ששם הנידון בענין ראובן שנשא אשה שניה על אשתו הראשונה, והתנה עמה שתדור עם צרתה, האשה עזבה את הבית ובאה לבית הדין וטענה שאינה יכולה לגור עם בעלה מפני שאינה יכולה לסבול את צרתה כי הבעל משמש עמה בפני צרתה ומשמש עם צרתה לפניה, והבעל הכחיש וטען כי הצרות לא דרות יחדיו באותו חדר. האם האשה נאמנת בטענתה, ואם לא נאמנת האם היא נחשבת כ"מורדת" מכיון שיצאה מן הבית ואמרה שלא תחזור עד שהבעל יקח לה בית בפני עצמה, ופסק הרדב"ז שאינה נאמנת מפני שבטענתה הינה מחזיקה את בעלה כרשע, וכתב וז"ל:

"אבל אפי' כשאינו מודה מ"מ לא דיינין לה בדין מורדת דהא אמרה בעינא ליה ולא מצערנא ליה, אלא אני רוצה לדור בפני עצמי כי סבורה הייתי לקבל ועתה איני יכולה לקבל."

ומ"מ אין כופין אותו ליקח לה בית בפ"ע, ולשלם לה מזונות כל זמן שאינה חיה עמו. כיון שכאמור אינה נאמנת בטענתה. בהמשך התשובה חוזר הרדב"ז על דבריו. וכתב בזה"ל

"ובנדון דידן אין כופין אותה לדור עם צרתה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, ואין דנין אותה בדין מורדת דהא אמרה בעינא ליה, ולא בדין מאיס עלי שהרי אינו מאוס לה."

ומסיק:

"הלכך יעמדו עד שיתפשרו, ובכיוצא בזה, יעשה הדיין פשרה וכפי שיראה האמת להיכן נוטה, כגון שהיא צנועה והוא פרוץ או להיפך לאותו צד ייטיב הפשרה."

ודבריו לכאורה צריכים ביאור, שלכאורה כיון שהאשה אינה נאמנת בטענתה, מדוע אינה נחשבת כמורדת. ועיין בפד"ר חל' ו' עמ' 8 ו – 9, ועמ' 17.

ונראה בדעתו, כי אף שהאשה אינה נאמנת בטענותיה לחייב את הבעל בגט ולהטיל עליו חיוב מזונות כשאינה גרה עמו, אולם אין זה אומר כי האשה בוודאות אינה אומרת אמת, ויתכן שהיא צודקת בטענותיה, ועל כן גם כשלבית הדין אין כל הוכחה על טענותיה מכל מקום אין להכריז עליה כמורדת כמו שאי אפשר להכריז על האשה בספק מורדת [שיש ספק גמור לבי"ד] כמורדת ודאית להפסיד את כתובתה.

על פי האמור, יש מחלוקת בין הראשונים והאחרונים האם האשה מפסדת את כתובתה כשלבית הדין לא נראה שיש סיכוי שתחזור ממרידתה ועדיין לא הוכרזה כמורדת, ולפי הרבה דעות כל עוד לא הוכרזה האשה כמורדת והותרתה כי תפסיד את כתובתה אין לפסוק על הפסד כתובתה.

מה הטעם ובאיזה אופן מפסידה מורד את תוספת כתובתה
אמנם יש לדון בנוגע לתוספת כתובה וכדלהלן.

דהנה בשו"ע שם סעיף ב' נפסק שמורדת האומרת 'מאיס עלי' "כל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו". והטעם לזה כתב הרמב"ם (פרק יד מאישות הלכה ח) "שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא". וכ"כ הרמב"ן בכתובות (סד ע"א) בשם הר"י מיגאש, וכ"כ הטור (סימן פה) בשם הרמ"ה ועוד הרבה ראשונים. ועיין ברי"ף פ' האשה שנפלו ובשו"ע אבהע"ז סימן פט סעיף ט.

ובחידושי הרא"ה (כתובות סד ע"ב) חולק על זה, וכתב, שמורדת האומרת מאיס עלי אינה מפסדת את מתנותיה, ומוכיח כן ממה שאמרה הגמ' לעניין תוספת כתובה ד"תנאי כתובה ככתובה", ונפ"מ למורדת, ואם הדין שמורדת מפסדת את מתנותיה כל שכן שמפסדת את תוספת כתובתה, ואין צריך לדין שתוספת כתובה ככתובה, ועל כן כתב שבמורדת האומרת 'בעינא ליה ומצערנא ליה' שמדין המשנה פוחתין לה בכל שבוע אזי מפסדת את מתנותיה וכל שכן את התוספת אפילו אם תנאי כתובה לא היה ככתובה, אבל לאחר שתקנו חכמים שמפסדת לאחר ארבע שבתות אזי אינה מפסדת את המתנות ואת תוספת הכתובה מפסדת כיון שתנאי כתובה ככתובה. עיי"ש.

גם הרשב"א בתשובות (חלק ב סימן קיב) חלק על הרמ"ה וכתב שמורדת אינה מפסדת את מתנותיה, ומוכיח ממה שאלמנה מקבלת תוספת כתובה, ומדוע לא אמרינן דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה, על כרחך דסברא זו נאמרה רק בבגדים ותכשיטים עיי"ש. מדבריו נראה, שאם תוספת כתובה אינה מפסדת כל שכן מתנות וכדברי הרא"ה.

וקשה, לפי הראשונים שמורדת האומרת 'מאיס עלי' מפסדת את המתנות, לכאורה כל שכן שיש להפסידה תוספת כתובה כפי שהקשה הרא"ה. ובשו"ע שם סעיף ג' נפסק שגם שבמורדת האומרת 'בעינא ליה ומצערנא ליה' מפסדת את המתנות, ואם כן מדוע לגבי הפסד של תוספת הכתובה צריך לדין של תוספת כתובה ככתובה הרי אפילו מתנות היא מפסדת.

ובחידושי הרמב"ן שם כתב על קושיית הרא"ה וז"ל:

"ואיכא לדחוקי, דקמ"ל התם תוספת וכל שכן מתנה דאומדן דעתה הוא דמפסדא."

ולדבריו, במתנה יש אומדן דעת שלא כתב לה על מנת שתמרוד ותצא, משא"כ לעניין תוספת כתובה בעינן לדין של תוספת כתובה ככתובה. ועיין בר"ן כז ע"ב מדפי הרי"ף שכתב שלאחר שקבעו חז"ל שתוספת כתובה ככתובה אזי רק במתנות אומרים שעל דעת שתמרוד האשה ותצא לא נתן לה הבעל, מה שאין כן לעניין תוספת כתובה שדינה ככתובה. ובפד"ר ד' עמ' 263 העירו שמהתוס' בכתובות (נד ע"ב ד"ה למורדת) נראה שחולק על הר"ן. [בפד"ר ד' עמ' 265 האריכו להוכיח שאדרבה יש מקומות שאינה מפסדת את מתנותיה וכגון באלו שכופין להוציא אבל מפסדת את תוספת כתובתה. ומציינים שדעת החלקת מחוקק סי' צ"ט ס"ק ט' להשוות בין תוספת כתובה למתנות. ולעניין מתנות, עיין בשו"ת מהרי"ק החדשות סי' כ"ד ובפד"ר ח' עמ' 277,279]

ובבית יעקב (סימן עז) שם ביאר שטעם הרמ"ה שמפסדת את המתנות כיון שמדובר באופן שלא נתן לה על מנת שתוכל למכור שלא יירש את המתנות כשתמות, שאז כוונתו שיהיה דין המתנות כדין תוספת כתובה. אבל באופן שניתן לה לגמרי הדין הוא שזה שלה לגמרי שהרי אם נתנה את המתנות לאחר לית מאן דפליג שאין להוציא את המתנות ממי שניתנה לו המתנה. עכ"ד. לפי דבריו נראה שמה שמורדת מפסדת את המתנות זהו כיון שיש לזה דין של תוספת כתובה. ויתכן שההפסד הוא מדין קנס. אבל זה דחוק לומר כן בדעת הרמ"ה שהרי הוא כתב שהסברא שמפסדת את המתנות כיון דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה, ונראה בדעתו דההפסד של מורדת מתוספת כתובה ומתנות זהו בגלל הסברא דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה וכמש"כ הבית יעקב שהובא לעיל. שוב מצאתי שבפד"ר חלק יא עמוד 256־7 דן הגרח"ג צימבליסט שליט"א באריכות בדעתו של הרמ"ה בדרך אחרת ורצה לפרש בדעתו שהפסד המתנות הוא מטעם קנס, עיי"ש.

ובשו"ת הרשב"א (חלק ז סימן תיד) כתב שהמורדת האומרת 'בעינא ליה ומצערנא ליה' מפסדת את מתנותיה, ומורדת האומרת 'מאיס עלי' מפסדת את כתובתה רק לאחר י"ב חודש, ומכל מקום כשרצה הבעל לגרש את האשה בתוך י"ב חודש מפסדת את מתנותיה ואת תוספת כתובתה. עיי"ש [ואין דבריו סותרים למש"כ בחלק ב סימן קיב הנ"ל לעניין מתנות, ששם בחלק ז כתב לגבי מורדת האומרת 'בעינא ליה ומצערנא ליה' וז"ל: "אבל מה שכתב לה בעלה ושהוסיף לה בכתובתה או נתן לה תכשיטין ובגדים וכיוצא בהן מוציאין ממנה ונותנין לו, ואפילו אם תפשה היא כלום מן הבגדים והתכשיטים שהכניסה לו בנדוניתה [נראה דיש ט"ס וצ"ל שהכניס לה בנדוניתה] מוציאין ממנה ונותנין לו". היינו, דדוקא מתנות ותכשיטין שנתן לה להתנאות בהם מפסידה, ולא מתנות גמורות. וכן לעניין מורדת האומרת מאיס עלי כתב וז"ל: "ואם גרשה תוך י"ב חדש נותן כל כתובתה, אבל מה שהוסיף לה משלו אינה נוטלת מהן כלום, שלא כתב ולא נתן לה משלו על מנת שתקח ותצא ממנו ותתנאה בהן בפני בעל אחר". גם כאן כתב להדיא שהאשה מפסדת דוקא מתנות ותכשיטין שנתן לה להתנאות בהם ולא מתנות גמורות]. מבואר בדעתו, שאשה מורדת גם לפני שמפסדת את עיקר כתובתה מפסדת את תוספת כתובתה. והיינו שסובר שההפסד של תוספת הכתובה אינו מדין קנס של הפסד כתובה אלא בגלל שעל דעת שתמרוד ותצא ממנו לא התחייב לה [ועיין בתשו' הרשב"א ח"ו סי' ע"ב שם קצת נראה שס"ל שמורדת דמאיס עלי בתוך י"ב חודש אינה מפסדת את תוספת כתובתה. וצ"ע].

ובאוצר הפוסקים (סימן עז ס"ק כב אות א) הובא שבספר שארית יהודה נקט בפשיטות לדינא שמורדת הפסידה תוספת כתובה ומתנות בגלל שעל דעת שתמרוד ותצא לא נתן לה הבעל.

ומדברי רבינו ירוחם (נתיב כג ח"ח) שכתב שכששני בני הזוג אינם רוצים זה בזה לא הפסידה האשה את עיקר הכתובה אבל מפסדת תוספת כתובה מפני שאדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה. נראה שסובר שהמורדת מפסדת את תוספת כתובתה לא בגלל שחל עליה דין של מורדת אלא בגלל שאדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה. ובנתיבות משפט (לרבינו ירוחם דף ריח טור ג) כתב שכן דעת הרשב"א עיי"ש. ועיין בפד"ר י"א עמ' 255 מש"כ בזה הגרח"ג צימבליסט.

ועיין בשו"ת מקור ברוך (סימן יז דף כג טור ד) שכתב בפשיטות שאשה שמאסה בבעלה בתוך י"ב חודש אינה מפסדת את עיקר הכתובה אבל מפסדת את תוספת כתובתה אפילו תוך י"ב חודש "דאדעתא למיפק לא יהיב לה."

אולם בשו"ת מהרלב"ח (סימן פ) כתב שאין מורדת האומרת 'מאיס עלי' מפסדת את תוספת כתובתה רק לאחר י"ב חודש. וכן כתב החזו"א (סימן סט אות יח) שמפסדת רק מתנות ולא מפסידה את תוספת הכתובה בתוך י"ב חודש כיון שתוספת כתובה ככתובה עיי"ש.

ובאמת כן כתב במגיד משנה (פרק יד מאישות הלכה ח), שמורדת האומרת 'מאיס עלי' לפי הרשב"א שממתינין י"ב חודש אזי בתוך י"ב חודש לא הפסידה כלום ואפילו את תוספת הכתובה.

אולם נראה, שגם לפי הדעות שאשה שמאסה בבעלה ומרדה בו מפסדת את תוספת כתובתה אף בתוך י"ב חודש, יש להוכיח שסוברים שהפסד של תוספת כתובתה הוא מחמת שאנו אומרים שאדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה, ולא מצד שחל עליה דין מורדת, אבל לפי הדעות שאינה מפסדת את תוספת כתובתה רק לאחר י"ב חודש, יש לומר שהם סוברים שחכמים קבעו זמן זה כדי שהבעל לא יגרש בתוך זמן זה משום שאולי בינתיים האשה תחזור בה וממילא הבעל נחשב בתוך זמן זה כאילו הוא המוציאה. ועיין בחזו"א שם. ובפד"ר ח' 324.

והנה יש מחלוקת ראשונים אם אשה גובה תוספת כתובה כאשר הבעל גירש אותה בגלל תביעתה לגירושין מחמת דבר שכופין אותו מהדברים המנויים בריש סי' קנ"ד. ועיין בבית שמואל סק"א שהביא את מחלוקת הראשונים בזה וציין שקיי"ל שאין לאשה תוספת כתובה. אם כן חזינן שאשה מפסידה את תוספת כתובתה גם באופנים שאינה נחשבת כמורדת. ועל כרחך שלדעות אלו הפסד של תוספת הכתובה במורדת אינו מחמת מרידה אלא בגלל שאדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה. ומ"מ אמרו חז"ל שמורדת אינה מפסדת מיד אולי תחזור בה ולכן אין למהר בגירושיה. אלא אם כן נחלק לפי הדעות הללו בין המקרים שכופין את הבעל להוציא ששם אינו נחשב כמוציא את האשה מרצונו ולכן פטור מלשלם את תוספת כתובתה, למקרים שאין כופין את הבעל לגרש, ששם נחשב הבעל כמוציא לרצונו כיון שבזכותו לא לגרש את האשה אף שמרדה בו ולכן אין לפוטרו מתוספת כתובה כי אם בגלל שדינה ככתובה.

אבל מדברי החזו"א שם נראה שמורדת דומה לאלו שכופין אותו להוציא ועל כן להדעות שמפסדת תוספת כתובה מפני שאדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה, הוא הדין במורדת מפסדת בגלל טעם זה, אלא שחכמים קבעו זמן כדי שהבעל לא יגרש בתוך זמן זה שאולי בינתיים האשה תחזור בה וממילא הבעל נחשב בתוך זמן זה כאילו הוא המוציאה. ולפי הדעות שאינה מפסדת את תוספת הכתובה "כל היכי דאיכא כתובה דעתו שיהיה לתוספת דין כתובה, וכשתפסיד כתובה תפסיד תוספת, אבל מדין אדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה לא אמרינן בתוספת."

בדינא דמתיבתא הביא הרי"ף בשם רב האי גאון, שנותנים לאשה מורדת שאמרה מאיס עלי עיקר כתובה ומפסדת את תוספת הכתובה. ומהרי"ף נראה שזו רק דעת רב האי גאון, ועיין בהגהות אשר"י על הרא"ש (סימן לה). ולכאורה אם מקבלת את עיקר הכתובה על כרחך שהתקנה היא שאינה נחשבת כמורדת כשמאסה באמת בבעלה, ומכל מקום היא מפסדת את תוספת הכתובה, והיינו משום שהפסד של תוספת הכתובה הינו משום דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה. ועיין במשפטי שאול להגר"ש ישראלי סי' י"ח.

העולה מן האמור, כי אם אשה שמרדה בבעלה אומרת בביה"ד כשעדיין לא הוכרזה כמורדת כי היא רוצה בשלום בית ויותר לא תמרוד בבעלה, ולבית הדין נראה כי אין סיכוי שהיא תעמוד בדבריה, אזי לגבי עיקר הכתובה נראה כי נדון זה תלוי במחלוקת של הראשונים והאחרונים בביאור הטעם שאמרו חכמים שכל זמן שלא הותרתה האשה והוכרזה כמורדת שתפסיד את כתובתה אין לפסוק על הפסד כתובתה, ולפי הרבה דעות הטעם הוא משום שמפסדת את כתובתה משום עונש וקנס ואין עונשין אא"כ מזהירין, ולדעתם נראה כי כל עוד לא הוכרזה האשה כמורדת והותרתה כי תפסיד את כתובתה אין לפסוק על הפסד כתובתה אף שנראה כי האשה תחזור למירדה.

ולעניין תוספת הכתובה, אזי לפי דעות של הרבה ראשונים מורדת האומרת 'מאיס עלי' אף שמעיקר הדין בתוך י"ב חודש לא הפסידה את עיקר כתובתה מכל מקום מפסדת את תוספת הכתובה, ועל כרחך שאף שעדיין לא חל עליה דין מורדת מ"מ מפסדת את תוספת הכתובה וכן נראה מדברי רבינו ירוחם הנ"ל, וכן יש להוכיח מדעת רב האי גאון המובאת ברי"ף בדינא דמתיבתא. וכן נראה [כן משמע בחזו"א] בדעת הראשונים הסוברים שבאופנים שכופין את הבעל לגרש האשה מקבלת את עיקר הכתובה ומפסדת את תוספת הכתובה. ועל כרחך הטעם לדעות הנ"ל מפני שאמרינן דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה, ולא בגלל שקנסו את האשה. ולדעתם, נראה כי אשה שמרדה בבעלה ואומרת בביה"ד כשעדיין לא הוכרזה כמורדת כי היא רוצה בשלום בית ויותר לא תמרוד בבעלה, ולבית הדין נראה כי אין סיכוי שהיא תעמוד בדבריה, מפסדת את תוספת הכתובה כיון שאדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב לה.

העולה לדינא בעובדא דידן
ובנידונינו, בית הדין ניסה לשכנע את האשה להגיע לפשרה בתביעת הכתובה כיון שיש ספק רב אם בני הזוג מסוגלים לחיות יחדיו כאשר הבעל כועס, והאשה כה רגישה, ומגיבה באופן לא פרופורציונאלי עד כדי בריחה מהבית, ונראה כי אחד הבעיות הקשות של האשה בכך שהיא דמיינה שהבעל פגע בה ולא ידע לבטא את עצמה עד כדי שהבעל לא הבין מדוע היא מגיבה כה קשה, ולאור האמור, לא נראה כל כך כי האשה תשנה את דרכיה בשגם כל השנים לא היה איכפת לה לחיות עם בעלה באופן זה ולא באה לביה"ד או לאנשי מקצוע בשביל שינסו לתקן את התנהגותם ההדדית של בני הזוג. ויתירה מזו, גם כשהאשה באה ואמרה כי היא רוצה בשלום בית, היא הצהירה בדיון האחרון כי קשה לה לחיות עם בעלה באשדוד ליד ילדיו ורוצה להתרחק מהם, ואמרה כי היא חוששת שלא יוכלו לחיות בשלום ליד הילדים. אם כן מתוך דברי האשה נראה כי אמירתה על שלום בית אינה כה חד משמעית גם ממבט שלה. ועל כן כאמור ביה"ד שקד על עריכת פשרה בין הצדדים כיון שכאמור אם אכן אין סיכוי לשלום בית יש הרבה צדדים להפסידה אפילו את עיקר הכתובה וכל שכן את התוספת. אולם האשה לא הסכימה על שום פשרה, והצהירה כי היא מאד פגועה מבעלה על כל מה שעשה לה ועל כן דורשת את מלא הכתובה. ועל כן נאלץ בית הדין להכריע בענין זה.

ונראה, כי מן הנכון בנידונינו הוא לעשות פשרה בין בני הזוג באשר לגובה תשלום הכתובה, ויש לחייב את הבעל בחלק מדמי הכתובה והתוספת, מכיוון שכאמור אין לנו הוכחה ברורה מה היה קורה אם הבעל היה בא לביה"ד לפני שהיה נפרד מן האשה ומעלה את טענותיו כדין, וביה"ד היה מתרה באשה שלא למרוד יותר בבעלה, יתכן שהאשה הייתה ממשיכה להיפגע מבעלה בגלל רגישותה הגדולה אבל מכל מקום יתכן שהייתה מקבלת על עצמה שלא למרוד בו, מפני שאשה זו אשה כשרה המקיימת תורה ומצוות ושומעת לדברי חכמים ומקבלת על עצמה כל מה שיאמר ביה"ד, ואם ביה"ד היה אומר לה שלא למרוד בבעלה יתכן שהייתה מקיימת הדברים. ועוד שיש דעות כי כל עוד לא הייתה הכרזה על האשה כי היא מורדת אינה מפסדת את עיקר כתובתה ואפילו תוספת אינה מפסדת.

לאור האמור ולאחר שיקול דעת נראה כי על הצדדים להתגרש זה מזה, ויש לחייב את הבעל במחצית דמי הכתובה והתוספת.

הרב יצחק רבינוביץ

לאחר העיון הראוי בכל החומר שבתיקי הצדדים ובפסק דינם של עמיתי הדיינים שליט"א הנני מצטרף בזאת למסקנת פסק דינו של הגר"י רבינוביץ שליט"א.

הרב משה אמסלם

לאור האמור, מחליט ביה"ד בזאת כי –

א. על הצדדים להתגרש זה מזה.

ב. לדעת המיעוט – האשה אינה זכאית לכתובתה.

לדעת הרוב – על הבעל לשלם לאשה סך של מחצית דמי הכתובה והתוספת.

נפסק כדעת הרוב.

על הבעל לשלם את הסך הנ"ל בצ'יק בנקאי לטובת האשה, במועד סידור הגט.‏

ג. על מזכירות ביה"ד לזמן את הצדדים לסידור גט, בהקדם האפשרי.

ניתן ביום ב' בניסן התשע"ד (02/04/2014).